"אני חושב שזה התחיל לפני שני עשורים" אמר סר וילימאס והטעין את הנשק שלו.
"שני עשורים? אין סיכויי. אני בטוח שהרבה פחות מזה" השיב שר החוץ הישראלי ובחן שוב את קנה הרובה שלו.
"לא,לא, אני די בטוח שזה התחיל לפני שני עשורים. הרי ה'מהפכה' עצמה התחילה לפני קרוב ל23 שנה והיא זו שהכריזה שהם לא ראויים לחיות" קול דריכה נשמע כשסיים לדבר. סר וילימאס אהב את רובה הציד הישן עשוי העץ שעבר במשפחתו לאורך דורות ודאג לו כמו בן משפחה. שר החוץ של ישראל לעומת זאת לא בא ממקום בעל תרבות ציד ולכן השתמש באחד מהרובים החדשים.
"אממ... אולי אתה צודק. בכל זאת, אני לא חושב שהשמורות התחילו לקום לפני שני עשורים. אם זה היה כך הם כבר היו נגמרים לנו" צחק השר והלורד השיב לו בצחוק. המכונית שהסיעה אותם לאתר הציד שנבחר התנדנדה בנסיעה בדרכי העפר אך השניים לא שמו לב לזה: מולם נפרשו מרחביה הירוקים של אנגליה שנצבעו בצבעי האדום של תחילת השקיעה.
"אני מקווה שנסיים את זה לפני החשיכה" מילמל שר החוץ, יותר לעצמו מאשר לבן זוגו לציד.
"אל תדאג. בהתחלה רציתי שניכנס ליערות לצוד אך בגלל השעה הודעתי שיארגנו לנו רק פגיעה במטרות נעות".
"מטרות נעות? זה יכול להיות נחמד" ציין הישראלי וניסה להיזכר בהכשרה שקיבל ביחידת הצלפים של צה"ל. משהו בקשר ליחס בין מרחק, רוח ותנועת מטרה... הכול היה מעורבב בראשו ללא שום משמעות. אך אולי, תהה, הוא לא יצטרך את כל החישובים האלה. "סר ויליאמס..."
"קרא לי תום".
"תום, מה מצבם? הכוונה לאלו שהיום במטווח".
"חזקים, בריאים וצעירים. אני לא רוצה שזה יעלה לך לראש או משהו אולם את אלו הבאנו במיוחד לכאן בשבילך". שר החוץ חייך בנבוכות ואמר שהוא מקווה שזו לא הייתה טרחה. "לא, לא. הם מקהילה שתפסנו קרוב לפורטסמות', מרחק קצר מפה. אף על פי כן הסיפור..." לפני שהספיק להתחיל את הסיפור נעצרה המכונית בחריקת בלמים. "טוב, אספר לך בדרך חזרה. לא כדאי להתעכב יותר מדי".
הרכב חנה באמצע מישור חסר צמחייה שגבל במערב ביער. במרחק קילומטרים אחדים מהיער חיכו להם אנשי ביטחון ולידם שלושה כלובים. כשהתקרב שר החוץ הישראלי השמיע אחד מהניצודים את קולו: "אז הנה היהודון שאמור לחסל אותנו. היי, יהודי, חושב שתוכל לירות בי לפני שאברח?" זרק קול גברי מתוך הכלוב.
"לברוח?", תהה השר בקול ופנה לתום, "על מה הוא מדבר?".
"הו, לא שמעת? הפרלמנט החליט שכדי לדאוג שהאוכלוסיה הנוכחית תספיק כדי שכמה דורות יתחנכו על הדברים האלה אסור לירות או לרדוף אחריהם אם הם נכנסים ליער".
"מה קרה יהודון, חושב שלא תוכל לפגוע?" שאל שוב הניאו-נאצי גדול הגוף וקצוץ השיער. שני חבריו נראו פחות להוטים ממנו להרגיז את הציידים שלהם.
"יותר מזה. תום, אני מתערב איתך על עשרה ליש"ט שאני יורה לו בשתי הרגליים ובראש לפני שהגוף שלו מספיק לפגוע בקרקע".
"מוסכם!" הכריז תום בליווי צחוק רועם. המטווח עצמו לא נמשך יותר מדקה: הכלובים נפתחו ולאחר 5 שניות (הפסקה בשביל שזה יהיה יותר ספורטיבי) חיסל סר וילימאס את שני המלווים לברברן.הברבן עצמו הצליח להחזיק קצת יותר- 22 שניות לפני ששר החוץ הוסיף לגופו עוד שלושה חורים.
"ירייה טובה", טפח סר ויליאמס על כתפו, "לא חשבתי שתצליח." הוא נעצר לרגע כדי להסתכל על השעון ואז הודיע בחיוך רחב "אני חושב שעוד יהיה לנו זמן לתה של אחר הצהריים" .

גם בלי לראות את הכינוי שלך, רק מלקרוא את זה הייתי מזהה שזה שלך אתה קורא ספרות גוטית?

אני מתפרעת וכותבת לך דעה מפורטת, אני חושבת שהקטע שלך שווה את זה אבל אם זה מפריע לך תגיד לי ואני אמנע להבא.



"אני חושב שזה התחיל לפני שני עשורים" אמר סר וילימאס והטעין את הנשק שלו.
"שני עשורים? אין סיכויי. אני בטוח שהרבה פחות מזה" השיב שר החוץ הישראלי ובחן שוב את קנה הרובה שלו.
"לא,לא, אני די בטוח שזה התחיל לפני שני עשורים. אני חושבת שכדאי תמיד לכתוב כמה שיותר קצר שאפשר, עומס מילים זה אף פעם לא נעים ויש כאן חזרה שלישית כבר על "שני עשורים" ועל "בטוח", הייתי מוחקת את המשפט ישר להסבר שלו, שבא עכשיו - הרי ה'מהפכה' עצמה התחילה לפני קרוב ל23 שנה והיא זו שהכריזה שהם לא ראויים לחיות" קול דריכה נשמע כשסיים לדבר. סר וילימאס אהב את רובה הציד הישן עשוי העץ שעבר במשפחתו לאורך דורות ודאג לו כמו בן משפחה.יותר מדי תאורים במשפט אחד, הייתי מוחקת חלק כדי לא להעמיס יותר מדי, קשה לעקוב ולזכור את הפרטים ככה. שר החוץ של ישראל לעומת זאת לא בא ממקום בעל תרבות ציד הסבר לא נחוץ, הייתי מחליפה את המשפט הזה ב"שר החוץ הישראלי לעומתו השתמש ברובה חדש" ולכן השתמש באחד מהרובים החדשים.
"אממ... אולי אתה צודק. בכל זאת, אני לא חושב שהשמורות התחילו לקום לפני שני עשורים. אם זה היה כך הם כבר היו נגמרים לנו" צחק השר והלורד השיב לו בצחוק.אני לא כל כך אוהבת לקרוא שכותבים על דמות שהיא צוחקת או בוכה, כי זה כמו צחוק מוקלט בסדרה שאומר לנו מתי אנחנו צריכים להיות משועשעים, זה לא צורם לי פה, אבל בכל זאת הייתי ממליצה לשנות את זה לחיוך קל.. המכונית שהסיעה אותם לאתר הציד שנבחר התנדנדה בנסיעה בדרכי העפר אך השניים לא שמו לב לזה: מולם נפרשו מרחביה הירוקים של אנגליה שנצבעו בצבעי האדום של תחילת השקיעה.
"אני מקווה שנסיים את זה לפני החשיכה" מילמל שר החוץ, יותר לעצמו מאשר לבן זוגו לציד.
"אל תדאג. בהתחלה רציתי שניכנס ליערות לצוד מילים שאני מסמנת באדום הייתי מוחקת, במקרה הזה, זאת פשוט לא נחוצה אז חבל להכביד אך בגלל השעה הודעתי שיארגנו לנו רק פגיעה במטרות נעות".
"מטרות נעות? זה יכול להיות נחמד" ציין הישראלי וניסה להיזכר בהכשרה שקיבל ביחידת הצלפים של צה"ל. משהו בקשר ליחס בין מרחק, רוח ותנועת מטרה... הכול היה מעורבב בראשו ללא שום משמעות. אך אולי, תהה, הוא לא יצטרך את כל החישובים האלה. "סר ויליאמס..."
"קרא לי תום".
"תום, מה מצבם? הכוונה לאלו שהיום במטווח".
"חזקים, בריאים וצעירים. אני לא רוצה שזה יעלה לך לראש או משהו אולם את אלו הבאנו במיוחד לכאן בשבילך". שר החוץ חייך בנבוכות ואמר שהוא מקווה שזו לא הייתה טרחה. "לא, לא לא נשמע לי כמו משהו שמישהו היה אומר אם הוא לא רוצה לגרום לשני להרגיש לא בנוח, וכבר נתת לו תדמית של בריטי אציל וחביב . הם מקהילה שתפסנו קרוב לפורטסמות', מרחק קצר מפה. אף על פי כן הסיפור..." לפני שהספיק להתחיל את הסיפור נעצרה המכונית בחריקת בלמים. אתה יוצר פה מתח טוב, היה נחמד להתענג פה על עוד קצת עם החריקת בלמים ."טוב, אספר לך בדרך חזרה. לא כדאי להתעכב יותר מדי".
הרכב חנה באמצע מישור חסר צמחייה שגבל במערב ביער. במרחק קילומטרים אחדים מהיער חיכו להם אנשי ביטחון ולידם שלושה כלובים. כשהתקרב שר החוץ הישראלי השמיע אחד מהניצודים את קולו: "אז הנה היהודון שאמור לחסל אותנו. היי, יהודי, חושב שתוכל לירות בי לפני שאברח?" זרק קול גברי מתוך הכלוב.
"לברוח?", תהה השר בקול ופנה לתום, "על מה הוא מדבר?".
"הו, לא שמעת? הפרלמנט החליט שכדי לדאוג שהאוכלוסיה הנוכחית תספיק כדי שכמה דורות יתחנכו על הדברים האלה אסור לירות או לרדוף אחריהם אם הם נכנסים ליער".
"מה קרה יהודון, חושב שלא תוכל לפגוע?" שאל שוב הניאו-נאצי זה פרט שאפשר להבין לבד מהמילים והתאור שלך, אז לא כדאי לציין בפרושגדול הגוף וקצוץ השיער. שני חבריו נראו פחות להוטים ממנו להרגיז את הציידים שלהם.
"יותר מזה. תום, אני מתערב איתך על עשרה ליש"ט שאני יורה לו בשתי הרגליים ובראש לפני שהגוף שלו מספיק לפגוע בקרקע".
"מוסכם!" הכריז תום בליווי צחוק רועם. המטווח עצמו לא נמשך יותר מדקה: הכלובים נפתחו ולאחר 5 שניות (הפסקה בשביל שזה יהיה יותר ספורטיבי)אם משהו חשוב מספיק בשביל שיציינו אותו, תן לו את הכבוד לצאת מהסוגריים חיסל סר וילימאס את שני המלווים לברברן. אל תזלזל בדמויות שלך, זה רק גורם לקורא להפנות אליך את אותו הרגש, לא משנה באיזה סיטואציה אתה מזלזל, זה שלילי ולא נעים..הברבן עצמו הצליח להחזיק קצת יותר- 22 שניות לפני ששר החוץ הוסיף לגופו עוד שלושה חורים.
"ירייה טובה", טפח סר ויליאמס על כתפו, "לא חשבתי שתצליח." הוא נעצר לרגע כדי להסתכל על השעון ואז הודיע בחיוך רחב "אני חושב שעוד יהיה לנו זמן לתה של אחר הצהריים" זה מעלה לי חיוך אכזרי על הפרצוף, אהבתי

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

עד לרגע זה לא היה לי מושג שמדובר אפילו בז'אנר כך שאינני יכול להגיד אם אני נוהג לקרוא ספרים מהסוג הזה או לא .

בנוגע לביקורת- תודה! נחמד לקבל עריכה מושקעת של היצירה ^^. רק בנקודה אחת אני חולק עלייך- בריטי נחמד עד כמה שהוא יהיה, הרי אם לא יגיד שהם הביאו אותם ממקום רחוק לא תהיה סיבה להכניס את הסיפור על התפיסה שלהם, הלא כן?
אקח את העריכה לתשומת ליבי ואשנה את הסיפור בהתאם.

זה תלוי, אם אתה מתחיל מ"הם מקהילה שתפסנו קרוב לפורתסמות'.." זה עדין עובד.

הכי בולט בגוטיקה זה אדגר אלן פו. חוץ מזה, כל רומן שיש בו דברים קצת אפלים ומציג שאלות של ניגודים בין יופי וגרוטסק או טוב ורע יכול להחשב גוטי, תמונתו של דוריאן גריי של אוסקר ווילד למשל, ויש גם מוכרים יותר, כמו הגיבן מנוטרדאם, פרנקנשטיין, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד ופנטום האופרה. אבל הניחוש שלי היה כללי מדי, תהיתי אם אתה קורא פו

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

בתגרומו של ז'בוטינסקי אך אינני יכול להגיד שפו השפיע עליי... אולם אם זה ז'אנר הגוטיקה אז ניתן להכניס את סדרת "חניבעל" לתוך הקטגוריה הזאת ואז ספרות גוטית אכן השפיעה על הכתיבה שלי ודרך החשיבה לי.

קראתי את העריכה ואני חושבת שהיא מוסיפה המון.

לקרדינל- זויות כ"כ חדות ושונות על התנהלות העולם הן משהו נדיר ואתה מיטיב להגיע אליהן ולהעלות אותן על הכתב. אני חוזרת ואומרת- אני מחכה בקוצר רוח ובכליון עיניים למשהו ארוך יותר שלך, רק כדי שאוכל להתענג לי עם כוס תה אל מול הכתוב. אין לי ספק שיש בך כשרון עצום. בבקשה- תן לנו להנות ממנו

כתיבה ארוכה של רק מספר פרקים דורשת מחשבה מרובה על העלילה ולצערי זמן הוא משאב קצת נדיר אצלי כרגע אך יש לי גם את הרצון לרשום משהו גדול ומקיף יותר מסיפור שהוא בקושי באורך של פרק תקני.
נראה, אולי משהו יבזיק במוחי ואפרסם סיפור בהמשכים .

מבריק. את תגובתי המורחבת אכתוב מאוחר יותר עקב כאב ראש, אבל אני מאוהבת בסיפור העגול שאתה יוצר גם בכמה שורות בודדות.