זו חובת השעה שכל העולם ידעו, שציון - ציונות - עם ישראל - צודקים במאבקם.


מה שאנחנו עושים כיום זה גמגומים במקרה הטוב: אנו אומרים שאנחנו בעצמנו לא יודעים למי שייך הבית - ארץ ישראל, רק מגמגמים ואומרים שהיות ואנחנו לא יודעים למי שייך הבית, בואו נתחלק או נגור ביחד בשלום. וגם אם כבר איכשהו אנחנו לא מתביישים ואומרים שזה בית הלאומי שלנו, אנחנו מוסיפים מייד ואומרים שזה גם הבית של הערבים ואנחנו רוצים דו-קיום.

הערבים עונים על זה בתגובה: לא ייתכן שמישהו ינסה להיכנס לבית של השכן ויגיד בוא נגור ביחד באותו בית. והיות וגם אנחנו מגמגמים זה נותן להם עוד יותר את התחושה שהם צודקים.

אם מישהו מרגיש שהוא צודק זה נותן לו יותר כוח להיאבק ולהלחם. ככל שנסביר יותר את הצדק שלנו, הצדק האלוקי, ככה תרד המוטיבציה בקרב הערבים להלחם נגדנו. וגם אצלנו, זה לא מספיק שאנחנו נהיה חזקים אלא גם לחוש את הצדק שלנו.

התחושה מה צודק ומה לא, הרבה מופעל על ידי אמצעי התקשורת ודעת הקהל.

דעת הקהל זה במידה מסויימת נוזלי. זה גולש ועובר מקבוצה לקבוצה. לדוגמה: כשגרמניה הנאצית ימח שמם עשתה דה-לגיטימציה של היהודים, זה השפיע גם על עמים אחרים שהיו שונאי ישראל, אבל לא עד כדי רציחה, אבל כשהגרמנים רצחו יהודים, גם הם הצטרפו אליה וגם הם רצחו יהודים. לדוגמה - האוקראינים והפולנים. אבל לא רק הם, אפילו עמים הנאורים גם אליהם גלשה שנאת ישראל. ארה"ב לא נתנה לספינות של יהודים שרצו להציל את חייהם להיכנס לתחומי ארה"ב, שלחו אותם חזרה למוות רחמנא ליצלן. כמו שזה בצד הלא טוב, ככה זה ועוד יותר גם בצד הטוב. עכשיו ארה"ב ומדינות המערב משדרים שהמטרה של העולם זה צדקה וחסד, וזה גולש לעוד ועוד עמים אחרים. הרבה עמים כמעט כולם פועלים בכוון הזה, וכשיש אסון באיזושהי מדינה, כל העמים באים לעזור.

על יסוד זה, אנחנו באים למסקנה שבעצם חלק גדול של ההגנה שלנו זה לשדר בכל דרך אפשרית את התחושה שאחנו צודקים במאבקנו. וזהו מה שאמר הנביא ישעיהו "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד ייצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער (ישעיהו סב. א)" .



ומהי הדרך להסביר את צדקת דרכנו?



נראה לי שחלק גדול מההסברה שלנו מסתמכת על זה שהיות והערבים הם רשעים, אין להם דמוקרטיה, רוצחים ילדים וכן הלאה, לכן מגיע לנו את ארץ ישראל בחלקה או בשלימותה. במחילה מכבודם, אבל אין דרך יותר טפשית מזו איך להסביר את צדקת דרכנו. זה גם פוגע בכבודם של הערבים ללא תועלת. וזה פוגע גם בנו: היות ואנחנו כל כך רוצים להיות צודקים במאבקם על ארץ ישראל, בגלל זה - בתת-מודע שלנו אנו מרשים לערבים להיות רשעים בכדי שיהיה לנו הסבר למה מגיע לנו את ארץ ישראל. ככה היה במלחמת יום הכפורים, למרות שהיינו יכולים לנצח באופן חד-משמעי אם אנחנו היינו מתחילים ראשונים, נתנו להם להתחיל את המלחמה ראשונים בגלל שגם ככה הרגשנו בושה איומה למה התחלנו ראשונים במלחמת ששת הימים. זה הכול בא בגלל שאנו משוכנעים שהדרך היחידה להסביר את צדקת דרכנו זה על ידי הרשעות שלהם.

הדרך הכי נכונה להסביר את צדקת דרכנו זה עם הסיסמה "ערב (הסעודית) לערבים, ארץ ישראל לעם ישראל" .

לכל עם יש לו ארץ שלו. לערבים - ערב הסעודית ליהודים - ארץ ישראל. פה מרומז שהערבים עשו כיבוש וכבשו המון מדינות, אבל הארץ המקורית שלהם הייתה פעם רק ערב הסעודית. לנו יש רק ארץ אחת. בעצם גם ככה יש כבר לערבים יותר מדי מדינות, ולכן כדאי שהם לא ינסו יותר מדי להתבלט. אם אנחנו נפנים את זה, זה יגלוש לעוד ועוד קבוצות, בגלל שאלו הם דברים מאוד לוגיים. השכל נותן שלכל אחד יהיה ארץ משלו, וככה יהיה שלום.

בפסוק שהזכרנו "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים..." מובא גם המשפט ירושלים, זה נותן רעיון וכוון נוסף למאמצי ההסברה שלנו: המקום המקודש לערבים זו מכה של ערב הסעודית, ליהודים - ירושלים ומקום המקדש. אין אף יהודי ולו הכי קיצוני שבעולם שיחלום אפילו לבנות בית כנסת דווקא על המסגד שלהם במכה. אין - להבדיל - גם אף נוצרי בעולם שירצה לבנות כנסיה אך ורק על המסגד שלהם במכה. למה ועל מה זה מגיע לעם ישראל שדווקא על המקום הכי קדוש של עם ישראל, מקום המקדש, בדיוק שם החליטו הערבים לבנות להם מסגד. זה העוול הכי חמור מבחינת הערבים נגד עם ישראל. עד שזה לא יתוקן אי אפשר להגיד שפני הערבים מופנים לשלום.

ייתכן מאוד שהערבים מבינים כבר - בחלקם - שלהם שייך ערב הסעודית וליהודים ארץ ישראל, אבל היות והיהודים עצמם משדרים ספקות באשר שייכותם לארץ ישראל, לכן הערבים מתרגמים את זה כמו הודאה באשמה.

לכן בואו ונשנן את שני המשפטים הבאים שהם אבן יסוד להסברה שלנו ולשלום אמיתי, שלום בר קיימא שיכובד גם על ידי הערבים:

--- ארץ ישראל לעם ישראל, ערב (הסעודית) לערבים! ---

--- מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים! ---

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)