אני חדש בפורום, אבל כותב כבר זמן מה. את הקטע הזה כתבתי דיי ממזמן, כמעט לפני שנה.

כל תגובה תתקבל בברכה (:



* * *


'זה לא קורה', הוא מלמל לעצמו, בעוד קרעי הצל העמומים חלפו על פניו. המכונית חנתה למולו, והוא נצמד לפינת הקיר, לכוד, ליבו דקור מפחד איום. הוא הרגיש שהוא עומד לקרוס בכל רגע.
'הלחם או ברח', מוחו הפציר, אך הוא בחן כבר כל דרך אפשרית. הפחד בתגבר, בעוד שהוא ממשיך לנסות לברוח, מנסה לטפס על הקיר מייאוש, או חושב שמלאך יבוא וירים אותו מן המצוקה.
הוא הרים כיפה מלוכלכת שהבחין בה ברצפה, ושם אותה עם ידיים רועדות ברישול על ראשו, מנסה להזכר בתפילה כלשהית ונאחז בקיר המטונף כאילו היה הכותל.
ברקי הקיפאון של הפחד המשיכו, הם התמזגו עם הצינה המקפיאה והגשם הצונן. בעודו שומע את צעדי הרגליים על השלוליות, הוא החל להשמיע אנחות, אנחות גסיסה.
המרחק בין סוף הסמטה שנמצא בה ועד היציאה היה כעשרה מטרים. צעדי הרגליים הפוסעים במרחק הזעום היו איטיים, כאילו מתענגים על רצח שתוכנן מזה עשרות שנים.
'אני אדם מבוגר, לא ילד קטן, אני אדם בוגר וחזק... אני...' קולו נשמע כאחוז דיבוק, ועם כל מילה הבל הפה שלו יצר ענן נמוג, שטשטש את משקפיו וראייתו.
"למה?" נשמע השאלה, ואחריה ירייה שפספסה בסנטימטר את הרקה. הדהוד הצליל של הכדור שפגע במתכת גרם ללבו להאיץ. עיניו נפערו לרווחה, והוא החל לצרוח, נחנק בין כל מילה ומילה:
"זה לא... זה לא!"
לבסוף החנק שבגרונו וליבו הכואב השתיקו את מילותיו.
"למה?" הגבר אוחז האקדח שוב שאל, עיניו מלאות זעם יוקד, אצבעו מרחפת על ההדק, בעוד שהגבר מולו גוסס מפחד. "למה?!" הפעם זו הייתה צרחה מחרישת אוזניים, והכדור נפלט, פוגע בדיוק מושלם ברקה, גופו של הגבר קיפץ מרוב ברקי פחד, מיליארד השאלות הקיומיות הטעונות בראשו הבליחו. הכול לפתע נראה לו כאילו זז מאית השנייה-מאית השנייה, מה שייסר אותו עד כדי כך שאם היה לו מספיק זמן, הוא היה בוכה.

הכדור שפילח את רקתו חדר דרך גולגולתו, מחורר את מוחו ומותיר את גופו של הגבר מוטל על הקרקע בעיניים פעורות וכמעט חסרות צבע, פה פעור וקפוא בעווית אחרונה של כאב, ותחושה אחרונה, כמו אבן הנופלת למצולות האינסוף של החשכה הנצחית – הלא-נודע בשלמותו הנוראית...

יפה מאוד, מותח ומפתיע
אני לא יודעת אם האי-ידיעה בקשר למה שוקרה שם מוסיף או שזה כבר עבר גבול מסויים של דברים שצריך לדעת כשאתה קורה סיפור
כמו קצת רקע ולמה באמת...
גם לא התחברתי לחלק מהניסוחים נראה כמו ניסיון לכתוב בשפה גבוהה שמעבר ליכולת שלך...
כמו:
מה זה "קרעי הצל"?
ו"ליבו דקור" אבל זה בקטנה לא ממש הפריע או צרם
אהבתי את החלק של התפילה מאוד יפה ממחיש את הפחד וגם את המהירות שקוראים בה הדברים
השורה שהכי אהבתי הייתה :
"צעדי הרגליים הפוסעים במרחק הזעום היו איטיים, כאילו מתענגים על רצח שתוכנן מזה עשרות שנים."
למרות שאת צריהכ לשנות ל"פוסעות" כי המילה לא מתייחסת לצעדים אלא לרגליים
שורה חזקה!
בנוסף אהבתי את ה3 פעמים שחזרת על ה"למה"
יפה!

ברוך הבא :]

קודם כל תודה רבה :]
לגבי קרעי צל, אתה בטח נתקלת בזה בספר או במציאות, כשיש צל והאור כאילו חותך אותו בנקודה מסוימת, אז זה נראה כאילו הצל הוא כמו בגד שנחתך בצורה מסוימת. אני אישית זוכר שנתקלתי בתיאור הזה בחומריו האפלים, אם אני לא טועה (למרות שגם יוצא לראות את זה לא קצת במציאות).

לב דקור זה כמו שאתה מרגיש דקירות כאלו בלב כשאתה מתאמץ יותר מידיי, או בהשאלה אחרת גם מתרגש יותר מידיי או חוטף התקף לב. את האמת זה באמת קצת צורם, אבל העיקר הפואנטה, אני מניח.
אני אשתדל לפרסם קטעים קצת יותר עדכניים, אני חושב ששם הניסוח קצת פחות בעייתי.
אה, ותודה על ההערה, הייתי מתקן אותי רק אם הייתי מוצא את הכפתור עריכה...

שמח שאהבת ^^

בנוגע לקטע- מותח ובדרך כלל זורם.
אולם החלק שצורם לי בכולו הוא "ברקי הקיפאון של הפחד המשיכו, הם התמזגו עם הצינה המקפיאה והגשם הצונן." אני חושב שאם רק תסיר את ה"הם" המשפט יהיה יותר זורם ויסיר את ההרגשה שלרגע הקטע נתקע.

צודק בהחלט. לצערי, אני שמתי לב שאני לא יכול לערוך הודעות ישנות יותר מפרק זמן מסוים, לכן תיקון הטעויות לא בא בחשבון. נו, טוב... (או שאני טועה?)

קצת מדי תיאורים עבורי, אבל אני אשמח לקרוא יצירות נוספות שלך.

ברוך הבא לפורום