מה אפשר לעשות...?

עד יום הגיוס חייתי באשליה שחיי עומדים להשתנות לטובה...
שפתאום אני אשים פס על כולם ואתחיל להשתנות, לדבר, להתחבר.
מאותו הרגע שעליתי לאוטובוס הבנתי שכל מה שחשבתי לעצמי ישנה את חיי ליותר גרוע
הפכתי לאדם חסר מוטיבציה.

כבר בטירונות הרגשתי שאני עומד למות...בכיתי כמו ילד קטן חזרתי להיות בודד יותר ממה שהייתי
כולם היו נחמדים אלי אבל פשוט הכל לא הסתדר לי, הפכתי לאדם עצוב.

שנה לפני הגיוס הורי החליטו לקחת אותי לפסיכולוג מיוחד שמכין לקראת צבא.
מהיום שהגעתי אליו לאט לאט הוא הוציא אותי מהעולם שהייתי חי בו, לזה שלא הייתי מודע שיש לי
חרדה חברתית ובטחון עצמי נמוך, הייתי חיי בעולם משלי והחיים היו נראים לי רגילים ביותר.
הוא גרם לי להבין שאני לא בסדר...

מיום הגיוס עד לפני כמה חודשים חייתי בגיהנום
כל כך רציתי להשתחרר....
ופה השאלה שלי
הפסיכולוג שהלכתי אילו שנה לפני הגיוס הוא מיוחד לבחורים לפני גיוס...
הוא שמע כמה שאני סובל, בכיתי לו בטלפון אמרתי לו שאני לא מסוגל
רק היום הבנתי למה הוא לא אמר לי להשתחרר....הוא פוחד מכישלון, הרי הוא מכין לפני גיוס
ובסוף מי שהוא הכין השתחרר?
עכשיו הוא כנראה גם מכניס להורים שלי לראש שאני לא אשתחרר והם מפעילים עלי לחץ..
זו השאלה הראשונה שלי....מה עושים במקרה כזה...?

והשאלה השניה שלי
המפקדים שלי בבסיס שאני נימצא עכשיו, מאוד מעריכים אותי ועוזרים לי ומכבדים אותי...
הם דאגו לי מאוד כשהייתי צריך...
עכשיו כשהייתי שבוע בבית הבנתי שטוב לי בבית ושאני צריך להישאר בו כמה זמן עד שאני אחזור לעצמי
היציאה מהבית והלהיות בבסיס לא עושה לי טוב במיוחד...עולות לי המון מחשבות ואני הופך לאדם לחוץ
עם ראש מפוצץ בשטויות.
כל מה שאני רוצה זה להיות בבית עד שיחזרו אלי הכוחות..
השאלה היא איך לע*א*ל אני אבוא לבסיס ומפקי יראו אותי בזמן שהם יודעים שאני עומד להשתחרר?
אחרי כל מה שהם השקיעו בי...איך אני יכול לעשות את זה (אל תשכחו שזו הבעיה השניה...לפני זה יש עוד
את ההורים על הראש)...מה לעשות..אני ממש אובד עצות.
לא יודע מה לחשוב.

המסקנה - טוב לי בבית כשאני בבית הראייה השחורה שלי הופכת לורודה..והחרדות נעלמות.
מה אני עושה כדי להיות בבית לתקופה מסויימת (לאחר שחרור) לשקם את עצמי ולטפל בעצמי (יש המון קבוצות טיפול בחרדה חברתית והבנתי שהן מאוד עוזרות רק שכשאני בצבא אין לי מוטיבציה ללכת לאחת)...

בקיצור, אני דיי אבוד, ניגמר לי החופש ומוציאים אותי מהבית שוב בכוח למרות שאני חסר מוטיבציה לעשות דברים.
לא יודע מה לחשוב כבר...אם מישהו יכול לעזור לי לסדר את עצמי אני אודה לו מאוד.

האמת לא ממש הבנתי אותך,
אני די מזדהה עם מה שאתה עובר גם אני עברתי דברים לא קלים בכלל בצבא,
עד למצב שבו השתחררתי...
אתה רוצה עצות איך לצאת מהצבא או איך להמשיך הלאה בשירות הצבאי?

לצאת מהצבא אני יכול מתי שאני רוצה...ישש לי פסיכיאטרית צבאית שאם אני אגיד לה היא תשחרר אותי.
הבעיה שלי היא איך להכין את כולם מסביב לקראת השיחרור...את ההורים..את המפקדים שלי שאני מפחד שיכעסו עלי..

איך להמשיך הלאה בשירות הצבאי כבר שאלתי הרבה אנשים וכולם אמרו אותו הדבר, תשרוד, תפתח, תדבר, תחייך, נסה לא להיות בודד...ושאר השטויות שלא עוזרות שאומרים.

אני מפחד להשתחרר אני מפחד ממה שיהיה אחר כך אני מפחד שההורים שלי יתאכזבו ממני...
ואיך אני יכול להסביר להורים שהפסיכולוג הזה שאני הולך אליו (האזרחי) רק מפחד שאני אשתחרר כי זה יחשב ככישלון בשבילו שכאילו הוא לא הכין אותי מספיק טוב לצבא....

ומה עלי לעשות כדי שמפקדי לא יכעסו עלי אחרי שהם כל כך השקיעו בי...

אני מכירה את זה מקרוב גם לי היה את זה,
עד שבסופו של דבר אמא שלי עזרה לי להשתחרר מהצבא כי היא ראתה כמה שהמסגרת המגעילה הזאת מתדרדרת
ועושה לי רק רע, לצערי אחים שלי עדיין לפעמים מתנכלים לי על זה אבל לא אכפת לי, הם לא יודעים מה עבר עלי שם
כך שאין להם שום זכות דיבור.
פשוט תושיב את הוריך לשיחך ותסביר להם את המצב, בהתחלה בטח ייקחו את זה מוזר אבל עם הזמן הם יתרגלו ויבינו אותך.
והמפקדים ? בכלל לא אמור להיות לך אכפת מהם, גם לי היו כמה "מפקדים" שרצו לעזור לי כל אחד עשה שם ממני פרוייקט שלו שילכו.... למי אכפת מהם, להם לא אכפת ממך רק רוצים להשאיר אותך בכוח ושלא תצטרף לסטטסטיקה.

אתה חושש מתגובת המשפחה שלך ומתגובת המפקדים שלך. לשניהם, אני בטוחה, מאוד אכפת ממך ואני מוכנה להתערב שהם רוצים רק בטובתך.
עכשיו, אם המסגרת הזאת לא מתאימה לך באופן כזה קיצוני, הם יבינו. בראש הפירמידה של הדאגות שלך צריכה להיות הבריאות הנפשית והפיזית שלך. הם יבינו שלך זה לא עושה טוב, וטובתך היא הקובעת.

אל תשכח שיש גם עוד מסגרת, חלופית ותורמת לא פחות שנקראת שירות לאומי. המסגרת של הצבא לא מיטיבה איתך? יש עוד אנשים כמוך, זה בסדר ואתה לא צריך לסבול.. אולי התרומה שלך לא תהיה בשטח הביטחוני, אבל דרך עזרה לקהילה כן..

אל תשאר במקום שרע לך בו, רק כי לא נעים לך ממה אנשים יגידו. אנשם שאכפת להם ממך יבינו את זה, אנשים שלא- הם יכולים ל>צונזר<
אל תחשוש מהתגובה של המפקדים והמשפחה.. אתה ובריאותך חשובים להם יותר.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

אחי,

תפסיק להיות לחוץ כל כך מאנשים אחרים.. מה הם יגידו או איך הם יגיבו..

נשמע שאתה במצב נפשי לחוץ ואתה צריך להתחיל לחשוב איך לטפל בזה ולא להשהות את זה עקב גורמים שוליים..

כשאתה בבית, תושיב את ההורים שלך לשיחה. ספר להם על המצב ותחשבו ביחד איך להתמודד עם העניין לפני שזה יאבד שליטה. אם יש צורך להחליף פסיכולוג, גם את זה אפשר לעשות..

מה שחשוב הוא שתדע, שלמרות מה שאדם עובר צריך לחשוב חיובי. בסך הכל, לכולנו יש משברים ובסוף איכשהוא עוברים אותם. גם כשאתה בצבא וחושב שהכל רע - תרגע, תנשום עמוק ותחשוב חיובי. תמיד ניתן לשפר ולהתקדם בכל דבר.

בהצלחה!

CHRIS MARTIN: Coldplay is for people with great taste, intelligence, incredible good lookingness, talent, ability, success, grabbing of life. Coldplay's for people who know what life's about. They're always entertaining. Delightful to talk to. Sweet, charming, incredibly good in bed. Virile. They have incredible success with girls, or boys, or both. They're generally just the world's best citizens.. Maybe I'm biased, but I'm definitely right