ימיו האחרונים של יאיר – אברהם שטרן
כ"ה בשבט התש"ב – יום הרצחו
באותו יום השכם בבקר, מתוך שינה אני שומעת שריטה בדלת. אני מרימה את ראשי, פוקחת את עיני. בבית חשוך. אני מסתכלת למיטתו של יאיר העומדת ממול בצד והנה גם הוא הרים את ראשו וכפי הנראה התעורר זה עתה משנתו. ביעף עוברת בראשי המחשבה, מי זה יכול להיות? זליג ז'ק הי"ד טמון כבר בנחלת יצחק ביחד עם חברו אברהם אמפר (חרותי) הי"ד. משה שלי שוכב פצוע וכבול למיטתו בבית-החולים הממשלתי ביפו. יצחק צלניק (שמעון) נסע לחיפה. אם כן, מי זה יכול להיות, חיסיה המקשרת? הייתכן?! הרי נאסר עליה לבוא אלינו. והנה נשמעת השריטה מחדש. אני מסתכלת אל עזריה (יאיר) הוא מנענע בראשו אלי. אני קמה ופותחת את הדלת אל הגג החשוך. לתדהמתי בדלת עומדת המקשרת שלנו חיסיה. היא ולא אחרת ! משכתי אותה במהירות פנימה וסגרתי אחריה את הדלת. שאלתי: "קרה משהו?" תשובתה: "יש כאן דואר דחוף לעזריה (יאיר)". עזריה מקבל ממנה את הדואר ואומר לחיסיה "לא לעזוב עדיין את הבית. מוקדם מאוד, השעה 06:00, בחוץ חשוך והופעתך תעורר חשד בלב השכנים. כדאי לך להכנס ולהתחמם במיטה של טובה". חיסיה מקבלת ברצון את הצעתו של עזריה. קר מאוד בחוץ וקר מאוד בבית הבלתי מוסק. היום הוא כ"ה בשבט תש"ב, 12.2.42 , יום חמישי. הקור מקפיא עצמות שלא זכור כבר שנים.
קדמו לארוע של היום האחרון בחיי "יאיר" כמה ארועים שקרו ל"יאיר" ולנו בביתנו ברחוב מזרחי ב' 8. ערב אחד בשעה 10:00 בערך, כאשר נמצאתי כרגיל לבדי בבית אחרי צאת עזריה ("יאיר") ומשה ל"עבודתם" נשמעה פתאום השריטה המוכרת לי בדלת. הופתעתי מאד, כל כך מוקדם חוזרים כבר הבחורים? (כרגיל חזרו כל אחד מהם בנפרד מספר דקות לפני חצות) מה קרה? פתחתי את הדלת והנה נכנס משה הביתה גלוי ראש ושואל: "עזריה הגיע?" עניתי בשלילה ושאלתי: "מה קרה?"
משה סיפר לי שעזריה ("יאיר") והוא נפגשו באחת מסמטאות העיר עם שלמה פוזנר שזה עתה שוחרר ממחנה מזרע. שלמה פוזנר היה היחיד מאסירי קורס לנשק שהצטרף ל"יאיר". מספר דקות לאחר פגישתם חלפה לידם מכונית קטנה מוארת שמתוכה נשמעו קולות שיחה. דלת המכונית נפתחה בבת אחת ומתוכה קפץ גבר ושאל בעברית במבטא אנגלי: איפה התעודות? למשמע שאלתו, שלושת הבחורים פתחו באחת בריצה כל אחד מהם בכוון אחר.
בריצתם שמעו את היריות שנורו בכיוונם. כמובן שהיתה האפלה. משה נתקל במרוצתו במדרכה ונפל. מכנסיו נקרעו על יד הברך ומגבעתו התעופפה מראשו. באותה תקופה שימשה המגבעת למשה להסתיר את בלוריתו השופעת מעיני האויב. ההשערה הָיְתָה שהבולשת כבר הספיקה לשמוע שפוזנר הצטרף ל"יאיר".
משה רק סיים את סיפורו והנה נשמעה שריטה נוספת בדלת ופתחתיה. מולי עמד עזריה ("יאיר") ושאל: משה הגיע? בשמחה פגשו איש את רעהו וספרו את אשר עבר עליהם.
למחרת בבוקר, בערך בשעה 08:00 אחרי שחיסיה המקשרת עזבה כבר את ביתנו נשמעה שריטה בדלת. ומי השורט הפעם? למרות שהשריטה היתה אות מוכר בין הבודדים במחתרת ובינינו בבית, "יאיר" ומשה לא נשארו בפרוזדור, כי אם נכנסו למטבחון וסגרו אחריהם את הדלת. בפותחי את הדלת עמד מולי גבר גבוה, נאה, לבוש מעיל חורף, אירופאי בלתי מוכר לי לחלוטין ואמר מיד כשהדלת נסגרה: "רוני לא ישנה כל הלילה מדאגה". היא עמדה ברחוב חכתה ל"יאיר" לפי שקבעו ופתאום שמעה יריות, מה קרה? עוד בטרם סיים האיש את דבריו נפתחה דלת המטבחון ועזריה ומשה יצאו לפרוזדור. ועזריה פנה אלי ואמר: "טובה, תכירי בבקשה את אברהם אמפר ("חרותי")."
מאז שהופיעו תמונותיו של יאיר וחבריו בעיתונים ועל לוחות המודעות, החלטנו ש"המטבחון" לא בטוח כבר בשביל להסתתר בו במקרה שאדם זר דופק בדלת. במקום להסתתר במטבחון מהיום והלאה מוטב שיכנס יאיר לארון הבגדים ואני אסגור אחריו את דלת הארון.
כמו כן בגלל הפצת תמונותיו של יאיר החליטו עזריה ("יאיר") ושמעון (יצחק צלניק) שעזריה חייב להפסיק לצאת מהבית אפילו בערבים למרות החושך השורר בחוץ בגלל המלחמה. ולכן הוטל עלי לרדת ערב ערב לאחת מסמטאות הסביבה על מנת להראות את עצמי מרחוק לעיני שמעון כסימן שהכל בסדר אצלנו בבית. וכעבור מספר דקות אחרי שחזרתי אני הביתה נשמעה השריטה המוכרת בדלת. שמעון הגיע בעקבותי הביתה.
ערב אחד בערך ארבעה או חמישה ימים אחרי שהקצין ג'פרי מורטון יָרה בבחורים שלנו ברחוב דיזנגוף 30 ורצח את זליג ז'ק ואת אברהם (חרותי) אמפר הי"ד וכן פצע את משה אישי ואת ישקה לבשטיין – ראיתי להפתעתי את עזריה – "יאיר" מחליף את חליפתו האפורה היום – יומית ולובש את חליפתו הכהה המהודרת ניגש לארון הבודד שלנו פותח את הדלת ומסתכל בראי הקבוע בדלת, על מנת להיטיב את מראהו כפי שעשה כל פעם לפני יציאתו מהבית. בראותו את מבטי התָמֵהָ והמודאג הוא פנֵה אלי עם חיוכו הצנוע והנעים ואמר לי בשלוה : "טובה אני חייב לצאת יש לי פגישה חשובה מאוד". מה יכולתי אני לעשות למרות דאגתי המרובה, לכן ברכתיו שיחזור בשלום מאותו עולם עוין שבכל פינותיו מתנוססות תמונותיו. ואכן הוא חזר תודה לאל בשלום באותו ערב.
מאז חלפו שנים רבות ואני שמעתי בינתיים דברים רבים ומעניינים על יאיר שלא היו ידועים לי בכלל בזמן שהוא הסתתר בדירתנו. ראיתי גם סרטים בנושא יאיר. אחרי זכרונות ומחשבות רבים הגעתי למסקנה "שהפגישה החשובה" שיאיר יצא בגללה מן הבית למרות החלטתו לא לצאת הייתה קרוב לוודאי פגישתו עם מר נחמיה ברוש, אחיה של רעיתו רוני חבר ה"הגנה" שנשלח ע"י מפקד ה"הגנה" בארץ מר אליהו גולומב להציע "חסות" ליאיר והבטחות רבות .
כאשר המקשרת חיסיה הרגישה, ששה ימים לפני רצח יאיר כי עוקבים אחריה, הורה לה יאיר להפסיק לבוא אלינו לחלוטין. על כן נאלצתי אני לדאוג לרכישת מצרכי מזון. ירדתי איפה ערב אחד בחושך לחנוונית וסיפרתי לה כי העוזרת שלי חלתה ולא תוכל לבוא במשך מספר ימים. לשאלתי אם היא תוכל להביא לביתנו את המצרכים ענתה האשה החביבה : "אל תדאגי גברת בלוך (תחת שם זה שכרנו את דירתנו) אני אביא לך את המצרכים הביתה אבל רק בשעות הערב".
ואכן למחרת בערב הגיעה עם סל המצרכים שהזמנתי וכשדפקה בדלת נכנס יאיר לארון ואני סגרתי עליו את הדלת. החנוונית העיפה מעמל היום, ישבה לרגע שנמשך ונמשך. היו לה סיפורים רבים ומעניינים על הקונים שבהם היא נתקלת יום יום. הקשבתי לדבריה כי הרי אני מוכרת כאשה חולה צמודה לבית ואישי נעדר לעתים, לכן טבעי שעתותי בידי ואכן אני מקשיבה בתשומת לב לסיפוריה. כאשר קמה החנוונית ללכת סגרתי אחריה את הדלת וכאשר צעדיה לא נשמעו עוד מהמדרגות מיהרתי לפתוח ל"יאיר" את דלת הארון. על מנת שיוכל סוף סוף לנשום אוויר. אני הייתי מתוסכלת מאד משהותו הארוכה של "יאיר" בארון הסגור לעומת זאת "יאיר" יצא עם חיוכו הנעים וברוח טובה מהארון.
והנה ארוע נוסף. זה קרה יום לפני רצח "יאיר". נאלצתי לרדת בבוקר לבעל הבית, כיון שבית הקיבול בבית השימוש נזל והמים הגיעו כמעט עד המדרגות. בעל הבית האדיב דאג לשלוח לי מיד שרברב. השרברב שהה בביתנו קרוב לחצי שעה וכמובן הוא אפילו לא ניחש שבאותה עת נמצא מישהו נוסף בביתי. כרגיל באותם הימים "יאיר" נכנס לארון ושהה שמה עד צאת השרברב מביתנו. ככה קרה גם כאשר בעל הבית שדאג לי מאוד בא לבקרנו מספר פעמים.
והגיע יום הרצח.
עזריה מעיין בדואר הדחוף וכותב תשובות. רק לאחר הירצחו של יאיר נודע לנו שתשובתו היתה:
"אני לא מאלה המסגירים את עצמם מרצון בידי המשטרה,
או עושי רצונה ומשרתיה משמאל ומימין".
בשעה 7:30 בערך יוצאת חיסיה מביתנו. בצאתה ביקש ממנה "יאיר" בבדיחות הדעת: "נא למסור דרישת שלום לחברים מחוץ לארץ". באותו יום לא היתה חיסיה במכולת.
אני מכינה את ארוחת הבוקר הנקראת בפי "יאיר" "ארוחת בוקר של שלוש קומות". באותו זמן צועד "יאיר" הלוך וחזור בדירתנו הקטנטונת. פתאום אני רואה ש"יאיר" נעצר ונשען על דלת המפרידה בין הפרוזדור הקטן והחדר ולאט לאט דוחף את הדלת אחורה עד אשר הדלת מגיעה לקיר. אני ניגשת לעזריה והנה הוא לוחש לי בשקט: "טובה, מסתכלים עלינו דרך שלבי התריס".
בראשי חולפת מחשבה, בטח בעל הבית ואשתו עלו לתלות את כביסתם כרגיל לגג הנעול הצמוד לדירתנו שהמפתח אליו נמצא אך ורק אצלם. כל כך מוקדם? מפתיע, השעה היתה 8:00 בערך. תפילה אחת בליבי, אלוהים שרק לא יכנסו לבקר אותי כהרגלו של בעל הבית החביב ונעים ההליכות שמבקרני בערך פעמיים בשבוע, שואל לשלומי ולשלום ילדתי הקטנה חרות.
לכן אני ניגשת לחלון, פותחת אותו ובידי המושטת סוגרת את שלבי התריס אשר הכניסו טיפ טיפה אור במשך הלילה. נרגעתי.
ארוחת הבוקר הצנועה של שלוש קומות הלוקחת מספר דקות להכנה עומדת כבר מוכנה על השולחן. אנו יושבים לאכול, אני מוסיפה כוס תה לכל אחד מאתנו. בוקר רגיל ושקט. כל אחד מאתנו שקוע במחשבות. מחשבות כואבות.
כעבור מספר דקות, אנחנו אחרי האוכל ואני במטבח מעמידה על הפתיליה בשר צלי לכבוד שבת. מכניסה את מצעיו של עזריה לארגז המצעים העומד מתחת למטתו (ספתו) ונשכבת על הספה שלי כמדי יום ביומו עם ספר ביד. "עבודת" הבוקר גרמה לי כבר כאבים בצדי הימני, הפגוע.
"יאיר" כהרגלו מדי יום ביומו יושב על כיסאו הקבוע הפונה לקיר החיצוני של הדלת וכותב. על השולחן מפוזרות רצועות נייר צרות ארוכות ולבנות.
חולפות מספר דקות מאז שכבתי לנוח השעה בערך 9:00 והנה אני שומעת דפיקה קלה ועדינה בדלת. יאיר קם בשקט מכיסאו, נעלי הבית הכחולות שלו עם הסוליות הרכות אינן משמיעות בכלל קול. הוא פונה ישירות לארון, הוא נכנס לארון ואני סוגרת אחריו את הדלת. רק אז אני ניגשת לדלת החיצונית ופותחת אותה. אבוי לי!!!
בפתח עומד הקצין האנגלי הג'ינג'י וילקינס דובר העברית ואתו שני בלשים אנגלים. וילקינס כהרגלו, במתק שפתיים שואל אותי :"טובה מדוע את לא באה לבקר את משה הפצוע?" וממשיך בלשונו החלקה: "מה שלומך?" אני מתחמקת מתשובה או עונה תשובה קצרה. ואז הוא ממשיך, "באתי לקחת בגדים עבור משה. הוא עובר היום לבית-הסוהר בירושלים".
אני נכנסת לחדר הפנימי פותחת את דלתות ארון הלבנים ומוציאה עבור משה תחתונים וגופיות, מוסיפה ממחטות ומורידה את החליפה התלויה על דלת החדר. הגשתי את הבגדים לוילקינס. שני הבלשים ממשיכים לעמוד במקומם מבלי להוציא הגה מפיהם.
וילקינס עדיין בביתנו, הוא פונה אלי שוב באדיבות ושואל: "מדוע לא קיבלת הצעתי, מדוע לא השפעת על משה שיפרוש מהמאבק בבריטים, מה יוצא לו מן המאבק הזה, הרי יש לו אשה חולה וילדה קטנה, הגיע הזמן שידאג להם, את הבריטים הוא לא ינצח!"
אני מקשיבה בפיזור נפש לדבריו, מעמידה פני שלווה וחושבת בליבי: "אלוהים, מתי כבר תעזוב את ביתינו, מדוע אתה מתמהמה?" אולי שלוותי כביכול הוציאה אותו מן הכלים. פתאום בבת אחת שינה את דיבורו, הרים את קולו, פניו האדימו מכעס עצור וצעק: "אתם רוצחים, אתם שודדים כולכם, כל אנשי שטרן. מה היה ברחוב יעל 8? מה?" והוסיף: "אין דבר, סופכם יהיה מר כסופם של זליק ז'ק ואברהם אמפר. את כולכם עוד נוביל לנחלת יצחק."
בשומעי את השמות הללו, בפרט את שמו של זליק ז'ק, הוא הוא האיש שמצא עבורנו את הדירה בספרו לבעל הבית שהנו אחי ובגלל היותי חולה הוא מחפש עבורי את הדירה. זליג היה לנו, לשלושתנו, במשך השבועות שהגיע לביתנו מקור לקירבה, אהבה ושמחה. נפשנו דבקה בנפשו.
בשומעי את שמות שני הנרצחים לא עמד בי כוחי, לא יכולתי יותר לשתוק ואמרתי בקול חזק ובטוח: "וילקינס, תקשיב ותשמע, אני עוד אזכה לראות את כולכם בורחים מארצנו."
רק אלוהים יודע איך העזתי אז בחודש פברואר, שנת 1942 להוציא משפט זה מפי. לא יאומן, אמרתי זאת וגם זכיתי בזה.
אחרי דו שיח זה וילקינס ציוה לערוך חיפוש בבית. שני הבלשים התחילו בחיפוש.אני התישבתי על הספה. וילקינס ניגש לשולחן ובדק כל פתק שהיה עליו, עיין בכתוב, האם הוא יודע לקרוא עברית? אחד הבלשים יצא וחזר עם שתי שכנות, כפי הנראה, דיירות הבית. הבלש השני פשפש בכל המקומות האפשריים בדירתנו הקטנה. לבסוף אחרי שהוא בדק כל פינה וכל ארון וארונצ'יק במטבח ובחדר, הוא ניגש לארון הגבוה.
בפותחו את הדלת לא נראתה דמותו של יאיר בכלל. הארון היה מלא חליפות, שמלות ומעיל. אבל ....הוא הושיט את ידו פנימה לתוך הארון וכמובן נתקל בגופו של יאיר ומשך אותו אליו. פתאום ראיתיו מושיט את ידו ומניח אותה על הכיס האחורי של מכנסיו במקום שהחזיק את אקדחו. זינקתי ממקומי ועמדתי בין
יאיר לבין הבלש "לא לירות" אמרתי "לא לירות או שתירה בי".
וילקינס הופיע מאי-שם הוריד בנחת את ידו של הבלש, נעמד מול יאיר, נענע באצבעו ואמר: "אברהם, אברהם, כמו אבא טוב הנוזף בילדו.
ליבי הלם בפטישים. יאיר עמד מולם בפתח הארון חיוור ושקט, מתעלם מוילקינס ומהבלשים. רק נחירי אפו זעו קמעה. הוא הובל לספה שעמדה על-יד פתח החדר והושב עליה. הבלש הגדול ישב מול יאיר, לפת את שתי ידיו העדינות של יאיר בידו הגדולה ובידו השניה כיוון את האקדח מול עיניו של יאיר על-יד אפו. בדלת עמד הבלש השני, בידו המושטת אקדח המכוון לחלק האחורי של יאיר. וילקינס הורה לי לשבת על-יד יאיר על הספה. ישבתי. וילקינס הראה לשכנות המבוהלות את תמונתו של יאיר המבוקש ואמר: "הנה הרוצח" והוסיף מילות גנאי על יאיר וחבריו.
השכנות הסתכלו לפניו האצילות של יאיר היושב על הספה ולתמונתו המטושטשת השחורה בעתון ופניהן הביעו תמיהה, כך נראה רוצח?
קשה היה לי לשמוע זאת ואמרתי להן: "אל תאמינו לו, האיש הזה הוא אדם יקר ויהודי גדול האוהב את עמו וארצו."
"טובה... לא כדאי לענות לו", אמר לי יאיר בשקט האופייני לו. היו אלה המלים האחרונות ששמעתי מפי יאיר. כעבור מספר דקות, ביקש יאיר שאגיש לו את נעליו שעמדו בפינה מאחורי הדלת, קמתי למלא את בקשתו. "טובה, את בידי המשטרה עכשיו", שמעתי את קולו של וילקינס מאחורי. "אני יודעת, עניתי וניגשתי להביא את נעליו השחורות המבריקות, וילקינס לא הפריע לי. הבלש שחרר את ידי יאיר על מנת שיוכל לנעול את נעליו.ישבתי קרוב לשידה הצמודה לראש הספה והשעון שלנו שהיה מונח על השידה הורה שהשעה 9:40. כעבור מספר דקות הגיעו שני בחורים צעירים ובידם כבלים. הבלש כבל את ידיו של יאיר ובידו השניה המשיך לכוון את אקדחו לאפו של יאיר, בבת אחת הבית התמלא בלשים אנגלים גבוהים בהירי פנים ושיער. מצב רוחם היה מרומם, הם צהלו ממש למגינת לבי, התבדחו ושיחקו בלבנים שלי שהוציאו מהארון.
פתאום נכנס לחדר אדם בעל מראה פנים שונה לחלוטין מהנוכחים, זה היה יהודי מוארך פנים, שערו שחור וחלק. בידו החזיק תיק. זיהיתי אותו מיד. זה היה האיש שעקב אחרי שלושה לילות קודם לכן. כאשר ירדתי לפי הוראותיו של יאיר להראות את עצמי מרחוק בפני שמעון (יצחק צלניק) לפני עלותו לביתנו. כאשר חזרתי סיפרתי על כך ליאיר. זה היה הבלש היהודי שהכרתיו עוד מן החיפוש שערך בדירתנו שברחוב קרן קיימת 48, בלילה לפני תשעה חודשים, יחד עם וילקינס ואחרים. חזרתי וראיתי אותו ביום המחרת בביתי פעמים נוספות (כאשר יהושוע זטלר ויעקוב פולני-שלום הצליחו לברוח ממשטרת הצפון), דווקא אלי הגיעו לחפש אותם. לא יכולתי לטעות בו. הוא נעמד ממש מולנו היושבים על הספה. התבונן ממושכות בפני יאיר ברצינות ובשקט. כעבור מספר דקות יצא מן החדר מאופק ושקט כפי שנכנס.
תוך דקות ספורות התחוללה מהומה, שוטרת הגיעה וערכה עלי חיפוש במטבח. החלפתי את שמלת הבית הארוכה והחמה בשמלה רגילה. פתאום נשמע רעש נוסף ומיד נדחפתי מהמדרגות כנ"ל השכנות. קראתי לוילקינס לא רציתי שיגעו בי אבל להפתעתי וילקינס נעלם. יצאתי מחדר המדרגות בליווי שני אנגלים למדרכה, סמוך לה עמדה מכונית קטנה ולידה עמד וילקינס. מעבר לרחוב עמדה משאית קטנה הבנתי שהיא נועדה להעביר את יאיר לכלא. השוטרים הורו לי להכנס למכונית ולהתישב בה. שמתי לב שוילקינס מרים את ראשו ונושא את עיניו לגג. אמנם לא ניתן היה לראות את דירתנו מהמדרכה כיון שמיקומה היה באמצע הגג. בכל זאת, וילקינס הסתכל למעלה. זזתי לחלון והבטתי גם אני למעלה לכיוון דירתנו.
פתאום פילחו שלוש יריות את האויר. ידעתי מיד. הם רצחו את יאיר כשידיו כבולות. כאב וחרון הציפו אותי. הוצאתי את ראשי מהחלון וקראתי:
"שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן! שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן!"
ראשי
צ'אט
17-10-2008, 14:11
מצב כלאיים
