 |
17-10-2008, 11:11
|
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
|
מלחמה מלמטה - אמיר אורן
5 ביוני, 1967
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
אופס, כבשנו את הגדה המערבית
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
מאת אמיר אורן
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
ערב מלחמת ששת הימים, לא נשלפה מהכספת שבמעמקי ה"בור" שום תוכנית סודית להשתלטות על ירושלים, הגדה המערבית, רמת הגולן וסיני. המציאות הוכתבה מהקו הקדמי. מפקדי חטיבות ואוגדות לחצו על אלופים, שדחפו את הרמטכ"ל - כך חושפים תמלילים של דיונים במטכ"ל, המתפרסמים כאן לראשונה. המתונים והשקולים - רבין בצבא, אשכול בממשלה - נרמסו ברגלי ההמון השועט קדימה
האלוף בדימוס חיים נדל, עוד רגע בן 75, ישב השבוע בארכיון צה"ל שבמחנה תל השומר ופישפש במסמכים המתעדים מבצעים מיוחדים מלפני כמעט 40 שנה. "פישפש" הוא מונח השאול מעידן הנייר שקדם לתקופת המחשב. כמוהו כ"אבק" הדמיוני, שתיאורו התקשורתי כמכסה תיקים מצהיבים מכעיס את מנהלת הארכיון, מיכל צור. עכשיו הכל סרוק, הכל ממוחשב, הכל נגיש, אם רק ייצא רצון מלפני השלטונות.
עוד נדל מתבונן במחשב שלפניו, ובמסוף סמוך צץ פתאום שמו כסגן אלוף צעיר, ראש ענף מבצעים במטכ"ל במלחמת ששת הימים. נדל אמר באחד הדיונים ערב המלחמה, כי "צריך לכבוש את הגדה המערבית, כי היא מדאיגה יותר מסיני". הוא היה אז במיעוט. הדעה הרווחת היתה כי יש להתמקד בגזרה המצרית, לדברי הרמטכ"ל יצחק רבין, גם במחיר נפילת יישובים בצפון. גם לאחר שהמלך חוסיין חבר לנשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, אמר רבין כי "אילו היה ביטחון שנצא מהקרבות עם הגדה המערבית וגזרת רצועת עזה - ומכה לחיל האוויר המצרי - דיינו".
מערכת הביטחון נוסעת לאחור במנהרת הזמן. רק עכשיו נפתחו לעיון העדויות בפני ועדת אגרנט שהוקמה לחקירת מלחמת יום הכיפורים, ושההיסטוריה הצה"לית הרשמית שלה הותרה לפרסום לפני שנים מעטות ובתום מאבק ממושך. בקרוב יופיע סוף-סוף המחקר המוסמך של צה"ל על קבלת החלטות בפיקוד העליון במלחמת ששת הימים, "מלחמה בשלוש חזיתות", מאת שמעון גולן. במקביל, נחשפים הדיונים המבצעיים במטכ"ל במשבר מאי-יוני 1967. בקצב הזה, יחלפו עוד עשרות שנים עד שנדל, שהיה חבר בוועדת וינוגרד לחקירת מלחמת לבנון השנייה, יוכל לבוא לארכיון לעיין בעדויות החסויות ששמעה הוועדה שלו.
"מחטפים" בירושלים
אפשר לשאול, מי צריך מסמכים ומחקרים נוספים על מלחמת ששת הימים. הלא כמעט הכל פורסם - ובהרחבה - בספרו של עמי גלוסקא "אשכול, תן פקודה", ובספרים נוספים שתיארו את המערכה כולה, או התמקדו בגזרות מסוימות, מה גם שהחומר הצבאי
מתנכר למהומה הציבורית והפוליטית שבחוץ. אבל קריאת דיוני המטכ"ל שנערכו בעקבות אותו יום עצמאות גורלי במאי 1967 - ואשר נחשפים כאן לראשונה - מלמדת שלא כך. הטיפוס האטי במדרגות למלחמה חושף את נפתולי העלילה וגיבוריה, גם אם הסוף ידוע, והתיעוד חסר - במזכירות הפיקוד העליון שכחו להקליט את הדיונים, להבדיל מרשתות הקשר, ממש כמו שב-1976 שכחו לקחת מצלמה אחת קטנה לתיעוד מבצע אנטבה. התובנה העיקרית העולה מהדיונים שניהלו רב אלוף רבין, ראש אגף המטה, אלוף עזר ויצמן, וראש מחלקת המבצעים, אלוף משנה יצחק חופי, היא עד כמה לא היה סוף המעשה במחשבה תחילה.
עד לסוף השבוע השני של המשבר עם מצרים, לא נדון ברצינות בפיקוד העליון כיבוש (או "שחרור", במונח פחות צבאי) של ירושלים, הגדה המערבית, רמת הגולן ומערב סיני עד לתעלת סואץ. המליצו על מהלך מוגבל בדרום, שתכליתו החזרת המצב לקדמותו, מוטב לאחר מכה קשה לכוחות האוויר והשריון של מצרים - שאותם, הבינו הכל, עלולים הסובייטים להזדרז ולשקם - וליוקרתו של נאצר. שום תוכנית סודית, מזימת השתלטות לשנים אם לא לנצח על שטחים שבידי שלוש מדינות ערביות, לא נשלפה מהכספת שבמעמקי ה"בור" של אג"ם/מבצעים. גם כאשר איזכרו "מחטפים" בגזרת ירושלים, לא דיברו על העיר העתיקה, אלא רק על בית הספר לשוטרים, הר הצופים, לטרון, אולי הר חברון וגזרת ג'נין אם יירו ממנה על בסיס רמת דוד. הפרוטוקולים של צעירי ציון חפים מכל מזימה. כאשר משה דיין הצהיר ב-5 ביוני, "לנו אין מטרות כיבוש", זו היתה במקרה האמת, לא תעמולה ולא הונאה.
אין לומר שלא היו, כרגיל, תכנונים לשעת חירום; וככל שהדרג היה נמוך יותר, קרוב לשטח ולגבול, גברה הלהיטות לעשות משהו, להשתתף בפעילות, ללמד לקח את האויב המקומי. אם כבר גויסו מילואים, חבל לשחרר אותם, ואם התוכנית המבריקה שהציג חיל האוויר לא תבוצע עכשיו, היא עלולה "לזלוג" עם הזמן לאויב. ערב המלחמה וביתר שאת במרוצתה, המציאות הוכתבה מלמטה למעלה, מהקו הקדמי לפיקוד העורפי. מפקדי חטיבות ואוגדות לחצו על אלופים, שדחפו את הרמטכ"ל, שניסה לבלום אך נסחף והצטרף לדוחקים בממשלה. מי שהיה מתון ושקול בתחילת הצעדה - רבין בצבא, לוי אשכול בממשלה - נדרס ונרמס ברגלי ההמון השועט. רבין, המתלבט, המודע לסתירות, מזדקר כגיבור הטרגי של העלילה. "חייב להיות איזון בין הצגת המצרים כחלשים, אם צה"ל יתקוף, וכחזקים, אם הם עומדים לתקוף", העיר לאלופים. "צריך גם לזכור שהדרג המדיני, לו מציגים בעיות צבאיות, אינו בקי בנושא הצבאי כמונו".
גולן, מחבר "מלחמה בשלוש חזיתות", סגן אלוף במילואים וחוקר בכיר במחלקת היסטוריה של צה"ל, נרתע מלהעמיק בסיפור התמוטטותו של רבין - אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בתולדות צה"ל. רמטכ"ל קורס ערב מלחמה, בכיר האלופים מסרב למלא את מקומו אך משנה את התוכניות המבצעיות, הרמטכ"ל מתאושש ובינתיים נעלמת שעת הכושר והאויב מתחיל להיערך למתקפה. לגולן די בציטוט עדות רבין בזיכרונותיו. אבל גם לאחר שובו של רבין לתפקד, מתקשה גולן לפרק לרכיבים את המשולש שנוצר בין רבין, ויצמן והאלוף שהוזעק מצרפת לכהן כסגן הרמטכ"ל, חיים בר-לב.
המסיכה הטובה ביותר
המלחמה התנהלה בפיקודים, לא אחת ביוזמה - עם אישור רפה או בלעדיו - של מפקד אוגדה או מח"ט (בדרך שגרמה לקרבות פזיזים ולעשרות הרוגים מיותרים), בריכוזו של חופי ובמעורבות שתלטנית ופרטנית של דיין. מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, היה שליט יחיד בתחומו. רבין והאלופים היבשתיים לא התערבו בענייניו, ועצותיו של קודמו, ויצמן, נשמעו בנימוס אך לא תמיד התקבלו.
המחפשים ממד גרעיני למלחמה, בדמות הצעה (המיוחסת לשמעון פרס) לפיצוץ ראווה הרתעתי בסיני, לא ימצאו אותו בדיוני המטכ"ל. בולט ומובהק חששם של רבין והאלופים מהצלחה של חיל האוויר המצרי לתקוף את הכור בדימונה. מדאיגה אותם גם פגיעותה של ישראל - יהיו בידיה לכל היותר רק רבבות מסכת גז - נגד חומרי לחימה כימיים, בפצצות, פגזים ומוקשים. "המסכה הטובה ביותר", פסק חופי, "היא חיל האוויר".
זו היתה מלחמת ברירה הכרחית. גולן קובע במחקרו, כי לא היתה סכנה קיומית לישראל, במשמעות המיוחסת כיום לגרעין האיראני, אבל ישראל נקלעה למצוקה אסטרטגית גוברת. מה שהתחיל כאתגר של נאצר הפך להידוק טבעת ערבית, עם זווית פנימית. ראש אמ"ן אהרן יריב, שנסמך מן הסתם על דיווחי שב"כ, סיפר על "הלכי רוח באוכלוסייה הערבית בארץ, העוקבת בעיקר אחר הטלוויזיה המציגה את עוצמת הצבא המצרי החודר לסיני. האוכלוסייה לא מסתירה את הזדהותה עם הפעילות המצרית. הדרוזים לעומת זאת מכירים בכוחה של ישראל. גם הנוצרים מתונים, כי אימת המוסלמים עליהם. מומלץ להפגין את עוצמת צה"ל בתנועות שלא ייעלמו מעיני האוכלוסייה הערבית".
כוונותיהם הטובות של שרים שוחרי שלום, חרדי מלחמה, שמנעו מאשכול ורבין לנהל בהקדם מבצע מוגבל נגד מצרים, יצרו קיפאון פוליטי שהוביל להסלמה, למלחמה גדולה, כובשת שטחים: נאצר התחפר והתחזק וכנגדו נכנס דיין יחד עם מנחם בגין. ועדיין, כשניתנה בבוקר 5 ביוני הפקודה למבצע "מוקד" של חיל האוויר, נגד שדות התעופה של חיל האוויר המצרי, זו היתה רק מלחמת שלוש השעות באוויר, כמקדמה למבצע "נחשונים", מלחמת שלושת הימים בקדמת סיני (שבפועל הסתיימה לאחר ארבע יממות בתעלה, במפרץ סואץ ובשארם א-שייך). כמו מבצע "אורנים" בלבנון, כעבור 15 שנה בדיוק, זה היה "נחשונים" מתגלגל, עם דמיון פוחת והולך בין התסריט המקורי לבין הסרט.
האו"ם בפשיטת רגל
בפיקוד הבכיר של צה"ל ביקשו להגדיר את מטרת מלחמת 1967 במונחי ההישג התוצאתי של המלחמה הקודמת, "10 שנות שקט", בלי לתפוש שמהלומה אדירה, עם הישג קרקעי כביר, יכולה שלא להביא אף 10 שבועות של שקט. אחד הרעיונות, כשנחסמו מיצרי טיראן, היה לכבוש את רצועת עזה ולהחזיק בה כקלף מיקוח תמורת פתיחת המיצרים; איש לא שאל מה יקרה אם נאצר יסרב לעסקה וייאלץ את ישראל להישאר בעזה. כיבוש עזה מכוח מצרי ואוגדה פלשתינית "יהיה כמו טיול", חזה בר-לב. "זו תהיה בעיית ממשל, לא בעיה צבאית", העיר חופי.
מסמכי המטכ"ל מתארים את נתיב המשבר מ-16 במאי, כש"לפי דרישה סורית החליטו המצרים לבנות כוח בסיני בתזוזות גלויות והפגנתיות כדי להרתיע את ישראל מהתקפה". לאחר יומיים העריך רבין ש"צפויה סגירת המיצרים, שמשמעה מלחמה", ולמחרת אמר ויצמן, "טעינו בהערכה שכל זמן שהמצרים בתימן, הם לא יעזו לפעול. הם גם צילמו את דימונה ביום, דבר שלא עשו מעולם - ב-1961 היתה גיחה לצילום לילה - ופרסו טייסת קדמית בג'בל לבני. נאצר זרק כפפה והאו"ם בפשיטת רגל". ב-20 במאי הורה חופי להכין תוכנית לשבירת הכוח המצרי בקדמת סיני. באותו יום ניהל רבין שני דיונים. אחר הצהרים פקד לתכנן גם תוכנית חלופית של חיסול חיל האוויר המצרי וכיבוש הרצועה. בדיון נוסף, בערב, הסביר רבין כי התכנון הוא "למקרה של צורך לפעול (אם לאחר) חסימת המיצרים תהיה החלטה לא לעבור לסדר היום".
למחרת נשמע רבין מהוסס. הוא "עמד על הצורך לחפש פתרון מדיני. הסימן לרצונו של נאצר במלחמה יהיה סגירת המיצרים. אם לא יוסדר חופש השיט באמצעים מדיניים יחייב הדבר מלחמה. בהנחה שנאצר לא רוצה במלחמה, הוא ייכנע לדרישות האו"ם". אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס: "זה יעלה לנו בשטח המפורז בניצנה". הוד: "אם אין אנו רוצים במלחמה כיום, זה רק בגלל שיש לנו סיכוי יותר בעתיד, אבל האם אנו מעוניינים שהוא יכתיב לנו בתנאים טובים יותר לו?" רבין: "אם נאצר אינו רוצה במלחמה, יחפש פתרון של כבוד. רק הישענות על כוח צבאי תביא הסדר גם ללא מלחמה. למלחמה צריך ללכת באין ברירה. צריך לעשות הכל כדי להשאיר את המיצרים (פתוחים) ללא מלחמה. נרקיס: "מה יקרה אם העניין יתמשך שלושה חודשים?" רבין: "נחיה ונראה".
רבין, ברגע זה, היה יותר יונה מנץ. "אם תהיה חסימת מיצרים עשויה להיות מלחמה, אין מוצא אחר, אבל אם ילחצו עלינו לחזור להסכם שביתת הנשק ולא יתמכו בנו, אזי ייתכן שלא תהיה לנו ברירה. עלינו גם לזכור שמלחמה שתבוא תהיה קשה מכל שהכרנו, בשתי חזיתות". נרקיס: "מכאן שצדק חופי בזה שנאצר כבר ניצח במהלכו האחרון". ויצמן: "על פורום זה לפחות, לא לקבל את הדעה שכבר הפסדנו. זה שהאו"ם הלך, עדיין לא סוף העולם". רבין: "היו יהודים שרצו בעיות. צריכים להבין שנאצר התכונן להגיב אילו היינו תוקפים את סוריה. תגובתו - תקיפת דימונה - היתה מתקבלת על דעת העולם. מצבו במקרה כזה היה טוב משהיום". הוד: "עלינו לא לעזור לו. אסור לנו להסכים להצבת משקיפים. אם נילחם בסוריה זו מלחמה בשתי חזיתות, אבל אם נטפל במצרים לא יפעלו הסורים, לפחות בשטח האווירי". רבין: "אין להמשיך בגיוס, השאלה היא אם להתחיל בשחרורים, לאור המשחק המדיני הצפוי. אם נצטרך להיכנס למלחמה נצטרך גיוס הרבה יותר גדול. ההערכה היא שהמצרים לא יעשו דבר והבעיה היא אורך נשימה. (פיקוד) הצפון לא צריך ליצור תמונה מאיימת". אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר: "אין תמונה כזו בצפון. בקו יש 150 איש מול חמש חטיבות".
ב-22 במאי התקיים דיון נוסף. יריב: "המטרות האסטרטגיות יהיו להבטיח קיום כושר ההרתעה של צה"ל ולהשיג מהר אמצעי לחץ לבעיית שארם א-שייך, כי כעבור 24 שעות הצי השישי האמריקאי יהיה נגדנו". רבין: "אם לא יבוצע מהלך בתגובה על חסימת השיט, תאבד הזדמנות היסטורית. אין לנו ברירה. הקושי הוא במשך הזמן הדרוש להשלמת בניין סדר-הכוחות והלוגיסטיקה. מחר חייבים להיות מוכנים. נאצר עשוי להשתכר מעצמו ולתקוף את דימונה". אלעזר: "הרוביקון הוא עצם ההחלטה לפתוח במלחמה, ואם כבר מלחמה, אז מלחמה מכרעת".
מפקד גייסות השריון, ישראל טל: "לתוכנית הרצועה 'עצמון' יתרון (על תוכנית קדמת סיני 'קרדום') - היא ניתנת לביצוע מיידי ללא דחייה והישגיה בלתי מבוטלים". רבין: "אינני קובע יחיד, אך יש הכרח לבצע את "קרדום", אלא אם גם אוגדה 4 המשוריינת של מצרים תוכנס לסיני ואז צריך לבצע רק את המכה האווירית ו'עצמון'". נרקיס: "מסוכנת החלטה מדינית שתסתפק במועט ושתיצור לנו איום מתמיד למשך שנים. יש להילחם לביצוע 'קרדום'". יריב: "צה"ל חייב להציע את תוכנית 'קרדום'. אם תידחה, להציע את 'עצמון' וגם 'עצמון' זה לא סוף פסוק". אלעזר: "מחיר ההגנה בצפון עלול להיות יקר, מציע לתקוף עם שתי חטיבות חי"ר ושתי חטיבות שריון ולשנות את פני הדברים בגזרה הסורית, לאחר לימוד התגובה הסורית על המתקפה בדרום".
לא קל לפתוח במלחמה
ב-23 במאי התכנסו שוב האלופים. רבין: "לאור שיקולים מדיניים הוחלט, בטרם יפעל צה"ל, למצות את עמדת ארה"ב בשאלת חופש השיט. אבא אבן יצא לארה"ב לצורך זה ודומה שלא יהיה לזה אפקט טוב. אם לא יחול שינוי, לא יהיה מנוס מתקיפה. תחילת ביצוע לא לפני 48 שעות, טרם הוחלט אם 'קרדום' או 'עצמון'. לא נעים, אבל עובדה היא שלא קל לפתוח במלחמה".
באותו ערב התמוטט רבין והזמין את ויצמן למלא את מקומו כרמטכ"ל. השניים מסרו את גרסאותיהם הנגדיות בספריהם, "לך שמיים לך ארץ" (ויצמן) ו"פנקס שירות" (רבין). ביוני 1969, בהיותו ראש אג"ם של הרמטכ"ל בר-לב, העיד ויצמן בפני קצין במחלקת היסטוריה על אירועי ההתמוטטות: "24 במאי התחיל בכך שכינסתי את האלופים ישעיהו גביש, ישראל טל, מוטי הוד, מתי פלד, שמואל אייל, חופי וייתכן גם יריב. לאחר דיון מבצעי סיכמתי תזוזות: אוגדה 31 (בפיקוד אברהם יפה) אחורה ו-84 (בפיקוד טל) קדימה, זאת למורת רוחם של כמה קצינים. הוצאה פקודת 'קרדום 2', שהתבססה בין השאר על הערכת מודיעין שצפויה התערבות זרה והפסקת אש בתוך 48 שעות. הוריתי לחיל האוויר להיכנס לכוננות לביצוע 'מוקד', כולל תדריך לדרגים נמוכים. בהעדר הרמטכ"ל, נשאלתי על ידי גביש וטל האם הפקודות הן לביצוע והאם אינן צפופות בזמן. שיקולי היו להציג תוכנית הבקעה מסוכמת ולהציג תוכנית השמדת חיל האוויר למועד קרוב עד כמה שאפשר. זאת מתוך הכרה שהתזוזה והתקיפה, יוציאו את צהל מהמצב שהיה בו בשבוע הקודם. כל זאת עשיתי על דעת עצמי בלבד.
"המחשבה שלי היתה לשבור את חיל האוויר ואת הצבא המצרי דרך הציר הצפוני. פריסת הכוחות היא שלב לכיבוש כל צפון סיני. להביא את אוגדה 84 לציר הצפוני וריצה לאורך הציר הצפוני לעבר התעלה. הכוח המשוריין הסדיר למאמץ העיקרי בצפון, ובמידה והמלחמה תתפתח - הכנות לנצל הצלחה בגזרה הדרומית.
"בערך בצהרים דיווחתי לאשכול בנוכחות מזכירו הצבאי, אל"מ ישראל ליאור, וראש לשכת הרמטכ"ל, סא"ל רפי אפרת, על העדרו וסיבת העדרו של הרמטכ"ל ועל הפקודות שהוצאתי. סוכם במעמד זה שהתוכניות תוצגנה לראש הממשלה בשעה 17:30 באותו ערב. בדיון זה, שארך שעתיים וחצי, יריב סקר מודיעינית, הוד הציג את 'מוקד', גביש וטל הציגו את 'קרדום 2', אלעזר ונרקיס הציגו את תוכניותיהם ומפקד חיל הים שלמה אראל, הציג אפשרויות פעולה של החיל. 'קרדום 1' לא הוצגה.
"אשכול שאל את האלופים לדעתם על מה שהוצג. לפי מיטב זיכרוני, סמכו כולם בחיוב את ידיהם על אשר הוצג. שוב, בהעדרו של הרמטכ"ל, סיכמתי אני והמלצתי לראש הממשלה על התוכניות שהוצגו והדגשתי שצה"ל ערוך ומוכן למלחמה".
בימים חולים אלה
כיום, כמובן, הכל היה מדווח בתוך דקות באינטרנט ובפריצה נרגשת למבזקים בטלוויזיה; רבין כבר לא היה חוזר לתפקידו. המשבר היה זורם בנתיב אחר - טוב יותר, רע יותר - אין לדעת. במציאות, ההמשך ידוע. יותר חידוד מחידוש, אומר גולן על מחקרו, ותמלילי הדיונים במטכ"ל מספרים גם על הצדדים הקטנים של ימים גדולים: למשל, הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, שהתעקש לאסור על בישול מזון בשבת בעוד הכוחות ערוכים בשדה, מתאמנים וממתינים לקרב. "יהיו לנו חולים," חשש בר-לב, "במיוחד בימים חולים אלה", ואחד האלופים הציע פשרה עמומה - ירשו בישול ב"מתקנים חיוניים" וכל מפקד יוכל להחליט שהמחנה שלו חיוני.
וחשוב גם מה שאין: "ליברטי". בשום דיון במטכ"ל לא נדונה תקיפה מתוכננת של אונייה אמריקאית. לא שזה ירגיע את חובבי המזימות. הרי אין ראיה ניצחת יותר מהעדרה של ראיה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1029266.html
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
