 |
15-10-2008, 12:04
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.08.07
הודעות: 1,097
|
|
|
רדינג
כיון שנדרשתי להביע דעה ארכיטקטונית, ואינני יודע לומר לא, אעשה זאת - אבל ראו הוזהרתם. זה ארוך וטרחני.
אתחיל במילון ביטויים, שגם אם איננו תואם מילונים אחרים, הרי שהוא תואם את מה-שרציתי-להגיד:
פשיזם - חשיבה מדינית, אבל גם אסתטית ופילוסופית, שמחשיבה את המדינה יותר מאשר את הפרט. אבל - כיון שכולנו פטריוטים, ומוכנים להקיז את נפשנו למען ה"מולדת", הרי שלפי ההגדרה הזו כולנו פשיסטים. ובכן, הפשיזם הוא המצב שבו קצת עוברים את הגבול. זה פחות או יותר ההבדל בין לאומיות ללאומנות. הכל הוא בפרופורציות: עד כמה המדינה יותר חשובה מהפרט.
אסתטיקה - ההגדרה ל "מה זה יפה", שאיננה יכולה להיות מנותקת מהשאלה "מה זה מוסרי". האם ייתכן שמשהו שמבטא ניוון ושחיתות יהיה יפה? ולהיפך - הייתכן שמשהו שכולו תום וטוהר יהיה מכוער? ובכן, תשובתי היא שלא. לא ייתכן. יפה הוא גם מוסרי, ולהפך. מוסרי הוא גם יפה. ולפיכך, כשאני אומר על משהו שהוא יפה, או מכוער, אני גם מגיב למוסריות של אותו משהו.
ומכאן לרדינג. הבנין תוכנן ע"י מחלקת התכנון של חברת החשמל, אז בשליטת רוטנברג והדירקטוריון. התכנון מעתיק במידה רבה את עיצוב החזיתות של קליפורד האלידיי שתוכננו לתחנת הכוח בחיפה. זו שבחיפה תוכננה ב-35'. זו שבתל אביב שנה-שנתיים לאחר מכן, והיא נחנכה ב-38'. האלידיי, שלא היה שותף לתכנון רדינג, אלא רק זו של חיפה, היה אדריכל בריטי שתכנן גם את בנין ברקליס בירושלים, ששימש כעיריית העיר למשך הרבה מאד שנים, וגם הכנסיה הסקוטית בעיה"ק. תאור מפורט ומדויק של הבניה והתכנון מופיע דווקא בספר שהוציאה הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בשיתוף עם חח"י, ששמו "בשאיפה למצויינות באדריכלות - מבנים ופרויקטים של חברת החשמל בארץ ישראל, 1921-1942".
בשנים הללו, שהן מצד אחד השנים של המאורעות, אך מאידך הן גם השנים של מלחמת האזרחים בספרד, היו תחת השפעה חזקה של הלך הרוח הפשיסטי. להלך הרוח הזה, שהוליד גם את ההתגייסות הגדולה לעזרת ספרד הרפובליקאית, היה כמובן ביטוי ארכיטקטוני - מבנים גדולים מאד, גדולים בהרבה ממידת אדם, קלאסיים בפרופורציות שלהם, מטילי אימה ונטולי כל מאמץ להיות נעימים. הרושם, הגודל, הקצב - הם שהכתיבו את העיצוב. בגרמניה בנה שפאר את כל מבני הפאר הפאשיסטיים שלו, במוסקבה הכריח סטאלין את אדריכליו לתכנן מבנים כאלה, באיטליה הפאשיסטית נבנתה האוניברסיטה של רומא בצורה הזו, וגם בפאריז ניתן למצוא מבנים כאלה.
באנגליה ובארה"ב, באופן לא מפתיע, הם לא ניבנו.
תחנת הכוח של חיפה, ואחר כך רדינג, הן לחלוטין כאלה. השער הענקי, שאין לו שום יחס למידת אדם; השורה הארוכה ומטילת האימה של הפתחים והעמודים; הקומפוזיציה הסימטרית/קלאסית; המימדים הענקיים; ה"נקיון" לכאורה, שמעיד - שוב - על חוסר ההתייחסות לפרט. כל אלה הם סממני ההיכר של האדריכלות הדכאנית והיהירה של שנות השלושים.
לשמחתי אין הרבה דוגמאות כאלה בארץ, ואני נוטה להאשים את פנחס בתפישת העולם הזו.ייתכן שאני טועה. אבל העובדה היא שהיו עיצובים "רכים" יותר, ואנושיים יותר, ובכל זאת הוא עצמו בחר לבסוף דווקא את העיצוב הזה. זה אומר משהו עליו.
באופן מפתיע זה מתחבר לביהכ"נ הגדול. גם שם מישהו חשב שחזית ענקית, מגמדת, פשוטה וקצבית היא המענה הראוי לבית הכנסת המרכזי של תל אביב.
מה שכן נחמד בקשר לביהכ"נ הגדול זה מה שקורה סביבו (מבלי להכנס לתוכן הסחורה). זאב רכטר, שהיה מאבות המודרניזם הפשוט, ההומני, הישר והלא-מתחכם, שב מאיטליה והחליט שיש לתכנן פיאצה איטלקית סביבו. הוא כפה על כל הבנינים שייבנו סביב ביהכ"נ שייראו כמו בנינים איטלקיים, עם סטיו (ארקדה) של קשתות בקומת הקרקע. חלק מהבנינים עשו זאת, וחלק לא. זה משעשע. |
|
ראשי
צ'אט
: 
...
מצב כלאיים
