עמותת "לחופש נולד" מציעה 10 מיליון ד' למוסר מידע אמין על הנווט הנעדר. קרובי הנעדרים האחרים רואים בכך אפליה בין דם לדם.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/archive/148099-5.jpg]

"רון ארד. באתר יש הודעות באנגלית, ערבית, פרסית ורוסית"

בשבוע שעבר הסעיר את לבנון משלוח של דברי דואר חריגים מאירופה: מאות תמונות צבעוניות של רון ארד, בצירוף הודעה על פרס בסך עשרה מיליון דולר למוסר מידע אמין על גורלו, נתפסו על ידי הרשויות ולא הועברו ליעדן. מאחורי המשלוח עומדת עמותת "לחופש נולד", ששלחה אלפי מכתבים כאלה, בעיקר למוסדות ציבור ולכפרים בבקעת הלבנון. מנכ"ל העמותה, אורי חן, טוען בתוקף, כי את הכתובות ליקטו תחקירני העמותה ממדריכי טלפונים ומהאינטרנט, ולא קיבלו אותן מקהילת המודיעין - אף שהעמותה מצויה בקשר הדוק עם המוסד ואמ"ן, ופועלת בשיתוף פעולה עמם.

משלוח המכתבים הוא רק צעד אחד במערכת הסברה שנועדה להפיץ את דבר הפרס ברבים. אורי חן ומנשה אמיר, המומחה של קול ישראל לענייני איראן, יצאו למסע ראיונות בתקשורת בארצות הברית, עם דגש מיוחד על תחנות רדיו וטלוויזיה (שרובן מרוכזות בחוף המערבי) שמשדרות בפרסית ושידוריהן פופולריים גם באיראן. חן רואיין גם בכלי תקשורת רבים בלבנון ובתחנות הטלוויזיה "אל ג'זירה" ו"אל ערביה", אך את גולת הכותרת של הישגיו התקשורתיים הוא רואה בשידור ראיון עמו (שנלקח מסוכנות ידיעות בינלאומית) ב"אל מנאר", תחנת הטלוויזיה של חיזבאללה.

בנוסף לכך מפרסמת העמותה מודעות בתשלום בעיתונים ערביים, והציבה שלטי חוצות בנמלי תעופה בארצות רבות, עם המסר על הפרס. פרטים על הפרס אפשר למצוא גם באתר האינטרנט שפתחה העמותה (www.10million.org), בארבע שפות: אנגלית, ערבית, פרסית ורוסית - בהנחה שגם ברוסיה, בגלל קשריה עם סוריה ואיראן, יהיו אנשים שיוכלו לספק מידע. העמותה מפרסמת מספרי טלפון ופקס בבריטניה ובישראל וכתובות דואר אלקטרוני שאליהם יכולים בעלי מידע להתקשר. את הפניות מסננים מוקדנים במשרדי החברה. עד כה הגיעו כ-3,000 פניות שכאלה.

"תקרה מגבילה את הדמיון"

משך שנים טענו בני משפחתו של הנווט השבוי רון ארד, ובמיוחד האחים דוד וחן, שהמדינה לא עושה די להצלת אחיהם. כדי לקדם את המאמצים לאתרו ולשחררו הם הקימו באוקטובר 2001 את עמותת "לחופש נולד", שקיבלה מימון ממשלתי נדיב. החלטת הממשלה להקציב לעמותה גם את סכום הפרס, ולאפשר לה לצאת במסע פרסום סביבו, עוררה בזמנה ויכוחים בקהילת המודיעין ובמערכת הביטחון. לא מעטים התנגדו וראו בכך מעין "הפרטה" של מאמצי החיפושים אחר רון ארד.

"המיזם הפרטי מצביע יותר מכל דבר אחר על חוסר אמון של משפחת ארד במדינת ישראל", אומר רמי איגרא, שהיה ראש חטיבת שבויים ונעדרים (שו"ן) במוסד. "ישראל הפכה כל אבן אפשרית בניסיון למצוא מידע על ארד והנעדרים האחרים. אף שאני מבין ללבה של משפחת ארד ואין לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, אין לדעתי ממש בטענות המשפחה כאילו לא נעשה מספיק. במאמצים לאתר את רון ארד הושקעו משאבים רבים, ולהערכתי הוצאו על כך עשרות מיליוני דולרים".

איגרא עצמו טס, באחת משתי השנים שבהן היה ממונה על החיפושים, מאה טיסות ליעדים שונים בעולם, כדי להיפגש עם מקורות ולבוא בדברים עם עמיתים מקהילות המודיעין ועם כל מי שנחשב שבאפשרותו לסייע. מיותר לציין כי אנשי מוסד ואמ"ן נוספים השתתפו במבצעי איסוף דומים. "אני מתנגד לפרס", מדגיש איגרא, "כי הוא לא נדרש. הרעיון נשקל בעבר בכמה הזדמנויות. אני עצמי העליתי את ההצעה אך נדחיתי, ובצדק, בטענה כי מוטב לא לקבוע תקרה שכן היא מגבילה את הדמיון. אם לא היה נקבע סכום הפרס, יכול היה מישהו להגיע למסקנה כי הנושא כה חשוב למדינת ישראל שתהיה מוכנה לשלם עבורו כל סכום. עכשיו ידוע שישראל מוכנה לשלם 'רק' עשרה מיליון דולר".

"החלטה בלתי מוסרית"

ממשלה ניסתה בתחילה להסתיר את החלטתה להקצות את הסכום לפרס, ונאלצה להודות בכך רק בעקבות פרסומים בתקשורת. הקצבת הכסף והשקתה של המערכה הציבורית נועדו לספטמבר 2003, אך נדחו בגלל סמיכות הזמנים למשא ומתן שהתנהל עם החיזבאללה על שחרורו של אלחנן טננבוים והחזרת גופותיהם של שלושת החיילים שנפלו בקרב בחוות שבעה. משפחת ארד התקוממה נגד העסקה, ובמיוחד נגד שחרורם של מוסטפא דיראני והשייח' עובייד, שנחטפו והובאו לישראל כדי לשמש "קלפי מיקוח" להחזרתו של ארד. המשפחה עתרה לבג"ץ ופתחה במסע ציבורי נגד העסקה המתגבשת, בטענה כי כל עוד לא התקבל מידע על יקירה, אין לכלול בעסקה את דיראני ועובייד.

כנראה כדי לרכך את התנגדות המשפחה, הסכימו ראש הממשלה, אריאל שרון, ושר הביטחון, שאול מופז, שסכום הפרס כולו, עשרה מיליון דולר, יבוא מתקציב המדינה. עד אז טענו דוברי ראש הממשלה ומשרד הביטחון כי המדינה תעמיד רק שליש מסכום זה מתקציבה, והשאר יגויס מכספי תרומות ומהמשפחה.

הממשלה אולי זכתה כך בכמה נקודות זכות אצל בני משפחת ארד ותומכיהם, אבל קוממה עליה את שאר משפחות הנעדרים, ששום פרס לא מובטח למוסרי מידע על גורלם. "זו אפליה בין דם לדם", אומר יונה באומל, אביו של זכריה באומל, שנעדר מקרב סולטן יעקב בלבנון (1982). "זו החלטה בלתי מוסרית הזורעת הרס בצה"ל".

באומל מספר, כי כבר לפני כחמישה חודשים שלח אל ראש הממשלה מכתב שבו התלונן על האפליה. "אני יודע שאתה נתון ללחצים שונים", כתב לשרון. "אין זה עדיין מאוחר לתקן את השגיאה הפטאלית הזו". משלא נענה, שיגר באומל כעבור כחודשיים תזכורת לשרון, וציין כי "עשרה מיליון דולרים שרובם הם כספי ממשלת ישראל הם גם כספי משלמי המסים משפחות פלדמן, כץ, חבר ובאומל". שרון לא השיב עד היום על הפנייה.

לתחושה של באומל שותפה אחותו של החייל הנעדר יהודה כץ. "אני ובני משפחתי נפגשנו לפני יותר מחודש עם ראש הממשלה", אומרת פרחיה כץ, "ושאלנו אותו מדוע האפליה הזו בין משפחת ארד למשפחות שלנו. הדם של רון ארד סמוק מדמו של אחי יהודה? ראש הממשלה התפתל וענה כי הגוף מתנגד. הבנתי שהוא מתכוון לעמותה של רון ארד. אמרתי לו, אבל אלה כספי מדינה, אתה אחראי על הכספים ואתה יכול להקציב סכום דומה גם למאבק שלנו. לראש הממשלה לא היתה תשובה".

השבוע החליטה פרחיה כץ להגיש, באמצעות עו"ד ישי שריד, עתירה לבג"ץ נגד ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אכ"א, שבה הם מתבקשים להקציב פרס כספי דומה למי שיביא מידע על יהודה כץ. פניות חוזרות ונשנות ללשכת ראש הממשלה וללשכת שר הביטחון, לקבל את תגובתם האישית בעניין זה, לא נענו. דוברת משרד הביטחון אמרה בהקשר זה: "מאחר שזהו מהלך לא שגרתי, רק סביר שהמערכת תפעל בשלבים, כאשר בשלב הראשון מופיע באתר האינטרנט של העמותה עמוד לכל אחד מנעדרי סולטן יעקב וגיא חבר. בשלב השני יוחלט, על פי התוצאות בפועל, אם להמשיך בפרויקט, אם להרחיבו או להחליט על מתכונת חדשה".

"מתקשה להאמין שהאדמה פצתה את פיה והוא נעלם"

עמותת "לחופש נולד" הוקמה במשק 40 במושב שדמה - כתובתו של מפקד חיל האוויר לשעבר, אביהו בן נון, שעומד בראש הוועד המנהל שלה. סגנו הוא עו"ד אליעד שרגא, שהגיש בשם משפחת ארד כמה עתירות לבתי משפט. מטרתה המוצהרת של העמותה היא "לפעול בכל דרך ובכל אמצעי חוקי לקידום שחרורו של הנווט השבוי רס"ן רון ארד ולפעול בכל דרך ובכל אמצעי לקידום שחרורם של שבויים, נעדרים וחטופים אחרים".

עם חברי הוועד המנהל נמנים כמובן בני משפחת ארד, ולצידם עמי איילון, שהיה ראש השב"כ; ראש אגף כוח אדם לשעבר במטכ"ל, אלוף (מיל') יהודה שגב; מפקד פיקוד העורף לשעבר, אלוף (מיל') גבי אופיר; תא"ל (מיל') דורון טמיר, שהיה קצין מודיעין ראשי וכמה אנשי עסקים ובהם אבי ורטהיים.

לפני כחצי שנה מונה לעמותה מנכ"ל חדש, אורי חן, שמילא תפקיד בכיר במערכת הביטחון עד לפרישתו. חן מנהל את העמותה בחשאיות; את הסכמתו להתראיין היתנה בכך שלא תפורסם כתובתם של משרדי העמותה בתל אביב, אף שזאת מודפסת על כרטיסי הביקור שלו, שאותם מחלק חן ביד נדיבה בישראל ובחו"ל, ופורסמה בעבר בתקשורת בישראל. הוא סירב גם למסור פרטים על תקציבה התפעולי של העמותה הציבורית שאותה הוא מנהל ועל מקבלי השכר בה, והסתפק בקביעה ששכרו שלו אינו מכסה אף את ההוצאות שיש לו (פניות אל האחים דוד וחן ארד לא נענו).

לפי דו"חות שהגישה העמותה, כמתחייב בחוק, לרשם העמותות, הוצאותיה לתשלומי שכר היו ב-2002 כ-268 אלף שקל. מתוך סכום זה קיבל אסף הראל, קצין לשעבר שאורי חן החליפו בתפקיד המנכ"ל, כ-35 אלף שקל. כעבור שנה כבר גדלה ההוצאה לשכר בעמותה פי ארבעה והגיעה ב-2003 ל-1.18 מיליון שקל - 23.6% מתקציבה השנתי (חמישה מיליון שקל).

העובדים בעמותה נהנים מתנאי שכר נאים בהחלט. שכרו של המנכ"ל הראל קפץ בשנה אחת (מ-2002 ל-2003) פי עשרה ויותר ל-376,600 שקל (עלות שכר ממוצעת של 31 אלף שקל בחודש). מקבלי שכר אחרים באותה שנה היו מירב שראל, האחראית על השיווק (150 אלף שקל), עדי גוטשל (212 אלף) ופלורין קרמר (150 אלף). הדו"חות הכספיים לשנת 2004 טרם הוגשו לרשם העמותות, ובגלל סירוב העמותה למסור נתונים כספיים על פעילותה צריך להסתפק בנתונים שסיפקה דוברת משרד הביטחון, רחל ניידק אשכנזי. לדבריה, "תקציב התפעול הרב שנתי, שתוקצב על ידי משרד הביטחון, הוא 12.4 מיליון שקל. משנת 2002 ועד היום שילם משרד הביטחון 9.1 מיליון שקלים מסכום זה". אפשר להסיק מנתונים אלה כי השנה תקבל העמותה ממשרד הביטחון יותר מ-3 מיליון שקלים.

ביוני 2003 הסכימה ממשלת ישראל להקציב לעמותה סכום נוסף, גדול בהרבה, עשרה מיליון דולרים - פרס למי שיביא מידע אמין ומעודכן על רון ארד. הצעת הפרס היא היהלום שבכתר המערכה הציבורית שהשיקה העמותה בדצמבר 2004, עם כניסתו של אורי חן לתפקיד המנכ"ל. "המפתח הוא שיווק ופרסום", אומר חן. "המטרה להגיע לקהלי היעד, שהם גורמים בסוריה, איראן, לבנון ובקהילות המהגרים מאותן ארצות, ששם אנו מאמינים יכול להימצא אדם או קבוצת אנשים שיש להם מידע על רון ארד. אני מתקשה להאמין שהאדמה פצתה את פיה והוא נעלם בלי להותיר עקבות זה 16 שנים".

- אתה יכול למקד את קהל היעד?

"אני לא יכול לקבוע בוודאות, אבל אנו מכוונים לקציני צבא ומודיעין בכירים ששירתו במשמרות המהפכה, לקצינים סורים ואיראנים, לרופאים ולחובשים שאולי טיפלו בו ולסוהרים שאולי בבתי הכלא שלהם הוא הוחזק. איני מתיימר לדעת את כל התשובות, אנחנו יורים באפלה ועוסקים בניסוי וטעייה כדי להגיע אל ציבור היעד הרחב ביותר. אם אנחנו נתקלים בדלת חסומה ננסה להיכנס מבעד לחלון".

שונא ישראלים ומרגל של הק-ג-ב

העמותה, כקהילת המודיעין הישראלית, פועלת בהנחה שכל עוד לא הוכח אחרת, רון ארד עדיין חי. אבל רבים בקהילת המודיעין אינם מאמינים בכך. "מאז 1988 אין שום מידע החלטי שארד בחיים", אומר רמי איגרא. למידע האמין האחרון שהתקבל בישראל אחראי ג'מיל סעיד, שיעי בעל ממדי גוף גדולים שמת לפני כחמש שנים בלבנון, בשנות השבעים המוקדמות לחייו.

שפת גופו ומבע פניו של סעיד העידו כי אינו אוהב ישראלים, ובכל זאת הסכים לתווך במגעים לשחרורו של רון ארד והעביר בעניין זה מסרים בין ישראל להנהגה השיעית. מניעיו לא היו ברורים, אבל ישראלים שהכירוהו משוכנעים כי לא עשה זאת בעד בצע כסף. הוא לא היה זקוק לכך.

סעיד היה איש עסקים עשיר. הוא היגר מלבנון לסיירה לאון, שם עסק בסחר, ובין השאר סחר ביהלומים. בתוך שנים אחדות ביסס עצמו במדינתו החדשה, הכיר את ראשי השלטון ועסקיו שיגשגו. באמצע שנות השמונים הוא הכיר בבירה פריטאון את איש העסקים הישראלי שבתאי קלמנוביץ.

את הונו עד אז עשה קלמנוביץ, שעלה לישראל מברית המועצות ב-1972, בבופוטצואנה, מדינת חסות של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ששום מדינה בעולם לא הכירה בה. באחת מטיסותיו לאפריקה התוודע קלמנוביץ לרעייתו של גנרל ג'וזף מומו, רמטכ"ל צבא סיירה לאון. כשמונה מומו לנשיא המדינה בינואר 1986, הוא הזמין את קלמנוביץ לארצו והעניק לו זיכיונות לכריית יהלומים, להקמת קזינו ולבניית שכונת מגורים.

קלמנוביץ, שהורשע בישראל כעבור שלוש שנים בריגול למען ברית המועצות, הביא עמו לסיירה לאון את השובל הישראלי שלו מבופוטצואנה: אדריכלים, קבלנים, מאמני כדורגל, סוחרים, רופאים ואת פרקליטו אמנון זכרוני. אליהם צירף הפעם גם כמה קציני צבא בכירים. אחד מהם היה תת-אלוף במילואים דב תמרי, בעבר מפקד סיירת מטכ"ל וקצין מודיעין. תמרי התבקש להעניק ייעוץ ביטחוני ולסייע בשיפור האבטחה על הנשיא מומו ושלטונו. הקשרים האלה רק העלו את מניותיו של קלמנוביץ בעיני מפעיליו בק-ג-ב.

נחיתה בלבנון, פגישות חשאיות בלונדון

בשעה ארבע אחר הצהריים, 16 באוקטובר 1986, תקף מטוס פנטום מטייסת 69 (הפטישים) עמדה מחופרת של פלסטינים, כארבעה קילומטרים מדרום מזרח לצידון. הטייס ישי א' והנווט, סגן רון ארד, הגיעו ליעד, זיהו אותו ועל פי הנהלים השגרתיים והמוכרים להם היטב, שיחררו את הפצצה - פצצה רגילה במשקל 360 ק"ג.

בגלל תקלה התפוצצה הפצצה באוויר, והמטוס ספג טלטלה עזה. הטייס, שהבין כי המטוס נפגע, החליט על נטישה. הוא וארד צנחו ונחתו על הקרקע, במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה. כשעתיים לאחר מכן הצליח מסוק חילוץ של חיל האוויר לגלות את מקום המסתור של הטייס ולחלצו בשלום תחת אש. את רון ארד, שהקשר עמו נותק, לא הצליחו צוותי החילוץ לאתר. כנראה שמכשיר הקשר שלו ("רינה") נפגע, או שהוא עצמו נפגע.

כעבור ימים אחדים, על סמך ראיונות שהתפרסמו בעיתונות עם תושבים שהיו עדים לתקרית ועל פי תחקורי מודיעין, התברר שארד נפל בשבי לוחמים שיעים מארגון אמל של נביה ברי. עוד התברר, שהוא נפצע וקיבל טיפול רפואי בצידון ואחר כך במרפאה בביירות. במערכת הביטחון נשמו לרווחה. העיקר שלא נפל בידי ארגון פלסטיני, הם אמרו. עתה היתה המטרה ליצור מגע עם ברי, כדי להביא לשחרורו של ארד.

בעגה המודיעינית מכונה הגישה הזאת "מנופים": איתור אנשים שבאמצעותם אפשר להעביר מסר. אורי לוברני, דיפלומט ותיק שהיה שגריר באיראן ואיש מודיעין, היה אז מתאם פעולות הממשלה בלבנון. גם לוברני חיפש "מנוף" אל הקהילה השיעית. באחת הנסיעות שלו לחו"ל הוא נפגש במטוס עם עו"ד אמנון זכרוני ושיתף אותו בבעיה.

"יש לי רעיון בשבילך", הציע זכרוני, וסיפר לו על הלקוח שלו, שבתאי קלמנוביץ, ועל קשריו עם אנשי עסקים שיעים בסיירה לאון. זכרוני הסדיר את הפגישה, שנקבעה לבית מלון בתל אביב. לפגישה הגיע לוברני מצויד באזהרה של השב"כ, כי קלמנוביץ חשוד בקיום קשרים הדוקים עם הק-ג-ב הסובייטי.

קלמנוביץ סיפר ללוברני על היכרותו עם ג'מיל סעיד והבטיח להידבר איתו ולבקש את סיועו. קלמנוביץ עמד בהבטחתו, וקבע ללוברני פגישה עם סעיד בלונדון. בינתיים כבר הספיק לוברני להתעדכן מהתיקים של קהילת המודיעין: התברר שסעיד היה מקורב לתנועת אמל בכלל ולנביה ברי בפרט ותרם לו כספים.

לכאורה, משימה כזאת תפורה בדיוק למידות של המוסד. זה גם המנדט שלו: לקיים בחו"ל קשרים ומגעים בעל אופי חשאי. אבל שיטות הפעולה של המוסד כרוכות בנקיטת אמצעי זהירות רבים של שינוי מקומות המפגש ואבטחתם; לוברני היה גמיש יותר. הוא התקשר בטלפון אל סעיד ותיאם עמו מראש את מקום המפגש והמועד, אף שידע כי הוא מסתכן בכך: מישהו יכול לארוב לו כדי לחסלו.

במוסד, אז בראשות נחום אדמוני, הסתייגו מכך שהמגעים בעניין ארד לא הופקדו בידיהם, אבל לא ממש התנגדו. למעשה, במוסד ובאגף המודיעין של צה"ל עוד לא היו יחידות יעודיות לאיתור נעדרים ושבויים. אלו הוקמו אחר כך, כלקח מהטיפול הכושל בפרשה.

בחודשים הבאים נפגש לוברני כמה פעמים עם סעיד, תמיד בבתי מלון בלונדון, תמיד ביחידות או בנוכחותו של שיעי לבנוני אחר, ששימש בלדר של סעיד. לוברני התרשם כי שנאתו של הבלדר לישראל עולה אף על סלידתו של סעיד. ובכל זאת, הפגישות נשאו פירות. באמצעות סעיד ובלדרו הגיעו שני מכתבים שכתב רון ארד למשפחתו וכמה תמונות, שהעידו שהוא בחיים. באותו ערוץ העבירו בני המשפחה אל ארד דרישת שלום.

לוברני הבין מסעיד, כי ארד מוחזק בידי אנשי הביטחון של אמל. כדי להפיג את חששותיה של ישראל ולהראות שדואגים לשלומו ולביטחונו של השבוי, סיפר סעיד ללוברני שארד הוחזק תקופה מסוימת במרתף ביתו של ברי. עד מהרה התפתחו הפגישות מהעברת מידע למשא ומתן על עסקת חילופי שבויים.

כישלון מודיעיני

מוסטפא דיראני. מפקד שירות הביטחון של אמל שהחליט להתנתק מהתנועה
לכל פגישה בא סעיד עם דרישות חדשות של ברי, מפגישה לפגישה המחיר עלה. ברי דרש לשחרר את כל העצורים הלבנונים שהוחזקו בכלא אל-חיאם בדרום לבנון. הכלא נוהל לכאורה בידי מנגנון הביטחון של צבא דרום לבנון, אך בפועל היה בפיקוח ובשליטה מלאה של השב"כ ויחידה 504 של אמ"ן, שאחראית על הפעלת סוכנים וחקירות.

לישראל לא היתה שום בעיה עם דרישה זו, מה עוד שבעקבות נפילתו בשבי של ארד מיהרו השב"כ ואמ"ן לעצור לבנונים רבים, כדי שישמשו למעשה בני ערובה וקלפי מיקוח לעסקה בעתיד. עצירים אלה נחשדו אמנם בקשרים עם החיזבאללה, אך לא נחשבו פעילים מרכזיים וחשובים; במצב רגיל לא היו טורחים כוחות הביטחון לעצור אותם. דרישה נוספת של אמל היתה תשלום כופר, בין שלושה לארבעה מיליון דולר. גם לדרישה זו היתה מוכנה ישראל להיעתר. הבעיה היתה בדרישה השלישית.

נביה ברי תבע שבעסקה ייכללו גם אסירים פלסטינים, שהוחזקו בבתי כלא בישראל, כולל כאלה שמוגדרים עם "דם על הידיים". שר הביטחון, יצחק רבין, התנגד. הוא היה נתון תחת הרושם הכבד של עסקת חילופי השבויים עם "החזית העממית - המפקדה הכללית" של אחמד ג'יבריל. במאי 1985 הוחזרו לישראל שלושה מחייליה שנפלו בשבי בלבנון, ובתמורה שיחררה 1,150 אסירים ביטחוניים, רבים מהם עם "דם על הידיים".

בגלל הביקורת על העסקה נקלע רבין למגננה, והפעם החליט לא להיענות לדרישת ברי. הוא הורה ללוברני להמשיך במשא ומתן בתקווה שיצליח להוריד את המחיר. באמצעות שליחו דחק ברי בלוברני למהר ולסיים את העסקה, אבל רבין המשיך להתעקש, וראש הממשלה, יצחק שמיר, תמך בעמדתו.

הזמן היקר שהלך לאיבוד במשא ומתן היה מכריע. העדות האחרונה על כך שארד נראה בחיים היא מהלילה שבין 4 ל-5 במאי 1988. בצירוף מקרים זה היה יום הולדתו השלושים. ארד הוחזק אז בדירת סתר בכפר נבי שית בבקעת הלבנון. מאז ועד היום עסוקה מערכת הביטחון במאמצים בלתי פוסקים להשיג מידע שיסביר מה עלה בגורלו של ארד ואם עודנו בחיים. בדיעבד התברר, שמוסטפא דיראני, מפקד שירות הביטחון של אמל, החליט להתנתק מהתנועה ובאותו זמן כבר עמד בראש ארגון נפרד. אחר כך ניהל דיראני מגעים על הצטרפות לחיזבאללה, וכנראה התקשר גם עם משמרות המהפכה של איראן, שפעלו בבקעת הלבנון.

"על פי מבחן התוצאה מדובר בכישלון מודיעיני של מדינת ישראל", אומר איש מוסד בכיר שהיה אחראי על תיאום המאמצים להשיג מידע על רון ארד. "עד היום לאף אחד אין הוכחה חד משמעית אם הוא חי או מת ובגלל זה אנו מגששים באפלה ופועלים אך ורק על סמך הערכות מצב והנחות עבודה. ולכן, ההערכה של כל אזרח במדינה טובה ושווה בדיוק כמו הערכתו של ראש אגף המודיעין במוסד".

איגרא, המסתמך על אופיו של ארד כפי שתואר על ידי חבריו, מעלה את האפשרות שבאותו לילה במאי 88' הצליח ארד להימלט משביו. על פי התיאוריה הזאת, במנוסתו קרה לו משהו, אולי נפל לנקיק הררי, אולי פגעו בו אנשים שלא ידעו מיהו. "העובדה שחיזבאללה חיפש לאחרונה את גופתו באזור האפשרי שבו הוא נמלט ואף שלח עצמות, מאששת את ההנחה הזאת, אף אם התברר אחר כך שאלו אינן עצמותיו של ארד", אומר איגרא. אבל גם אלה שסבורים כי איראנים חטפו את ארד באותו לילה, או קיבלו אותו לידיהם תמורת תשלום, נוטים לקבל את ההערכה כי בשלב מסוים - כנראה בסביבות 1994, אולי אף בכלא באיראן - הוא מת בנסיבות בלתי ידועות, אולי בחקירה, אולי מסיבוך רפואי.

"גם לפני הפרס לא היה ספק שישראל תשלם תמורת ארד כל סכום"

כישלון המודיעין וכישלון המשא ומתן עם ברי בגלל ההחלטה של רבין ושמיר הם התחמושת העיקרית המזינה במשך שנים את ביקורתה של משפחת ארד על רשויות המדינה. איגרא דוחה את הביקורת הזאת. "באופן כללי ולאורך שנים ישראל עשתה מעל ומעבר בהקצאת משאבים ותשומת לב לאיתור ולפתרון פרשת רון ארד, בוודאי ללא שום פרופורציה ביחס לחשיבות הנושא לעומת נושאים אחרים שמייצרים איומים וסכנות אמיתיות על ישראל", הוא אומר. "היא פעלה כך מהכרה שהחזרת שבויים היא ערך כשלעצמו ויש לה משקל סגולי חשוב במרכיב הביטחון הלאומי ובנכונות של העם, או אם תרצה בנינו, לצאת לקרב".

אבל לא כך היה מלכתחילה. גם לאחר שאבדו עקבותיו של ארד, עוד לא נחשב איתורו חשוב דיו בסדר העדיפויות המודיעיני. "אף שרון ארד נזכר תמיד ברשימת הצי"חים (ציון ידיעות חיוניות) שנשלחו ממטה המוסד לשלוחותיו בחוץ לארץ, לא ניתנה לנושא קדימות גבוהה", מאשר איש מוסד בכיר שעמד בראש שתי שלוחות. בצה"ל היה אחראי על העניין איש חטיבת המחקר של אמ"ן, עמוס גלעד (שאחר כך היה דובר צה"ל וראש חטיבת המחקר, וכיום אלוף בדימוס וראש המטה המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון). גלעד למעשה מינה את עצמו לשמש איש קשר למשפחת ארד, מתוך תחושת שליחות ומאחר שהיה לו סיווג בכיר ביותר.

השינוי ביחסה של קהילת המודיעין לעניין היה מדורג. זה החל לאחר מינויו ב-1991 של שבתאי שביט לתפקיד ראש המוסד, במקום נחום אדמוני. שביט מינה איש מוסד בכיר באגף תבל (האחראי על קשרים עם קהילות מודיעין עמיתות) כמתאם המאמצים, אבל גם אז עוד לא הוקמה יחידה מיוחדת. יחידות כאלו הוקמו רק ב-1994, בעקבות המלצת ועדה בראשות ראש המוסד לשעבר יצחק חופי, שמינה ראש הממשלה, יצחק רבין. ועדת חופי המליצה להקים יחידות באמ"ן ובמוסד (חטיבות) ובשב"כ (מחלקה) לעניין השבויים והנעדרים.

ראש החטיבה הראשון במוסד היה ישראל פרלוב והחליף אותו רמי איגרא. על החשיבות שיוחסה מאז ואילך לעניין תעיד העובדה שראש חטיבת שבויים ונעדרים כפוף במישרין לראש המוסד, שדלתו תמיד פתוחה לפניו. איגרא מעריך שהפרס הכספי כתמריץ, בצירוף מסע השיווק התקשורתי, "אינו מועיל מבחינה מודיעינית. הוא גם מכביד על המערכת משום שהוא מכניס לתוכה עומס מידע המקשה על ההבחנה בין טפל לעיקר. ומלבד זה, גם לפני הפרס, לא היה ספק בעולם הערבי והמוסלמי שישראל תהיה מוכנה לשלם תמורת רון ארד כמעט כל מחיר".

"לעמותה אין כלים מקצועיים לבדוק את אמיתות המידע שמגיע אליה", טוען איש מוסד אחר, שהיה מבכירי הארגון, "ולכן היא מתייעצת במקרים רבים עם קהילת המודיעין. אז בשביל מה צריך אותם?" אורי חן, כצפוי, דוחה את הביקורת. "בנינו כלים לבחינת המידע", הוא אומר. "בחרנו באנשים מקצועיים, מתשאלים בעלי יכולת ושליטה בשפות, ויש לנו יכולת לבחון את המידע המתקבל באופן עצמאי. העניין מטופל ברמה המקצועית הגבוהה ביותר".

האם אינך מרגיש שאתה נותן יד למסע שמביע אי אמון, שלא לומר כפיות טובה, במערכת הביטחון שהיית חלק ממנה עד לאחרונה?

"אני לא שופט את המערכת. המערכת אכן עשתה רבות בתחום המדיני והמודיעיני והשקיעה מאמצים רבים, אבל היא הותירה גם סימני שאלה רבים, ואנו באים כיום עם גישה חדשה של פיתוי כספי שלא נוסתה בעבר. יכול להיות שבעוד כמה חודשים נגיע למסקנה שהעסק לא עובד ולא הביא לתוצאות המקוות. אז נעשה הערכת מצב חדשה".


http://news.walla.co.il/?w=//715167

Programming today is a race between software engineers striving to build bigger and better idiot-proof programs, and the Universe trying to produce bigger and better idiots. So far, the Universe is winning. -Rick Cook