שוב יושב מול המחשב ומחפש את האותיות שירכיבו משהו שיגיד משהו למישהו שנמצא איפשהו שם.
ושוב לוחץ בלי סדר וחיבור על מקש זה או אחר ותוהה אם אולי היום, אולי הפעם יצא מזה משהו כמו שהוא כל כך רוצה שיצא, כזה גדול, ענק, כזה שהוא יקרא אחר כך ויגיד לעצמו 'עשית את זה' ופעם אחת בחיים שלו הוא ירגיש שלם ואמיתי וידע שסוף סוף הוא הצליח להוציא את הבפנים שלו החוצה.
ושוב, כמו תמיד זה מסתיים בזה שהוא רואה אצלו בראש תמונה של איש הפוך מבפנים החוצה, וקם וסוגר את המחשב והולך לעבודה, לעשות את מה שכולם עושים, כמו שכולם עושים ולא לחשוב.

העיקר לא לחשוב. לא לנסות להבין את מה שהולך אצלו בראש. ושוב הוא חושב כמה שלבעלי חיים יש מזל - הם לא שואפים, לא רוצים להיות מישהו או שיצא מהם משהו. כל בעלי החיים בעולם חיים בשביל לחיות, ללדת, למות. הם לא רוצים לשנות את העולם, להגשים את עצמם, להיות מפורסמים, להירשם בהיסטוריה. כל סוגי בעלי החיים חוץ מאחד.
היום מסתיים והוא הולך הביתה, מבלה כמה שעות ריקות מול טלוויזיה ריקה מלאה באנשים ריקים. מכין לעצמו משהו לאכול, הטלוויזיה בפול ווליום ברקע, רק לא לשמוע את המחשבות שלו. מעביר את הערב עם כמה חברים שהוא לא יודע אם הם באמת חברים או עוד כמה אנשים כמוהו שבורחים מעצמם בלשבת ביחד לשתות ולדבר על עניינים ברומו של עולם.
האמת, הוא די משוכנע שהם לא ממש חברים, כי כמה שהוא חושב על זה הוא לא מצליח לזכור אם הוא יודע אם למישהו מהם יש אחים קטנים, רגשות, הורים או תקוות. כמה שהוא חושב על זה הוא לא מצליח לזכור שיחה אחת בניהם שלא דנה בענייני מדינה, כלכלה, סרט בקולנוע או חיי המין של קלינטון.

לפעמים כשהוא רואה בטלוויזיה הריקה שלו איזה סרט אמריקאי ריק ומתקתק שמספר על חברות אמת, אהבת אמת ואפילו שנאת אמת, הוא תוהה שוב מה לא בסדר אתו. למה הוא לא מסוגל להרגיש באמת.
הכול אצלו נראה מטושטש, כאילו עטוף בערפל או בנייר כזה עם בלונים שאורזים בו דברים שבירים.
הוא כל כך היה רוצה פעם בחיים שלו, להרגיש הכל בחד, לא משנה אם טוב או לא טוב, רק להרגיש בחד.

הוא בגיל הזה שחברים שלו מתחילים להתחתן, לבנות משפחה, כמו שאומרים. והוא שמח בשבילם, באמת שמח, אבל לפעמים כשהוא אצלם בבית, יושב על הספה החומה או הכסא במטבח או במרפסת הוא לא יכול שלא לתהות, כשהוא רואה את הפרצופים העייפים שלהם, כשהוא רואה איך הם לא מדברים וגם כשהם כן אין להם על מה, אם הם התחתנו כי הם אוהבים, כמו בסרט אמריקאי מתוק כזה, או כי הם התחתנו כי צריך או כי נוח.

והוא פוחד, הוא כל כך פוחד, שגם הוא יהיה ככה. שיום ריק אחד הוא יפגוש מישהי ריקה כמוהו שלא תפריע לריק שלו לגדול.

הוא חוזר הביתה מאוחר בלילה, כמה שיותר מאוחר, כדי שהוא יהיה עייף מדי, כדי שהוא יהיה עמום מספיק, כדי שהוא לא יצטרך לחשוב או להרגיש. הוא נכנס למיטה וישן שינה טרופה לאיזה שעה או שעתים, אבל באמצע הלילה הוא שוב מוצא את עצמו יושב מול דף "וורד" ריק ופוחד, כל כך פוחד,
שהדף הזה,
כמו שהוא,
ככה,
יהיה היצירה הכי גדולה של החיים שלו.




(מופיע ב"במה חדשה")

נעה, הצלחת להביא במילים תחושה מאוד ספציפית ומדויקת. הכרתי את היצירה הזו שלך כבר, אבל כשהעלית אותה לפורום קראתי אותה שלוש פעמים נוספות. כל כך אפשר להתחבר.

כתוב מעולה.