אמנם מריח טיפה יותר פוליטיקה מצו"ב, אבל בכ"ז:

התקשורת המאתרגת, ה"נורמות הפסולות" של משפחת שרון, ספין ההתנתקות, המינויים של פורום החווה - והקמב"ץ מופז. ynet מביא לכם קטע מהספר "דרך ארוכה קצרה" של הרמטכ"ל ה-17, משה (בוגי) יעלון, שיוצא היום לאור

שרון צדק כאשר העריך שאם ייתן לתקשורת הישראלית את הפיתיון השמן של ההתנתקות, התקשורת תניח לו בנושאי השחיתות. מבחינה זו, ההתנתקות באמת הצליחה. אבל רק מן הבחינה הזאת. את המושג "אתרוג" לא אני המצאתי. הוא נטבע על ידי עיתונאי ופרשן בכיר, אמנון אברמוביץ', אשר "איתרג" את שרון ביודעין ובמכוון, ואף התגאה בכך. ואולם, המושג אתרוג משמעותו השחתה. משמעותו היא שהעיתונות חדלה למלא את תפקידה, כפי שהוא מקובל ומובן במשטרים דמוקרטיים.

שרון הבין איזו מין תקשורת יש במדינת ישראל, והוא הפעיל על התקשורת הזאת מניפולציה. לדעתי - כפי שכבר ציינתי - הוא הלך למהלך אשר גרם נזק אסטרטגי לישראל לא מפני שהאמין במהלך הזה, אלא מפני שביקש להציל את עצמו, כאשר החקירות הפליליות איימו עליו.

אני יכול לתאר לעצמי ששרון תירץ לעצמו את מהלכיו, בכך שאמר לעצמו שכיוון שרק הוא יכול להציל את מדינת ישראל, נכון יהיה גם מבחינה לאומית שהוא יעשה את הכול כדי להבטיח את עתידו הפוליטי. שרון באמת ובתמים העריך שהמנהיגים הישראלים האחרים שבהם היה מוקף היו חסרי אחריות, חסרי שיקול דעת וחסרי עצבים חזקים. האירועים שהתרחשו מאז הסתלקותו לא מפריכים את הערכת המצב הזאת. ואולם, מנקודת המבט שלי, כרמטכ"ל, היה ברור לי שראש הממשלה תפס פתאום כיווּן שאינו הגיוני מבחינה ביטחונית ואסטרטגית. לא היתה לי ודאות שראש הממשלה רואה את התמונה כולה. לא היה לי ברור אם הוא מבין את ההשלכות שיהיו למהלך שלו על חיזוקם של כוחות רדיקליים בסביבה המיידית של ישראל ובסביבה הרחוקה. הייתי מודאג מאוד, ושאלתי את עצמי מה חובתי לעשות כרמטכ"ל.



התפטרות כהפיכה צבאית

תקופת כהונתי כרמטכ"ל לא היתה קלה. ניהלתי מערכה מורכבת וקשה נגד הטרור. גם בתפקידים קודמים עמדתי לא פעם במצבים של בדידות המפקד. גם בתפקידים קודמים הוטלה עלי אחריות כבדה. אך במשך כל חיי לא היו לי נדודי שינה. רק החל מאביב 2004 הופיעו אצלי נדודי שינה. התקשיתי לעצום עיניים. דאגתי לעתידה של מדינת ישראל גרמה לכך שלא יכולתי להירדם. שקלתי התפטרות. בלילות שבהם לא יכולתי לישון שאלתי את עצמי האם התפטרות שלי תועיל. בתחילה קיוויתי שרכבת השדים הזאת תעצור באחת התחנות. האמנתי שאולי הממשלה תבלום את התהליך, או הכנסת. באותה תקופה גם עלתה האפשרות של משאל עם. אולם כאשר ראיתי שבאף אחת מהתחנות הרכבת לא עוצרת, חשבתי שאם אגיע למסקנה שהתפטרות שלי תעצור אותה - אנקוט בצעד חסר התקדים הזה.

ברור שהתפטרות אפשרית ואף מחויבת לנוכח החלטה או מעשה בלתי חוקיים בעליל. את ההתנתקות, עם כל התנגדותי לה, לא יכולתי להגדיר כבלתי חוקית. לפיכך, התפטרות במקרה זה קרובה ל"פוטש", מעין הפיכה צבאית. התפטרותי היתה פוגעת בחוסנה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. אחרי הפגיעה הנוראה במשטר הדמוקרטי, כתוצאה מרצח רבין, מנוי וגמור היה עִמי שלא לעשות משהו שיכול להתפרש כפגיעה במוסדות ובאישים שנבחרו בצורה דמוקרטית, גם כאשר דרכם מוטעית בעיני.

פעמים רבות בחיי השתתפתי בשיחות שבהן עלתה השאלה אם יש חשש מפני הפיכה צבאית במדינת ישראל. כמעט תמיד, השיחה הסתיימה בהסכמה מלאה שערכי הדמוקרטיה מושרשים עמוק בחברה הישראלית ובצה"ל, ולכן אין סיכוי שזה יקרה. עד לחתימה על הסכם אוסלו נהגתי לומר בשיחות אלה, שהדמוקרטיה הישראלית חזקה, ולכן איני רואה אפשרות לשני גילויים אנטי דמוקרטיים: רצח פוליטי של ראש ממשלה והפיכה צבאית. לאחר החתימה על הסכם אוסלו שיניתי את הערכתי לגבי האפשרות הראשונה, שלצערי התממשה.

ראיתי סכנה להתפתחות תגובות פנימיות אנטי דמוקרטיות בחברה הישראלית בכלל, ובצה"ל בפרט. הייתי ער וקשוב לכל קריאה או החלטה על סרבנות, והוריתי לטפל בכך ביד רמה. הוריתי למפקדים לשוחח על הנושא עם החיילים, עשיתי זאת אישית בביקורים שלי ביחידות, וכן נפגשתי עם רבנים, ראשי ישיבות ומכינות קדם צבאיות, והבהרתי את עמדתי הברורה ביחס לסרבנות. אני מעריך שדווקא דליפת עמדתי - המתנגדת למהלך ההתנתקות - סייעה לי בהבהרת עמדתי הנחושה נגד כל סרבנות.

היה לי ברור שמרגע שההחלטה לביצוע ההתנתקות מתקבלת ומאושרת על ידי המערכת הפוליטית, מבחן הביצוע של צה"ל הופך להיות מבחנה של החברה והדמוקרטיה הישראלית. לשמחתי, צה"ל והחברה הישראלית עמדו במבחן קשה זה.

כקצין, תמיד הקפדתי על כללי המשחק הדמוקרטיים. בתפקידי הבכירים הקפדתי שלא להתבטא פומבית כנגד החלטה של דרג מדיני, גם אם חשבתי או המלצתי אחרת. גם במקרה זה הקפדתי שלא להתבטא פומבית כנגד ההתנתקות, אך תרבות ההדלפות, אפילו מהפורומים הסגורים ביותר הביאה לפרסום התנגדותי ברבים. היו מי שניצלו אמירה פומבית שלי בכנס הרצליה בתחילת 2003, זמן רב לפני ההחלטה על ההתנתקות, והפכו אותה לכרזה פוליטית.

אכן, ראיתי סכנה בכך שההתנתקות תיתן רוח גבית לאיסלאם הג'יהאדי ולטרור, וגם אמרתי זאת בפורומים הסגורים, שבהם הרמטכ"ל צריך להשמיע את דעתו המקצועית. דברי שצוטטו בכרזה נאמרו בכנס הרצליה בתשובה לשאלה על האפשרות לפינוי יישוב כמו נצרים כדי לחסוך את הגדוד שהגן עליו. השבתי שאני מתנגד לכל נסיגה תחת אש, ומה שנראה כחיסכון של גדוד, יגרום לצורך בתגבור של אוגדה, משום שהנסיגה תחת אש תיתן רוח גב לטרור. זה אירע זמן רב לפני העלאת רעיון ההתנתקות לסדר היום.

על אף הקפָּדָתי שלא להתבטא פומבית כנגד החלטת הדרג המדיני, הבנתי שיש מי שמנסה להסית את ראש הממשלה ואת שר הביטחון נגדי. למדתי שראש הממשלה המעיט בקריאת עיתונים ומסמכים, וקיבל דיווחים בעל פה על הכתוב בהם. היה לי ברור שזה עלול להיות מקור למניפולציות, וחשדתי שראש לשכתו, עו"ד דב וייסגלס, עושה בזה שימוש.



קידום לפי הנאמנות לחווה



תפקיד הרמטכ"ל הגביל אותי מאוד באשר לבילויים או אירועים תרבותיים. באחד מערבי אמצע השבוע התקיים ערב ב"צוותא" לרגל פרסום ספר, ורעייתי עדה ביקשה ממני להצטרף אליה. מאחר שהמקום קרוב ללשכתי בקריה, הרשיתי לעצמי לעשות זאת. טרם כניסתי לאולם קיבלתי שיחת טלפון מדוברת צה"ל, תא"ל רות ירון, על דיווח בערוץ 2 של הפרשן אמנון אברמוביץ' (האיש שהמציא את האתרוג) על כוונת ראש הממשלה לפטר אותי על רקע "התבטאויותי הפומביות נגד ההתנתקות" (התבטאויות שלא היו ולא נבראו). את הערב נאלצתי לבלות מחוץ לאולם, בשיחות טלפון לצורך בירור והבהרת העניין. לאחר שלמדתי את תוכן הדיווח, התקשרתי לשר הביטחון שאול מופז ולמזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף יואב גלנט, ואחר כך ביקשתי לשוחח עם ראש הממשלה.

שרון נשמע כועס בשיחה, וטען שנודע לו שהתבטאתי פומבית נגד ההתנתקות. הכחשתי טענה זו מכול וכול. ראש הממשלה דרש ממני להכחיש זאת פומבית בקולי באמצעות הרדיו למחרת בבוקר, או לפרסם הודעה מטעם דובר צה"ל המכחישה את הדברים. הבהרתי לשרון שאין בכוונתי להכחיש דברים שלא אמרתי. חשדתי שהכחשה שכזו תנוצל על ידי אנשיו להציג את הדברים כתמיכה שלי בהתנתקות. אירוע זה בוודאי לא תרם למערכת היחסים בינינו.

הנאמנות המלאה שלי כרמטכ"ל לממשלה ולהחלטותיה לא עניינה את ראש הממשלה שרון ואת החבורה שהקיפה אותו. מבחינת שרון ומבחינת פורום החווה, אשר במידה רבה הפעיל אותו, הפכתי להיות איום אסטרטגי. שרון והפורום היו מושקעים כל כולם בהתנתקות. הם ראו בהתנתקות את חזות הכול. כיוון שהערכים של ממלכתיות ומִנהל תקין לא היו ערכיהם, הם התקשו להבין את התופעה של קצין בכיר אשר רואה בביקורתיות רבה את המהלך שהם מובילים, אבל נחוש לבצע אותו כהלכה. בחוג של שרון יוחסה חשיבות עליונה לערך של נאמנות אישית. הערך של נאמנות ממלכתית למוסדות המדינה, להחלטות הממשלה ולחוק לא היה ערך שחבורת שרון היתה מסוגלת להבין או להעריך.

ואולם מעבר לשאלת ההתנתקות, היה נושא נוסף שהעכיר את היחסים בין ראש הממשלה לביני. כוונתי לנסיון של חבורת שרון להתערב בנעשה בצבא, בעיקר במינוי קצינים בכירים. דוגמה בולטת, אחת מני רבות: עלתה שאלת מינויו של מזכיר צבאי לראש הממשלה. המינוי הזה הוא רגיש מאוד ובעל השלכות על אופן ההתנהלות של הדרג המדיני מול הדרג הצבאי בכל הנוגע לביטחון ישראל. כמקובל, הכנתי רשימה של מועמדים שחשבתי שהם ראויים ומתאימים לתפקיד. הבאתי את הרשימה לדיון עם שר הביטחון, וגם הוא אישרה. הגעתי איתה ועם תיקיהם האישיים של המועמדים לפגישת עבודה עם ראש הממשלה. בפגישה נדונו כמה נושאים. בהגיע הדיון לנושא מינוי מזכיר צבאי לראש הממשלה, ביקש שרון לדעת מי המועמדים שאני ממליץ עליהם. הכנתי התייחסות מפורטת ל"תיק האישי" של כל אחד ואחד מהם. שרון רשם את חמשת השמות על פתק שאותו הכניס לכיסו, אמר שאין לו זמן לדון בעניין, ובזה תם הדיון.

כעבור ימים אחדים אמר לי שר הביטחון, שאול מופז, ש"הם" אומרים
שהרשימה שהצגתי לא באה בחשבון. "הם" שואלים מדוע לא נכלל בה מועמד שישי מסוים. תגובתי היתה חריפה. לא הבנתי מי זה "הם". יותר נכון - הבנתי, אבל לא הסכמתי להבין. לא הבנתי כיצד פוסלים רשימה שלמה מבלי לדון בה באופן מסודר. לא הבנתי כיצד לוקחים עניין מקצועי ביטחוני ממדרגה ראשונה והופכים אותו לעוד אחד מהנושאים שפורום החווה דן בהם ומנסה לנהל אותם. היה לי ברור מה עומד מאחורי הדברים: אלה שעמרי שרון היה חבר שלהם נשארו ברשימה, אלה שלא היו חברים של עמרי שרון נפסלו לחלוטין, ומישהו (קצין טוב אך לא בשל, לדעתי המקצועית, לתפקיד זה) שעמרי שרון הכיר מהשירות הצבאי, היה המועמד שאותו "הם" רצו.

פרשת המזכיר הצבאי היתה אחת מני רבות. בשנים 2003 ו-2004, ככל שעוצמתו הפוליטית של שרון עלתה וככל שבני החבורה שלו חשו שהם אדוני הארץ, הבחנתי בתופעות פסולות של נסיון מצד הדרג הפוליטי לשלוח יד ארוכה אל תוך הצבא. היה לי ברור שגם עמרי שרון, גם דב וייסגלס ואולי גם ראש הממשלה עצמו קיימו מגעים ישירים ולא ראויים עם קצינים בכירים, ושלא נשמרה ההפרדה בין הדרג הפוליטי לבין חלק מהקצונה הבכירה. היה לי ברור שמתרחש תהליך של השחתה: קצינים מקבלים הזמנות והצעות מהסוג שאני קיבלתי שנים קודם לכן, ולא כולם עומדים בפניהן. יותר ויותר קצינים מבינים שהמסר המועבר אליהם מלמעלה הוא שהקידום שלהם לא ייקבע על פי העבודה המקצועית שיעשו ותוצאותיה, אלא על פי מידת הקִרבה שלהם ומידת הנאמנות שלהם לחוות שקמים. בעיני, המסר הזה היה הרה אסון. הוא הפך תופעות בלתי תקינות שהכרנו בעבר למעין נורמה, נורמה מושחתת ומשחיתה של משפחת שרון.



שרון לא הבין מהי דמוקרטיה



בראשית 2005 החמירו הדברים עוד יותר. על הפרק עמדו מינוי ראש אמ"ן ומינוי אלופי פיקוד, והיה לי ברור ששרון ואנשיו מנסים להשתלט על המינויים הללו. היה לי ברור שהם מנסים לעשות מחטף, לקבוע עובדות ולהבטיח שחלק משמעותי וחשוב מהמטה הכללי יהיה בשליטתם המוחלטת.

החלטתי לבלום את המהלך הזה. מאחר שגם לא סוכם אם אמשיך בתפקיד שנה נוספת, חשבתי שלא נכון יהיה שאחליט לרמטכ"ל הבא על הרכב המטה הכללי שלו, ולכן עיכבתי את המינויים החדשים. הבנתי שייתכן שהמשך כהונתי מותנה בנכונותי למנות את מי ש"הם" רוצים. בכך העליתי את חמתם של שרון, וייסגלס ועמרי. אם לא די היה בכך שהעזתי להעלות שאלות קשות בנוגע לרציונל האסטרטגי של ההתנתקות, הרי כעת הוספתי חטא על פשע: חסמתי אותם בדישם. לא הנחתי להם להשתלט על הפיקוד הבכיר של צה"ל.

באותה תקופה, חלק גדול מהעימות שלי - במישרין ובעקיפין - היה עם עמרי שרון ועם דב וייסגלס. עם עמרי, שכיהן כחבר כנסת, הייתי מתעמת בוועדת חוץ וביטחון, ואילו את טביעות האצבעות של וייסגלס חשתי באירועים רבים.

ואולם, במבט לאחור ברור לי שהאחריות העיקרית לשיבוש הנורמות מוטלת על שרון עצמו. אריאל שרון נהג כך כקצין, נהג כך כפוליטיקאי, נהג כך כשר ביטחון במלחמת לבנון. לא היתה בו הערכה לחוק, לאתיקה, לכללים, לנהלים, לנורמות. שרון לא באמת הבין מה זאת דמוקרטיה ומה זאת מדינת חוק. על כן, ברגע שחש עצמו חזק דיו, הוא ניסה להחליש את הפרקליטות ואת המשטרה וכל מערכת אחרת שעלולה לאתגר אותו. הוא ניסה ליצור מצב שבו בכל המשרות הרגישות בממשל יכהנו אנשים שלו, אנשים שהנאמנות העיקרית שלהם היא לפורום החווה. ובנקודת זמן מסוימת, אחרי שבמשטרה התהליך כבר צלח, גבר התיאבון ועלה הרצון להשתלט גם על צה"ל. אלא שאני, ראש המטה הכללי של צה"ל, הייתי החסם בפני התהליך הזה. שרון ידע היטב שלא אניח לו להפוך את צבא הגנה לישראל לחברת בת של חוות שקמים. מבחינתו, לא נותרה לו שום ברירה: הוא היה חייב לסלק אותי. הוא היה חייב להסיר את המכשול מדרכו.



מופז היה "שפוט"


באותה תקופה גם נעכרו היחסים ביני לבין שאול מופז, שר הביטחון. מופז ואני עבדנו מצוין ביחד, כשהוא היה רמטכ"ל ואני סגנו, ולאחר מכן בראשית התקופה שבה אני רמטכ"ל והוא שר הביטחון. מופז, בעיני, היה רמטכ"ל טוב: לא אהבתי את דרך התנהלותו, אך הוא ידע להיות מפקד שבסופו של דבר מקבל החלטות ויודע לממשן ולבצען. הוא לא מה שמכונה "איש חושב", אך בדרך כלל ידע להיעזר באחרים שיחשבו בשבילו, והערכתיו כמי שיודע לעשות זאת בהצלחה.

ואולם, כשר ביטחון שזה עתה סיים את תפקיד הרמטכ"ל הוא לא מצא את מקומו. כשבאתי אליו לדיונים, הבאתי באופן טבעי את התפיסה הצבאית, מתוך הנחה שמולי יש מערכת אזרחית שתיתן את התובנות שלה. חוויתי עבודה עם כמה שרי ביטחון, אזרחים ואנשי צבא לשעבר, אשר הביאו לדיון את נקודת המבט האזרחית על מרכיביה השונים. לעומת זאת, אצל מופז כלל לא היתה תפיסה אזרחית. הפגישות והדיונים איתו היו בין רמטכ"ל מכהן לרמטכ"ל לשעבר, ולא שר ביטחון. הייתי מודאג מאוד מן הסכנה שהחשיבה הצבאית תשתלט על הדיון המדיני אסטרטגי. לא אחת מצאתי עצמי מעלה היבטים לא צבאיים בדיון, משום שאיש לא העלה אותם. רמטכ"ל זקוק לפרטנר אזרחי מולו, ובימיו של מופז לא היה לי כזה. לפיכך, הוא ניסה לא פעם לתפקד גם כרמטכ"ל. את זה לא אִפשרתי לו, ועל הרקע הזה היו בינינו חיכוכים.

לבעיה החריפה הזאת נוספה העובדה שמופז היה שר ביטחון ממונה. הוא לא היה חבר כנסת, ובאותה תקופה היה למעשה נטול כוח פוליטי. בנסיבות הללו הפך להיות תלוי, בעצם ממש "שפוט" של ראש הממשלה אריאל שרון, ומי שהיה "שפוט" של שרון הפך לעושה דברם של הסובבים את שרון, ובראשם בנו עמרי ומנהל הלשכה וייסגלס. הם כינוהו: "הקמב"ץ" (קצין מבצעים המוציא לפועל את החלטות המפקד). הבטתי בזה מהצד, הבנתי היטב את התנהגותו, ולכן לא התפלאתי על כך שמופז ו"פורום החווה" החלו לחפש בקדחתנות את ההזדמנות להיפטר ממני. כך גם הוא תומרן להוציא זאת אל הפועל.



ספין פוליטי במסווה של קיצור כהונה



ב-14 בפברואר 2005 נערך ערב לפצועי חיל ההנדסה באזור נתניה. בסוף הערב נערכה בחדר צדדי התייעצות מצומצמת שבה השתתפו שר הביטחון מופז, אני וכמה קצינים נוספים, בעניין מבצעי. כתום ההתייעצות, מופז ביקש להישאר בחדר אך ורק איתי. כאשר האחרים יצאו הוא אמר לי שראש הממשלה והוא קיבלו החלטה עקרונית שכהונת הרמטכ"ל תימשך רק שלוש שנים ולא תוארך לשנה רביעית כפי שהיה נהוג עד אז. ההחלטה העקרונית הזאת, אמר מופז, תוחל מיידית. שאלתי את מופז אם משהו לא בסדר, אם יש לו השגות על תִּפקודי כרמטכ"ל. "מה פתאום", ענה מופז, "יש לנו הערכה רבה אליך. ההערכה הזאת גם תבוא לידי ביטוי בהודעה שנוציא לעיתונות בהקדם על סיום תפקידך. ההחלטה היא עקרונית".

ישבנו בחדרו של מנהל אולם אירועים. סביבנו היו צלחות של בורקס ובקבוקי שתייה מלאים למחצה. היה משהו נכון בכך שהמעשה הלא ראוי הזה נעשה במקום לא ראוי ובעיתוי לא ראוי. ניכר היה במופז שחש במבוכה, אבל הוטלה עליו משימה והוא מילא אותה. הוא התנצל על העיתוי והמיקום, אך אמר שכיוון שדב וייסגלס היה שותף לדיון הוא חשש שהידיעה תדלוף, ולא רצה שאשמע אותה בתקשורת. הוא חשב שחובתו לומר לי את הדברים באופן אישי.

תחושתי למשמע הדברים היתה מעורבת. מצד אחד היתה הקלה גדולה. במשך תקופה ארוכה הייתי בין הפטיש לסדן בגלל ההתנתקות ובגלל השחיתות ובגלל האופן שבו נוהלו ענייני המדינה. והנה, מופיע מופז כבא כוחו של שרון ומשחרר אותי מהלחץ הזה. אבל מצד שני היתה בי תחושה של זעם ועלבון על הדרך הנכלולית שבה תירצו את הדחתי בנימוק עקרוני (הגבלת תקופת כהונת רמטכ"ל לשלוש שנים), בעוד שאת התקשורת - בדיוק כפי שצפיתי - הזינו בתירוצים שונים: מהתנגדותי להתנתקות ועד היותי רמטכ"ל כושל.

הספּין השתולל, ונעשתה לי דה לגיטימציה. התקשורת המאתרגת, השׂשׂה אלי ההתנתקות, הוזנה על ידי לשכת שרון ועל ידי לשכת מופז והשלימה במידה רבה עם מהלך כוחני, שתקשורת הגונה ורצינית לא היתה אמורה להשלים איתו. עיתונאים בודדים בלבד שאלו שאלות נוקבות. שרון עצמו, בתבונה פוליטית, הרחיק עצמו מן המהלך ובמשך כשבועיים אף לא דיבר עמי על ההחלטה על סיום התפקיד. הוא השאיר את המלאכה למופז. כעבור כשבועיים התקשר אלי אישית והזמין אותי לשיחה תוך כדי ארוחת צהריים במעון ראש הממשלה בארבע עיניים. בשיחה הרעיף עלי שבחים והודה לי על כל שעשיתי. הקשיתי כמובן: "לפיכך, מה הסיבה להחלטה לקצוב כהונת רמטכ"ל לשלוש שנים בעיתוי זה?" שרון השיב שמופז פנה אליו ואמר שאינו יכול להמשיך לעבוד איתי יותר. שרון גם הציע את עזרתו אם אהיה מעוניין בתפקיד כלשהו. דחיתי את הצעתו בנימוס, ואמרתי לו שיהיה לי מה לעשות גם אחרי השירות.

בפגישת עבודה עם מופז באותו היום התעניין הלה, "איך היתה הפגישה עם ראש הממשלה?" סיפרתי לו את ששמעתי מראש הממשלה לגבי אחריותו להחלטה על רקע של יחסי עבודה עכורים בינינו. "מה?" קפץ מופז כנשוך נחש, "זה מה שהוא אמר?" הבנתי היטב מי עמד מאחורי המהלך, ומי היה המוציא אל הפועל (הקמב"ץ), והבנתי שכל המעורבים במהלך משקרים, גם אחד לשני.

בסופו של דבר, המהלך הכוחני הזה פגע לא רק בנורמות השלטוניות המקובלות במדינת ישראל, במוסד הרמטכ"לות ובמרקם היחסים שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי. המהלך המושחת הזה גרם לכך שרמטכ"ל מקצועי, אשר עמד על דעתו אל מול ראש הממשלה ושר הביטחון תוך כדי שמירה על נאמנות מוחלטת לממשלה הנבחרת, הוחלף ברמטכ"ל ובסגן רמטכ"ל אשר זכותם הגדולה היתה בכך שהם היו חברים לסעודה וחברים לשיחה וחברים לאינטרס של ראש הממשלה שרון ושל בני משפחתו. אין לי ספק שלמהלך זה היתה השפעה על תוצאות מלחמת לבנון השנייה.

רצה הגורל ובאותו שבוע עצמו שבו שרון ומופז הודיעו לי על סיום התפקיד, הצגתי לאישור שר הביטחון את התוכנית לביצוע ההתנתקות, שעליה עמלתי במשך חודשים. הוא אישר אותה ללא שום הערה. חשוב גם לציין שממש באותו זמן התפרסמו בתקשורת "הסברים" מטעמו על הצורך להחליפני, והנימוק - "רב אלוף יעלון איננו מכין כראוי את צה"ל לביצוע ההתנתקות".

כאשר הבנתי שמועד החלפתי המתוכנן ל-9 ביולי 2005 נופל בסמוך למועד המתוכנן של ההתנתקות, החלטתי להקדים את מועד סיום התפקיד, על מנת לאפשר למחליפי, דן חלוץ, להיערך אישית היטב למשימה מורכבת זו. התגובה הציבורית להחלטה על סיום כהונתי היתה לי למקור עידוד ותקווה. מרגע ההכרזה על סיום כהונתי, הוצפתי בגל של מכתבי עידוד, ובגל אהדה ציבורי. בכל מקום שהגעתי אליו, פגשתי קהל מריע ותומך, אפילו מחוץ לצבא, כאשר הלכתי באופן פרטי להצגת תיאטרון. באותם ימים לא יכולתי לרוץ ברחוב או על שפת הים, כמנהגי, משום שאנשים (שאיני מכיר) עצרו אותי כדי ללחוץ יד ולהגיד משהו. התגובה הציבורית היתה לי מקור לעידוד ותקווה, משום שנוכחתי שאי אפשר לרמות את כל הציבור בספּינים, כל הזמן. לציבור יש חושים ותבונה משלו.



http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3598176,00.html

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

אכן פוליטי לחלוטין...