מתוך הבלוג של נכדת אחיו של רודולף קסטנר ומארכיון המשפחה מובא מכתב מרתק:
ישראל רודולף (רז'ה) קסטנר (1906 - 15 במרץ 1957), חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה. הציל 1684 יהודים במה שנקרא "רכבת קסטנר", וסיכן את חייו פעמים רבות בנסיון להציל יהודים במהלך המלחמה. בחורף 1944 - 1945 חזר קסטנר מרצונו לגרמניה, ונסע עם קורט בכר לברלין בנסיון להציל את שרידי היהודים שנותרו במחנות הריכוז. ישנה סברה כי התערבותו היא שהביאה את כניעת ברגן בלזן לבריטים מבלי לרצוח את אחרוני הכלואים.
אחרי נפילת מסך הברזל, נתגלו מסמכים המראים כי הציל עשרות אלפי יהודים (ויש הסטוריונים הטוענים - מאות אלפים) במאמצים אדירים.
בעקבות האשמה (ע"י מלכיאל גרינוולד) ששיתף פעולה עם הנאצים, הגיש תביעת דיבה, והדיון בכך, שעורר עניין ציבורי רב, נודע כ"משפט קסטנר". בעקבות המשפט נרצח קסטנר בתל אביב.
אתמול, אחרי 51 שנה מהרצחו, ואחרי סירובים רבים, התקבלה החלטה לקרוא גן ציבורי על שמו, בצמוד לביתו של אחיו יהושוע (ג'ולה) קסטנר (סבא שלי), בחיפה.
-----------------------------------------------------
בזמן הנסיונות הנואשים לארגן את רכבת ההצלה, הגיעו לבודפשט שלושה צנחנים מארץ ישראל (בלי תיאום עם קסטנר): חנה סנש, פרץ גולדשטיין ויואל פלגי. פנייתם לקסטנר כמנהיג ציוני בבקשת עזרה העמידה אותו בפני דילמה מוסרית נוקבת של סיכון רכבת ההצלה.
-----------------------------------------------------
ובעניין זה - מכתב מקסטנר לחברו, הלל דנציג, אחרי המשפט, שנה לפני הרצחו (מהארכיון הפרטי של המשפחה):
דר' רודולף קסטנר
ג'נבה, פנסיון סרג'
רח' שמין 16
ג'נב
06.02.1946
לכב' הלל דנציג מכובדי, קבוץ מעגן.
הילי היקר,
אני מניח שלא זרה לך תחושת המועקה המשתלטת עלינו ורגשי הבושה שאנו, המעטים שנותרנו משם, מרגישים כשאנו חושבים על המיליונים שנספו שם.
ההרגשה הזו חיה מאד במיוחד כשאנו חושבים על מימדי השואה, דבר שאינו נתפס לא בלב ולא במוח. במקום התייחסות למספרים, אנו חושבים על האנשים האהובים, הקרובים, ועל החברים שפעלו עמנו שרק הזכרון שלנו יכול לשמר.
הידיעה על מותו של פרץ גולדשטיין היתה משפיעה עלי גם אם הוא היה סתם אחד מהמיליונים. על אחת כמה וכמה היא משפיעה עלי מאחר והכרתי אותו היטב. שנינו נולדנו באותה העיר וביחד גדלנו בה ואף השתייכנו לאותה תנועה. אתה בוודאי זוכר בכמה אהבה הקמנו את תנועת "הבונים" של מחוז ארדיי בטרנסילבניה. תנועה שנתנה כל-כך הרבה ערכים טובים לחברים לשם בנית המולדת.
פרץ היה בעבורנו משהו מיוחד. כשאני חושב עליו, זה לא רק כואב לי אלא מרגיז ומתסכל מתוך תחושת חוסר האונים שהיתה אז מנת חלקנו. במיוחד לאחר המאמצים הכבירים שעשינו לשם הצלתו, מלחמה על חייו של גיבור אשר השליך נפשו מנגד למעננו. על חיים אציליים, אשר כוחות חזקים מאתנו ואשר לא ניתנים לשליטתנו, גרמו למותו מבלי שהיה בידינו להתגבר על גורל זה.
ממפגשנו עם גולדשטיין היה יכול להיווצר גם אפוס שלם, לו היו בידינו כלים אחרים ובמצב והתרחשות אחרים. הרי שנינו נלחמנו לאותה מטרה. אותם האידיאלים הנחו אותנו. אותו אי-שקט וייאוש דחף את שנינו לפעול. אך בגלל מקריות טפשית, הכול נהפך לטרגדיה, שרק מי שמכיר את מכלול המקרה של נפילתו של פרץ גולדשטיין, יכול להבין את משקלה.
בשבוע האחרון של יוני, הופיע פרץ גולדשטיין בבודפשט ביחד עם יואל. אתה זוכר את הימים האלה? אתם כבר הייתם במחנה שברח' קולומבוס, 388 איש מקלוז', שברגע האחרון הצלחנו למלט מרכבת שכבר התחילה לנוע לכיוון אושוויץ. כמו-כן הגיעו אחד-אחד אנשים מהגיטאות שבכפרים וערי השדה, לאותו מחנה.
בקרונות בקר סגורים, נשלחו לאושוויץ מידי יום כ-10,000 – 12,000 איש. הכפרים וערי השדה נותרו כמעט ללא יהודים.
באותו הזמן, נאלצו יהודי-בודפשט לעבור מבתיהם לבתים מסומנים, כדי שמשם, לאחר מספר ימים, יישלחו גם הם אחר אחיהם הכפריים לקרמטוריום.
הכול- אבל הכול נראה אבוד. נדמה היה שהישוב היהודי האחרון באירופה הולך לכיליון. הכול היה תלוי ברצון הגרמנים ובמצב רוחם, אם יקיימו את דבריהם בהסכם בין גרמניה הנאצית מצד אחד ובינינו מהצד השני. זה היה תלוי ברצונם, אם אכן ישלחו את קבוצת האנשים שהתאספו במחנה שברח' קולומבוס ברכבת, אשר בסוף התהליך יגיעו לארץ-ישראל.
באפילת הפנסיון, הכרתי בקושי את פרץ ויואל בבואם אלי. הם השתנו מאז שנפרדתי מהם בקלוז' לפני עליתם ארצה. שניהם נראו שזופים, "בחורים כארז". לא עמידתם ולא פניהם הסגירו את היותם יהודים. ניירותיהם המזויפים נראו אמינים. שוחחנו בקצרה וקבענו מפגש למחרת עם שחר.
לפנות-ערב, הופיעו בפנסיון שני קציני-גסטפו והתענינו אצל בעלת-הפנסיון, אל מי באו שני הבחורים הצעירים. היה בידם תאור די מדויק שלהם. בעלת-הפנסיון, גב' זלר ארז'י, יהודיה מפוחדת, לא זכרה מתוך פחד את שני האורחים, אך אמרה שבפנסיון שלה, רק אלי באים אנשים זרים. (אנשים שרצו להצטרף לרכבת או לקבל חסות, חפשו אותי אז במאות). שני הקצינים אמרו לגב' ארז'י שלא לספר לי דבר, והלכו להם.
למחרת בבוקר, בדרכם לבית מועצת-היהודים שברח' שיפ, הרגישו פרץ ויואל ששני בלשים עוקבים אחריהם. הם ניסו להימלט. את יואל הצלחנו להסתיר אך פרץ נעלם לנו. היינו משוכנעים שפרץ נתפס.
הביקור בפנסיון והמעקב אחריהם, הבהיר לנו שיש בעיה עם שני הבחורים. שאלנו את עצמנו מה יהיה אם יתברר לגסטפו הקשר בינינו ובין שני הקצינים הבריטים הללו.
לגרמנים היה ברור שלא הצניחו את השניים כדי לנהל שיחות תמימות עם "תנועת-הצופים" שבבירה.
מה היה קורה לכם, השוהים במחנה קולומבוס, אם היו הגרמנים משייכים אותנו, הצד השני להסכם, לתומכים בחבלה, בריגול? ולא היה מדובר רק עליכם. באותם ימים יצא טרנספורט של 15,000 יהודים מערי-השדה לאוסטריה, משפחות שלימות- ילדים, חולים וזקנים, אשר לפי ההסכם היו אמורים להיות מוגנים מהשמדה. ובנוסף, עוד 15,000 היו צריכים להיבחר לשם עבודות-כפיה, ואף הם להישלח לאוסטריה.
משום כך החלטנו להקדים "תרופה למכה" ולכן הודענו לקלאגס (אתה זוכר את קצין-הגסטפו אשר היה לנו קשר אתו) שפרץ נעלם ואנו מודיעים להם שפרץ ויואל שייכים לחוג המקורבים לנו וכי השניים באו לסייע לנו בארגון ובבחירת האנשים המועמדים ליציאה ברכבת.
האם שגינו? אולי.
מאז הרהרתי הרבה בהחלטה הזו. היום יש מספר רב של חכמים בישראל ש"היו יודעים הכול והיו עושים הכול יותר נכון". בעיקר חכמולוגים אשר בזמן הטרגדיה הענקית במלחמה, ישבו בבטחה ובכו ב"דמעות-תנין". תאמין לי הילי, גם אם אני מתאמץ ומשחזר הכול, איני יכול להגיע למסקנה אחרת מזו שהגעתי אליה אז.
תנסה לדמיין את עצמך נכנס למצב שבו הייתי נתון, תחשוב על הקושי הנורא, אז בבודפשט, של קומץ אנשים המרגישים בגודל האחריות האכזרית להצלתם של חיי אנשים רבים.
מוטב שנעזוב את אותם "אמיצים וחכמים" אשר בפיהם המלוכלך, יודעים עתה להביע דעה, אך מעולם לא נאלצו "להמר" על חיים.
בוא נחזור לפרץ וליואל. את יואל גילו במקום המסתור שלו והוא נעצר. פרץ, אשר כבר חשבנו שהלך לאבוד, הופיע לאחר מספר ימים. אחרי שפרץ עזב את בית הקהילה שברח' שיפ, הרגישו החברים שבלשים רודפים אחריו. למרות זאת, פרץ הצליח לחמוק מהם, ועל אף שהיה זר בעיר, הצליח להסתתר באותה עיר אשר גם אנשים שהכירוה, התקשו למצוא בה מחסה. שלושה ימים הוא התחבא ואח"כ חזר אלינו שוב ובקש מסתור. הבונקר שברח' בויובסקי כבר היה תחת תצפית קבועה. החלטנו שנעביר את פרץ למחנה שברח' קולומבוס, לא רק משום שבזמנו זה היה המקום היחידי שלנו שהיה מוגן, אלא גם משום שבין השוהים במחנה היו הוריו, אשר ניצלו אתכם מהגטו בקלוז'. המפגש במחנה בין הוריו, אשר היו בטוחים כי בנם נמצא בביטחון בארץ-ישראל, ובין הבן שחשב שהוריו אבדו, היה בלתי נשכח.
עכשיו, כשפרץ היה אתנו, התחלנו להתרוצץ בעניינו של יואל. במטה הכללי ההונגרי, באגף הריגול הנגדי, שלחו אותנו לאגף המקביל בגסטפו. הגרמנים לעומת זאת, שלחו אותנו בחזרה לרשויות ההונגריות.
מידי יום היו אזעקות והפצצות על בודפשט. זה היה תוהו ובוהו מוחלט, גם מבחינה פוליטית. ובאותו הזמן, בושלה ההתארגנות הסופית של הטרנספורט לברגן-בלזן, צרוף אנשים אשר באו לפתע מהפריפריה, דאגה למזון עבורכם ועבור אלה שנועדו להישלח לאוסטריה, הקמת מחנה ברח' ארנה וברח' בוצ'קי. הרשויות אשר פנינו אליהם בקשר ליואל, דרשו מאתנו את פרץ. אנחנו הכחשנו שאנחנו יודעים היכן פרץ והתלבטנו אם לשלוח אותו עם הוריו יחד אתכם ברכבת. אחרי הכול, מאחר והרשויות הגרמניות וההונגריות ידעו על קיומו והכירו אותו, לא היה כול סיכוי שפרץ יוכל לעשות איזו פעולה שהיא. אך מה יקרה אם בזמן שהקבוצה תעזוב את הונגריה ובמעבר הגבול יגלו את פרץ? מה יהיה גורלו? החלטנו להציע לפרץ שישאר ויתחבא עד שהרשויות יאבדו את עקבותיו.
אתם יצאתם בחצות ביום ה-30 ליוני. ובעוד שהייתכם בתחנת הרכבת, תחנת פרצוואר, העירו אותי משנתי אנשי הריגול הנגדי ההונגרי. את ביס בונדי ואשתו, את הנזי בראנד, את אופנבך ואותי, לקחו לקסרקטין של הריגול הנגדי שברח' הודיק שבו נמצאים מרתפי העינויים הידועים לשמצה. בהתחלה שאלו אותנו בצורה קולקטיבית איפה פרץ. ענינו שאנחנו לא יודעים. בשלב הבא החל הטפול הפסיכולוגי – אם לא נמסור מיד את פרץ, הם יהרגו את יואל. הרי בסופו של דבר הם אינם צריכים להשאיר בחיים צנחן-מרגל בריטי. אך אם נגיד להם היכן פרץ, הם ישתדלו להתייחס בצורה חיובית לעניין וגם ישחררו אותנו. ענינו בשתיקה. אחרי זה הכניסו אותנו לתאים והתחילו בטפול אישי.
לראשונה לקחו את הנזי בראנד. וכפי שאתה יודע, הנזי קמה ממטתה רק ימים ספורים קודם לכן ועדיין התקשתה לעמוד על רגליה. זאת מאחר שבראשית יוני היה לה הכבוד להיחקר 7 שעות ע"י הגסטפו ההונגרי. 7 שעות הצליפו על כפות רגליה כדי להוציא ממנה מהיכן לקחנו את הכסף לשם הניירות המזויפים ולאיזו משימה נסע בעלה לאיסטמבול. היא שתקה, אך נותרה שבורה נפשית וגופנית. וכך, לאחר זמן קצר כול-כך מאז החקירה הקודמת, קשה היה לה לעמוד בעוד טרטור שכזה. היא הבטיחה לחמשת הבלשים שהיא תוביל אותם לפרץ. כשהגיעו לרח' קולומבוס, נשארו הבלשים בחוץ. הרשות ההונגרית לא יכלה להיכנס לתוך המחנה אשר כפי שאתה יודע, היו לו שתי יציאות. סיפרנו לפרץ מה קרה והשארנו בידו את ההחלטה: אם הוא חושב לנכון לברוח – שיברח. אם הוא חושב לנכון להסגיר עצמו – שיסגיר.
במעט מאד שיחות טרגיות מסוג זה השתתפתי בחיי.
מה אתם חושבים שהוא הדבר הנכון ביותר לעשות, שאל פרץ. שאלה זאת אני נושא עמי ואשא אותה לעד בהיזכרי בפרץ גולדשטיין. בשקט ובקול תכליתי הוא שאל אותנו, בלא להראות פחד ועצבנות או רגשות פנימיים, למרות שהוא ידע בוודאות שהשנייה הזו היא השנייה שלו. זה היה בדומה לרגע שבו נפתח הפתח באווירון והוא היה אמור לצנוח ביוגוסלביה לשטח שהוא חשב לידידותי. ענינו לו שבכל החלטה שהוא יבחר, אנו נקבל על עצמנו את ההשלכות. אנו לוקחים על עצמנו גם את זה שנגיד לבלשים שפרץ ברח בינתיים מהמסתור שלו, אם זה רצונו. הנער התלבט. אולי חשב על הוריו אשר היעלמותו עלולה לסכן את דרכם. אולי חשב על חברו יואל שע"י התמסרותו יקל על גורלו. לאחר כמה דקות של שקט, הוא אמר: אתם יודעים מה? לא סתם באנו הנה ולקחנו על עצמנו את הדרך הארוכה הזו עם כל הסיכונים הכרוכים בכך. איני רוצה להיות מכשול בדרככם. שלא אני אהיה זה אשר בגללו לא ניצלו חיים יהודיים.
חזרנו לקסרקטין הודיק. חיפשתי את סא"ל גרזולי, אולי אתה עוד זוכר אותו, בידיו התרכזו כל החוטים המובילים לוועדה בקושטא. ביקשתיו שיטיל את כל כובד משקלו והשפעתו כדי שלא יאונה דבר לשני הבחורים. שלא יענו אותם ובעיקר שישאירו אותם בחיים. ידענו שהם לא מתלבטים הרבה, בעת הזו, ביחסם למרגלים. גרזולי שלח להביא אליו את פרץ ויואל. זה קרה לפי בקשתי. רציתי ששני הבחורים יוכחו שלא נטשנו אותם לגורלם.
שערותיו של פרץ היו מרוטות. ראו עליו שהוא כבר "טופל". גרזולי אמר לבלש שהביאם כי האחריות תוטל עליו. הבלש התחיל להצטדק ואמר כי פרץ "דבר אתנו בטון בלתי נסבל". גרזולי נתן הוראה שלא לגעת יותר בשניים. יתכן שבאותה עת גם התכוון לכך. במעמד זה ראיתי את פרץ בפעם האחרונה.
כל ניסיונותינו שיתנו לנו לפחות לראותם, לא עזרו. כל רצוננו לשחררם הסתיים באפס מעשה. דבר אחד השגנו, שבזמנו לא היה מועט, היה ההבטחה שלא יוציאו אותם להורג. בהמשך הקשרים עם גרזולי, החליט הריגול הנגדי להעמיד את שני הבחורים למשפט צבאי וכי הם ישתדלו למשוך את הזמן עד לדיון. פנינו לקצין בגמלאות כדי שיעזור לנהל את הדיון של יואל ופרץ ושילמנו הון עתק לבלשים שהיו מוכנים להכניס אליהם חבילות. דרך ההשתדלויות הצלחנו לקבל מושג-מועט על פרץ ויואל.
התברר שעל גבול יוגוסלביה-הונגריה, אותו עוזר-שופט שאמר שהנו שייך לאינטליג'נס הבריטי וצייד את הבחורים בניירות מזויפים ואף עזר להם לעבור את הגבול, היה למעשה סוכן כפול גם של ההונגרים וגם של הגרמנים. הוא הודיע עליהם למרכז הריגול הנגדי שהיה בפטש, וכך מרגע הופעתם, היו שני הבחורים במעקב קבוע.
את חנה סנש שמו מיד במעצר בבית-הסוהר ועינו אותה. במקרה של פרץ ויואל הם נהגו ביתר זהירות. הם רצו לראות לאן שני אלו הולכים. לאן נמשכים חוטי הריגול של הבריטים. הנסיון לשחרר את שני הבחורים היה בעייתי מאחר שגם ההונגרים וגם הגרמנים ידעו עליהם ןהמשיכו לעקוב אחריהם. זו היתה משימה כל-כך מסובכת ומורכבת. הקושי הגדול לשחרורם היה כי שני הצדדים, הריגול הנגדי ההונגרי וזה הגרמני היו מעורבים בעניין והקצינים שטפלו בנושא זה, חששו יותר מידי האחד מהשני מכדי פעולה כלשהי לשחרור פרץ ויואל.
באוקטובר 1944 היתה בכל זאת שנייה שחשבתי כי המאמצים לשחרורם לא היו לשוא והדבר יצליח.
הממשל של לקטוש נטה ליצור הסכם-שלום נפרד. הצלחתי למצוא קשר עם דר' אולה אישטוון- יועץ שר-הבטחון צ'טאי ליוש. הצגתי בפניו את הבקשה והוא הבטיח את עזרתו. ב-14 באוקטובר, במשרד-הבטחון היתה התייעצות. דר' אולה הזמין את האץ אוטו, גנרל בדרגה גבוהה, את סא"ל גרזולי ואותי. הסעיף הראשון היה שחרור שני הבחורים. דר' אולה הסביר ששר- ההגנה צ'טאי תומך בבקשה. גרזולי לקח על עצמו לזמן אליו את פרץ ויואל לשימוע וכי ידאג להבריחם ללא עקבות. אני נטלתי על עצמי את האחריות להסתירם כדי שהמנהל ההונגרי לא יגרר לאי-נעימות מול הממשל הגרמני וכי "העניין ישאר בינינו".
למחרת, העוצר הורטי, ללא תכנון מוקדם, פוצץ את ההצעה של הסכם-השלום הנפרד. אנשי צלב-החץ ההונגרי באו ועצרו את צ'טאי. אולה אישטוון הסתתר. לו רק קרה שנוי זה יומיים מאוחר יותר, הכל היה יכול להיות אחרת.
מרגע זה כל הקשר שלנו לממשל ההונגרי נפסק ולא יכולנו יותר להתערב בגורלם של שני הבחורים. יואל הצליח לברוח מרכבת המשלוחים. פרץ נעלם.
האם זה נכון שמאידיאלים אפשר ליישם רק את ההקרבה העצמית?
מרגע הפגישה שלנו בבודפשט, פרץ ויואל נהיו לדוגמא ולאמות-מידה עבורנו, לנכונות של הסתכנות אישית למען האחרים.
לעתים מזומנות חשבנו על המחווה של פרץ שהיה צריך לבחור בין בטחונו האישי לבין חייהם של האחרים.
תבין, הילי, את עוצמת רגשותי החונקים בחושבי על הוריו של פרץ, על אביו ואמו האדיבים, שאין הרבה יהודים הגונים כמוהם המסתובבים בינינו. תבין שלבי נחמץ בקרבי כשאני חושב על-כך שפרץ גולדשטיין כבר אינו בין החיים. מפגישתנו היה יכול להווצר גם אפוס, בעיקר אם שני הבחורים היו מגיעים מוקדם יותר לבודפשט.
על-אף המראה החיצוני של "קשרים עם הגרמנים והעוזרים ההונגרים" לחמנו נגדם בחזית רחבה מאד. יתכן שאם היו באים בזמן אנשים כאלה, אשר בשבילם "הגנה" אינה רק דבור אלא ממשות והיו לוקחים בידם את העבודה, אפשר שלא היה ניתן לקחת כל-כך בקלות את היהודים מהגיטאות וערי-השדה.
וכך נוצרה דרמה. טרגדיה במימדים שקספיריים.
אני מאמין שהתנועה, העם היהודי, ישמר זאת. לכם ולנו אסור לשכוח אפילו לשנייה עד כמה אנו אמורים להודות לפרץ על הקרבתו.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=554823
ראשי
צ'אט
05-08-2008, 13:34
מצב כלאיים
