במסגרת עבודה שאני עושה עכשיו על תקופת השהות בלבנון, רציתי לבקש, אם יש כאן מישהו שהיה בלבנון בתקופה(בין סוף מלחמת לבנון הראשונה ל2000) שיכול קצת לתאר על הפעילות שם, על שגרת החיים, על הלו"ז ביום-יום.
תודה מראש,
Benyo .

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

תקרא את "מלחמה ללא אות "

וגם את 'תמצית געגוע' על ארז גרשטיין ז"ל.

יש את רשימת המקורות הזו, שפירסמתי בפורום לפני כמה זמן:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...ghlight=Lebanon

אני יכול לספר מהזווית האישית שלי, כמט"ק בסוף שנות השמונים.אני חושב שעבר מספיק זמן מאז ושונו מספיק תולי"ם על מנת שמה שאני מספר פה לאייחשב מסווג.

1.שגרה קרבית.

היו שלוש משימות עיקריות:

א. מארבים , כל לילה, כל הלילה. זאת היתה המשימה העיקריתשלנו ושביל זה הגענו ללבנון. הנוהל היה לצאת למארב חודר, בין חצי קילומטר לארבעהמחוץ למוצב. מארב בשטח שהיה בשליטת המוצב בוצע ללא כוח חי"ר מלווה ומארב רחוק בוצעעם כוח חי"ר לאבטחת הטנ"ק שנע מאחור על נגמשו"ט/נגמחו"ן. התמקמות וקיפול בוצעו באוריום מלא. לכאורה קשה לקרוא לזה מארב כאשר הכל נעשה בגלוי אבל היו הצלחות וחיסולים. כנראה המחבלים באותה תקופה לא ממשהבינו את המשמעות והאפקטיביות של אמצעי ראייתלילה. ממוצע חיסולים היה (בערך, אני לא ממש זוכר) כשתיים שלוש חוליות לתעסוקה- כלומר כ15 מחבלים בשלושה חודשים. חוץ מזה הורדנו גם הרבה חזירי בר ומדי פעם איזהאומני"ק מסכן. אני לא שמעתי על הורדה של אנשים לא חמושים. או שכל תושבי לבנוןהסתובבו עם נשק או שאזרחים תמימים לא הסתובבו בחוץ בלילות. לכל איזור/גזרה היוהוראות פתיחת אש משלו גם עם הם היו קרובים. למשל במוצב דלעת שצפה על טייבה היה מותרלירות על כל מי שהסתובב ב"מיוערת" אבל לא היה אישור לירות בשום איזור אחר. באיזורארנון, שבשליטת הבופור, היה מותר לירות רק באישור מ"פ, ואילו 4 קילומטר משם ,במזרעתאל חמרה, היה מותר לירות חופשי. ברכס הדרומי (מול הבופור) היה מותר לירות רקבאישור מג"ד וכן הלאה.זה היה קשור גם לאירגונים ששלטו בשטחים האלה. שטחים בשליטתחיזבאללה (שהיה אז קטן)=ירי חופשי. שטחים בשליטת אמל - אין ירי. האירגונים הפורשים הפלסטיניים- לירות כמה שיותר וכדומה. שוב, אולי לא בדיוק ככה אבל זה היה הכיוון. הוראות הפתיחה באש השתנו גם מפעם לפעם בלי סיבה ברורה, כנראה לפי המצב הפוליטי.בכלמקרה לתוך שטחים מיושבים אסור היה לירות- אלא אם כן יורים עליך ואתה מזהה את מקור האש בבירור. והתכוונו ל"זיהויבברור" לא כמו היום שאם נדמה לך שיורים עליך מתוך עזה אז מותר לך לירות לעל כל עזה.

המארבים היו מאד שוחקים בגלל הקור וחוסר השינה אבל בשביליהסיכוי להוריד חוליה פיצה על הכל. לחיילים שהיו פחות מורעלים היה קצת יותר קשהונרשמו מקרים של חבלות בטנק על מנת לא לצאת למארב.

ב.פתיחות ציר. אם במארבים יצאו כמעט כל יום כל הטנקים הריבפתיחות ציר השתתף רק טנק אחד. הטנק ליווה את כו"ח החיר+גשש שביצע פתיחת ציר יומית. זאת כבר משימה יותר נחמדה הבעסה היחידה היתה שהחירניקי"ם הולכים כל כך לאט... בדרך חזרה כבר נתנו גז והיינו עושים תחרות עם החירניקי"םשנסעו בנגמ"ש(כן, נגמ"ש נגמ"ש, M-113).המטרה היתה לכסות אחד את השני במיסוך. מיותרלציין שניצחנו כמעט תמיד עם המרכבה 2ב.

3.תצפיות. בכמה מוצבים, בייחוד בבופור, כל פעם שהייתה מגיעהשיירה של אספקה, כוחות, קודקודים וכו' היה צריך לצאת טנק ולתצפת על הדרך כדי לספקאש במקרה של מארב. כדאי לציין שאספקה וכוחות הובאו במשאיות ספארי ללא מיגון. אחרילילה של מארב היה מאד קשה לשכנע את החיילים לקום ולבצע את זה.

חוץ משלוש המשימות האלה היו מדי פעם כל מיני פעילויות שלכוננות, סיוע לצד"ל, תפיסת צמתים וכו'

2.שגרת מוצב

טנקיסטים, מכיון שיצאו למארב כל ליה לא השתתפו בשמירותבמוצב. גם במקרה של התקפת מוצב מקום הטנקיסט הוא בטנק. נדמה לי שאפילו בהפגזת מוצבהיינו אמורים לעלות לטנק לנסוע לעבר השער אבל אני כבר לא זוכר.אני חושב שחייליםהשתתפו בחלק מהתורניות אבל המטקי"ם בטוח לא. לא שהיה לנו יותר מדי זמן פנוי. אתה ערכל הלילה במארב, חוזר, עושה פתיחת ציר, הולך לישון בבגדים, אחרי חצי שעה מעיריםאותך: "קום, תצפית" שעה תצפית, אתה לא חוזר לישון כי אתה יודע שהם תכף יחזרו למטה, הם חוזרים-עוד שעה תצפית,אוכל ארוחת צהריים, מנסה לישון, מגיע המג"ד, תדריך וככהיום אחרי יום אחרי יום. וכמעט שכחתי - טל"ת טא"ת וטפ"ש. צה"ל כמובן לא האמין שישבעיה אז הרכיבו לנו פיזיומטרים- מין שעון גדול שבודק על פי התנועה מתי אתה ישן ומתיער. הכוונה היתה לאסוף נתונים על כמה זמן שינה יש לנו. כדי שיהיו נתונים לטובתנו, כל פעם שכן הלכנו לישון נתנו את הפיזיומטר לחירני"ק שעלה לעמדה- למחלקת המחקר שלצה"ל התברר שיש כמה שיריונרים שערים 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע!

חוץ מהנושא של השינה די נהנו במוצב. היה הורדה משמעותיתבמשמעת לבוש, הסתובבנו על סרבלים (סרבלים נתנו רק בלבנון) העלימו עין מחייליםשהסתובבו עם עגילים, היה צריך לצחצח נעליים רק פעם ביומיים... אווירה של סוף קורס.

3. סיכון. קראתי לא מזמן את "אם יש גן עדן" ודי הזדעזעתי. זהבהחלט לא הבופור שאני זוכר. אנחנו לא היינו בסיכון כל כך גבוה. אנחנו היינו אלהשמייצרים את הסיכון לאחרים. לא שאני בא בטענות לחיילים חס וחלילה. על טילי נ"ט לאחשבו אפילו. היו התרעות על סאגרים דור ראשון אבל אף אחד לא התייחס לזה ברצינות. שלמחבלים יהיה משהו יותר משוכלל מRPG?! לא יעלה על הדעת. כמה טעינו. מי שסמך עלשריון הטנק שלוו הרגיש די בטוח.אני אישית עשיתי לעצמי סקירה של האיומים והגעתילמסקנה שאין שום דבר בגזרה שיכול לחדור את הטנק שלי. ביטוי נפוץ -"מה יעשה לי RPG? מקסימום ינקה לי את האבק..." לא חשבנו שיש משהו רע בלצאת בספארי שהיא לא רק לאממוגנת - אפילו כיסוי בד אין עליה. (החירניקי"ם יצאו על א'. וגם חזרו. אנחנו יצאנובסרבלים, בשביל הוואסח) הסכנות היו מטעני צד, מוקשים, פיצמו"ר מדי פעם- לרוב 60 מ"ממתוך הכפרים) ו... זהו, אני חושב. בתדריכים דובר על דפ"א של מחבלים תוקפים מוצב, אבל שוב, אף אחד לא התייחס לזה ברצינות. לגדוד שלי היה הרוג אחד בשלוש שנים. וגםהוא נהרג מפני שפתח ניקוז משקעים (בגחון הטנק) היה פתוח וההדף של המוקש העיף לו את ההגה לפנים. למג"ד נרשמה הערה על זה.

זאת היתה מציאות אחרת ממה שהיה ב2000-2005. אבל הכל עניין של מחיר, כמה אתה מוכן לשלם ובמה, וכמה האויב מוכן לשלם. אני יודע שני אישית, בתור חייל, הייתי מוכן לשלם את המחיר. גם אם ב 2005 הייתי בן 18 הייתי רץ ללבנון באותה התלהבות מטופשת כמו ב88 (אני חושב. אני מקווה?) אבל היום, כשאני כמעט בן 40 אני מסתכל עלהדברים אחרת. אני מבין יותר את אמא שלי שהצטרפה ל"נשים בשחור" (עדיין לא היו "4אמהות"). אני מבין את אבא שלי, שלא יכול היה להגיד לי כלום -החינוך שהוא קיבל בקיבוץ אמרלו לתמוך בי, הלב שלו רצה שאני אעוף משם.

נצח זה הרבה הרבה זמן

תודה רבה על ההשקעה, עזרת מאוד, תודה גם על כל התגובות האחרות.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

באיזה שנים היית שם?
איזה גדוד?
מה עשו בימי טפ"ש?("קולה"), האם העבודה היתה על סרבלים או על ב'?
האם הסימן 2 קס"ג נשאר בקו, או שהיה לכל גדוד כמות מסוימת?

אסף.

הרבה שאלות, מעט נימוס...

אני עשיתי קו ב89-88. גדוד של חטיבה 7, כרגע לא מעונין לפרט. היינו כל הזמן על סרבלים, כך שכנראה גם את הטפ"ש עשינו על סרבלים (וחרמוניות. ודובונים. ומכנסי דובון. ונעליים קנדיות. וכל מה שיכל לחמם אותנו בחורף. הטמפ' בבופור בלילות היתה יורדת מתחת לאפס). הטפ"ש היה רגיל לגמרי ככל שאני זוכר. ובכלל, לא היו שום מגבלות על הסתובבות בחוץ. תחשוב מוצב ברמה"ג- ככה הסתובבנו. הטנקיסטים ישנו במכולה מחוץ לשפניות. מרכבה קס"ג (מה שזה לא יהיה) נכנס אחרי. לנו היו 2ב לכולם והיינו מאד מרוצים. היינו עוד יותר מרוצים לראות את חט' 188 מזדחלים להם עם השוטים שלהם. איזה טנק מגעיל. קיציס הגדיר אותו הכי טוב (קיציס היה מט"ק צ'פס. היינו באותו מחזור בקמ"ט, לא נפגשנו) "שוט נראה כמו מגנט שגררו אותו דרך ערמת גרוטאות". עם זה מעניין מישהו, אני אסרוק תמונות. יש בחור בשם "צנחן 1" (בחירה מוזרה של שם, אם אתם שואלים אותי. במה יש להתגאות?) שהעל תמונות של הבופור בזמן שירותו. אני הגעתי בערך שנתיים אחריו. וזה נראה כמעט אותו דבר.

נצח זה הרבה הרבה זמן

תמונות תמיד מעניין לראות, אשמח מאוד אם תעלה .

תודה על התיאורים, נשמע "מעניין" ביחס לחוויות לבון מאוחרות יותר שקראתי..

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

הטנק שלי, 2א "הסורר". לבן זונה היה זר מניע דפוק מעט - מעט מדי בשביל שהחוליה הטכנית תחליף אותו ומספיק בשביל להעיף 10 פינים בכל נסיעה. חלק קבוע מהטא"ת היה "זמן איכות" עם הפטיש חמש. המתקן המוזר על הצריח זה סככה תוצרת צהל נגד גשם. קראנו לה "הקבריולה" כאן רואים אותה במצב פתוח. לקראת נסיעה היינו מגלגלים את הברזנט וקושרים אותו עם החבלים הלבנים. בחניה הברזנט פתוח כדי שמכסי התאים יוכלו להישאר פתוחים גם בגשם. שימו לב לעוד משהו - אין פלטות בזוקה. בחורף הבוץ היה נערם בחלק העליון של הזחל ומהלחץ הברגים היו נשברים והפלטות נופלות. אז כדי שאף אחד לא ישכח מאחור פלטות אקסטרא אולטרה סודיות השארנו אותם בישראל.

יציאה למארב. לפי הוראות בטחון - מחסנית מחוץ לנשק.

חוזרים ממארב. הנגמש של החי"ר מוביל. כמה שאני זוכר היינו עם פלח"ן צנחנים ואח"כ עם עורב גולני.

נגמשוט (נגמחון? אף פעם לא הבנתי את ההבדל. וגם לא היה איכפת לי). גם כן בלי פלטות בזוקה. ושלו אפילו לא היו סודיות. סתם חתיכות ברזל.

ברדי( קיצור של ברדלס. השם האמיתי אולי שמור במערכת, אצלי בראש הוא לא נשמר), טען מ"פ, מצלם את הנוף. ברקע הכפר ארנון.על היד של ברדי אפשר לראות את הפיזיומטר שסיפרתי עליו.

זאת המכולה שישנו בה. 2 צוותים- שמונה חיילים. לא המכולה הכי צפופה שישנתי בה בצבא.

משתזפים ביום שמש נדיר על ה"גג" של הבופור. ברקע -נבטייה (אני חושב)

התמונה ההכרחית מתוך המבצר.

נצח זה הרבה הרבה זמן

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Mk.IIb הרבה שאלות, מעט נימוס... יש בחור בשם "צנחן 1" (בחירה מוזרה של שם, אם אתם שואלים אותי. במה יש להתגאות?) שהעלה תמונות של הבופור בזמן שירותו. אני הגעתי בערך שנתיים אחריו. וזה נראה כמעט אותו דבר.

צודק, יש לך באמת מעט נימוס

! This is Sparta

בסוף שנות ה90 כשאני הייתי שם, הנוהל לגבי סרבלים היה תלוי במוצב ובתקופה. היו מוצבים שבהם היה צריך להיות 24 שעות על סרבל כולל בטפ"ש ובזמן השינה, והיו כאלה שמלבד בעליה למארב היה אפשר להסתובב על מדים רגילים ולישון על אזרחי. לקראת סוף תקופת לבנון נכנסו לשימוש גם "סרבלי חורף" שנראו כמו מכנס עבה עם שלייקעס + מעיל רוח. המעיל נראה די מגניב והיו אנשים שתפרו לו כותפות והשתמשו בו כמעיל א'.

לקראת הקו בלבנון נהגו בדרך כלל לנפק סרבלים חדשים למי שהיה צריך (סרבל נאט"ו נוח יותר מהישראלי המרופט, אבל בלי כותפות) ולהחליף את הגלילונים קלופי-ההשחמה והכסופים בגלילונים מושחמים.

אני לא יודע בקשר למרכבה קס"ג, אבל היו מעט (מספיק בשביל לצייד את כל הגדוד שבקו) טנקי מג"ח 6ב עם מיגון משופר. הטנקים הללו עברו בין הגדודים של 401 ובין הקווים עברו כל מיני טיפולים. השמועה היתה שמדובר בטנקים שהגיעו מאיזה ימ"ח לפני שעברו שיפור, ותוספת המיגון ממש לא הוסיפה בריאות למזקו"ם - ידוע לשמצה במיוחד היה הטנק שמספרו 333, שהמשיך לעשות צרות לצוותיו גם הרבה אחרי שצה"ל יצא מלבנון והמגחי"ם הנ"ל נוצלו בשטחים.

קצת הקפצת אותי עם האמירה שמותר לירות לכל עזה בכל ירי..
לפי מה שאני יודע, הוראות הפתיחה באש לאיזורים מיושבים תמיד מחייבות זיהוי מקור ירי.

אגב, יש סיפור של מג"ד (?) ששפט חיילים שלא השיבו אש באיו"ש כיוון שלא זיהו נקודת מכוון, בטענה שלא יכול להיות שיורים על חייל בצה"ל והוא לא משיב באש.

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

אני לא מדבר על הוראות כתובות בפנקס שאפשר לפרש אותם איך שרוצים, אלא על נהלים. הדוגמה שהבאת היא בדיוק הענין. קיבלנו הוראות מפורשות, מדי תדריך (ז"א כל יום) לא להשיב באש אם לא מזהים מקור ירי, גם אם יורים עלינו. מג"ד שאומר לפקודיו להשיב אש לתוך מיושבת גם שאינם מזהים את מקור הירי בעצם אומר להם לירות סתם, או כמו שניסחתי את זה בציוריות - "לירות על כל עזה". אצלנו זה לא היה מקובל.

כמובן שאני מדבר על ירי באזורים מיושבים -כפרים ערים וכו' בשטח פתוח נותנים מכת אש ותמיד אפשר להתגמש קצת עם הגבולות גזרה.

נצח זה הרבה הרבה זמן

לפי הסיפור זה לא היה ירי לתוך מיושבת, בכל מקרה.. לא מכיר מקרים של אישור עקרוני מפורש לירי לתוך איזור מיושב ללא נקודת מכוון.

ההוראות שאני מכיר תמיד היו קשיחות מאוד, כרגיל באיזורים שבהם יש שטח-מת (עזה, למשל, באיזור הגדר..) בדרך כלל ההוראות גמישות יותר מעצם ההגדרה של הגדר כתחום שאסור להתקרב אליו..

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Mk.IIb 3. סיכון. קראתי לא מזמן את "אם יש גן עדן" ודי הזדעזעתי. זהבהחלט לא הבופור שאני זוכר. אנחנו לא היינו בסיכון כל כך גבוה. אנחנו היינו אלהשמייצרים את הסיכון לאחרים.

"אם יש גן עדן" מתאר את הבופור עשר שנים לאחר שאתה שירתת, המצב השתנה לקראת הנסיגה.

אחד הדברים שאפיינו את לבנון היה שחיקת מעמדם של המשקי"ם - פעולות שלפי גודל הכוח ניתן להסתפק בהן במ"כ או סמל מחלקה לא יצאו ללא פיקוד של מ"מ לפחות. מגדי"ם עשו משימות של מ"פים וכשהיה מבצע גדול אז מרוב פלאפלים שהתרוצצו מסביב אפשר היה לחשוב שאתה באבו גוש.

עבדול היקר, אני מעריץ גדול שלך. אך בנוגע לשחיקת המשקי"ם, היא לא התחילה ולא נגמרה בלבנון. הצבא הישראלי סובל מאותה בעיה של הצבא הרוסי - המשק"ים הם מגויסי חובה שמשתחררים אחרי זמן קצר ולכן המיומנות הצבאית שלהם נמוכה יחסית לנדרש. אין משקי"ם מקצועיים כמו בצבאות אחרים שהם חיילים מנוסים ששירתו כבר למעלה מ10 שנים וניהול המחלקה בעצם נופל עליהם. בישראל וברוסיה אין כאלה משקי"ם (שמכונים, ובצדק, עמוד השדרה של הצבא) ולכן ניהול המחלקה בקרב ובשגרה נופל על הקצינים הזוטרים וכך הם ממלאים תפקיד שהם לא אמורים למלא ולא עושים מה שהם אמורים לעשות - להתכונן לתפקידי מ"פ ומג"ד. עוד איוולת של "צבא העם". ושל הכיבוש( ) .

נצח זה הרבה הרבה זמן

אם לצטט מהזיכרון מאמר בנושא שקראתי פעם, אז דווקא שנות העומס והשחיקה של האינתיפאדה השניה הביאו להחזרת האחריות למש"קים.

בלבנון, כשהיתה פעילות איכותית וחודרנית גם הרגישו שצריך קצין כמה שיותר "כבד" כדי לנהל אותה וגם הקצינים רצו לצבור רקורד מבצעי שישפיע על קידומם. בשטחים, באינתיפאדה השניה, פתאום היו המון מעצרים ופעולות, ואז גילו שאפשר להוציא כוח גם עם מ"כ, ושאפשר לשלוח גם את הגדודים ולא רק את הסיירות.