10-05-2008, 11:24
|
|
|
חבר מתאריך: 08.04.06
הודעות: 1,390
|
|
איך עבר עליכם יום העצמאות? השתתפתם בפרוייקט העולמי?
רציתי לחלוק איתכם את חוויותי מיום העצמאות.
יום העצמאות אצלי התחיל הרבה לפניו. אני לא תיכננתי לעשות כלום ביום הזה כי אני יבשה, איש תם ויושב אוהלים, לא בדיוק אדם של לתכנן יציאות, ולחפש איפה לבלות. חשבתי שאני סתם ארבוץ מול הטלוויזיה או מול המחשב או אעשה יצירה. בקיצור: אהיה בבית. אין חשק לצאת. ואז המורה שלי לפלאשדאנס אמרה לנו לפני שבועיים שהלהקה של המתנ"ס שלנו מופיעה בבמה של חנקין, שנבוא לראות. אמרתי לעצמי: כן, אני רוצה לראות את הלהקה שלנו, שהיא אחת מ-5 הלהקות הייצוגיות של חולון. אז זה מה שתיכננתי.
ואז יום הזיכרון. ההורים שלי היו אמורים לבוא לקחת אותי מהאוניברסיטה. 18:30. אמרנו שנעשה טיולון קטן בחולון, להתאוורר קצת. אבל אמא שלי אמרה לי שרק נעשה את הטיול ולא נצא בערב כי היא עייפה. טוב, קיבלתי את זה כי לא הייתי בדיוק חדורת חשק לחגוג. טיילנו. ואז הגיעה שעה 19:45 ובדיוק הגענו לבמה של חנקין. החלטנו בכל זאת לחכות ולראות את ההופעה. אנחנו כבר שם, לא? מצאנו לנו מקום יפה וטוב לשבת וחיכינו.
היה קר. בבוקר, כשיצאתי מהבית לא נערכתי ללילה. לבשתי בגדים דקים, כי חם. חשבתי שאחזור הביתה ואחליף, אך זה לא קרה. ישבנו והיה לנו קר. אני פתאום נזכרתי שהמורים שלי אומרים כל הזמן שתרגילי בטן מחממים. אז זה בדיוק מה שהתחלתי לעשות כדי להתחמם: ניפחתי את הבטן וכיווצתי אותה בחוזקה, תוך כדי שילוב של נשימות, והכל בישיבה, ובאמת התחממתי.
ב-20:35 התחילה ההופעה. הלהקה רקדה מאוד יפה. אח"כ היתה אילנה אביטל, אבל אני השתעממתי. החלטנו לחזור הביתה.
בדרך חזרה פתאום עלה בי משהו: רגע! אני רואה את כל האנשים האלה. כל האנשים האלה הם אנשי העיר שלי! תסתכלי עליהם! תנסי לזכור את הפרצופים! אלה אנשי העיר שלך! לפחות רובם. אז הסתכלתי.
בדרך העליתי את ראשי למעלה, בחוסר שימת לב, ופתאום אני רואה את ראש העיר ועוזריו עומדים על המרפסת, והיתה גם אישה אחת, שכנראה היא העוזרת האישית שלו. חבל שלא היתה לי מצלמה איתי באותו רגע! מה לעשות, אני מתלהבת כמו ילדה קטנה מדברים כאלה של לראות את ראש העיר, אבל לא סתם רק בגלל שהוא ראש עיר. זה בגלל שהוא כל כך דואג לעיר שלנו ועושה מה שהוא יכול עבורה ועבור שיפורה ודואג לאנשים. זה מה שמביא אותי לשים לב אליו ולהתרגש כשאני רואה אותו במקרה.
בכלל חבל שהמצלמה לא היתה איתי. רציתי לצלם את האנשים.
כפי שאמרתי, היינו בדרכינו חזרה הביתה, אבל בבמה השנייה היו עוד 2 להקות של חולון, אז נשארנו לראות. הן היו מדהימות. היו הורה רעים ילדים והיתה להקת ההיפ הופ של חולון. אין מה להגיד, אני כל כך התלהבתי מהלהקה הזו. הלוואי שאני הייתי יודעת לרקוד ככה. איזה תנועות! איזה כוח! איזו גמישות!
אח"כ היה אבי טולדנו, החלטנו להשאר, כי יש לו שירים יפים, אבל מה שחשוב היה לי יותר זה שהוא נותן את הנשמה שלו בכל הופעה.
ההופעה שלו היתה יפה, אבל בקהל שלנו היתה אטרקציה נוספת: היתה אישה ששרה עם אבי טולדנו עם כל הלב ורקדה. כל האנשים מסביבה הסתכלו עליה וחייכו במבוכה ובבושה של ילדים קטנים מהולה ברצון לראות עוד ועוד. והיא נהנתה מכל רגע של תשומת הלב. ממש כל הכבוד לה על האומץ גם לרקוד לבד ליד קהל שלא מעיז, וגם להשתחרר כמה שיותר ליד קהל שבהחלט לא משוחרר וגם לא יעשה זאת בפומבי.
היה את הפרוייקט העולמי של שירת התקווה ב-10:45 בכל העולם. השתתפתם? אני חושבת שזה פרוייקט אדיר וראוי לציון. זה כמו שאוגדים 5000 איש כדי שיחשבו שלום כדי לשנות את העולם. מצא חן בעיני. אבי טולדנו היה קצת מופתע. אף פעם לא הפסיקו הופעה שלו בשביל התקווה. אולי אף אחד לא הסביר לו קודם מה צריך לקרות. אולי הסבירו לו רק ברגע האחרון.
זהו. חזרנו הביתה שמחים. בטלוויזיה ממש אין מה לראות. זה כל כך משעמם... אני זוכרת שפעם, לפני כמה שנים טובות, חיכיתי בכיליון עיניים להסתכל בטלוויזיה ביום העצמאות. ממש היה קשה להתנתק וללכת לבלות מחוץ לבית. אבל בשנים האחרונות כזה שיעמום. נו טוב, כל אחד והטעם שלו.
למחרת נסענו לרבי שמעון בר יוחאי. הדרך יפה. חצי ממנה ישנתי. תפילה קצרה, אכלנו באוויר הצח. האוכל היה נהדר. הוא היה מוכן מראש. אנחנו לא עושים על האש. אנחנו נשארים לשעה קצרה ואז מיד חוזרים הביתה כי הנסיעה ארוכה מאוד. בכלל, אני תמיד נהנית לאכול בכלים חד פעמיים. לדרך הבאתי איתי סודוקו. אני לא יכולה לקרוא או לכתוב במהלך נסיעה, כי אני מקבלת בחילה, אבל בכל פעם שאבא שלי עצר ברמזור או לשירותים או נאלץ להאט מאוד את נסיעתו עקב פקקים – זו היתה ההזדמנות שלי לעשות עוד קצת סודוקו. גם צילמתי תמונות יפות בדרך.
שתהיה לנו שנה טובה ושנת שלום
_____________________________________
gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...
|