|
03-02-2016, 20:52
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
הגרסה המודפסת
בתגובה להודעה מספר 22 שנכתבה על ידי strong11 שמתחילה ב "כתבה של אביחי בקר ממוסף הארץ מ 1999 על מג"ד 12 סא"ל יעקב שחר ז"ל והקרב בבוקעתא"
https://2016-uploaded.fresh.co.il/2...03/37441699.pdf
מחלוקת בקשר לאב
26 שנה אחרי נפילתו של סא"ל יענקל'ה שחר, מפקד גדוד 12 של גולני, במלחמת יום כיפור, העיז אביחי בקר, אז קצין בגדוד, להפגש עם משפחת מפקדו. הוא מצא משפחה החלוקה בתוכה ביחס לזכרון המת: שני בנים חיים עדיין עם אמם ונוצרים כל פרט על האב, ואילו השלישי עזב את הבית ואינו מוכן לשמוע עוד את כל הקלישאות
למען השקיפות אקדים ואומר – היחסים שלי עם המג"ד, יענקל'ה שחר, לא התנהלו על מי מנוחות. הייתי מפקד פלוגה ג' בגדוד שלו, נחשבתי לסורר מבין ארבעת המ"פים, והתכסחנו בלי סוף. ולמרות הכל, חרף שגרת התגרה, לרגע לא הכחשתי את העובדה שהוא היה מפקד מצויין, שהחזיר לגדוד את מעמדו הבכיר בחטיבה, לאחר תקופת שפל.
יעקב שחר קיבל את גדוד 12 של גולני חמישה חודשים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור. צנום, מגדל שפם קטן (שביסודו השאי-פה להקנות לפניו הילדותיים ארשת בוגרת), קפדן, צנוע, תמיד בתנועה, מבולבל משהו. על אף שלא היה מזן המג"דים ההירואיים, הוא קיבל מאיתנו הרבה כבוד. בעברו היה שותף לפרק מיתולוגי בתולדות החטיבה. במלחמת ששת הימים הוא היה מ"פ מסייעת בגדוד12 שלחם בתל פאחר, קרב ששימש מופת לדור מגויסי 69' – המכונה על פי מספרו האישי – "שתיים אפס פאנטום". ביוצאי תל פאחר ראינו אצולה.
המצב בינינו, כלומר ביני לבין יענקל'ה, היה מורכב. שלא כמו חביביו, המקבילים לי, לא פניתי אליו בכינוי הרווח – "יענקל'ה", שמייצג נאמנה את מהותו. העדפתי, מפאת המתח, את התואר הרשמי – המג"ד. זאת גם הסיבה, סביר להניח, שאחרי מותו לא שמרתי על קשר עם המשפחה. באירועים שבהם בכל זאת הצטלבו דרכנו, תפסתי מרחק.
כל זה היה נכון עד לכינוס היובל של חטיבת גולני שנערך בסוכות האחרון בפארק הירקון. כשזיהיתי את אשתו, ניצה, וסביבה שלושת בניה, שי (31), דורון (29) ומתן (25), הרגשתי שהגיעה עת ההתוודעות. ניגשתי ולחצתי ידיים.
לראשונה שוחחנו על מה היה יענקל'ה בשבילי. ככל שהארכתי, הבנתי כמה קלות דעת היתה במרדנות הנעורים שלי לעומת רצינותו התהומית של המג"ד.
בחופשתו האחרונה קפץ כמג"ד לפארק הירקון לבקר את הפלוגה שלי. שהינו שם ככוח חלוץ להכנת את עצרת "25 שנות גולני". זה היה ערב יום כיפור, יום שישי לפני הצהריים. את ההפתעה המרה שתתרחש למחרת איש לא חזה. היו איתו ילדיו, שי הבכור בן חמש וחצי ודורון שהיה אז בן ארבע.
את רגע התפנית שבו הפכה השלווה לבהלה זוכר שי בבהירות: "הסתובבנו בפלוגה שלך, פתאום קראו לו לקרון של המח"ט. אותנו השאירו בינתיים עם חייל שטייל איתנו במאהל עד שנגמרה הישיבה. כשאבא יצא הוא נראה מודאג. טסנו ב'כרמל' מיד הביתה לרעננה. אבא ביקש מאמא שתכין לו את המאכל שהוא הכי אהב, שזה ביציה ועגבניה. אחר כך הוא ארז את הציוד. כשהגיע הנהג ואבא עמד כבר בדלת, זרקתי את עצמי על הרצפה, אחזתי בחוזקה ברגל שלו ובתחנונים ממש ביקשתי שלא ילך". כך נפרד שי מאביו לעולמים.
חבוקים בדרך לחרמון
לילה קודם שנסע למלחמה בישרה ניצה ליענקל'ה שהיא בהריון. יחד הספיקו לבחור לרך שיוולד במאי 74', את השם מתן. בעצרת היובל של גולני קרא מתן מעל הבימה מכתב מרגש לאבא שנהרג שבעה חודשים קודם שבא לעולם. כשנשא את הדברים חש, כך סיפר לי, התפעמות. בשבילו היה זה הדבר המשמעותי ביותר שעשה מעודו למען הנצחת זכר אביו.
בזחל"ם של סא"ל יענקל'ה שחר במלחמה היו סמלי המבצעים של הגדוד וחבורת נספחים – רבי-סרנים, ותיקי גדוד 12, שהצטרפו ליחידה בה צמחו. בין אלה היה תא"ל, לימים, צבי פרקש (פולג).
רס"ן אחר, אהוד בר סבר, חבר מהתקופה במסייעת, שהיה קצין מרגמות, קבור לצידו בקרית שאול בחלקה מספר אחת. בר סבר הוזעק לגדוד כדי לשמש סמג"ד אחרי שיענקל'ה נהרג. אל רשימת החללים של המלחמה נוסף שמו ביומה האחרון.
בתחילת המלחמה, פעל יענקל'ה בתל אביטל (אבו נידה), ובשיפולי החרמון, לאחר ניסיון הנפל לכבוש מחדש את המוצב, בהתקפה שבה נפלו 25 לוחמים. "אל תעלו", צעקו נואשות הנסוגים מגדוד 17, בית הספר למ"כים של גולני, לכוח שטיפס עם יענקל'ה בכיוון ההפוך, בתקווה שיספיק להיכנס לקרב ולהפוך את תמונת המצב על פיה. פקודת המח"ט עצרה אותם בחניון האוטובוסים, שם ספגו ירי ארטילרי כבד. הגדוד תקע את הראש בין הסלעים והמתין משקשק.
יענקל'ה וחבר הרס"נים ישבו זקופים. בתור דוגמה.
את הלילה ההוא הם עברו בקור עז. בחולצות דקות לעורם, שכבו החיילים חבוקים איש בזרועות רעהו. בין הסורים שבחרמון למג'דל שאמס הפריד בליל 9-8 באוקטובר רק גדוד 12 הקפוא. למחרת יתברר שכל זה היה בגדר משחק מקדים. מעין חוויה נחמדה. הכל היו עדיין משוכנעים בזמניותה של הסיטואציה ובפיות כל הרובאים נישא עדיין בעוז להיט הימים ההם, המנון המלחמה, "המגפיים של ברוך".
איש לא קלט את עוצמת המערכה.
הנהג התברבר
יענקל'ה שחר היה בן 31 כשנהרג בכפר בוקעתה, ב-9.10.73, בשעה 11 בבוקר בערך. מפקדת הגדוד ואיתה פלוגה א' של סגן ברוך הכט – אלעד, חנתה אז בצומת מסעדה לצורך הצטיידות. קריאה בקשר מהמח"ט הורתה לכוח לצאת במהירות לכיוון תל ורדה, אליו התקדם קומנדו סורי. "עזבו הכל וסעו אחרי", פקד שחר על הכט ופתח בדהרה. בעקבותיו נעו בבהילות חמישה זחל"מים. בכניסה לבוקעתה פנה הטור מזרחה וחצה את הכפר. רשת הקשר היתה חסומה ושחר סימן לפלוגה כמו בתרגיל, בעזרת דגלים, להתפרס. לא המג"ד ולא לוחמיו ידעו למה בדיוק הם נכנסים. זמן להתארגנות לא היה. המגע עם הסורים נוצר בשדה עגבניות מחורץ בתעלות השקיה.
ה"עוזים" שברשות המפקדים היו חסרי תועלת בשלב הראשון. הקליעים שלהם ממש צנחו בדרך. הזחל"מים קיצרו טווח ואז החלה מלחמה בטווחים של 10-5 מטר. סורים יצאו מבין השיחים ונורו. אחריהם קמו אחרים ומספרם נראה אין סופי. הקירבה בין הצבאות הלוחמים היתה גדולה. אפשר היה לזהות תווי פנים.
שחר, בזחל"מ המג"ד, התמקם בדופן שמאל. סמל איתן פרנס זוכר הבזק של אר-פי-ג'י. כשהוא נשאב לתוך חוסר הכרה, שמע פרנס את המג"ד אומר, רגוע, הלכה לי הרגל. כשפרנס פונה במסוק, לא ידע יותר פרטים. רק שלושה שבועות אחר כך, בהיותו בהדסה ירושלים, אמרו לו שיענקל'ה נהרג. פרקש שנפצע קל, זוכר את יענקל'ה יושב על אלונקה ואוחז בבטנו. החובש דוד גרינפלד שם לו חוסם עורקים, יענקל'ה התחנן למורפיום. "לא באמת תפסנו עד כמה מצבו אנוש".
חמישה הרוגים השאיר הגדוד בערוגת העגבניות של בוקעתה. יענקל'ה שחר, מנצור מנצור, איתמר אורן, מנחם שכטר ואלי כהן. כמו כן נספרו ופונו 17 פצועים. הסורים הותירו בשטח עשרות גופות. יענקל'ה שהובא תחילה לטיפול בצומת הקרובה, נשלח בזחל"ם לתחנת איסוף נפגעים בקלע. הנהג התברבר בדרך ויענקל'ה כיוון אותו בשארית כוחותיו. זמן יקר הלך לאיבוד וזה גם הקטע שחסר לניצה. היא עדיין לא משוכנעת שהיא מבינה מה בדיוק הלך שם.
"אני מג"ד 12 לשעבר", לחש סא"ל שחר לדוקטור שרכן מעליו. הוא שכב בקצה שורה ארוכה של פצועים, קטוע עד לאגן, מחורר רסיסים. כשהחובש שם-טוב אלימלך (שמי), ניגש להחליף לו את האינפוזיה סימן לו יענקל'ה שישתופף.
קולו נשמע אך בקושי. רק לפני שנה סיפר שמי את סיפורו למשפחה. ניצה שהופתעה מבקשתו לבוא לדבר, לקחה את עדותו בערבון מוגבל. לדברי שמי אמר לו המג"ד, 'אני לא יכול יותר להחזיק מעמד, תמסור לאשתי ולילדים שאני אוהב אותם".
אמר ודעך. שש שעות חלפו מרגע הפציעה עד שמת. כשהגיע לרמב"ם כבר לא היה בין החיים.
למחרת בוקעתה, כשהגיעה הבשורה לגדוד שהיה כבר בעיצומה של התארגנות לקראת הפריצה למובלעת, השתרר שקט מעורר השתאות. כאילו זו דרכו של עולם. הסמג"ד ארווין לביא תפס פיקוד, הזרימה נמשכה ללא זעזועים בסערת הקרבות, יענקל'ה כמו לא היה מעולם.
זאת לא שמועה
כל רעננה ידעה על מות יענקל'ה שחר, חוץ מניצה.. את המלחמה היא עשתה עם ילדיה בביתם ברחוב ארלוזורוב, כשאיתה באזעקות ובמתח החברה הכי טובה שלה, חיותה ורדי, שהגיעה ממגדל העמק עם ילדיה הפעוטים, ענת ואיתי. ראשיתה של הידידות האמיצה בבעלים. יענקל'ה שחר ואהרון ורדי היו קולגות בגדוד 12, הם שני המ"פים שעברו בשלום את מלחמת ששת הימים, האחרים מיכה תשבי ושלמה סגל נהרגו בתל פאחר.
ורדי, שביום כיפור היה מוצב בבור בפיקוד צפון, גילה לאשתו בטלפון את הסוד הנורא וציווה עליה שלא תספר, אלא תמתין להודעה הרשמית. חיותה שיחקה את המשחק והתאפקה. לניצה היו אמנם תחושות בטן עמומות, אבל לא מעבר לכך.
כשאמה באה לביקור וכבדרך אגב זרקה משפט תמוה – 'כדאי מאוד שיהיה לך ואליום בבית' – היא אפילו לא חקרה מה פתאום. "אם היא ידעה או לא, הודאה כזו לא הצלחתי להוציא ממנה גם כשהיא נטתה למות", אומרת ניצה. כשהופיעה לבסוף משלחת המודיעים היה איתם ורדי כאילו לריכוך המהלומה. "ככה התחיל המוות הפנימי שלי. לשי אמרתי 'אבא נפל'. אין לי מושג למה השתמשתי במינוח הצבאי שנשמע באמת אידיוטי למצבים כאלה".
"אם הוא נפל אז שיקום", ענה לה בן השש. אחר כך, כשנחשפה האמת, הוא צרח צרחות איומות. דורון הקטן לא הבין והתעקש שאמא תיקח אותו לגן. "כשהופענו בשער, הגננת נעמדה המומה. היא שמעה שיענקל'ה נהרג ופתאום אנחנו מופיעים כאילו כרגיל. זה לא הסתדר לה. לרגע היא חשבה שכל מה שנודע לה זה סתם שמועה. הרגעתי אותה שזאת לא טעות".
ניצה: "מכאן והלאה אני בבלק-אאוט. ללדת את מתן בתוך כל הגעגועים ליענקל'ה היה דבר איום. מה שהוסיף לטראומה היה זה ששלחו אותי ל'נווה אם' בצהלה כדי לאפשר לי לנוח. הרגשתי שאני בכלא, מיד אחר כך היה העניין הנורא הזה של ההלוויות, העברת הגופות מבתי העלמין הארעיים. במקרה של יענקל'ה מעפולה לקרית שאול. לשאת את כל זה יחד, היה יותר מדי. אני עדיין בספק גדול אם מפאת הבלגן שהיה בשתי הקבורות זה באמת יענקל'ה שנמצא מתחת לאבן המסוימת ההיא, לכן אני מתייחסת רק לכתוב על המצבה".
זה רחוק ממני
מה זוכר ילד שלא מלאו לו אפילו שש כשאביו נהרג? שי טוען שהמון, שהמראות שהוא נוצר בלבו נותרו כאז כן עתה, בהירים כשהיו בעת התרחשותם. "כשאבא הגיע הביתה הוא היה מניח בצד את התיק הגדול ואת הנשק ודבר ראשון מתגלגל איתנו בהול הכניסה במין האבקות כזו. אחר כך האמבטיות המפורסמות שלו, בחום רותח אש. מרוב אדים פשוט לא ראו אותו. יש לנו פה אפילו תעודה על סאונה שהוא עשה פעם בפינלנד, בטמפרטורה של 110 מעלות צלסיוס. התפקיד שלנו כילדים היה לזרוק לו למים ברווזים מגומי וספינות מפלסטיק, אלה משחקים שאבא מאוד אהב. מה שעוד אני זוכר ממנו, זה את הטיפוס על הצוקים שבין מכמורת לגבעת אולגה, בחוף שהיה של אבא. העלייה שהוא לקח אותנו
איתו היתה קשה יותר, תאמין לי, מזו שיש בווינגייט". מטיול בחרמון, שלושהשבועות לפני שנהרג, שמורה באלבום תמונה אחרונה מטושטשת, שבה נראית המשפחה שלמה ומאושרת בשלג של חורף 73'.
"אני ממש לא יודע על מה אתה מדבר", נכנס דורון לדברי אחיו. "אני לא זוכר כלום. משלושתנו אני הכי פחות מתעניין בו. זה נראה לי מיותר, משהו שכאילו לא שייך לי. בניגוד לשי, שתמיד היה סקרן, אף פעם לא דיפדפתי באלבומים כדי לחפש את אבא. כשאמא סיפרה עליו, תמיד ישבתי בצד ולא ממש הקשבתי. זה מיותר בעיני. אני גם שואל את עצמי איך ייתכן שאף פעם לא שמעתי ממנה קטעים רעים על אבא. מה, הוא היה מלאך? בסופו של דבר הוא הרי היה בן אדם כמוני וכמוך, עם מעלות וחסרונות. במקום זה, כל הזמן אני שומע תמיד על הצחוק שלו ועד כמה הוא היה נהדר. שטויות, היו לו עוד צדדים שמרתקים אותי לא פחות, ושעליהם אני לא יודע כלום. זאת אולי גם הסיבה שלא הצלחתי לשחזר את הדמות שלו ולהתחבר אליה. נכון שהוא היה אבא שלי, אבל אני מרגיש שזה רחוק ממני. רק בשנים האחרונות הבנתי שזאת היתה טעות מצידי להכחיש שמותו של אבא השפיע על חיי ושינה אותם. עד אז לא חשבתי שקיים איזשהו קשר, אפילו עקיף, בין הדברים".
דורון, נדמה, אפילו מוצא עידוד בעובדה שיענקל'ה ואני היינו בקונפליקט. לגביו זו עדות שאבא שלו היה בשר ודם ולא אלוהים. לרגע היה נדמה לי, שאם היה מוציא ממני אמירה שממש שנאתי אותו, זה היה גורם לו רק טוב. אבל מה לעשות שלא כך הרגשתי.
דורון, ככל שהוא מנסה להתחמק מהשכול, לא באמת יכול לו. באשר יפנה הוא כבר מתויג. בסטודיו לעיצוב שבו הוא עובד, התקבלה לא מכבר הזמנה לחוברת זיכרון לחייל שנהרג בלבנון. לבעלי המשרד היה מובן מאליו שדורון ראוי למשימה והם הניחו את העבודה על שולחנו.
וכאילו לא די לו באזכרות משלו, הציעו לו בסטודיו שלצורך התרשמות מהמשפחה, עדיף שייגש לאזכרה של החייל כדי לנשום את האווירה.
שי, היפוכו המוחלט של דורון מבחינת התגובה, מלקט כל שבריר של מידע הקשור באביו המת. ההלוויות הצבאיות שבהן השתתף שימשו לו מעין מראה, באמצעותה דימיין איך נראה טקס הקבורה של אבא, שאליו לא הגיע. בשעתו הורחק על ידי המשפחה אל הסבים, ולטעמו היום, זה היה צעד לא חכם. נכון יותר היה לו שלא יחסכו ממנו דבר.
מתן שלא נולד כשכל זה קרה, לובש לראיון חולצת גולני. "בחיים אני לא אשים עלי חולצה כזו", מתריס כלפיו דורון. מתן לא מוותר לו: "אני לגמרי מזדהה עם העניין הזה. אני שואב ממנו כוחות, יותר ויותר אני חוקר על אבא, מה הוא היה ואיך הוא היה. חשוב לי לדעת כל פרט על האופן שבו נהרג. כשחיילים לשעבר של אבא אומרים לי כמה אני דומה לו, זה מעביר בי רטט. לדעת שאני תעתיק שלו, הידיים אותן ידיים, ההילוך אותו הילוך, מבנה הגוף זהה, רק השפם חסר".
כשהתגייס, ניצה לא חתמה לו על אישור לשרת בגולני כפי ששאף. את שירותו בחר להעביר ככלבן בחיל אוויר. היום הוא מנסה להתקבל ללימודי וטרינריה. דורון שירת קרוב לבית בבסיס מודיעין, שי היה בגולני קרבי למחצה. הוא היה מש"ק מודיעין. גם את המילואים הוא עושה בגולני, בעיקר בתקופות תרגילים חטיבתיים. כשהוא מקבל צו קריאה, הוא בשמים.
פוריות אחרי המלחמה
סא"ל יענקל'ה שחר (שוורצבורד) נולד וגדל בחיפה בשכונת נוה שאנן. להורים חיה וגצי היתה מכולת. בבניין שבו גרו עמד קולנוע "עממי" וכן בית הספר היסודי "תל חי" שבו למד. את תקופת התיכון עשה כילד חוץ בקיבוץ מזרע. כשהתגייס, הלך לנח"ל עם כל הגרעין וסיים קורס קצינים, באוקטובר 63', עם אמנון ליפקין ומתן וילנאי. לאחר הקורס נשאר להדריך בבה"ד 1, שהיה בימים ההם בסירקין. שם הכיר את ניצה התל אביבית, ששירתה כשרטטת.
לאחר שנישאו, הגיע לגולני והוצב על ידי המח"ט יונה אפרת בגדוד של מוסה קליין. למ"פ מסייעת התמנה במארס 66' ונודע כקשוח אך אבהי, לא ססגוני אבל מקצוען. הוא קיבל מקום ראשון בבוחן מסייעת, וחבריו עשו מטעמים מהשלומפריות שלו. כמ"פ הבכיר בגדוד, זכה ברכב הכי חדש ונוצץ, ג'יפ 45 שהיה מקור לקנאה.
את עיקר המאמץ המבצעי השקיע צה"ל בימים ההם באזורים המפורזים שבגבול סוריה. באחד הסיורים עלה הקומנדקר שבו נסע על מוקש בדרך הפטרולים למרגלות תל עזזיאת, שמעל קיבוץ דן. למרבית המזל יצא שחר בריא ושלם מהפיצוץ. ביומן "כרמל-הרצליה" נותרה עדות מצולמת לאירוע.
בהכנות למלחמה, בתרגיל הגנה בקרן נפתלי, שדימה לחימה מול כוחות סורים הגולשים מהגולן, אירעה תקרית שהעיבה על מקצועיותו של יענקל'ה, מפקד המסייעת, שהיה הסבון בהתגלמותו: רצה הגורל והמג"ד מוסה קליין הלך לבקר דווקא את הפלוגה שלו, מכל ארבע הפלוגות. הוא מצא את הפלוגה מקישה עם אבנים על אתי החפירה כדי להשמיע קולות של עבודה, במקום שתהיה עסוקה בהקמת חפירות. הוא שטף את המ"פ לנגד עיני חייליו. 'גם בארזים נפלה שלהבת', שאג. לרובאים זה נשמע כמו סיסמת גיוס, המ"פים האחרים התענגו מהירידה ששינתה באופן חד-פעמי כתובת.
בקרב של גדוד 12 על תל פאחר, פרשה שהסתבכה בשל רצף טעויות, נהרג המג"ד קליין ועוד 21 לוחמים. המסייעת, בפיקודו של יענקל'ה, לא היתה על היעד עצמו, אלא הפעילה מרגמות ותול"רים מחירבת סודה, בהתאם לתוכנית האש. סוף המלחמה מצא אותם בווילה בקונייטרה.
"שי הבכור נולד אחרי חודשים ארוכים של ניסיונות שלא צלחו", חושפת ניצה, "היינו בטיפול במרפאה לפוריות. כל פעם לקראת היום הקובע היה לי הסכם סודי עם מוסה קליין, שאני מצלצלת אליו והוא משחרר לצורך המשימה את יענקל'ה כדי שיגיע דחוף הביתה. המ"פים האחרים, שלא ידעו, ממש נהרסו למה דווקא הוא מקבל כאלה צ'ופרים. בכל מקרה הפרויקט הזה שנמשך זמן רב, עד למלחמת ששת הימים לגמרי נכשל".
החסימות השתחררו בעקבות תאונת דרכים שהיתה לזוג כשנסענו הביתה מעצרת הניצחון בצמח שסיכמה את המלחמה. יענקל'ה נכנס אז בעץ בכביש התענכים, ניצה נפצעה קל, שבועיים אחר כך נכנסה להריון. בגדוד עשו על זה קטעים.
בברית של שי, מהרגעים המאושרים בחייו של יענקל'ה, אמרה ניצה "אני מקוה שעד ששי יגיע לגיל גיוס לא יהיה צבא". האב הטרי התריס כלפיה, "אם לא יהיה צבא, אז מה כבר אני אעשה בחיים".
אחרי תקופת גולני הראשונה היה שחר מדריך ראשי בבית ספר לחיל רגלים וקמב"צ פיקוד צפון (בתקופת מוטה גור כאלוף). לגולני חזר כסמג"ד בעת שגדוד 12 ישב בעזה. חצי שנה אחר כך היה למג"ד. המינוי תפס אותו בדרום רמת הגולן, ב"קו אל על".
הטבע מתמודד עם הפציעה
בערב ראש השנה, שבוע וחצי בלבד לפני המלחמה, הגיעו אליו ניצה והילדים כהרגלם, לעשות את החג עם החיילים. שי הבכור, בן-בית בגדוד, שוטט ברחבי המחנה, גילה את מתקן האזעקה וניסה את הידית. הסירנה שבקעה הקפיצה את כולנו. זה היה צחוק גדול שלמרבה האירוניה היה מעין רמז בלתי מפוענח לעתיד לבוא. בחודש הבא, בתערוכה שיציג בבית יד לבנים ברעננה, יציב שי שחר, אמן, בין העבודות, גם מתקן דומה לזה שהפעיל באל על שבגולן לפני 25 שנים וחצי. "בהבדל אחד", אומר שי, "הפעם הסירנה תישאר דוממת גם כשתסובב את המנואלה".
שי הוא בוגר טרי יחסית של המחלקה לצילום וידיאו והדמיה ממוחשבת באקדמיה לאמנות "בצלאל". עבודת הגמר שלו, שאותה הגיש לפני שנתיים ושהוצגה גם במוזיאון ישראל ובגלריית "המומחה" בתל אביב, היתה מיצב של סלי זיכרון.
שי חפר בורות זהים באדמת שלושים אתרים ברחבי הארץ, כמה מהם קשורים בביוגרפיה שלו ואחרים בזו של אביו. ביניהם פארק הירקון, התאג"ד בבוקעתה, שטחי אימונים במדבר יהודה, ותל אבו-נידה.
"הפרויקט מדבר על השכול ועל ההתמודדות איתו", אומר שי, "יצאתי מהסיפור של אבא, הגומות הפוצעות את הנוף מסמלות את הצלקת ואת החלל הריק שנותר.
צילמתי את המקומות, הכנתי מפה שלהם, את העפר שהוצאתי מהבורות שמרתי בסלים נפרדים בצבע שחור, כאלה שמשמשים לכריית קברים, לעבודות בניין ולחפירות ארכיאולוגיות". בדף הסבר למיצב הרחיב: "הטבע מתמודד עם הפציעה, הזמן עושה את שלו, הבור משתנה ולפעמים כמעט נעלם. אני לוקח איתי את החסר הזה לכל מקום".
כשיענקל'ה נהרג, הושיב הסבא את שי על הברכיים והודיע לו כי הוא עכשיו הגבר במשפחה. זה היה משא כבד מדי לילד רך, אבל שי נרתם ולקח. "כשמתן יהיה בן שנתיים", התחייב לאמו, "אני אספר לו מי היה אבא". כשהיה בן שבע כתב לרמטכ"ל מוטה גור: "אני יודע שאבא שלי היה גיבור, אז למה לא נתנו לו גם סמל". לצל"ש הוא התכוון.
מעשה בשלושה טרמפים
בבית הספר נאלצו שי ואחיו לא פעם להשיב במכות על פגיעות, משום שלא היה להם אבא. הרשעים הקטנים לא חסו עליהם, גם לא עמדה להגנתם העובדה שיענקל'ה שחר נהרג במלחמה. "היו צוחקים עלינו, או מקללים אותו בכוונה, 'אבא שלכם מניאק', 'אבא שלכם בן זונה'. הרבה פעמים נאלצנו להגן על כבודו באגרופים".
מג"ד מת לא עשה רושם על הילדים. "הילדות שלי היא מסכת רצופה של הצקות על זה שאין לי אבא", מספר מתן.
הם סיגלו לעצמם סוג של הומור, להפיג באמצעותו את הכאב. כשהם חולפים במכונית על פני קרית שאול, הם אומרים, "היי אבא, אהלן". "מועדון השיש", הם מכנים את בית הקברות. "אצלנו זה לא טאבו לדבר עליו, להיפך, אנחנו מזכירים את יענקל'ה בלי סוף כי זה מה שנותן לנו כוח לזרום עם החיים", אומרת ניצה.
כשפקעו זכויות היתום משי, שמוקנות לו על ידי משרד הביטחון עד גיל 30, הירהרו במשפחת שחר באפשרות שאולי עכשיו, בהזדמנות חגיגית זו שהזכויות בטלו, אולי כפיצוי תגיע גם שעתו של יענקל'ה לחזור.
"יש לי אמונה מיסטית, רק על תצחק עלי", מהרהר שי, "שאבא שומר עלינו שהכל יהיה בסדר. העניין התעורר אצלי באיזה לילה מוזר כשעוד הייתי בגולני. יצאתי לחופשה מהבסיס באחת אחר חצות, הייתי ממש לחוץ-בית, הרמתי את היד לטרמפ, לא ממש נתתי לעצמי סיכוי שאני אגיע, אבל לשמחתי מיד עצרו לי.
תוך כדי נסיעה הנהג מספר לי, אחרי שהוא ראה את התג, שגם הוא היה גולנצ'יק. מעניין, מתי בדיוק שירתת? זה היה בשנים של אבא. איפה? התחלתי לחקור, בגדוד 12 הוא ענה. הופ. מכיר יענקל'ה שחר? כמובן, הוא היה מג"ד שלי.
הצגתי את עצמי ועד הצ'ק-פוסט הוא לא הפסיק לספר על אבא איזה איש נהדר הוא היה. אני יורד מהטרמפ, שוב מרים יד, מדהים, אבל גם הפעם חזר אותו סיפור בהבדל אחד. במקרה ההוא זה היה חייל שהכיר את אבא כמ"פ. אמרתי לעצמי שזה צירוף מקרים חד פעמי. טרמפ שלישי מהתחנה המרכזית בחיפה, שוב לוחם מגדוד 12 בזמן שאבא היה מג"ד. הוא כל כך נסער מהפגישה, שהוא לקח אותי במיוחד עד פתח הבית. בטח תגיד שאני הוזה, שלא ייתכן שדבר כזה קרה, בשבילי זו הוכחה שאבא דאג לי".
מאז שהיו עוללים סחבה אותם ניצה לכל אירוע שיזמה חטיבת גולני. טקסי נטיעות, עצרות זיכרון, כינוסים, טיולים. לא דילגה על אף טקס. זה נשמע אולי אובססיווי, אבל את ניצה הרומן הזה ממלא תוכן. "גולני זורם לי בעורקים, אני מורעלת ולא יעזור לי. אני מסרבת לנתק את הקשר או למתן אותו, כי בסופו של דבר זהו הערוץ היחיד שעדיין מחבר אותי אל יענקל'ה. למעשה עוד לא קברתי אותו".
היא מכירה כמעט את כל המג"דים שהיו לגדוד 12 מאז 73', לרבות האחרונים, גם את המתים. את סא"ל חוסיין עמר, שנהרג בלבנון לפני ארבע שנים, פגשה בעת סיור משפחות שכולות שהוביל חודש לפני מותו.
שי ומתן ליוו אותה תמיד ועדיין ממשיכים במסורת. אין משפחה שמתמידה כמותם להתייצב לאירועים. במהלך השנים לא רשמו אפילו חיסור אחד. דורון לעומתם, אפילו כשנענה לעתים להפצרות להצטרף, עשה זאת בלי חשק. "גם בזמנים שעוד נסעתי איתם לא מתתי על זה. כמה עוד אפשר לשמוע את הסיפורים האלה? אני לא מבקר אותם, אני רק מרגיש שלגבי זה רחוק. לא נראה נכון לחיות בפנטזיה הזו".
הם הילדים של אמא וניכר שהיגון הוא שמכנס אותם. דפוס היחסים ההדוקים ביניהם מרשים. שי הבכור ומתן הצעיר חיים עדיין בבית אצל אמא, שעברה לאבן-יהודה. דורון, שתמיד לקח מסלול עצמאי, פרח מהקן. "זה אולי פיצוי על החסר", מנסה ניצה לפענח את פשר הדברים, "מה שבטוח שזאת תוצאה ישירה של הטראומה. אם יענקל'ה היה איתנו, זה כמובן היה נראה לגמרי אחרת".
ניצה שבגיל 29 כבר היתה אלמנה עם שלושה ילדים, עוסקת היום בצורפות, אחרי שעברה התנסויות מקצועיות שונות. חצי חיים עברו, ולא נישאה בשנית. רק קשר רומנטי אחד רקמה מאז מלחמת יום כיפור וגם הוא, שנמשך שלוש שנים, גרם לה לדבריה רק רע. אהבה לא ידעה מאז. חוג החברים הקרוב, שלושה זוגות המכירים זה את זה מאז ששת הימים, מעולם לא ניסה להכיר לה מישהו. היא שידרה להם שאין סיכוי, שבעצם לא נפרדה מיענקל'ה, שנוח לה יותר לטפח את הזיכרון מאשר לפתוח דף חדש.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|