בס"ד

פרשת מצורע

רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

לפעמים אנחנו נמצאים במצב של פיקוח נפש: חולה מסוכן שוכב לפנינו והרופאים ממליצים לנתח אותו. אם הניתוח יצליח החולה יבריא בע"ה אבל אם הניתוח ייכשל החולה ימות בתוך זמן קצר ח"ו ואולי אפילו על שולחן הניתוחים ואז יוצא שלא רק לא הועילו מאמצינו להציל את חייו אלא שאף קיצרנו את ימיו.

שואל מורינו ורבנו הרב נבנצל שליט"א: מה עדיף לעשות במקרה כזה? האם עדיף להניח אותו במצב שהוא נמצא על מנת שיחיה כמה שה' ייתן לו לחיות או שעדיף לנתח אותו למרות שהסיכון הוא גדול והסיכוי לחיים הוא נמוך ביותר? כמובן שכל מקרה (שלא יהיה) צריך התייעצות עם מורה הוראה שיבדוק את כל הנתונים, סיכויים להצלחת הניתוח וכד'. הרב לא נכנס לפסיקת הלכה בנושא זה, הוא רק העלה את הדיון לצורך הלימוד.

אומר הרב: הגמרא אומרת "לחיי שעה לא חיישינן" (ע"ז כז כלומר אם ללא טיפול רפואי החולה ימות תוך זמן קצר, ועל ידי טיפול רפואי יש סיכוי להאריך את ימיו עושים לחולה את הטיפול הנדרש למרות שקיימת סכנה לחיי שעה של החולה.

מאיפה לומדת הגמרא את היסוד הזה? הרי סוף סוף יש סיכון גדול בטיפול הנדרש, למה אם כן לא חוששים לאיסור "לא תרצח"? איסור זה הוא כל כך חמור עד שאמרו חז"ל: "המעצים (את עיני המת) עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים" (שבת קנא') אם כן הסברה נותנת שבמקרה כזה "שב ואל תעשה" עדיף!! הקב"ה יעשה עם החולה כרצונו, אם יגזור לו לחיות-יחיה ואנחנו לא נכשל בחשש איסור "לא תרצח"!

ובכן, הגמרא לומדת את היסוד הזה מהפטרת השבוע: מסופר בהפטרה על המצור שהטיל בן-הדד מלך ארם על שומרון. "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ: אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ"(מלכים ב' ז', ג'-ד') ארבעת המצורעים אמרו: למה נשב בחיבוק ידיים עד שנמות ברעב? אם נכנס לעיר - שורר שם רעב, ואם נשב כאן מחוץ לעיר (שהרי על מצורע כתוב "מחוץ למחנה מושבו"(ויקרא יג')) גם נמות מרעב; נעבור אל מחנה ארם ונסגיר את עצמנו בידי האויב אולי יְחַיּוּ אותנו. הרי לנו מקרה הדומה לנידון דידן: סיכוי קלוש להצלה ממוות (קשה להאמין שהגוי הצר על העיר ירחם עליהם) הכרוך בסכנה גדולה שיהרגו אותם – דהיינו סיכון חיי שעה. המצורעים מגיעים למסקנה שמותר להם לקחת סיכון זה כדי להינצל ממוות ברעב. מכאן לומדת הגמרא כפי שאמרנו לחיי שעה לא חיישינן. מי היו אותם ארבעה מצורעים? מגלים לנו חז"ל (סוטה מז') זה גחזי ושלושת בניו שנצטרעו כתוצאה מקיללתו של אלישע הנביא. ולמרות שגחזי הוא אחד מארבעת ההדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ') הבינו חז"ל שאפשר להסתמך על הפסק שלו בשאלה כל כך חמורה שהרי סוף סוף הוא היה תלמידו של אלישע ו"גיבור בתורה" (ירושלמי סנהדרין).

ואכן זהו הכלל: סיכון חיי שעה מותר כנגד סיכוי לחיים ארוכים יותר.

והנה, מוסיף הרב, אותו גחזי שפוסק הלכה זו לא עושה את אותו חשבון במקרה אחר כשנעמן שר בצבא ארם נרפא מצרעתו על פי עצת אלישע הנביא ורצה לשלם עבור זה, אלישע סירב לקבל תמורה ובכך קידש שם שמיים. אולם גחזי רץ אחרי נעמן ופמלייתו וסיפר שנשלח ע"י אלישע לומר לו שהגיעו שני נערים ואין במה לפרנס אותם, שייתן נעמן ככר כסף ושתי חליפות. "וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם" (מ"ב ה', כג') לא רק כיכר כסף אחד נתן לו אלא שניים אבל חייב אותו להישבע. גחזי נשבע לשקר ולקח ככרים כסף ושתי חליפות בגדים וכשחוזר לאלישע רבו, אלישע גוער בו ומקללו "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (שם כ"ז) ומיד בצאת גחזי מלפני אלישע הצטרע. הרי לנו שגחזי נשבע לשקר וגם גרם לחילול ה' נורא. אלישע קידש שם שמים וגרם בכך שנעמן נהיה גר תושב, אבל גחזי קלקל את הכל בהתנהגותו: לא די שביקש כסף אלא שעוד תלה את הכל ברבו כאילו אלישע שלח אותו לקחת את הכסף.

התנהגות זו של גחזי תמוהה ביותר; הרי גחזי הוא זה שלמדנו ממנו את הכלל שחיי עולם עדיפים על חיי שעה. אם כדאי וראוי ומצווה לסכן חיי שעה עבור סיכוי לחיות מאה ועשרים שנה קל וחומר שכדאי לוותר על חיי עולם הזה בשביל לזכות החיי העולם הבא שהוא נצח נצחים!! ויתור כזה הוא ויתור הרבה יותר קטן מאשר ויתור על חיי שעה כנגד סיכוי לחיי מאה ועשרים שנה. גם דקות בודדות של חיים עוד נמצאות ביחס מסוים כלפי חיי מאה ועשרים שנה, משאין כן חיי עולם הזה מול חיי העולם הבא אין עומדים בשום יחס. חיי עולם הבא הם נצח נצחים, אין סוף. וכבר אמרו חז"ל "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד' ז') מסביר הרב דסלר זצ"ל: אם ניקח את כל סוגי ההנאות שיש לכל הברואים ביחד מתחילת העולם ועד סופו ונשים אותם על כף מאזניים אחת, ובכף השנייה נשים שעה אחת של קורת רוח של עולם הבא, האחרונה תכריע את כולם.

ומה היא שעה אחת של קורת רוח? אם למשל אדם לא אכל במשך שלושה ימים ומכינים לו ארוחת מלכים להפסקת הצום, כשפותח את דלתות האולם וריח המאכלים נודף מתוכו ההנאה שמרגיש אותו אדם היא הנקראת "קורת רוח". הנאה מועטת זו היא שווה יותר מכל הדולרים והזהב והווילות ומכוניות הפאר שהיו ושיהיו עד סוף כל הדורות.

איך זה אם כן שגחזי לא לקח את זה בחשבון? למה הוא חשב על כל המותרות שיצליח לקנות עם שני הכיכרים ולא חשב על הפוטנציאל האדיר שהיה לו להגיע לדרגה של גדול הדור? אלישע הרי קיבל פי שניים ברוחו של אליהו רבו, הרי שגם גחזי הוא מועמד לגדולה זו!! מי יודע מה היה יכול לצאת מגחזי!! הרי גם לאחר הקלקול הוא נשאר תלמיד חכם שכן לומדים ממנו הלכה כאמור לעיל! התשובה היא "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים" (דברים ט"ז י"ט) תאוות הממון משחדת את בעליה.

האם גחזי השתנה לאחר מעשה זה? מהמשך ההפטרה רואים שגחזי לא השתנה, כי הרי כל העם במצור עומדים למות ברעב ובמקום לדאוג לאוכל לכל העם גחזי ובניו דואגים להציל את עצמם באכילה ובשתייה ולאחר מכן מתחילים לאסוף כסף וזהב של האויב. רואים שגחזי לא למד לקח, ממשיך לרדוף אחרי תאוות הממון.

כמה מוסר יש לנו ללמוד מסוגיה זו. הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם


שבת שלום
יצחק חלבה

לעילוי נשמת אברהם בן טאוס ת.נ.צ.ב.ה
לעילוי נשמת רחל בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה..
לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת שרה בת קלארה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת שושנה בת מרכדה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת יעקב בן בהייה ת.נ.צ.ב.ה.