 |
10-04-2008, 00:31
|
 |
מנהל "מה שבכיפה" בדימוס,מו"ס במיל',וסטודנטים בשוטף
|
|
חבר מתאריך: 10.06.05
הודעות: 2,444
|
|
|
מכתב לרווקי הציונות הדתית- מתוך ynet יהדות
יעל כותבת לynet:
אני רוצה שהדברים שנכתבים כאן יצאו החוצה. רוצה שציבור שלם ידע שהדרך שמתווים לו אולי מתאימה למעטים, אבל ודאי עושה עוול להרבה אחרים. אני חולמת לעורר נשים פשוטות לפני שהחיים ישפילו אותן, כשכרסן כבר בין שיניהן. לעורר חברות שלי המלאות באידיאולוגיה שהחדירו בהן מכיתה ג', שעל פיה יש רק דרך אחת לעבור את החיים האלה, שלא לדבר על כך שיש רק צורה אחת לאהבה, ואם אין אז זה גם בסדר. ראיתי פעם משהו שהרב אבינר כתב שנשים לא בהכרח צריכות לחוות סיפוק ביחסים האינטימיים שלהן, וזה בסדר גמור.
אז גם אני חשבתי שזה בסדר גמור - סיפוק מיני היתה בשבילי מילה מקבילה לחטא. אני רוצה לומר לכולכן שזה לא נכון. את לא כאן רק בשבילו - גם לך יש את הרצונות שלך, את הצרכים שלך. איך הצליחו לחנך אותנו אחרת? איך מצפים שנהיה מאושרות כשכל ייעודנו בחיים הוא לדאוג לאושרו של אחר?
בת 20 ויומיים, חופה מעלי
את בעלי הכרתי במהלך השירות לאומי שלי. חברה המליצה וחבר המליץ וכולם המליצו - אז למה לא. ונחמד וחכם, וצנוע, ובן תורה אמיתי, וגם הצליח בצבא ברוך ה'. אז נפגשנו ונפגשנו ועשינו כאילו אהבה וכאילו קשר ושיחקנו בבחור ובחורה ובאוהב ואוהבת והיה כיף ונכון וטוב. ולא נגענו והתרחקנו והאינטימיות הייתה מנויילנת, אטומה וממוסדת, כמו שהרב אומר.
יצאנו חודשיים והכל זרם ברוך ה' ולא רבנו. אפילו יצאנו לטיול, ולא האמנתי שיש קרבה יותר מלשבת ליד מעיין ולדבר על פרשת השבוע. אבל רציתי מישהו שיוכל להיות קרוב ממש, אחרי הנזירות הארוכה הזו. והוא רצה לקיים את מצוות "והקמת משפחה המושתתת על ערכי התורה" וכו' וכו'. החלטנו בסוף להתחתן. זה היה דווקא מרגש, הוא כרע ברך והיו פרחים ומוזיקה וסופסוף אני אגע בו עוד מעט כמעט.
בת עשרים ויומיים, חופה מעלי, מלַווינת איש אהוב-אוהב, המון חברות אמת צעירות, לחייהן סמוקות, על ראשן כיסוי ראש, כולן שמחות בשמחתי, גאות באהבה שמצאתי ובאיש שגם יביא כסף ואפילו אוהב גפילטע.
הזמן עושה את שלו וסוף סוף אפשר לגעת. אהבה, לרטוט, להתרגש, להיסחף, לשרוד. חודש שישי להריון, חתונה של עוד חברה. שולחן חברים, ואני עם אישי לצד שולחן, ילד קטן-כבד בתוכי רוצה חופש, רוצה לצאת, להקל עלי, עליו - על הבעל. סביבנו בשולחן שתי חברות ילדות, עם בעלים צעירים, לוחמים בצבא עכשיו, ועוד זוג צעיר, גם הוא מחוגינו. אפאחד מסובבי השולחן לא עבר את גיל 21, אף בעל לא סיים צבא, אפאחת לא ילדה ילד אבל כולן בדרך. ארבע כיפות לבנות גדולות, ארבע מטפחות יפות על הראשים, שש עשרה ציציות, שני יישובים קטנים סמוכים, מכונת כביסה אחת, שש עשרה עיניים מביטות בכלה במבט רושף. לא אוהב, לא מקנא. מתוסכל. אפס אהבה.
ילדים שמשחקים באמאבא
פתאום זה נפל עלי. כולן, כולם סביבי ככה. כולנו בודדים, כולנו ילדים שמשחקים בלהיות אמאבא. אני לא מכירה את בעלי. הוא לא יודע מה אני רוצה ואוהבת, חוץ משני סוכר בקפה.
הוא לא יודע להתנהג אלי. לא יודע לגעת, לא יודע להתעניין, לא יודע לזכור לשמח אותי במחוות קטנות. הוא עושה כל מה שאני מבקשת, כן, אבל לפעמים אני רוצה שיעשה טיפה יותר- יחבק אותי מאחור, יישלח הודעה רומנטית.
אני פתאום מתעוררת. אני ילדה. תינוקת. ויש לי חתן בבית וילד בבטן. אני לא מוכנה, זה לא הזמן, במקומות אחרים זה קורה אחר כך, אז למה כאן זה לא? ולמה כולם סביבי ככה? כולם זרים, השולחן הזה מוקף ילדים צמאי מגע נשואים לזרים. כולם ילדים, עוללים. לכולנו שטפו את הראש שככה נכון, אבל ככה לא.
מה שמפתיע הוא שבעלי בחור טוב באמת - נראה שהוא פשוט לא יודע, לא למד מעולם איך להתנהג עם אשה. בכל המסלול, תנועת נוער - ישיבה תיכונית - ישיבת הסדר, אין תחנה שבה הוא פגש בנות מעבר להחלפת מבטים. נדמה לי שבשיעור ה' יש איזו שיחה עם הרב, אבל מה לעשות שבעלי התחתן קודם? והדרכת החתנים שלו לא הגיעה לרמת עומק, או שמא עלי לומר לרמת רדידות, עד כדי עיסוק ב"מה מעניין בחורות", ובטח לא ב"למה בחורה מתכוונת כשהיא אומרת שיש לה בעיה כי התלכלכה לה החצאית".
לנו באולפנה היה שיעור באישות ומשפחה. אני לא בטוחה שזה מה שעשה את ההבדל, בסופו של דבר רוב הדיבורים היו מסביב, מעבר לזה שהם היו זרים לנו ולא רלוונטיים לחיי רובנו באותו שלב, אבל זה היה משהו. הרבה יותר מכלום.
איך אפשר לצפות מבחור שמעולם לא ערך שיחה של יותר מדקה עם בחורה ליפול לתוך חיי זוגיות בלי לעבור הכנה מתאימה? איך אפשר לצפות ממנו לבנות לבד גשרים שמעולם לא למדנו לבנות? האם הרבנים לא רואים את המצוקה של האברכים שלהם, ואולי במיוחד של נשותיהם?
הרב אמר
חוסר המוכנות ליצור זוגיות מוליד בעיה נוספת. "הרב". בשביל בעלי זו כמובן לא בעיה אלא פיתרון. פיתרון לכל דבר שאפשר להעלות על הדעת. זה לא מפריע כשהשאלות הן הלכתיות קטנוניות, אבל זה מפריע כשמגיעים לחיינו האינטימיים. החיים שלנו, החיים שלי! כל דבר צריך לשאול? בדילמות שצצות בעניין כניסה להיריון למשל, דעתו של הרב חשובה לא פחות מדעתי שלי, כאילו נישא ביחד את התינוק. כשאני מדברת עם בעלי על תחושה של משבר, הוא ישר רץ לדבר עם הרב. למה שלא תדבר איתי? התחתנתי איתך, איתך, לא עם הרב שלך. מצחיק, כי כשיצאנו נורא הרשים אותי שכל פעם אמרת, "הרב אמר", וסיפרת "וורטים" מרגשים, שעכשיו כבר מותר להודות שלא ממש הבנתי.
תתעוררו לפני שיהיה אחר כך. אל תתחתנו כי כולם כך, אל תסמכו על חודשיים, זה לא מספיק, את עצמכם אפשר להכיר בזמן קצר כל-כך? תנשמו עוד נשימה של שנה-שנתיים לפני. אני יודעת שזה לא מקובל, אבל ההלכה בטח לא רוצה שאהיה כל כך אומללה, ההלכה לא נגדי.
אני רוצה לומר לכל הדתיים-לאומים שסביבי שדי, שזה לא נכון, שאנחנו מאמללים זוגיות, מאמללים הלכה, מאמללים את צה"ל ואת החברה הדתית כולה.
רגע לפני שאני מקבלת את הגט שלי מלובש מדים, אני רוצה להיות פרוז'קטור שמקרין אלטרנטיבה אחרת. אלטרנטיבה שהיא לא חתונה בגרוש בגיל עשרים עם זר, אלטרנטיבה שנותנת לי עכשיו את החיים החדשים שחיכיתי להם, אמנם גרושה בקרוב, אבל מאושרת.
קישור לכתבה המקורית בynet
אז מה דעתכם? על המכתב,ועל הנישואין המוקדמים בכלל?
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
