23-04-2005, 10:55
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 31.05.03
הודעות: 10,906
|
|
|
בוקר טוב
לא הייתי קוראת לילד בשם "תחביב", אלא מכנה אותו כ'צורך' .
אמרו כבר מעלי שאתה עושה עבודת קודש, אני חושבת שאולי יותר משאתה עוזר לאחרים אתה עוזר לעצמך .
כמו שזה נראה על פני השטח התחושה הרעה מתעצמת- לגיטימי כאשר מדובר על מוות, אך החיים מקבלים ערך מוסף .
אולי היום קשה לך לראות כמה באמת מעשיך תורמים לך ולאופי שלך, אבל בעוד x שנים מהיום אתה תרגיש בכך .
תראה, זה נכון שמי שנותן מעצמו כ"כ הרבה מתרוקן במקום מסויים וכן הכוחות שלו, ולכן צריך לדעת לעשות את הכל במינון הנכון . תמשיך לעזור ולתמוך, אך כשאתה מרגיש שאיבדת את עצמך - תפסיק ותאגור כוחות לצאת למלחמה .
ו-כן, החיים הם סוג של מלחמה, כל בוקר כשאנו קמים אנו נדרשים להתמודד עם דברים חדשים, קשים כקלים, אך אלו המחשלים אותנו ומלמדים אותנו רבות על עצמנו .
ובמלחמה הזו אנו המנצחים הגדולים - כי הרווחנו חיים ואת הזכות להיות כאן .
אני רוצה גם להגיד לך שבחיים שווה לקחת סיכונים, הרבה יותר מלחיות בחרטות ומעבר לכך אני חושבת שנפלה בחלקך זכות גדולה לעזור לאנשים כי בימינו אין הרבה אנשים שאיכפת להם .
אני רוצה לספר לך משהו - אני בתפקידי מחליפה קצינת כוח אדם ונשלחתי השבוע לתדריך פיקודי של ייצוג בקברי חללים ביום הזיכרון וקיבלנו אחריות לשלוח נציגות חיילית לקברי חללי הפיקוד .
בתדריך קיבלנו הקצאה לייצוג ודף תדפיס על כל חלל + טבלה המפרטת את החללים, נסיבת המוות וכו' .
ברפרוף המהיר על הטבלה הארוכה, לא יכלתי להתעלם מעמודת "נסיבת המוות" ומהופעת הסיבה : "התאבדות" ו"חשד להתאבדות" למעלה מ- 50% ממקרי המוות .
יצאתי מהתדריך בלב כבד ועצוב, נכון שהתעסקתי בייצוג בקברי חללים בעבר אבל הפעם זה היה אחרת .
הגעתי הביתה והרגשתי צורך לקרוא את התדפיסים של החללים, נחה עיני על תדפיס עם תמונה של חייל שהתאבד לפני כמעט 5 שנים ושירת באותו מקצוע שלי, בחור יפה עם חיוך מקסים ועיניים שמדברות .
בכל תדפיס היה חלק של פרטים אישיים וקורות חיים, בתדפיס של הבחור היה גם מכתב התאבדות .
קשה לי להסביר מה הרגשתי באותו רגע, הפנים שלי התמלאו דמעות ולא יכלתי להפסיק לבכות כי הרגשתי שאם הייתי מכירה אותו הוא יכל להיות החבר הכי טוב שלי ואולי יכלתי לעזור לו...
קשה לדעת מה לעשות עם תחושה שכזו שכן לא נותר לי דבר לעשות, מה שכן החלטתי לעשות זה שאני הולכת לשלוח לקבר שלו את הנגד הכי הכי שלי, הכי רגיש ואיכפתי (אני מקווה שזה יצא לפועל) .
הייתי הולכת בעצמי אך לא אוכל לעשות זאת כי אני עולה לקברו של דודי שנפל במלחמת יום הכיפורים .
בשורה התחתונה מה שאני מנסה לומר זה שאם נפלה בחלקך זכות שכזו, זה לא לחינם ויש לזה סיבה .
לא נמצא לעולם תשובות להכל, בטח שלא לרגשות וצרכים שלנו, אך שווה לספק אותם (בשמחה ואף בכאב) .
וכמובן - במינון הנכון, תזכור גם את עצמך ברקע הכל ותדע לעשות פוּס, למלא מצברים ולהמשיך כשאתה מסוגל .
אמרת באשכול הקודם שלך שאנשים סומכים עליך יותר מדי, אם לא היית טיפוס שניתן לסמוך עליו לא היית מסוגל לתת מעצמך לאחרים ולא היית מרגיש צורך למצוא אנשים שצריכים עזרה ולתת להם אותה .
תאהב את עצמך ותחייך הרבה, אתה נכס לאנושות .
_____________________________________
"Beauty is in the eye of the beholder..."
נערך לאחרונה ע"י Gwenhwyfar בתאריך 23-04-2005 בשעה 11:06.
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
