 |
27-03-2008, 00:16
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 10.08.06
הודעות: 1,368
|
|
|
ג'וני טנא
הפלוגה קיבלה את הצל"ש על אותו ארוע עליו קיבל ג'וני טנא את האות.
בתו של ג'וני (שמה נשמט מזכרוני) שרתה איתי כמדריכת חה"ן בגדוד 601 בשנת 88. וקיבלנו מור"ק על החילוץ בעמק דותן.
בחיפוש גיליתי שאריק שרון טרח להזכיר את ג'וני בנאומו בכנסת לרגל 30 שנה למלחמת יום כיפור.
אני חייב לומר שאני מתגעגע לנוכחותו של שרון. הנה הטקסט:
דברי ראש הממשלה לישיבת כנסת מיוחדת לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים.
21/10/2003
אדוני היושב ראש, חברי חברי הכנסת,
מעל אלפים ושש מאות חללים נפלו במלחמת יום הכיפורים. כשבעת אלפים וחמש מאות נפצעו בה ויותר משלוש מאות נפלו בשבי. אלה מספרים נוראים. כמי שהשתתף בכל מלחמות ישראל, נטלתי חלק בלא מעט קרבות קשים ומרים, שבהם נפלו לידי רעים ואחים לנשק. אך שום דבר מכל שידעתי על אימי המלחמה לא היה בו כדי להכין אותי למראות ולרגעי השבר והכאב של מלחמת יום-הכיפורים.
בכל מלחמה אתה שורה עם המוות. במלחמה הזאת ידענו את התופת עצמה - וזיכרון החוויה הזאת צרוב עד היום עמוק עמוק בלב כל מי שהיה שם.
30 שנה עברו - ואני זוכר, כאילו היה זה אתמול, את מקס ממן, איש המילואים מירושלים, שכנויו בקשר "תככן". כשזיהה את קולי ברשת הקשר אמר: "אנחנו מזהים את קולך, אנחנו בטוחים שתוציא אותנו מכאן", במשך שלושה ימים זעק. עד שנהרג.
סברתי אז - והיום, אני בטוח בזה עוד יותר - שאסור היה להפקיר את חיילי המעוזים. הייתה חשיבות עליונה לבצע את פעולות החילוץ שלא בוצעו או להורות להם, מיד עם הצליחה המצרית, לפנות את המעוזים - מלכודות המוות. חשיבות-הן לחיזוק המורל של הכוחות הלוחמים בשטח בתנאים הקשים ששררו אז - והן כחלק ממורשת הקרב שצה"ל מנחיל לחייליו לדורותיהם - שאין משאירים לוחמים בשטח.
אני זוכר את מראה הטנקים של אוגדתי למחרת הצליחה, ביום הששה עשר באוקטובר, עם עלות השחר. מראה המלחמה הקשה ביותר שראיתי מעודי.
50 טנקים איבדנו בקרב הזה, והמצרים איבדו כ-150 כלי שיריון, כשלעיתים קנה טנק שלנו בקנה של טנק אויב נגעו - ושאחריו היה השטח זרוע כולו גושי פלדה, טנקים ונגמשים שרופים, וחללים שלנו ושל המצרים, שקפצו מהטנקים הבוערים, שוכבים מתים על חול המדבר, במעורב, זה לצד זה.
"איזה תופת" מילמלתי לעצמי.
ואני זוכר את חברי ורעי הטוב זאב עמית זכרו לברכה, שנפל לידי ב"חצר" שעל שפת התעלה ואת ברוך דה-לאון, מפקד ההנדסה האוגדתי שנהרג תוך בניית גשר הדוברות ואת ג'וני (אהרון טנא), מפקד ההנדסה הפיקודי שהחליפו - ונהרג.
את מג"ד הסיור האוגדתי - בנצי כרמלי שנהרג ברכס חמדיה ואת יואב ברום, מחליפו, שנהרג בצומת ציר "טרטור" - אותם ואת כל אחי, גיבורי הצליחה, שהפכו במו ידיהם את הקערה על פיה ובמבצע שכולו תעוזה ואומץ רוח הוציאו את האויב משיווי משקלו והכריעו בכך את גורל המערכה כולה. והפכו כישלון לניצחון.
חברי הכנסת,
עיסוק בלקחי מלחמת יום-הכיפורים איננו עיסוק בהיסטוריה, אלא בסוגיות המרכזיות של חיינו כמדינה, סוגיות שביכולתן לקבוע את עתידה ובטחונה של מדינת ישראל.
הלקח הראשון של מלחמת יום-הכיפורים הוא שבטחון ישראל וההגנה על שלומם וביטחונם של אזרחיה חייב להיות שמור בידי ישראל עצמה.
ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו יש ליהודים הזכות, היכולת ואף החובה להגן על עצמם בכוחות עצמם - ועל זכות זו יש לשמור בכל מחיר, כי היא הערובה היחידה לקיומו של הבית הלאומי היהודי מעתה ועד עולם.
הלקח השני הוא שבמציאות הייחודית של המזרח התיכון, שבו השינויים והתהפוכות תכופים כל כך, יש הכרח לעמוד בקפדנות על מילוי הסכמים חתומים.
לו הגיבה ישראל כבר באוגוסט 1970 בעוצמה ובנחישות - כפי שאמנם הייתה חייבת להגיב - על קידום מערך הטילים נגד מטוסים המצרי בחזית התעלה, תוך הפרת הסכם הפסקת האש של מלחמת ההתשה שאך זה נחתם, ייתכן שנתוני הפתיחה של מלחמת יום-הכיפורים היו אחרים לחלוטין והיה נחסך מאתנו המחיר הכבד ששילמנו בחיי אדם ובנפגעים.
במזרח התיכון - לא היה אז ואין גם היום - חסד ורחמים לכל גילוי של חולשה. כל הבלגה למעשה של תוקפנות והפרת הסכם נתפסת כחולשה, המעודדת את המשך התוקפנות ומזמינה הפרות נוספות.
במישור המדיני - הלקח הוא, כמובן, לא לקבל דבר כמובן מאליו, להתכונן לתרחישים הקשים ביותר - ולא להאמין ולא לסמוך באופן עיוור על כל הבטחה. לו התיר הדרג המדיני לגייס את המילואים בזמן - גם אז נקודת הפתיחה של המלחמה הייתה שונה.
הניסיונות להפתיע אותנו הם הדבר הכי לא מפתיע במציאות שבה אנחנו חיים במזרח התיכון.
ניסיונות אלה - הנמשכים כל הזמן - לפעול נגדנו באמצעים ובעוצמות שאין לחזותם מראש נובעים כולם מכך שהעולם הערבי טרם השלים עד היום עם קיומה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
עד היום, העולם הערבי טרם הכיר באמת בזכותנו הטבעית למדינה במקום הזה, שהוא ערש לידתנו כאומה.
הפסקת האלימות, הטרור וההסתה - הנמשכים גם היום ללא הפוגה - לא תוכל לבוא בלא שינוי תפיסה בסיסי בעולם הערבי.
בעוד השלום הוא עבורנו יעד אסטרטגי, משאת נפש - ובחירה טבעית של חברה דמוקרטית, ברוח המסורת היהודית של "בקש שלום ורדפהו" - עבור מרבית מנהיגי המדינות השכנות, הוא במקרה הטוב ברירת מחדל ובמקרים אחרים פרי של מפלה ניצחת בשדה הקרב.
מלחמת יום-הכיפורים היוותה מבחינה זו נקודת מפנה מכרעת. העובדה שגם בנתוני פתיחה אידיאליים, לא הצליחו צבאות ערב לגבור על ישראל - היא שהביאה את מצרים להכרה שדרך המלחמה נכשלה.
צליחת התעלה ששינתה את פני המלחמה - היא שהביאה גם לתחילת תהליך השלום באזור ולחתימת הסכם השלום עם המצרים, הסכם השלום בינינו לבין המדינה הערבית הגדולה והחשובה ביותר במזרח התיכון.
לצערנו, בשלושים השנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים לא חל כל שינוי יסודי בעמדת העולם הערבי כלפינו - ויש להתכונן לאפשרות שיעברו עוד שנים לא מועטות עד שיהיה העולם הערבי מוכן לקבל את קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל כעובדה היסטורית, שלא ניתנת לערעור.
עד אז - הדרך היחידה היכולה להבטיח את האפשרות של תהליך מדיני בינינו לשכנינו - וסיכוי להגיע לדו- קיום בשלום בינינו - היא דרך חיזוק כוחה ובטחונה של ישראל.
רק הרתעה משכנעת - הבנויה על עוצמה צבאית, נחישות מדינית ויכולת עמידה לאומית - יכולה להביא את שכנינו לנטוש את חלומות ההשמדה שלהם ולבחור בדרך הפיוס והדו קיום בשלום.
שמירה על כוח ההרתעה אין פירושה רק שמירה על כשירות כוחה ועוצמתה הצבאיים של ישראל - אלא גם טיפוח יתרונה האיכותי המכריע של העוצמה הזאת.
שמירה על פער האיכות בתחום הטכנולוגי ובתחום איכות הלוחם וכוח האדם. שמירה על איכות מוסר הלחימה של צה"ל, כצבא המחויב למוסר היהודי ולשמירת חוקיה של מדינה דמוקרטית - גם אם בכך הוא נוטל על עצמו מגבלות מבצעיות קשות.
דיברתי על הצורך בזהירות ובכוננות. יחד עם זאת אני מאמין בצורך לעשות מאמץ בלתי פוסק כדי להגיע לשיתוף פעולה כלכלי, מדיני ובטחוני רחב ככל שניתן עם מדינות ערב ועם הפלסטינים, דבר שיוכל לתרום לשינוי אווירה במזרח התיכון ויקרב את השלום. אני לא נואשתי מכך.
חברי הכנסת,
שלושים שנה חלפו, ודומני שהגיעה העת להערכה מאוזנת יותר של המלחמה. כשם שהפרזנו באופוריה אחרי מלחמת ששת הימים, כך הגזמנו בדכדוך ובמועקה אחרי מלחמת יום הכיפורים.
הנטייה להעצים את הכישלונות ולהמעיט בגודלן של ההצלחות רווחת אצלנו, והיא איננה בריאה. בסופו של חשבון, מבחינה לאומית והיסטורית, מלחמת יום הכיפורים ראויה להירשם בדפי ההישגים והניצחונות הגדולים של מדינת ישראל. אני משוכנע, כי כך אמנם היא תיחקק בדברי הימים.
אם יש משפט אחד היכול לתאר בצורה קולעת את אשר אירע לפני 30 שנה - הוא המשפט שבו בחר לתאר את עם ישראל בלעם בן בעור, כשבא לקלל ונמצא מברך: "עם כלביא יקום - וכארי יתנשא".
בזכות גבורתם העילאית של חיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, בני כל החילות והזרועות, ולחימתם העיקשת בימים הנוראים של המלחמה הנוראה ההיא - נהדף האויב לאחור והושג הניצחון הצבאי הגדול של צבא ההגנה לישראל.
למענם, ולמען כל חברינו שלא שבו הביתה מהקרב, ננדור לעצמנו נדר בנוסח נדרו הידוע של שלונסקי:
קונם - אם לריק יעבור ליל הזעם.
קונם - אם לבוקר אחזור לסורי.
ומאום לא אלמד גם הפעם.
והנה הגשר עליו נהרג ושנקרא על שמו:
 |
|
ראשי
צ'אט
חטמ"ר עמק הירדן "צמח" 
חטיבה ממוכנת / שריון "ברק"
חטיבת חי"ר 2 (165) "כרמלי"
מצב כלאיים
