זהו יומן שרות שלאיזה בחור ששירת בתותחנים . הסיפור הזה משביז האמת (זה סיפור על בחור שטוען כי מג"ד שלו הלביש עליו תיק בגלל פיספוס פגז) , אך אני מביא אותו לפה בעיקרון יותר בתחום הטכני .
מקור : http://www.amirdotan.com/writing/archives/000376.html



1. שוק בשר פחות אחד

אני לא זוכר הרבה תאריכים משמעותיים כמו ימי ההולדת של ההורים שלי אבל אני בחיים לא אשכח את ה-17 בדצמבר 1998. כמו שישנם תאריכים היסטורים שצרובים לכולם בזכרון הקולקטיבי ומסמלים בדרך כלל אסון או טרגדיה לאומית (ע"ע ג'וני קנדי נגד לי הארווי אוסוולד הקרב בדאלאס 1963) אני משער שלכל אחד יש את התאריך האסוני שלו. התאריך הזה לעיתים קרובות יהווה שינוי בחיים. משהו שקרה והיה בעל משמעות כל כך עצומה שלפעמים נראה שכמו במקרה של לידת ישו, החיים פתאום מתחלקים לשניים. לפני ואחרי. ללא ספק היו עוד תאריכים אסוניים אבל אני לא טורח לזכור אותם ואני לא יכול להתנער מהתאריך הזה כך שזה כנראה אומר משהו על מידת ההשפעה שהיתה ועדיין קיימת לאירועי אותו יום על החיים שלי.

בבוקר של ה-17 בדצמבר 1998 התעוררתי מוקדם ביחד עם שאר הצוות שלי. אחרי כמה ימי אימון בשטח כבר התרגלתי לקפאון של הבוקר ונכנסתי, ביחד עם שאר הסוללה, לשיגרת האימון שכללה נסיעות ארוכות ("דילוגים" בשפה המקצועית), עצירות ("פריסות") וירי פגזים (צוות 2ב רשאי אש). אני לא זוכר שסבלתי במיוחד למרות שטבעי שיהיו רגעים בהם הכל נראה שחור משחור והיאוש לא יודע סוף, אך השתדלתי לשמור על מצב רוח חיובי וליהנות עד כמה שאפשר מהאימון. תמיד ניסיתי לשכנע את עצמי שאם כבר נידונתי לעבור משהו עדיף לנסות לעבור אותו עם חיוך או פשוט לא לתת לו לדכא את הנשמה מכל כיוון אפשרי.

עברה חצי שנה מאז שהגעתי לגדוד בעקבות עידן. כאשר סיימתי את קורס מפקדים לפני ארבעה עשרה חודשים הציעו לי להשאר להדריך את הקורס הבא. זה היה הדבר האחרון שאני, או כל בן אדם אחר ציפה לו. זה פשוט לא משהו שבכלל מוגדר כאפשרות עבור אף אחד. בוגרי הקורס הטריים התפנו ליחידות החיל השונות או לקורס קצינים. אף אחד לא נשאר ואם הוא חוזר אז זה אחרי שמונה חודשים עד שנה של נסיון וידיים שחורות מגריז ושמן מנועים. הייתי היחיד מכל המחזור שההזדמנות הנדירה הזאת הוצעה לו והתפקיד של מדריך ("גנן" בז'ארגון החילי) בקורס מפקדים נחשב ליוקרתי ביותר בחיל עבור סמל. לא זכורים לי הרבה רגעים בחיים בהם הייתי המום ומופתע בצורה מוחלטת כל כך. את הקורס סיימתי עם ציון בינוני ולא ממש התבלטתי לשום כיוון כך שהמחשבה על קיצור התהליך הרגיל של עבודת פרך בגדוד ואז חזרה אל החיק החם והמפנק של קורס מפקדים כגנן מעולם לא עלתה על דעתי או על דעתו של אף אחד אחר למען האמת. זה לא משהו שהיה קורה וכבר היה יותר מתקבל על הדעת שיציעו למישהו את הרמטכ"לות אחרי הקורס. זה היה נראה הרבה פחות מפתיע ומסעיר.

לפני כל טקס הענקת דרגות בסוף הקורס היה מתבצע תהליך שזכה לכינוי המלבב "שוק בשר" בו שלישים מהיחידות השונות דגים את הסמלים הטריים וחורצים את גורלם. אנשים גילו שלמרות כל החלומות שלהם הם לא חוזרים לגדוד ממנו הגיעו ובמקום זה מוצבים בגדוד המתחרה שתמיד קיללו בימי ספורט של החיל. חברים שקיוו לשרת ביחד מגלים שכל אחד ישרת בקצה השני של המדינה. זה תמהיל מוזר של אכזבות, אושר, פחד, וחרדה מגולגלים יפה יפה כמו בלינצ'ס שצריך לבלוע בחתיכה אחת. לי לא יצא להשתתף בשוק הבשר של המחזור שלי. ישבתי על הדשא מוקף בחברים מהקורס ובעוד השלישים המדושנים תפסו את מקומם והוציאו מתיק המסמכים את רשימת השמות הגורלית ראיתי את עידן מתקרב עם שניים מגנני הסוללה. הם סימנו לי לבוא אליהם ובישרו לי את הבשורה. זאת היתה בשורה שאלתית ולנוכח השאלה "האם אתה רוצה להשאר ולהיות גנן" לא ידעתי מה לענות. זאת היתה הפתעה גמורה כמו לגלות פתאום שאתה בהריון או יצור מהחלל החיצון. עד כדי כך.

ידעתי שמצד אחד זה החלום הכי מתוק שאי פעם יכולתי לחלום בתור סמל טרי מהקופסה והאמוציות שלי התחילו לפמפם בקצב מסחרי עידודים אגרסיבים לאגו במקביל לתחושת פינוק ונוחות מסממת שהתפשטה בכל הגוף שלי. מהעבר השני המח שלי אמר לי לא להכנע לפיתוי. הוא ניסה להגיד לי שזה אולי נשמע גן-עדן מאיפה שאני נמצא עכשיו אבל אסור להכנע לתפוח הזה. הרציונאל אמר בטון של מבוגר שיודע כמה דברים מהחיים שלו שהמסלול הבריא הוא לספוג נסיון בגדוד כמו כולם ורק אז לחזור וללמד אחרים. זה נשמע רק הגיוני. הרגשתי שזה מבחן. המבחן הכי גדול שאי פעם נאלצתי לעבור. האם אני מגלה בגרות ואחריות ומסרב בנימוס כי אני יודע שזה לא הדבר הנכון לעשות או קופץ על ההזדמנות כמו פליט מורעב על כיכר לחם טחובה. אם עידן לא היה אומר כלום אני בטוח שהייתי אומר יפה "לא תודה" וחוזר אל העמדה שלי בשוק הבשר לצד כל השאר. אבל הוא כן אמר משהו.

כאשר הוא שאל אותי האם אני מפחד הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו הוא איך הפלתי את עצמי במבדקי הקצונה כי לא האמנתי שאוכל להתמודד עם התפקיד והאחריות. כאשר אני אומר "לא האמנתי" אני באמת מתכוון "פחדתי פחד מוות" וכאשר עידן שאל אותי האם אני מפחד הוא למעשה שאל אותי "אתה עוד פעם מפחד? מה יהיה איתך? אתה פחדן סידרתי או שזה סתם צירוף מקרים מוזר?". ככה לפחות אני פירשתי את זה לנוכח הצלקת ממבדקי הקצונה ובשנייה שהוא אמר את זה הסכמתי לקחת על עצמי את התפקיד. זה נשמע פאטתי להכנע ככה להיתגרות הכי ילדותית אבל הרגשתי שאני לא יכול לתת לעצמי לברוח עוד פעם מאתגר. לא יכולתי לראות את עצמי בורח עוד פעם ממשהו שנראה לי מאוד תובעני ומעבר ליכולות שלי. הכרחתי את עצמי לקטוע את סדרת הבריחות ולהתמודד עם המציאות שהוגשה לי. חותמת האישור הסופית היתה לשמוע את עידן אומר שהוא סומך עלי וזה היה כל מה שהייתי צריך לשמוע כי אני אולי לא יודע כלום מהחיים שלי אבל אם עידן אומר שהוא סומך עלי ומאמין בי אז הוא יודע על מה הוא מדבר.
בסוף קורס מפקדים עידן היה בשבילי התגלמות המפקד הנערץ שגרם למשפט "במים ובאש" להשמע הרבה יותר כמו התחייבות ריאלית מאשר כתובת אש בנאלית בסוף מסע כומתה. ההשפעה שלו עליי במהלך שלושת חודשי הקורס היתה עצומה וזה לא יהיה מוגזם לומר שהייתי שבוי לחלוטין באישיות ובמנהיגות שלו. כשהוא אמר שהוא סומך עלי הוא היה יכול להגיד שהוא סומך עלי שאני יכול לעוף כמו ציפור ולא הייתי מפקפק כך שלהסכים איתו שאני אכן מסוגל להתמודד עם המחוייבות של להדריך בקורס נראה פתאום הדבר הכי טבעי בעולם. בסטירת לחי אופיינית הוא בירך אותי על ההחלטה ובעוד ניסיתי לאסוף את השיניים מהרצפה ראיתי את ניצולי שוק הבשר מתפזרים אחרי שקיבלו את ההצבות שלהם.

חלקם נראו כאילו חרב עולמם ואחרים נראו די מרוצים. כל אחד עבר בין האנשים השונים וחקר לגבי ההצבה שלהם ספק מתוך התעניינות וספק בשביל לזרות מלח על הפצעים כפי שכל חבר טוב עושה בצבא במצבים מהסוג הזה. כאשר אנשים ניגשו אלי ועניתי להם שאני נשאר להיות גנן הבעה של שוק מוחלט נסכה על פניהם והפה שלהם נפער לקוטר של המוביל הארצי. אני לא חושב שהם היו המומים מעצם העובדה שאני עצמי קיבלתי את התפקיד, כי אם מעצם העובדה שבכלל היתה אופציה כזאת למישהו. הנחיתו עלי לא מעט מכות וקריאות "יא מניאק בן זונה איזה מזל בן זונה יא מניאק אנ'לא מאמין". תשומת הלב היתה מקסימלית ואנשים שבכלל לא הכרתי טרחו לברך אותי בקריאות לבביות ולהטיח את כף ידם המזיעה על עורפי האדום שמדקה לדקה התחיל לדמם מבפנים.

הרגשתי שהכל הסתדר לי. שכל הפחד והחרדה נחסכו ממני ושהנה אני מקדים את כולם בשנה. אני רוצה לחשוב שלא שמחתי לאיד אבל אי אפשר היה שלא להרגיש רווי אגו ותחושת אושר על ההזדמנות הנדירה שנפלה בחיקי, בייחוד לנוכח התגובות שקיבלתי מאנשים שגרמו לי להרגיש שהם היו מוכנים למשכן את אחותם בשביל להתחלף איתי במקום להתייצב עוד שבוע בדרום לבנון, בשטחים או בכל מקום אחר למען האמת. הספקתי לשכוח את כל ההתלבטויות והחששות שהיו מנת חלקי רק לפני חמש דקות כאשר ניצבתי מול עידן ופשוט שקעתי ברגע. החששות האלה התאמתו במהלך החודשים הבאים ולקראת סוף המחזור הראשון, אחרי שהבנתי שעשיתי טעות ביקשתי לעבור יחידה ולשרת בגדוד מבצעי כמפקד צוות.

2. עוף זר

בחיים בכלל ובצבא בפרט תמיד הצלחתי להבדיל את עצמי בדרכים מסויימות וכמעט תמיד המניע הוא צורך כפייתי לינוק תשומת לב ולמגנט אנשים. בצבא המצאתי את עצמי מחדש כחייל חדור מוטיבציה בחיל בו המילה מוטיבציה היתה מילת גנאי והגאווה החיילית היתה הקונספט הכי ציני בעולם. לעטות על עצמי את מסיכת החייל הכי "מורעל" בחיל עזר לי לשמור על השפיות ולהרגיש שאני חלק ממשהו. גם אם המשהו הזה בזוי ועלוב בעיניי כולם בשבילי זה היה עדיין משהו גדול שהשתייכתי אליו ובצורה כמעט אוטומטית אימצתי אותו וטיפחתי גאווה פתולוגית על גבול הביזאר.

קראתי ושיננתי היסטוריה ומורשת קרב חילית, לבשתי בגאווה את החולצה הגדודית ועשיתי כל מה שאפשר על מנת להרגיש כמו צנחן רק בתותחנים. אנשים מסביב ראו בזה סטייה מדאיגה אך באותו זמן נהנו בצורה קירקסית מסויימת מהמופע הלא רגיל של תותחן שלא יורק כל פעם שהוא מזכיר את שם החיל. מהיום הראשון בצבא הבנתי הרבה יותר טוב את הנאציזם והפאשיזם ויכולתי לראות את עצמי לבוש מדי אס. אס לו הייתי גרמני עם בלורית צהובה בשם היידריך לפני שישים שנה. המסגרת הטוטליטרית שהצבא מעניק אולי דחפה אחרים לשיגעון ודכאונות אך אני צללתי לתוכה וביקשתי תוספות.

זה היה כל כך נח לעשות את המעבר מתיכוניסט חסר כיוון שכל החיים הרגיש שהוא דורך במקום ולא עושה שום דבר עם החיים שלו לבורג קטנטן במערכת. חלק מצוות, חלק מסוללה, חלק מגדוד, חלק מצבא. זאת אולי פסיכולוגיה בגרוש אבל היא נכונה וכמה שהייתי מודע לה זה לא עצר אותי מללבוש את הקלישאה ולענטז איתה כמו דוגמנית מול הראי. הסכמתי לשחק את המשחק ובלעתי את כל מה שנתנו לי. לא להגיד שבין לילה נהפכתי לרובוט צייתן נטול כל צלם אנוש אבל בהחלט הלכתי עם הזרם ואהבתי לראות את ההשתקפות שלי על שמשות המכוניות עם מדים ורובה. לחיים סוף סוף היתה משמעות (כלשהי).


עם כל הכמיהה האין סופית לתשומת לב ויחס מצד הסובבים אותי אפשר רק לדמיין איך זה היה להיות פתאום על תקן "זה שנשאר גנן". שום דבר לא השתווה לאור הזרקורים שהייתי בו מהרגע שנכנסתי לסטטוס של "החניך הכי בר מזל בקורס". שמש"קיות ת"ש היו רחוקות מלזרוק עליו חזיות בדרך לחדר אוכל ושלהקות צבאיות לא שרו עלי שירים, אבל לפחות באותו יום של סוף הקורס הרגשתי במרכז העניינים כפי שמעולם לא הרגשתי בחיים, וזה הרגיש מצויין.

התפקיד הנחשק שהוטל עלי הוסיף לי הרבה נקודות בקטגוריית הנבדל אבל לא נגמר בזה. אומנם הייתי גנן, חלק מאליטה חילית (בעינינו לפחות) וקליקה מיוחדת שהיתה מורכבת מאנשים מצויינים (לרוב) שהרעיפו עלי חברות ויחס אוהד, אך הדם המורעל לא נמהל כתוצאה מהתנאים הטובים והחזה המנופח וההרגשה שאני כנראה לא אראה יותר פעילות מבצעית כתותחן גא היתה מקור שכיח לתחושת ייאוש ודכאון.

אותו ייאוש נבע גם מתחושת הכשלון האישי ווהמקצועי. בתור פרפקציוניסט לא יכולתי לראות את עצמי שוחה בבינוניות ומתיימר ללמד חיילים איך זה להיות מפקד צוות כאשר הדרגות שלי עוד הריחו מאפסנאות. תמיד שאפתי לתת את המקסימום ופתאום לא יכולתי. לא היה לי את הנסיון והכלים לספק את זה והתחושה שאני מספק סחורה פגומה או לא איכותית כמו שאני יודע גרמה לי מהר מאוד להבין שעשיתי טעות שנשארתי בקורס ולא הצטרפתי לאחרים בגדוד. להיות גנן מיד אחרי קורס מפקדים היה ללא ספק משהו מאוד יוצא דופן. אבל להשאר גנן אחרי קורס מפקדים ולבקש לעזוב לטובת עבודת פרך שחורה בגדוד מבצעי זה היה משהו שלא נשמע כמותו מעולם. זה כמו לראות בן אצולה מפונק שלא חסר לו כלום בוחר לעבור לחיות במשכנות העוני המפוחמות של העיר לצד עכברושים וביוב פתוח. המורעלות שלי הגיעה לשיא חדש שהתחיל להפחיד אפילו אותישאף אחד וזה רק הבליט אותי יותר והפך אותי ל"זה שעשה הכל הפוך". בעוד כולם הגיעו מהגדודים לקורס להדריך אני עשיתי את המסלול ההפוך ושחיתי נגד הזרם. ידעתי שאני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אסיים שירות קרבי בבסיס הדרכה בלי שום נסיון פיקודי. זאת היתה הזדמנות של פעם בחיים ולא יכולתי לוותר עליה. מעטים מאוד הבינו אותי אני חושב אבל כולם מאוד העריכו את ההחלטה. תשומת הלב לה זכיתי קיבלה חיזוק רציני נוסף ולא יכולתי לבטא את המורעלות שלי והאהבה לחיל בצורה בוטה וקיצונית יותר. בראייה לאחור אין ספק שהיה גרעין של רצון ביחס אך הוא היה נדבך אחד מסך הרבה רגשות, מחשבות ורצון אמיתי לממש את עצמי בדרך הטובה ביותר. אפילו אני לא הייתי עושה דבר כזה רק בשביל שמישהו יזכיר את השם שלי.

הבקשה שלי לעבור לגדוד אחרי סיום הקורס הראשון נדחתה בטענה שאני צריך להדריך עוד קורס אחד בו אוכל ליישם את כל הלקחים שלי מהקורס הראשון וללא ספק היו הרבה כאלה. אחרי שלושה חודשים הקורס השני הסתיים. חצי מהחניכים שלי המשיכו לקורס קצינים והחצי השני הוצב כמפקדי צוות בגדודים. דאגתי לנפות את אלה שידעתי שלא יגיעו אל אחד משניים. זה אולי נשמע ספרטני מצידי אבל ראיתי בתפקיד שלי להכשיר מפקדים ולא שום דבר מתחת לזה. הייתי מאוד גא בהם. ידעתי שנתתי להם כל מה שיכולתי והצטערתי כשהרגשתי שאולי זה לא היה מספיק ושהגיע להם יותר. בסוף הקורס השני חתמתי שני שליש מהשירות הצבאי ונותרה עוד שנה לשחרור. זה הזמן בו בני המחזור שלי התחילו לעבור לתפקידי נוחיות פחות תובעניים עד סוף השירות. אני לעומת זאת ביקשתי עוד פעם לעזוב ולהיות מוצב כמפקד מבצעי בגדוד. הפעם הם הסכימו. יכולתי לראות שמפקד הענף ומפקד הבסיס מאוד התרשמו ממני. לא כל יום הם רואים סמל כל כך חדור מוטיבציה בצורה כמעט אבסורדית. ביום חמישי הענקתי לחניכים שלי את דרגות הסמל הנכספות ואחרי פחות משבוע עברתי תדרוך מפקדים בשטחים על קו התפר באיזור טול-כרם וקיבלתי לידיים צוות של תשעה חיילים. קיבלתי את מה שרציתי.

3. צוות 2ב רשאי אש

אחרי שהצוות התעורר ערכנו סדרת בדיקות יומית לתותח הגדול ובחוץ הכל היה אפור וקר. רמת הגולן היתה מקום כל כך קסום ופראי. לפעמים הרגשתי שחזרנו אלפי שנים אחורה ובמשך נסיעות ארוכות בין שבילים, גאיות, גבעות וערוצים הייתי מתפעל כל פעם מחדש מתווי הנוף הנדירים והצטערתי על שאנו מחללים אותם עם רכבי הברזל הדורסניים. עוד יום של אימון התחיל כמו כל שאר הימים. קיבלנו תדריך וסימנו על המפות את היעדים השונים. נאמר לנו שמתוכנן ירי לשעת הצהריים והתחלנו לנסוע ולחרוש את שבילי הבוץ החומים עם הזחלים הכבדים. ככל שהשעות עברו נהיה יותר חם ובשלב מסויים אפילו השמיים התבהרו. זה ללא ספק עזר לעודד את המצב רוח של החיילים ואני זוכר את השטחים הירוקים והחומים שנפרסו מכל צד ואת ההרים התמירים. הכל נראה כמו ציור. פרות רועות, שמיים כחולים, ענני נוצה וסוללת תותחנים מפלסת את דרכה בינהם.


לקראת הצהריים קיבלנו פקודה "לדלג" עם הכלים לעמדה חדשה ולהתכונן לירי. דימינו מצב בו נופלים פגזי אוייב על העמדה ובמצב כזה "מתקפלים" במהירות שיא ועוזבים את המקום בדהירה מבוהלת. תוך כמה שניות שוב פעם רכבנו עם התותחים הרועשים אל עבר העמדה הבאה במטרה לבצע משם ירי. הנסיעות המהירות האלה היו תענוג צרוף והיה כיף לדמיין שהתותח הזה הוא בעצם טנק חדיש שחותך את האוויר בקול נהמה מכני. התמקמנו ("פרסנו") בעמדה כפי שעשינו פעמים רבות בעבר והתכוננו לירי. ירי אמיתי ("רטוב") היה לוקח זמן והיה כרוך בסדרה של בדיקות בטיחות ואישורי ירי. לכל צוות הצטרף מש"ק בטיחות שהיה סמל או קצין והיה אחראי לבצע מספר בדיקות ביחד עם מפקד הצוות על מנת להבטיח שלא יהיו טעויות שיכולות להיות הרות אסון בייחוד בשטח אימונים כמו רמת הגולן שמפוזרים בו ישובים ובסיסים. מש"ק הבטיחות שלי היה יניב. הוא היה סמל הפלגה שלי. היינו מיודדים ברמת הסגל אך מעולם לא החלפנו יותר משני משפטים. הוא היה בן מחזור שלי ובצבא זה אוטומטית הופך מישהו לחמישים אחוז חבר נפש שלך אך משום מה לא עברנו את חמישים האחוז האלה אף פעם.

אחרי המתנה שנראתה כמו נצח הגיעו האישורים הדרושים והעסק התחיל. נגמ"ש הפיקוד שידר את נתוני הירי הדרושים והצוות התחיל להתרוצץ ביעילות ולבצע את ההכנות הדרושות לקראת הירי. הכוון כיוון את הקנה אל עבר המטרה, הטען הניח את הפגז הממורעם על מגש הטעינה וחומר הנפץ ההודף שאמור להדוף את הפגז הכבד (קרוב לחמישים קילוגרמים) למרחק של קילומטרים הוכנס פנימה על ידי איש צוות נוסף. הקול של עידן בקע ממכשיר הקשר וביקש ממני להשוות את נתוני הירי הקיימים אצלי על מנת להבטיח התאמה ומניעת טעויות. לאחר מכן מש"ק הבטיחות עשה את אותו הדבר. הכל היה מוכן לירי. היינו אמורים לירות את הפגז וחצי דקה לאחר מכן לירות פגז נוסף.

בעוד היינו מוכנים וחיכינו לפקודה הסופית הגיעו עידכונים לנתוני הירי. זה היה דבר שבשיגרה ככל שזרם מידע מעודכן לנגמ"ש הפיקוד. הם כמעט תמיד תורגמו לשינויים בכיוון וזוית ההגבהה של הקנה וגם הפעם נאלצנו לשנות אותם מספר פעמים עד שלא הגיעו תיקונים נוספים וחזרנו לשגרת ההמתנה. כל תיקון היה כרוך בסבב בדיקות בטיחות נוסף וברגע שאלה מסתיימות כל מה שנותר לעשות הוא להמתין בדריכות. דממת הממתנה מתנפצת בשנייה שממכשיר הקשר בוקעת הקריאה: "צוות 2ב תודיע מוכן" ואז כולם קופצים מהמקומות ומתכוננים לירי. הפגז נטען לתוך הקנה, חומר הנפץ ההודף נדחס מאחוריו והסדן המסיבי נסגר וננעל. ברגע שהסדן ננעל הטען נועץ משהו שנראה כמו קליע גדול שמכיל רק אבק שריפה ובעת הנקירה יורה פס אש אל עבר חומר הנפץ ההודף. חומר הנפץ ההודף מתפוצץ ומכיוון שהסדן נעול הלחץ יכול להשתחרר רק בכיוון אחד והוא הודף את הפגז לקול פיצוץ אדיר. בפעילות מבצעית לרוב שומעים את מפקד הסוללה או את סגן מפקד הסוללה נובחים בקשר "תודיע מוכן!! תודיע מוכן!!". הם לא יכולים לתת את פקודת האש לפני זה ובינתיים חיילי חי"ר נטבחים במארב ופצועים זקוקים לחילוץ. הלחץ הזה כמעט ולא קיים באימונים שדואגים יותר לבטיחות האימון מאשר להדמיית מלחמה.

הצוות היה מוכן בזמן שיא והודעתי "מוכן". תדרכתי את החיילים שמיד אחרי הפגז הזה עלינו לטעון פגז נוסף ולחכות לפקודת הירי שאמורה לבוא כמעט מיד. "צוות 2ב רשאי אש" שמעתי את עידן בקשר ועניתי במהירות: "צוות 2ב קיבל אש" ואחרי סדרת בדיקות מהירה מאוד פקדתי על הטען "אש!!". הסדן המסיבי נרתע לאחור וירק את הפגז אל העננים. כל התותח הענק רעד וזאת תחושת אדרנלין נהדרת שמתחזקת תודות לריח של אבק השריפה באוויר והדינמיות של הרגע. זה היה הפגז הארבעים ואחד שיריתי כמפקד צוות. דאגתי לספור את כולם. באימונים ובלבנון. כל אחד היה חתום אישית ממני. מפקדים וותיקים היו מגיעים למאות פגזים אחרי שירות מבצעי ולזה בדיוק ציפיתי. חודש אחרי האימון הסוללה היתה אמורה "לתפוס מוצב" בדרום לבנון בגזרה המזרחית החמה וזה היה מבחינתי התגשמות כל השאיפות כמפקד צוות. יהיה מאוד קל לבטל את ההתלהבות שלי בציניות ולומר בהתנשאות Boys with toys אך זאת היתה שאיפה מקצועית לגיטימית, כמו שחקן מתחיל שחולם לעבוד לצד הגדולים או אמן ששואף להציג בגלריה נחשבת, ואם כבר השאיפה הזאת עוזרת לשמור על בטחון המדינה אז מדוע לא בעצם.

4. אש לחילוץ

בשביל תותחן אין דבר יותר מעורר מוטיבציה וגאווה חילית משירות מבצעי בדרום לבנון. זאת ההזדמנות ליישם בזמן אמת את כל מה שנלמד ונרכש ו"לעשות את הדבר האמיתי". בדרום לבנון היו ארבעה מוצבי תותחנים ויצא לי לשרת תקופה מסויימת בכל אחד מהם. השהות במוצב לא קלה ובייחוד בחורף. זאת שיגרה מתישה של ירי ושמירות. יכולים לעבור שבועות בלי ירי רציני אך לפעמים ישנה "תקרית" ואז הכל מתהפך.

תקרית יכולה להיות כח חיל רגלים ש"נתקל" בכח אוייב וזקוק לסיוע וחילוץ. הסיוע הזה יכול להיות בירי של פגזי נפיץ שהורגים כל דבר בטווח של חמישים מטר רבועים. אם הכח זקוק לחילוץ אז הסוללה יורה מטחים של פגזי עשן שממסכים בדקות איזורים שלמים ומאפשרים יציאה בשלום של הכח. בלילה היינו יורים פגזי תאורה שמאירים את השמיים ועוזרים לזהות כוחות אוייב בזמן מרדפים ופעילויות אחרות. כל הפעילויות האלה גרמו לרוב התותחנים נטולי כל תחושת גאווה ומשימה לנפח את החזה לשלושה חודשים ולהרגיש שסוף סוף הם עושים משהו משמעותי ושיש תכלית לשירות שלהם. כאשר נשמעת הקריאה "אש לחילוץ!" במערכת הכריזה של המוצב כולם יודעים שמדובר בחיים ומוות ולא משנה באיזו שעה של היום או מה מזג האוויר מזנקים לתותחים ומתוכננים לירי מסיבי. זה שוחק ומתיש אבל כולם מבינים שזה לא אימון סטרילי שאפשר לבטל בנהמה ממורמרת ושהפעם חיילים כמונו, חברים, מכרים ואחים שוכבים מחופרים תחת אש ומחכים לראות את פגזי הארטילריה נוחתים ובאים לעזרתם.

מתוך ארבעת המוצבים רק אחד היה בעומק שטח דרום לבנון ונחשב למוצב ה"חם" ביותר. סוללה ש"תפסה" את המוצב הזה כמעט ולא ישנה והיתה יכולה לירות אלפי פגזים בתקופה של שלושה חודשים. זה היה הוויאטנם של התותחנים וכל תותחן ששרד את תקופת השירות במוצב הרגיש כאילו הוא צלח מלחמה קטנה ולעיתים קרובות בצדק. בעוד לשאר המוצבים היו שמות מלבבים כמו "רקפת", "פרג" ו-"טבק" המוצב הזה נקרא "שרייפא" ('Sreyfe) וזה רק הוסיף להילת הפראיות והקרביות שלו. לשרת כמפקד צוות בשרייפא במשך שלושה חודשים היה החלום החילי המזוכיסטי שלי ומאז שהייתי חייל וזה המקום בו רציתי להיות. ללא ספק עוד תסמין בוטה למחלת המוטיבציה הממאירה שלי.


כמה שבועות לפני האימון הסוללה "הוקפצה" למרגלות שרייפא מחשש לתקיפת מוצב חי"ר בעומק הרצועה. במקרים כאלה כוחות הארטילריה מתוגברים בין לילה ותופסים עמדות ארעיות למרגלות מוצבים קיימים או באמצע שום מקום בין הישובים הלבנונים. במשך שבועיים חנינו למרגלות המוצב בעמדה שנקראה "שרייפא תחתון". העמדה הזאת היתה שטח אדמה מגודר בערימות של עוד אדמה עם שני בורות מכוסים בשני צריפים פח דקיקים והם לא שימשו בתור פחי זבל למי שלא הבין. חוץ מזה לא היה שם כלום. הקמנו אוהלים ובמשך כל התקופה ההיא לא פשטנו את המדים. מצב של כוננות מתמדת ולא עניין של הגיינה לקויה למרות שהיו כאלה שניצלו את זה אני בטוח.

מקלחת ב"שרייפא עליון" היתה ההזדמנות היחידה להרגיש מים חמים ולקלף את המדים מעל הגוף לכמה דקות. התעטפתי בתחושת החספוס והלכלוך והייתי מאושר. להיות מחופר בשטח עם הסוללה בעומק שטח לבנון היה בדיוק מה שרציתי כל הזמן כשהדרכתי בקורס מפקדים והרגשתי שאני מפספס את הדבר האמיתי. התקלחתי פעם אחת מתחת לטפטוף קר שהיה נגיש לנו בעמדה וסירבתי לעזוב את הסוללה. עמדתי מקופל ורועד מקור על רצפת העץ וכל כמה שניות הגנבתי איבר מתחת למים הקפואים. דרך חלון הפלסטיק השבור נשבה רוח בוקר צוננת ויכולתי לראות את המבנים של מארג' עיון. זה גרם לי לחייך.
בלילות היינו מתעוררים כל שעה ומבצעים ירי של פגזים בודדים והשינה הופכת להיות עירנות בעיניים עצומות. אחרי שבועיים חזרנו לישראל ואני חזרתי הביתה אחרי חמישה שבועות. כאשר הורדתי את הגרביים כל כף הרגל שלי היתה מכוסה בשכבה עבה ומתקלפת של עור יבש מצומק. זה הפחיד אותי אבל ידעתי שזה היה שווה את זה.

הטעימה הראשונה משרייפא רק עשתה לי תאבון לעוד ולא יכולתי לחכות לחזור לשם לתקופה של שלושה חודשים. זה היה אמור להיות חצי שנה לפני השחרור מהצבא והיה לי ברור שזאת תהיה פסגת השירות שלי. במשך שנתיים וחצי נהנתי מהשירות הרגשתי שאני ממצה אותו כפי שרציתי. הכל הלך נהדר. היו רגעים מאוד קשים ולא מעט פעמים מצאתי את עצמי על סף ייאוש כתוצאה מתסכולים ובעיות פיקודיות וחברתיות אך תמיד ידעתי שאני בחרתי את זה. להפתעתם הגמורה של אנשים, אני בחרתי להתפלש בבוץ הזה למרות שלא הייתי חייב והייתי יכול לחיות חיי טווס בבסיס הדרכה מרוחק. הייתי יכול לראות את התותחים ממרחק של מאתיים מטר ולא להתקרב אליהם ובמקום זה העדפתי לזחול מתחת לאחד מהם ולנקז מים מהמנוע.

היו פעמים בהן הצטערתי על שהבאתי את זה על עצמי והרגשתי שבאמת התנהגתי כמו אדיוט. אך מסביב היתה תחושה של כבוד ולעיתים אפילו הערצה מצד אנשים שבאמת ובתמים העריכו את הצעד שעשיתי. הייתי רחוק מלהיות נאהב ואהוד על כולם (האישיות הבעייתית שלי לא היתה נותנת לזה בחיים לקרות) אבל עדיין הייתי "זה שעזב את החיים הטובים וביקש להיות פה" והיו אנשים שמצאו את זה ראוי להערכה אם לא ללעג וזה נתן כח להמשיך גם מתי שבאמת היה כל כך קל לשקוע בדכאון. מה שהבדיל אותי גם די הרחיק אותי מאנשים ומהיום הראשון מותגתי בתור האאוטסיידר. כמדריך לשעבר בקורס מפקדים נתפסתי (לעיתים בצדק) כלחוץ, קפדן, מרוחק ויותר מידי אידיאליסט. המלחמה הפנימית בין מפקד הצוות והמדריך היתה מערכה בלתי פוסקת והיה מאוד קשה להתפשר ולהודות שאחרי מה שעברתי אני לא יכול להעמיד פנים שאני מפקד רגיל כמו כולם. גם בגלל הנסיבות בהן הגעתי לגדוד וגם בגלל מה ומי שאני. הפרקפקציוניזם שרדף אותי בתור מדריך בקורס מפקדים עבד שעות נוספות בגדוד והציפיות ממני, בתור מישהו שהכשיר מפקדים, היו גבוהות וזה רק הוסיף ללחץ. התחרות עם שאר המפקדים שנראו הרבה יותר טבעיים, נינוחים ואותנטים ממני היתה קשה ולשרת תחת עידן, המפקד הנערץ שגידל אותי מאז קורס מפקדים, לא היתה משימה קלה לנוכח מערכת הציפיות והדרישות שהופעלה עלי.

5. בדוק נתונים

מיד אחרי הירי של הפגז הראשון טענו את הפגז השני וחיכינו "עם יד על ההדק". הצמדתי את מכשיר הקשר לאוזן מחכה לקלוט את הסימן הראשון לפקודת הירי. אך היא לא הגיעה. דממה נשתררה. הסתכלנו אחד על השני. הסתכלתי על יניב ושנינו הבנו שמשהו לא בסדר. הפקודה היתה אמורה להגיע מיד. התחלתי להרגיש קפאון בעמוד השידרה ואז שמעתי את המשפט שכל מפקד צוות חרד ממנו עד מוות: "בדוק נתונים". בשניה הזאת אותו קפאון בעמוד השידרה נהיה עובדה מוצקה והקיבה שלי שקעה בתוך עצמה. הרגשתי את הגוף שלי מתפזר ונמוג. מפקד צווות מתבקש לבדוק ולאמת נתוני ירי אחרי ביצוע ירי רק אם היתה טעות בירי. וטעות ירי זה הדבר הכי איום שיכול לקרות לפני פציעה או פגיעה של איש צוות. יניב שאל אותי מה הנתון של חומר הנפץ ההודף שהופיע לי על הצג ולאט לאט העיניים שלי קראו את הנתונים וליטפו את הצג עד שהגיעו לפינה השמאלית התחתונה ונעצרו בהלם. הסתכלתי על יניב וכל מה שהייתי מסוגל להגיד זה: "אופס".

בקול מתקשה להאמין חזרתי על נתוני הירי לפיהם יריתי ואז התברר שחומר הנפץ ההודף בו השתמשתי לא היה נכון ובמקום להשתמש במטען הקטן ביותר השתמשתי במטען הגדול ביותר. הנתון הזה כמו שאר נתוני הירי נבדק ונבדק שוב פעם לפני הירי והייתי בהלם מוחלט. מאוד קל להגיד ולכתוב את המילה הלם אבל זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שבאמת נכנסתי להלם וסירבתי להאמין למציאות שהחלה להירקם לנגד עיניי. בשלב הזה עוד לא היה ברור מה היקף הטעות ומה בדיוק קרה. הצוות ואני צללנו לתוך דממה מעיקה וכדי לנסות להפיג חלק מהמתח המצטבר חייל או שניים ניסו לצחוק על המצב וכמה שרציתי להצטרף אליהם לא יכולתי. רציתי להדחיק את הכל ולהגיד לעצמי ששום דבר לא קרה ומיד נקבל פקודה "להתקפל" והכל ימשיך כרגיל. לא הייתי מסוגל לקבל את מה שקרה. ההשלכות לא נתפסו בכלל והרגשתי איך העולם חרב עלי. לא יכולתי לבטל את הרצינות של האירוע או את חומרת הטעות. ידעתי בדיוק מה זה אומר וטעות ירי היא הטעות הכי גדולה שמפקד צוות יכול לבצע ועכשיו אני הוא מפקד הצוות שביצע אותה.

יצאתי מהתותח החוצה ובחוץ כבר לא היה יפה כל כך. היה לי קר ולא רק בגלל שהעננים הסתירו את השמש. היה שקט ואף אחד לא ידע מה קרה ומה הולך להיות. הרגשתי איך אני מאבד שליטה ונסחף בשרשרת אירועים שאני יזמתי ולא יכול בכלל לחשוב היכן היא תסתיים. נסעתי עם עידן בג'יפ לנקודה בה התאספו כל הקצינים הבכירים של האגד לעבור בירור מהיר בשטח. הייתי מוקף בסרנים וסגני אלופים והרגשתי כל כך קטן, כאילו הם הסתכלו עלי ואמרו לעצמם: "אז זה המפקד צוות המסכן שעשה את הטעות האיומה הזאת". מפקד הגדוד שאל אותי כל מיני שאלות בטון קר ומחושב ועניתי בקול שבור. לא יכולתי לזכור את נתוני הירי והמח שלי לא ממש שיתף פעולה. הוא היה יותר מידי עסוק בלנסות לפענח את המצב. כל מה שאני זוכר זה שהוא שאל אותי אם הבנתי ששינוי הנתונים לפני הירי היה שינוי במטרה והשבתי שלא. כל עוד האמנתי שהשינוי היה שינוי כתוצאה מדו"ח מטרולוגי מעודכן או חישוב מחודש לא היתה לי סיבה לחשוב שחל גם שינוי בכמות חומר הנפץ ההודף. ידעתי שאין סיכוי בעולם שהשוותי את הנתונים מול נגמ"ש הפיקוד ויריתי בנתונים אחרים. לא ידעתי בכלל איך לגשת לזה ואיך להסביר להם. לא ידעתי אפילו איך להסביר לעצמי. הכל נהיה מעורפל ורק רציתי לברוח משם ושזה יגמר.

היה נראה שהם יודעים יותר טוב ממני מה קרה אבל גם לא ממש שמעתי את מה שהיה להם להגיד. רעדתי כמו מטורף מקור ומפחד ורציתי להיעלם מהעולם. תוך כדי נסיעה בחזרה לעמדה עידן אמר לי שאני הולך לירות עוד שישה פגזים. זה לגמרי הפתיע אותי ולא יכולתי לדמיין בכלל ירי נוסף אחרי מה שקרה. הוא ידע שאסור לתת לי לאבד את הבטחון המקצועי והדרך היחידה לעשות את זה היא לחזור לשיגרת האימון כאילו שום דבר לא קרה. מההיבט הזה ברכתי על היוזמה ובכלל לא חשבתי לסרב. לא חשבתי בכלל. התבדחתי קצת מתוך לחץ אימים וקיוויתי שזה יקל על הכאב. כאשר חזרתי לעמדה עידכנתי את הצוות שאנו מיד ממשיכים בירי וניסיתי להתנהג כרגיל ולא להראות להם שמבפנים אני שבור לאלפי חתיכות וכל כך מפחד.

הירי התבצע והפעם לא קרה שום דבר. אני מניח שעידן צדק וזה באמת עזר.בדרך כלל מפסיקים אימון כשמשהו כזה קורה אך הוחלט להמשיך את האימון כרגיל וזה רק עזר לי להאמין ששום דבר באמת לא קרה וזה רק היה סיוט שאני יכול להתחיל להדחיק בצורה שיטתית. עדיין לא היה ברור מה היתה מידת הטעות ואני הייתי הבן אדם האחרון שרצה לדעת. ככל שהשעות עברו שיקמתי את עצמי והאימון נמשך אל תוך הלילה. בשלב זה אירועי הצהריים של ה-17 בדצמבר נראו רחוקים אלפי שנות אור וממרחק כזה הרבה יותר קל לשכנע את עצמי שזה לא באמת קרה ושגם אם זה קרה אז אולי זה לא כזה רציני כי הנה, למרות החששות, החיים ממשיכים. אף אחד לא מדבר על זה ולא מודה שמשהו בכלל קרה. זה היה כל כך נח.

חזרנו לגדוד אחרי חצות. כבר היה יום שישי ואחרי שבוע של אימון ואירועי היום, מותש ורצוץ לא מתחילים לתאר איך הרגשתי. התעלמתי ממה שקרה והכרחתי את עצמי לא לחשוב על זה בכלל. באמת רציתי להאמין שישכחו לי את זה אבל פגז נפיץ שלא נוחת היכן שהוא אמור לנחות ברמת הגולן זה לא משהו שאפשר פשוט לטאטא מתחת לשטיח, ובכלל, למה שמישהו יעשה דבר כזה בשבילי. בכלל לא אמרתי לעצמי שיכול להיות שהפגז נפל בקרבת ישוב או בתוך ישוב. לא העלאתי על הדעת שאולי הוא נפל קרוב לגבול הסורי ואולי אני אהיה אחראי לתקרית בין לאומית. זה אולי נשמע דמיוני ומוקצן אך האמת המרה היא שזה היה כל כך מציאותי ואפשרי שזה משתק מפחד. צנחתי למיטה בסביבות שלוש לפנות בוקר אחרי סדרה של בדיקות וסידורים אחרים. לישון זה הדבר היחיד שרציתי לעשות. לישון ולא להתעורר.

6. עידן

אחת הסיבות שהסכמתי להשאר בקורס מפקדים היתה המחשבה על שירות לצד עידן. הוא היה אמור להיות מפקד הסוללה והציע לי להיות אחד הגננים בסוללה שלו. מעבר לכבוד העצום לא יכולתי להתחיל לדמיין איך זה יהיה לחלוק איתו תקופת שירות כחלק מהסגל שלו אחרי שלושה חודשים בהם שמרנו על ריחוק פיקודי והדרכתי. הוא היה עבורי מושא להערצה וכמו בת שלוש עשרה שחולמת להעביר את החיים שלה עם אליל הנוער התורן, אני לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר שרציתי לעשות חוץ מלהעביר תקופת שירות נוספת עם עידן. מעבר לחניך בקורס הייתי חניך שלו וראיתי בו מנטור בכל מובן המילה. הוא היה התגלמות המפקד הכריזמטי ששובה את כולם עם האינטלקט החד והביריונות העכואית שחיזקה את הדימוי הסמכותי שלו. הוא היה מאוד ישיר ותקיף ודיבר מהלב אל הלב של החיילים וזה משהו שמאוד קל לקלוט ולהעריך. הוא לא היה פוחד לקלל ולהשמיע את הדיעה שלו בצורה סוחפת ובוטה ששידרה מאה אחוז אמינות. כל אלה היו דברים שראיתי וספגתי כחניך בקורס שאמור לעשות ממני מפקד וזה היה רק טבעי שאני אאמץ אותו כמודל לחיקוי והערצה.

הרגשתי שיש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לדבר איתו עליהם ולשאול אותו אבל מעולם לא היתה הזדמנות. זאת תופעה שכיחה בה פקוד רוצה להתחבר עם המפקד שהוא מעריך אך באווירת קורס זה היה הדבר הכי לא אפשרי בעולם. כמפקד ישיר הוא היה הרבה יותר נגיש וכבר לא היה את אותו ריחוק הדרכתי. הייתי על תקן "החניך שנהיה מדריך" וככזה עדיין קיבלתי יחס קצת שונה אך לא שלילי או קיצוני. הייתי הילד של הסגל ועידן נראה כמו אח גדול מגונן שאפשר היה ללמוד ממנו כל כך הרבה. לא יצא לנו אף פעם לנהל שיחת נפש ונראה לי שמההיבט הזה נשמר ריחוק מסויים שאפשר להבין אם ממש מתאמצים. הוא היה מאוד עסוק וכמעט לא היינו רואים אותו רוב הזמן. למרות שהיה מפקד הסוללה הוא היה חלק קצת נפרד ממנה וגם בתור גנן שלו היה מאוד קשה לתפוס איתו שיחה בארבע עיניים. עידן נתן בי הרבה אמון גם כאשר הרגשתי שאני לא ראוי לו. הוא לא נתן לי לשנייה אחת להרגיש שאני פחות טוב מהגננים האחרים או שהוא מתייחס אלי בצורה מיוחדת מפני שעד לפני חודש הייתי חניך כמו אלה שאני מדריך עכשיו. הוא תמיד היה פתוח לרעיונות וההצעות שלי ולא מעט פעמים הפתיע אותי לגמרי כאשר יישם אותם.

פעם אחת היינו עם החניכים בשטח במקום שאמור לדמות מוצב בדרום לבנון. בבוקר הם היו אמורים להתעורר לקול כריזה צורמת ולירות מהמוצב אל עבר מטרות שהיו מוצבות למרגלותיו אחת ליד השנייה. המטרות היו מטרות סטנדרטיות של דמות קרטון על חתיכות עץ. כשהחניכים ישנו ואנחנו ירדנו להכין את המטרות נזכרתי שנותרו לנו שאריות חומר נפץ הודף במוצב המדומה מהירי של הלילה. השאריות האלה נאספות ופעם בחודש היו נשרפות מחוץ לבסיס. אני לא יודע מה גרם לי להיות כל כך יצירתי אבל ניגשתי אל עידן והצעתי לו למקם חתיכת חומר נפץ הודף מאחורי כל מטרה כך שבעת הפגיעה האפקט יהיה הרבה יותר מוחשי ורציני. חשבתי על החניכים שיצטרכו לירות במטרה מרוחקת בלי לדעת בכלל האם הם פוגעים בה וזה היה נראה לי פספוס.

אני לא חושב שעידן חשב על זה יותר מידי ופשוט הסכים. זה היה מסוג הפעמים בהן אני חושב שנינו הרגשנו שאנחנו מדברים באותה שפה או לפחות רואים חלק מהדברים באותה דרך. לי זה היה נראה מאוד טבעי בהתחשב בעובדה שהוא זה שלימד אותי אם בצורה עקיפה או מכוונת את כל הדברים האלה.מיקמנו את שאריות חומרי הנפץ מאחורי המטרות וכאשר הגיעה השעה לירות עליהן הם פשוט התלקחו בעמוד אש שהתנשא לגובה של כמה מטרים. החניכים היו המומים מהאפקט שבחיים לא ציפו לראות ואלה שהיו בטוחים שהם אלה שאחראים לו לא הפסיקו להתרבב בשבוע שלאחר מכן. זה היה דבר די מופרע שלא לדבר על לא בטיחותי אבל המופרעות הזאת היא משהו שעידן החדיר בי במשך שלושה חודשים ובתור גנן היו אין ספור הזדמנויות לממש אותה. בלא מעט מקרים זה לא היה מועיל ובאמת נראה מטופש אך ככה זה היה אז. רציתי להרשים אותו ולהוכיח לו שהוא לא עשה טעות. מדריכים אחרים אולי לא הבינו או לא ראו את זה כמונו אבל בגלל שאני "נעשתי בצלמו" היה לנו מאוד קל לראות את הדברים באותה דרך רוב הזמן וזאת היתה הרגשה נהדרת.

אחרי המחזור הראשון עידן עזב את קורס מפקדים. אחרי ארבעה חודשים הוא היה אמור לקבל לידיו סוללה מבצעית והיה לי ברור שאם אני הולך להיות מפקד צוות יש רק מפקד סוללה אחד שאני מוכן לשרת תחתיו. זה נשמע מאוד מפונק אבל לי זה היה הדבר הכי הגיוני בעולם שאחרי תקופת חניכות והדרכה עם עידן הפרק האחרון יהיה להיות מפקד צוות בסוללה שלו. זה נראה כמו משהו שנשלף מתוך סרט. אני מלווה את המנטור שגידל אותי לכל מקום בכל מצב. כמה שמחשבה על להיות מפקד צוות קסמה לי, להיות מפקד צוות בסוללה של עידן נראה לי הדבר הכי מושלם שיכולתי לבקש. בתום המחזור השני כאשר הוסכם שאני אוצב בגדוד מבצעי היתה לי את הפריבילגיה לבחור את הסוללה בה אני רוצה לשרת. זה באמת היה נחמד מצידם בהתחשב בעובדה שלא היה מדובר בצעד פשוט וניכר שהם רצו להקל עלי את ההתקלמות בתפקיד החדש והתובעני. בלי לחשוב יותר משנייה אמרתי שאני רוצה לשרת בסוללה של עידן וזה בדיוק מה שקרה.

7. 21 ימי מחבוש בפועל

האימון הסתיים בלילה ובשלוש לפנות בוקר סוף סוף מצאתי את עצמי במיטה. בשמונה בבוקר מישהו שלא הכרתי העיר אותי. "קום, יש לך משפט" הוא אמר בטון נטראלי והודיע לי שעוד עשר דקות אני אמור להתייצב בשלכה של סגן מפקד האגד למשפט. אני לא מאחל לאף אחד להתעורר ככה. זאת היתה השכמה נוראית ומגעילה. אם למשך חמש שעות עוד יכולתי להשלות את עצמי שזה לא באמת קרה ושסתם דמיינתי את הכל התעוררתי תרתי משמע למציאות בלתי מתפשרת ולא סלחנית. לא היה לי מושג עד כמה. מהר מאוד לבשתי את המדים ועדיין נראתי כמו שק חבוט אחרי השבוע בשטח. עשיתי את דרכי לכיוון הלשכה והכל קרה כל כך מהר. לא הספקתי אפילו לפחד או לחשוב על מה שופטים אותי ומה יכול לקרות. הייתי רובוט מנותק מהכל. הלכתי בצעדים מהירים אל עבר עתיד מעורפל ולא ידוע. כל שנייה שחלפה נכתבה בהיסטוריה האישית שלי וזאת תחושת גורליות מבעיתה.

בכניסה למשרד של סגן מפקד האגד ראיתי את יניב. כמוני הוא היה מנותק עם פנים חתומות. לא אמרנו מילה. נכנסתי למשרד ולפי הפרוטוקול הצדעתי ואחרי כמה שניות השופט שלי הצדיע לי בחזרה. אני לא זוכר מה הוא אמר. כל מה שאני זוכר הוא "רשלנות מקצועית" ואז "עשרים ואחד ימי מחבוש בפועל". בכלל לא הבנתי מה זה אומר. הוא לא אמר "כלא" או כל דבר אחר שהייתי יכול להבין. באותם רגעים של ניוון מנטאלי לא הייתי מסוגל להבין כלום. היה מוקדם בבוקר, הייתי עדיין חצי ישן ומנגנוני ההדחקה שלי לא הפסיקו לעבוד. נאמר לי להכין תיק עם כל הדברים שאני צריך ולחכות לרס"ר הגדודי שיסיע אותי לכלא.

כשחזרתי לסוללה כולם עדיין ישנו. חייל אחד היה ער ואני חושב שאמרתי לו מה קרה. הייתי חייב להגיד למישהו כי אולי זה היה עוזר לי להבין בעצמי. תוך פחות מחצי דקה רוקנתי את הארונית מתכת לי לתוך התיק. התלבטתי אם לקחת איתי מחברת ובסוף קיוויתי שלפחות יצא לי מהתקופה הזאת כמה סיפורים כתובים. לא זכורה לי פרידה מאף אחד או מילים מיוחדות. הלכתי עם יניב למגרש החנייה הגדודי וחיכינו לרס"ר שיבוא ויסיע אותנו לכלא שש ליד עתלית שם נרצה עונש של שלושה שבועות.

לראשונה בחיים שלי לא חשבתי על כלום או לא חשבתי יותר מידי. המח שלי נכנס למצב מוזר ופשוט נתתי לדברים לקרות. לא פשפשתי בתוך תוכי וניסיתי לנתח את המצב כפי שאני נוהג לעשות כל שנייה בה אני ער. לא הייתי נתון בסערת רגשות. הים היה שקט מאוד. לאט לאט שקעתי לי בתוך שקט שהוא למעשה שיא החרדה. זה שיתק אותי מרוב פחד ואפילו לא יכולתי לראות את זה. נזכרתי איך הייתי קורא בעיתון על חיילים שנידונו לימי מחבוש בפועל ופתאום זה נשמע רציני. פתאום התחלתי להבין שמשהו מאוד מוחשי הולך לקרות לי. זה לא משהו שיעבור אותי מהצד ואולי יגרד קצת. זה משהו שהולך להכנס בי כמו רכבת מכל כיוון אפשרי.

הרס"ר הגיע ונסענו לכלא. זאת היתה נסיעה ארוכה יחסית. הוא דיבר בטון חברי כמעט וניסה להרגיע אותנו. הוא עשה את זה מאות פעמים וידע טוב מאוד שלמרות שאנחנו לא אומרים כלום אנחנו רוצים לצעוק מבפנים. הוא לא שמר על שום ריחוק וניסה אפילו לתת עצה או שתיים. הערכתי אותו בגלל זה. בשלב מסוים התחלנו לדבר. ניסינו להסביר מה קרה. גם לו וגם לעצמנו. חצינו את הכרמל והגענו לכלא שש. הפעם האחרונה והראשונה בה הייתי שם היתה לפני חצי שנה כאשר עידן שפט חייל מהצוות שלי באשמת מרד אחרי שאמר לחיילים חדשים שהגיעו לסוללה שיצפו לגהנום.

חיכינו על הספסלים בסככת ההמתנה שמד"כ (סוהר בלשון צבאית. ולחשוב שראשי התיבות הן מדריך כליאה) יבוא ויקח אותנו. אחרי כמה דקות אחד הגיע והרס"ר מסר לו את הכל הניירות הנחוצים ונפרד מאיתנו לשלום. מהרגע שהמד"כ נעל את השער מאחורינו עשרים ואחד יום התחילו לתקתק אחורה וכל דקה נראתה כמו שעה. הייתי על טייס אוטומטי ועשיתי כל מה שאמרו לי בצייתנות ומהירות. זה הרגיש כמו יום הגיוס שנתיים וחצי לפני. שוב פעם להיות הכי קטן ולא משמעותי בעולם מוקף בדמויות סמכויות מרוחקות ומאיימות. עברנו תחנות שונות. את רובן אני לא זוכר. רק את הביקור המהיר במודיעין של הכלא שם נשאלתי בקצרה האם אני מכיר מישהו בכלא או שאלות אחרות בסגנון הזה. הם האנשים שאחראים למעקב אחר כל מה שקורה בתוך הכלא, מסמים ועד התאבדויות. אין ספק שמרגע לרגע המציאות נהייתה יותר מוחשית והכל החל מתממש כסיוט שאי אפשר להתעורר ממנו.

לא ראינו עצירים אחרים כמעט ולשנייה זה קצת ניחם.חשבתי שאולי נעביר את השלושה שבועות האלה רק שנינו והמד"כים. רציתי לקוות לפחות. באחת העמדות שאלו אותי האם הודעתי למישהו בבית שאני בכלא והשבתי שלא הספקתי להתקשר לאף אחד. הם הביטו בי די מופתעים ונתנו לי להתקשר הביתה. יום שישי בבוקר וכמובן שלא היתה תשובה. התקשרתי לדודה שלי וביקשתי ממנה שתודיע להורים שאני בכלא לשלושה שבועות בגלל תאונת אימונים. סביר מאוד להניח שהצגתי את זה באותה נימה סטרילית ומנותקת. אני לא זוכר איך היא הגיבה אך אני בטוח שהיא מאוד דאגה. זה לא משהו שאחיין אומר בטלפון לעיתים רחוקות או אפילו נדירות ואני מוכרח להודות שזה נשמע מאוד רציני וישר מעלה דימויים של אלקטרז. לא יכולתי להרשות לעצמי לראות בזה משהו רציני. אם הייתי מתחיל להריץ בראש סצינות מסרטי כלא ותקריות אלימות במקלחת בעקבות סבון שבאמת החליק ולא סתם נפל לא הייתי עובר את זה. אולי בגלל שהייתי שם ולא רק שמעתי על מישהו שנכנס לשם זה היה פחות דרמטי.
אחרי שקיבלנו קיטבג עם כל מה שעציר צריך הובלנו אל הפלוגה היכן שהעסק האמיתי מתחיל. עד עכשיו ניהננו קליטה שקטה ודי אילמת. היא לא הכינה אותנו בכלל למה שהתרחש מאחורי שערי הפלוגה.

8. תלושי שק"מ

כאשר נכנסנו לפלוגה קיבל את פנינו מד"כ זעוף שהחזיר אותי שנתיים וחצי אחורה בשנייה וחצי. הוא התחיל לצעוק ולנבוח עלינו ואני מיד נכנסתי לתפקיד שהוטל עלי וכבר לא הייתי מפקד קרבי עם וותק של שנתים וחצי בצבא. מאותו רגע הייתי עציר חדש עם וותק של מינוס עשרים ואחד יום בכלא. עמדנו בשורה עם עוד כמה עצירים ובמשך עשר דקות היינו צריכים לרוקן ולמלא מחדש את הקיטבגים שלנו בשלוש שניות. בכל זאת, שיהיה מעניין, אחרת לא שווה. כדי להקל על המשימה היינו צריכים להכניס את הדברים בסדר מסויים ולקפל את השמיכות. זה נמשך לנצח. הטרטור המתיש הכי ישן בספר. היה לי ברור שהמטרה היא לשבור אותנו כדי שנבין בדיוק היכן אנחנו נמצאים. אני מניח שזה משהו שצריך לעשות לכל שאר הטיפוסים שהיו מגיעים לשם וסבלו מכל מיני בעיות סמכות פתולוגיות אבל אני הרגשתי מהר מאוד שאני נמצא בתוך טעות אחת גדולה. זה היה מתיש וקצת מפחיד למרות שזה היה מאוד שקוף. לא הנביחות שלו הן שהפחידו כמו המחשבה שזה מה שמצפה לי בשבועות הקרובים. הכל נהיה יותר מוחשי ופתאום למילה "כלא" יש ריח וצבע ואני מתבוסס בתוכם. אני עכשיו חלק מהם.

טירטור הקבלה היה מתיש ונמשך קרוב לחצי שעה. לימדו אותנו איך להצדיע על ידי רקיעה ברגליים וטפטפו לנו כל מיני דברים כמו מה מותר ומה אסור. מתחם הפלוגה כלל רחבה מרכזית מוקפת במבנים מאורכים נמוכים עם קומת קרקע שהכילו תאים ומשרדים. זה כל מה שיכולתי לראות מקצה הרחבה בה עמדנו. בסוף הטירטור נשלחנו לעמוד במרכז הרחבה ונאמר לנו שיחלקו אותנו לתאים ואז באמת התחלתי לפחד. זאת היתה הפעם הראשונה מאז שהכל קרה שהתחלתי לחשוב בצורה צלולה והבנתי שהרושם הראשוני שאני אעשה על אנשים פה הוא הדבר החשוב ביותר. אם הם יחשבו שאני ביישן מפוחד הם ינצלו את זה ואני אסבול. זה דבר אחד להיות ביישן מפוחד בבית ספר או אפילו בחיים אבל לא בכלא צבאי, לא שהיה לי נסיון חיים מקיף אבל היה לי קצת הגיון להבין שהדבר האחרון שאני רוצה הוא שאנשים יחשבו שאני יכול להיות קורבן פוטנציאלי.

קיוויתי מאוד שאני אהיה עם יניב באותו תא. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מזה. המד"כ קרא בשם כל אחד ואמר את מספר התא אליו הוא נשלח. יניב נשלח לתא מספר שתיים שהיה מצד שמאל שלנו וכמו כולם רץ מהר ונבלע מאחורי שער הסורגים. אני זכיתי בתא מספר ארבע שהיה מולי ומיד הרמתי את הקיטבג ורצתי אל עבר התא. בכניסה נעצרתי. היה לי ברור שאני צריך להתנהג ההפך המוחלט מאיך שאני אולי רגיל להתנהג בכל מצב שיכול להזכיר את המצב הזה. כמו שחקן בשניות לפני שהוא עולה לבמה נשמתי נשימה ארוכה ונכנסתי לתא.

כשנכנסתי לתא לא הסתכלתי בכלל מי נמצא שם. העדפתי לחשוב שאני לבד. זרקתי את הקיטבג על הרצפה והתחלתי לקלל ולצעוק. תפסתי את מיטות הקומותיים ונדנדתי אותן כמו שיכור. מלמלתי לעצמי: "המג"ד הבן זונה הזה...." שוב ושוב ונתתי את ההצגה של החיים שלי. הייתי מבוהל כמו שרק אני יכול להיות במצבים כאלה וזה בטח נראה מאוד פאתטי. הרגשתי שאני חייב לשדר להם הכל חוץ מפחד וטריות למרות שבתור עציר חדש זה בדיוק מה שהם יודעים שאני מרגיש. במשך דקה או שתיים ניסיתי להראות בשליטה והיה לי ברור שהדבר האחרון שאני יכול לעשות הוא לבחור מיטה בקצה התא ולהתיישב שם מכורבל בתקווה שהחדר ריק ורק אני נמצא שם. זה הטרף הכי קל שיכול להיות. בעוד זזתי מצד לצד בכעס מדומה אחד מהם ניגש אלי וניסה להרגיע אותי. לשנייה עוד יכולתי לחשוב שהוא באמת מודאג אבל אני מניח שהוא סתם רצה קצת שקט.

עד אותו רגע בכלל לא הסתכלתי על האנשים האחרים שהיו איתי בתא. הם היו אולי שמונה וחלקם עמדו וישבו סביב שתי מיטות. הם נראו צעירים ובעייתים. זה נשמע מאוד סטראוטיפי מצידי להגיד והם בכל זאת היו בכלא אך רובם היו רוסים, בני מיעוטים מהסוג שמעולם לא ראיתי ואני בספק האם הם בכלל קיימים מחוץ לכתלי הכלא. כל מיני יבוסים, כנענים ופלישתים. אנשים שלא ממש הצלחתי להבין האם הם בדואים, דרוזים או סתם בני תערובות. מה שברור היה הוא שאני בטח נראתי להם כמו מושתל של המשטרה הצבאית החוקרת או סתם מישהו שהיה במקום הלא נכון בזמן הכי לא נכון שיכול להיות. לא ממש הסתדרתי להם עם הפרופיל של העציר בכלא שש ואני מניח שזאת היתה יכולה להיות מחמאה נהדרת אם לא הייתי עסוק מידי בלא להכנס להתקף חרדה.

הם בחנו אותי כמו בגד בחלון ראווה ומישהו שאל אותי את שאלת השאלות בכלא: "על מה אתה פה?". הוא ללא ספק שאל את זה בשביל כולם ואני התלבטתי מה לענות. רק להסביר להם את הקונספט של תאונת אימונים יקח לי שעה ועוד שעה לשכנע אותם שאני רציני ולא סתם ממציא סיפור כדי לצחוק על חשבונם. אמרתי להם "תאונת אימונים" והיה ניכר שזה לא היה ברדיוס של מאה קילומטר מלקסיקון המונחים שלהם. סיפרתי להם שאני מפקד לפני שחרור וזה היה די מדהים בהתחשב בעובדה שרובם שם לא היו יום אחד בצבא. הם נמצאים חודשים בכלא אבל בגלל שהפז"מ נעצר ברגע שמקבלים את הקיטבג, טכנית הם לא היו אף פעם חיילים ליותר משבוע.

ככל שדקות עברו נרגעתי קצת והפסקתי להסתכל עליהם כעל חבורת אנסים מפני שכל מה שהם היו זה עריקים פתולוגים בעיקר וסתם טיפוסים היפראקטיבים שהיו מעורבים בקטטה או השאילו משהו בלי רשות. המקום היה רחוק מלהיות אלקטרז אבל היה עוד יותר רחוק מלהיות כל מקום אחר שהכרתי ולא ניתחתי יותר מידי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה איך אני עובר את היום הזה בדרך לעוד עשרים שבדרך. לדברן הראשי קראו אלמקייס והוא נראה לי נחש ערמומי מהסוג שלא הייתי רוצה להתקל בו ברחוב אפילו באמצע היום. הוא לא נראה מאיים אבל הוא נראה כמו מישהו שאולי מחייך עכשיו אבל יכול בקלות לגרום לך לבכות. דיברתי ולא התחבאתי בפינה. היה לי חשוב להראות להם שאני בסדר ומסוגל להשתלב למרות שלכולם היה ברור שהדבר היחיד שיש לנו במשותף זה המקום בו אנו נמצאים ובזה זה נגמר. אפילו ניסיתי לדבר אחרת עם מבטא יותר מחוספס ופריפריאלי כדי לנסות להשתלב ולהראות להם שאני לא כזה מיוחד וראוי להתייחסות.

כשאלמקייס שאל אותי אם החתימו אותי על תלושי שק"מ אמרתי שלא. הוא אמר שדפקו אותי ושכל אחד זכאי לתלושי שק"מ שהוא יכול להחליף בשק"מ תמורת חטיפי שוקולד וכל מיני ממתקים. זה היה נשמע לי קצת מוזר, אבל עוד פעם, המח שלי לא עבד יותר מידי ולא ניתחתי את זה לעומק. אחרי חמש דקות עדיין לא חושבים יותר מיי בצורה צלולה. הוא אמר שברגע שאחד המד"כים יבוא אני צריך להגיד לו שלא קיבלתי תלושי שק"מ אחרת אני לא אקבל אותם וממה שהוא תיאר זאת תהיה טרגדיה אישית עצומה. כמה מהאחרים התחילו לספר על הדברים שהם לוקחים מהשק"מ והפצירו בי לבקש תלושי שק"מ כמה שיותר מהר כי אחרת אני סתם אתענה לראות אותם נוגסים בחטיפי שוקולד מעודנים בעוד אני מכה על חטא ודופק את הראש בקיר על שאני נטול תלושי שק"מ.

אחרי כמה דקות הגיעה אחת המד"כיות לדלת הסורגים ושאלה אם למישהו יש בקשות מיוחדות. כמו כל הסגל שם היא נראתה קשוחה וקטלנית למרות שמתחת למסיכת הבולדוג הסתתרה ילדה בת שמונה עשרה שחושבת על זה שהיא צריכה להתמודד כל יום עם הזוהמה האנושית הזאת. ניגשתי לשער הסורגים ואמרתי לה שלא הצלחתי להתקשר הביתה ושאלתי אותה אם תהיה לי הזדמנות לעשות את זה. היא אמרה שתבדוק והלכה. כאשר הסתובבתי אלמקייס נראה מאוד מאוכזב. הוא ניסה להסביר לי עוד פעם מדוע אני צריך את תלושי השק"מ ולאט לאט הטון שלו נשמע באזניי פחות ממליץ ויותר פוקד אבל יכול להיות שסתם דמיינתי את זה. למרות החיוכים שלו ידעתי שאני לא רוצה לעצבן אותו או לגרום לו להרגיש שאני לא מתייחס אליו ברצינות ומצידי הוא יכול לחלל על התלושי שק"מ עד כלות הנשמה היבוסית שלו.

כאשר המד"כית חזרה עם התשובה שאולי אוכל להתקשר מאוחר יותר אמרתי לה שיש לי עוד שאלה וגמגמתי: "המממ... לגבי ה...הממממ.. תלושים.... המממ... אני לא קיבלתי את התלושי שק"מ.. ו...המממ.. חשבתי אם יש אפשרות ש..הממממ.. אני אוכל לחתום עליהם או משהו כזה". המד"כית הסתכלה עלי חצי המומה ולא ידעתי איך לפרש את ההבעה המוזרה שלה. לפני שבכלל ניסיתי היא צעקה לתוך התא: "אלמקייס! אני נשבעת שאם עוד פעם אחת אתה עושה את התעלול הזה אני לא יודעת מה אני עושה לך!" וכל מי שהיה מאחוריי התגלגל על הרצפה מצחוק. היא לא נשארה להדרן והלכה. אני לעומת זאת לא יכולתי ללכת (אחד הדברים השלילים בקונספט של כלא) ונאלצתי להתמודד עם הקהל המרוצה. ניסיתי להראות להם שאני לוקח את הבדיחה בקלות אבל בטח סתם נראתי מפוחד. ידעתי שלא הייתי צריך לשאול אותה ומההתחלה היתה לי הרגשה רעה לגבי זה אבל באמת שלא רציתי לאכזב את אלמקייס. בכל זאת.

9. אור מסורג

בדרך לכלא הרס"ר אמר שיש לנו מזל שאנחנו נכנסים לשם ביום שישי כי סוף השבוע שקט יחסית ואין יותר מידי מה לעשות. מוזר אבל לא הרגשתי יותר מידי בר מזל וזה לא בגלל שאני יותר מידי מפונק. סוף השבוע עבר בשקט יחסי אני מניח. ניסיתי ללמוד על השיגרה היומית וממה שהבנתי כל היום עושים משהו. חלק מהעצירים נשלחים לעבודות שונות, לתורנות מטבח ואלה שנשארים במתחם הפלוגה צריכים לעמוד למסדר כל רבע שעה ולנקות את התא. שחס וחלילה לא יעבירו את היום ברביצה על מיטות הקומותיים. זה בכל זאת לא בית הבראה.

בלילה הראשון התכסתי בשתי שמיכות מגרדות אבל לא היתה לי ברירה. החלונות הצרים והמסורגים של התא היו פתוחים וצינת לילה חדרה פנימה והקפיאה כל חלקה טובה בגוף שלי. העדפתי כבר להתמודד עם הגירודים מאשר עם הקור. התא היה מואר במנורות מסורגות וכאשר אלמקייס או מישהו אחר בתא ביקש ממני לכבות את האור לקח לי כמה שניות להבין במה מדובר והפעם לא שיתפתי פעולה. זה היה די מבדח יחסית ולא הכי מאיים בעולם. מישהו אחר שגם הגיע באותו יום וכמוני הדיף ריח טריות נשלח לבדוק האם המפתח של הדלת נמצא מעל אחת המנורות. הוא ניגש לעשות את זה וגם הפעם לקח לי כמה שניות להבין מדוע הוא לא ימצא שם שום דבר חוץ מצחוקים של אנשים. זה נשמע מאוד ברור ושקוף אבל כאשר שוכבים על מיטה מגרדת עם אור בפרצוף ומישהו מציע לך לכבות את האור המחשבה הראשונה שקופצת לראש היא "איזה רעיון מצויין" ולא "אי אפשר לכבות את האור כי זה תא מאסר בכלא". אולי בגלל שעצירים חדשים כמוני מנסים להוכיח לעצמם שזה לא באמת כלא אלא בסיס עם תנאים ירודים ותו לא בתקווה שזה יעזור להם לעבור את התקופה.

בימים שלאחר מכן למדתי להתרגל לשיגרת המסדרים ברחבה ולספירות. כל מי ששמו נקרא היה צריך לרקוע ברגליים ולהסתובב כמו איזה חייל אוסטרו-הונגרי מהמאה התשע עשרה וזאת הפעם היחידה שמישהו שם נראה באמת כמו חייל מאיזה סוג שהוא. כאשר מישהו שאל אותי האם אני מוכן להתנדב לתורנות מטבח עניתי בחיוב. סך הכל היו לי זכרונות חמים מתורנויות המטבח בטירונות וחשבתי שלא יזיק לשבור שיגרה ולהעביר יום אחד במטבח. רק כאשר התייצבתי במטבח ודיברתי עם שאר התורנים התברר לי שהם עושים את זה כבר חודשים ואני יכול להיות פה במשך ימים. זה היה קונספט חדש אבל לא מרתיע במיוחד. עבודת המטבח היתה קלה יחסית ואיפשרה להעביר את היום בשמש ולשטוף כלים. בין שטיפות הכלים היינו יושבים בחוץ ושותים קפה בעוד כל השאר היו מעמידים את התא למסדר כל עשרים דקות. דיברתי עם מי שסידר לי את התורנות מטבח וסיפרתי לו על יניב וביקשתי שיצרף אותו גם אל סיירת הסירים והסבון.

זה ללא ספק שינה את הכל. אחרי חצי שנה שכמעט לא החלפנו מילה דיברנו בלי הפסקה. התחברנו עם שאר החברים לסיירת וההרגשה הכללית לא היתה נוראה כל כך. שנינו היינו כל כך זרים בין כולם ובלטנו מאוד. נראנו כאילו מעולם אחר ובמצב כזה מאוד קל לשאול "מה עשינו שהגענו לפה?" אבל למרות הכל לא משכנו תשומת לב שלילית מצד הסובבים אותנו. בחלק נפרד של הכלא היו הקצינים. הם חיו בתנאי פאר לעומת החוגרים ואפילו היתה להם טלוויזיה עם וידאו (הדברים הקטנים שמקדשים בכלא) והם נראו כל כך הרבה יותר דומים לנו והצטערנו שאנחנו לא שם, ולא רק בגלל הוידאו.

כחלק מתהליך הקליטה כל עציר מרואיין על ידי קצינת בריאות הנפש של הכלא. כאשר נקראתי פנימה הייתי במצב רוח מרומם. אולי יותר מידי מרומם. הרגשתי טוב יחסית והבנתי שאם אני כבר צריך לעבור את התקופה הזאת אז עדיף לנסות לעשות את זה עם כמה שפחות מלנכוליה ורחמים עצמיים. היא שאלה אותי כל מיני שאלות והייתי מאוד מחוייך ומבודח. ניסיתי להראות נינוח אבל כנראה שניסיתי יותר מידי. עד היום אני לא יודע בדיוק מה קרה אבל למחרת הוזמנתי למשרד של סגן מפקד הפלוגה. כפות הידיים שלו נעו בעצבנות ובקול מאוד לחוץ ורועד הוא שאל אותי איך אני מרגיש והאם אני מרגיש לחוץ. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר ולמה הוא שואל אותי את השאלות האלה. אומנם ראיתי תקופות יותר מלבבות בחיים אבל עדיין הרגשתי מאוד רחוק מדכאון טוטאלי. הוא שאל אותי האם חשבתי להתאבד והבטיח לי שתמיד יהיה פה מישהו שיהיה מוכן להקשיב ולעזור לי. זה היה מטורף לגמרי ולא ידעתי בכלל מאיפה להתחיל להגיד לו שאין לי שמץ של מושג מאיפה הוא קיבל את הרושם שאני חושב להתאבד או בכלל נמצא במצוקה. רק לאחר מכן הסקתי שיכול להיות שמישהו סתם הלשין עלי ללא סיבה בתור עוד בדיחת "תלושי שק"ם" או שהקב"נית פירשה את המצב רוח שלי כהלם וחרדה. אני לא שולל את האפשרות שהיא צדקה ברמה מסויימת.

בארוחה הראשונה לקח לי קצת זמן להבחין שהסכו"ם היחיד שהיה מוגש על השולחנות היה כפות. לא היו סכינים ולא היו מזלגות ואז נזכרים שנמצאים בכלא והעובדה הזאת מחלחלת עוד קצת פנימה. זה מתחיל להיות הזוי ולא מציאותי. מקום בלי סכינים ומזלגות, בו האור תמיד דולק ודלת סוגרים תמיד נעולה. אחד ועוד אחד ועוד אחד שווה כלא.

שמענו מאנשים שונים שעצירים קרביים בדרך כלל נשלחים לכלא מגידו בו הם מבצעים שמירות על עצירים פלסטינאים וחוץ מזה כמעט ולא עושים דבר חוץ מלחכות למשמרת הבאה. זה היה נשמע כמעט כמו חלום ונחשב ל"חיים הטובים" בעיניי רבים ושנינו קיווינו שלשם נגיע. זה מוזר ומדכא לחשוב עכשיו איך הכל נהיה כל כך השרדותי כמו בסרטי מלחמה. הקומבינות והסידורים השונים. כל כך הרבה תלוי בכל כך קצת. האנשים שצריך להכיר והדברים שצריך לדאוג להם. כל יום הוא מלחמה קטנה בייחוד כאשר אתה נמצא בשטח לחימה לא מוכר, בלי מפה, בלי מצפן ורק זמן לשרוף. אחרי סוף שבוע וקצת ימים בכלא שש העבירו אותנו לכלא מגידו שם ריצינו את רוב תקופת המאסר שלנו בשיגרת שמירות.

10. זמן לחשוב

אחד הדברים החיוביים בתקופת המאסר היה הזמן והשקט לחשוב על מה שקרה. אחרי חצי שנה ללא שינה וללא מנוחה כאשר אני אחראי על תשעה חיילים, תותח ונגמ"ש תחמושת בפעם הראשונה הייתי עירום מכל אחריות. אפילו נשק לא היה לי. כל מה שהיה לי זה זמן. בכלא מגידו העברנו את כל זמן כמעט בשמירות ומסדרים. בזמן השמירות הייתי שר הרבה וחושב. חושב על מה שקרה שבגללו הגעתי לאיפה שהגעתי ואיך החיים השתנו כל כך בפחות מחצי דקה. החופש מהחיילים ומהסוללה היה דבר נהדר והתחלתי לחשוב מחשבות מטורפות כמו שהתת מודע שלי אירגן את התאונה כדי שאני אוכל לברוח מהכל. אני לא הייתי מוכן להודות שנמאס לי אבל הוא לקח על עצמו את המשימה לדאוג לי. לרמות כאלה של חיפוש משמעות וסיבה הגעתי.

יותר מהכל חשבתי על הבושה האדירה וכיצד ממפקד מורעל שוויתר על תפקיד הדרכה נח וזכה להערכה של רבים הדרדרתי לתחתית הכי נוראה ומעכשיו אני לא אוכל יותר להרים את הראש. טעות מהסוג שביצעתי נחשבה לסממן האולטימטיבי למפקד הלא יוצלח, הלא מקצועי, הלא אחראי. במשך תקופת השירות שמעתי לא מעט סיפורים על מפקדים שעשו דברים דומים למרות שלא בסדר הגודל שלי (הסטייה של הפגז שיריתי כתוצאה מכמות המטען ההודף היתה שישה קילומטר. סטייה שנחשבת ליוצאת דופן לנוכח העובדה שרוב הסטיות במצבים כאלה הן בדרך כלל כמה מאות מטרים) הם תמיד סומנו וכונו בשמות לא ממש מחמיאים ועכשיו הצטרפתי למועדון שלהם והייתי חבר הכבוד המרכזי. אחרי שנתיים וחצי של ליטוף אגו וסטטוס חיובי הפכתי לבדיחה של החיל. אני אהיה בעיניי כולם "זה שירה את האאוט של השישה קילומטר". אף אחד לא ישכח לי את זה וזה ירדוף אותי לכל מקום אליו אלך.

לא האמנתי איך יכולתי להדרדר כל כך. איך אני אוכל להסתכל לחיילים שלי בעיניים אחרי זה. לחניכים שלימדתי על בטיחות בזמן ירי. הרגשתי שכל מה שעבדתי בשבילו פשוט קרס ואין סוף מחשבות על כשלון אישי ומקצועי אדיר ליוו אותי כל הזמן לכל מקום. חשבתי על עידן ואיך הוא מרגיש שהמפקד שלו שהיה אמור להיות הכי קפדן, הכי בטיחותי כשל כל כך והביא חרפה לא רק על עצמו אלא גם על הסוללה. בתור מפקד הסוללה הוא ננזף אך אף אחד מהקצינים שהיו אחראים על התרגיל לא קיבל עונש מעבר לזה. קצינים דואגים לקצינים ואלמקייס דואג למפקדי הצוותים.

זאת היתה טרגדיה אישית אדירה שרק התחזקה ככל שחשבתי עליה. זה היה חלום בלהות שנמרח על פני ימים שלמים ושיחזרתי את הירי של הפגז שוב ושוב בתקווה להבין מה השתבש. לא יכולתי לעצור את זה.אני מניח שזה היה טבעי מצידי אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב ולרחם על עצמי כפי שמעולם לא ריחמתי. אמרתי לעצמי שזאת היתה האחריות שלי ואם היו דנים אותי לשלושה חודשים הייתי מרצה אותם בלי להניד עפעף כי ירי הפגז היה באחריותי. לא חשבתי בכלל שאולי הטעות האמיתית היתה בנגמ"ש הפיקוד ואולי אני הייתי בסדר גמור ומישהו אחר טעה ובגללו קרה מה שקרה, וגם באותם רגעים המשכתי להאחז באידיאל של המפקד שסופג את האשמה מתוקף תפקידו ואחריותו והולך אל הגרדום בפנים חתומות אחרי שהשלים עם הגורל. מעולם לא הייתי כל כך מבוייש ונבוך. מעולם לא הרגשתי יותר עלוב ונלעג. מעולם לא הייתי במצב בו כל העולם שלי ידע עלי משהו כל כך מביך ולא יכולתי להסתתר ממנו. השמועות על הירי הכושל הגיעו לכל פינה בחיל. דו"חות בטיחות עם השם שלי שוכפלו והופצו בעשרות עותקים ליחידות השונות. זאת היתה התקופה הנוראה ביותר בחיים שלי ולא יכולתי לדעת שזאת רק ההתחלה.


מהיום הראשון בכלא כל מי שדיברתי איתו אמר לי וליניב שאנחנו צריכים להגיש בקשת מחילה. במקרים רבים עצירים מקבלים קיצור שירות ואפילו שחרור מיידי. כל המנוסים כביכול אמרו שהעונש שקיבלנו הוא לא הגיוני ואין שום סיכוי שאנחנו נרצה את כל שלושת השבועות, בייחוד לאור השירות הקרבי והעובדה שאנו לפני שחרור. אפילו המד"כים והקצינים אמרו לנו שאנחנו לא צריכים להיות שם ושמשהו בכל התמונה הזאת לא נראה בסדר. זה היה הדבר היחיד שעוד איכשהו נתן לנו תקווה וניסחנו מכתב בקשת מחילה למפקד האגד. התשובה השלילית לא איחרה לבוא והיה לנו ברור שאף אחד בחיל לא יתן לנו לשכוח מה קרה ולצאת מזה מבלי לשלם את כל המחיר כולל ריבית בושה. לשלם על מה בדיוק? על זה שטעינו? באותו שבוע על התאונה שלי קצין צעיר בגולני טעה בניווט בדרום לבנון וחייל נהרג כתוצאה מאש של כח נוסף שהיה באיזור וחשב בטעות שהם מחבלים. הקצין הזה הועבר לתפקיד משרדי אחרי שגרם בצורה ישירה למוות של חייל ואנחנו נידונו לרצות שלושה שבועות בכלא. זה לא הסתדר לי. זה עדיין לא מסתדר לי.

חשבתי כל הזמן על מה שקרה ובצורה כל כך אנושית וטבעית שחזרתי את אירועי יום חמישי שוב ושוב מתוך איזו תקווה ילדותית שאולי זה יגרום לזמן לחזור אחורה ואני אוכל לתקן את מה שקרה. כתבתי עשרות תסריטים חלופיים והצגתי אותם לעצמי. זה באמת היה מזוכיסטי מצידי. דמיינתי איך בשנייה האחרונה אני מבחין בטעות ומדווח בקשר וכל החיים שלי לא לוקחים את הנתיב ההזוי הזה. לא היה שום דבר אחר לעשות שם חוץ מלחשוב בצורה מעגלית ומיוסרת על מה שקרה, וזה משהו שאני עושה טוב כל כך בכל מקרה.

11. שמונים וארבע שעות ביממה

השבועיים וחצי בכלא מגידו עברו בשקט יחסי אני מניח. החומר האנושי היה יחסית לכלא שש יותר איכותי ואפשר בהחלט להגיד שהיו רגעים של צחוקים באוהלים, שיגרה והוויי שלמדתי להעריך ולהוקיר. היינו רחוקים מלהיות שפופים ומדוכאים ובשלב מסויים אולי אפילו לא חשבתי על זה שאני בכלא. בכל זאת היינו באוהלים ושמרנו כל הזמן, שיגרה שאני הייתי רגיל לה. חשבתי שאני אזכור את השמות של האנשים שהיו איתי שם, אלה שהייתי מיודד איתם במיוחד אבל היום אני בקושי זוכר את הפרצופים שלהם. אין ספק שיש משהו מאוד מגבש באווירה הזאת ופתאום אין דרגות ואין חילות. אין שום יריבות וכולם פחות או יותר שווים. זה עולם אחר וכל אחד נמדד אך ורק על פי מספר הימים או החודשים שנותרו לו לרצות. היה בזה משהו מאוד שונה מכל מה שהכרתי עד אז בצבא ואחרי שנה וחצי של פיקוד להיות פשוט עציר היה מרענן בצורה כואבת.

יום לפני שהשתחררנו חזרנו לכלא שש ושם העברנו את הלילה האחרון. זה היה היום התשע עשרה שלנו בכלא וזה היה נראה כמו היום הכי ארוך בחיים שלי. ספרתי כל שנייה, ושלושה שבועות החלו מצטברים וגועשים בתוכי. הלחץ להיות חופשי ומחוץ לחומות. ההבנה שבעצם אנחנו לא עצירים לנצח ויש לנו חיים אחרים שהשארנו בחוץ התחילה לחלחל וציפוי ההדחקה או ציפוי ההתמודדות החל להיסדק. החזרה לכלא שש אחרי הנוחיות היחסית של כלא מגידו היתה מורגשת מאוד. במגידו היינו קהילה קטנה יחסית של עצירים ומד"כים והיתה אווירה שאומנם רחוקה מלהיות משפחתית אך היתה יותר אישית ויותר אנושית בצורה מסויימת. כלא שש היה עיר של עצירים ומשמעת נוקשה וצעקות היו חלק מהנוף העירוני היום יומי. באותו יום אחרון בזמן המסדרים והטרטורים הייתי חצי רדום מרוב ציפייה. הידיעה שמחר בשעה הזאת אני כבר לא אהיה שם היתה סם הרגעה טבעי והייתי מוכן לקבל הכל. כמעט הכל.

בערב שכבתי באוהל והתכוננתי לשינה האחרונה שלי בכלא. לא האמנתי שאני בכלל אוכל להירדם מרוב התרגשות אפילו לא חלצתי נעליים או הורדתי את הבגדים. רציתי להתעורר ולקפוץ מהמיטה מוכן ומוזמן לפגוש את החופש שלי. לא רציתי לבזבז שנייה אחת. תוך כדי שיחה עם כמה מהשותפים שלי לאוהל נכנס אחד המדכ"ים והצביע על כמה אנשים בצורה אקראית. אני הייתי אחד מאותם אנשים. הוא אמר לנו לבוא איתו והוביל אותנו למבנה המקלחות והשירותים. הייתי בטוח שמדובר בעוד מסדר לילי טיפוסי אבל לא ממש היה לי איכפת. בירכתי על ההזדמנות להעביר את הזמן במשהו אחר חוץ ממחשבות אך כאשר הוא ביקש מאיתנו להוריד את הבגדים היה לי ברור שזה לא עוד מסדר לילי. האחרים הגיבו בצחוקים צפויים ונראו די משועשעים מהעניין. זאת היתה הדרך שלהם להתמודד או שהם סתם היו אנשים טיפשים שגיחכו כמו צבועים מכל דבר.

המד"כ נראה כמו ילד בן שתיים עשרה ואם הוא לא היה הומו אז הוא סתם נראה מאוד שברירי ועדין. מתחת למכנסיים לבשתי מכנסי התעמלות בגלל הקור ומתחת להם רק את מה שאלוהים העניק לי. כאשר הוא אמר לי להוריד את מכנסי ההתעמלות אני חושב שהוא ציפה לראות תחתון כי כאשר הוא ראה את הזין שלי הוא פלט איזו מין צווחה של ילדה מבוהלת וסימן לי מהר להרים את המכנסיים. זה היה די משעשע למען האמתן. אני לא זוכר אם באותו זמן הבנתי שזאת בדיקת סמים שגרתית ופשוט עשיתי מה שכולם עשו וחיכיתי שזה יגמר. אני זוכר שהיה קר בפנים ולא יכולתי לחכות להתלבש בחזרה.כמו בבדיקה אצל רופא. שילוב של הקור והבושה כנראה. שילוב קטלני בהחלט.

הלילה עבר והבוקר של החמישי בינואר הגיע. חלמתי ופינטזתי על התאריך הזה במשך שלושה שבועות. דמיינתי אותו ורציתי לגעת בו ולא לעזוב. זה אכזרי כל כך לחכות לתאריך בצורה שכזאת. לראות אותו מרחוק כל כך מעורפל ולא נגיש ולספור כל יום ולחרוט אותו בתודעה. שלושת השבועות שעברו נראו כמו שלושה חודשים מבחינתי ובאותו בוקר כבר לא יכולתי לעמוד במקום אחד ובטח שלא לשבת. למרות כמה רגעי שבירה החלטתי שאני אצא מכל החוויה הזאת מחוזק ואחזור לסוללה לסיים את מה שהתחלתי. בשבוע שהשתחררתי הסוללה היתה אמורה להיות מוצבת בשרייפא לתקופה של שלושה חודשים וזה מה שנתן לי את הכח. זה נשמע כל כך מטופש עכשיו אבל אז זה פשוט היה ככה. אחרי כל מה שקרה עדיין לא הייתי מוכן לוותר על מה שעבדתי בשבילו ועדיין האמנתי בחיל ובמה שתכננתי.

מקץ כמה שעות ולא מעט עיכובים השתחררנו מהכלא. כבר היה כמעט צהריים. אבא שלי חיכה לנו בחוץ והסיע אותנו הביתה. בדרך אני ויניב לא אמרנו מילה. אבא נהג ודיבר אל עצמו על מה שקרה. הוא הרים את הקול וכמעט צעק. הוא דיבר על הצבא ועל המפקדים הלא אנושיים שנתנו לנו להירקב שם ולא התייחסו לבקשת המחילה. הוא דיבר על האטימות שלהם וחוסר ההתחשבות והוא פשוט רתח מזעם. הייתי יותר מידי המום בשביל להתבייש ולבקש ממנו שיפסיק. פתאום התחלתי להבין איפה הייתי בשלושת השבועות האחרונים. אבא דיבר והסתכלתי החוצה על המכוניות והכל נראה צבעוני כל כך, החיים האמיתיים, והתחלתי לבכות. רק אחרי שיצאתי משם הבנתי איפה הייתי ומה לא היה בסדר בתמונה הזאת. אבא אמר את כל מה שאני לא יכולתי או לא רציתי לראות. העדפתי לשמור את הכל בפנים כי זה היקל על ההתמודדות אך כאשר שמעתי אותו מדבר כך בכעס ותסכול לא יכולתי להתאפק יותר. כל כך ריחמתי על עצמי פתאום.

12. יותר גרוע מזה יכול להיות

אני לא זוכר כל כך את החזרה הביתה ואיך זה הרגיש. במשך השמירות בכלא הייתי שר כל הזמן כדי להעביר את הזמן ואחד השירים שכיכבו שוב ושוב במצעד הפזמונים האישי שלי היה השיר "נגד הרוח" של שלום חנוך. הייתי שר אותו בלי הפסקה והדבר הראשון שעשיתי כאשר חזרתי הביתה, לפני שפשטתי את המדים, היה לשלוף את הגיטרה, לשים את הקסטה בפול ווליום ולשיר ביחד עם שלום. יכול להיות שסגרתי את החלונות כי הווליום באמת היה על גבול הקרימינאלי. שרתי ספק צרחתי את מילות השיר אבל למעשה צעקתי קריאת חופש אחת ארוכה. אני לא יודע איך כל ששת המיתרים בגיטרה לא נקרעו באותן ארבע דקות. אולי הם באמת השתדלו בשבילי וידעו כמה זה חשוב. כל הלילות הקרים והגשומים האלה, ישוב בתוך עמדת שמירה מעץ דמיינתי שוב ושוב על לנגן ונאלצתי להסתפק בהמהומים. זה כל מה שאני זוכר מהחזרה הביתה. ביום למחרת יניב הגיע עם רכב ועשינו את דרכנו לרמת הגולן בחזרה לסוללה.

הנסיעה היתה נינוחה יחסית למה שעברנו. לא היה לנו מושג מה יקרה כשנחזור. לעת עתה הפנמתי את כל תחושות המבוכה והבושה הבלתי ניתנות לתיאור והשתדלתי ליהנות מהנסיעה. אין ספק שהשלושה שבועות האלה מאוד גיבשו אותנו. הוא היה הבן אדם היחיד בעולם שיכול היה להבין מה עבר עלי ואני עליו. זאת היתה שותפות רגשית חזקה וממצב בו כמעט ולא דיברנו לפני התקרית הרגשתי מאוד קרוב אליו וידעתי שזה משהו שישאר איתנו עוד הרבה הרבה זמן.

מצב הרוח היה מרומם יחסית כאשר הגענו למחנה ועשינו את דרכנו אל מגורי הסוללה. כולם היו עסוקים בהכנות קדחתניות לקראת העזיבה וההתייצבות בדרום לבנון ולאט לאט הרגשתי איך אני חוזר להיות מפקד וזה לא הרגיש נורא בכלל. עידן יצא לקראתנו והיה טוב לראות אותו. הוא לקח אותי הצידה והודיע לי בשקט שאני כבר לא מפקד צוות. זה היה הדבר הנורא ביותר שמישהו אי פעם בישר לי. לשבריר שנייה הרגשתי רווחה עצומה אבל זה רק טבעי כאשר מבינים שנטל אחריות עצום יורד מהכתפיים, אבל אחרי שזה עבר התחלתי לעכל מה זה באמת אומר. להיות מודח מתפקיד פיקודי בנסיבות כאלו זה הדבר הכי מבייש ונורא שיכול להיות. כל הזמן הזה בכלל לא חשבתי שזאת אפשרות, אם כבר אז ברגעי משבר החלטתי שאני אגיד לעידן שאני לא מוכן להמשיך לפקד על הצוות אבל אחרי שהגעתי להחלטה שאני לא אתן לזה לשבור אותי לא העלאתי על הדעת שזה מה שיכול לקרות.

חשבתי ששום דבר נורא יותר לא יכול לקרות אחרי שלושת השבועות האחרונים אבל הסתבר שטעיתי. זה היה עלבון עצום שעד היום לא לגמרי התגברתי עליו. אחרי כל התיכנונים, השאיפות והרצונות להיות מפקד צוות איבדתי הכל. זאת היתה תחושה איומה ובלתי ניתנת לעיכול. סירבתי להאמין שזה באמת מה שהולך לקרות. לעשות את הטעות ולשלם על זה היה דבר מבייש ברמות שלא יתוארו, אך להיות מופשט מפיקוד בנוסף להכל היה פשוט המסמר האחרון בארון. אין מילים שיתחילו לתאר את תחושת הכשלון וההלם. המצב רק נהיה גרוע יותר בדיוק כאשר חשבתי שאני יכול להניח את הכל מאחורי ולהמשיך כאילו שום דבר לא קרה.

אני לא זוכר את המפגש המחודש עם חיילי הסוללה והצוות או את שאר המפקדים. לא רציתי להגיד לאף אחד שהדיחו אותי מפיקוד על הצוות אבל הם כבר ידעו. זה היה בחזקת שמועה מאוד מבוססת ולא יכולתי לברוח מזה. בערב היתה לי שיחה עם מפקד הגדוד. הוא אמר דברים כמו שזאת לא הפעם הראשונה שאני מפגין התנהגות חסרת אחריות ורמז בצורה בוטה שהוא לא רואה את התקרית כמשהו מקרי ומבודד לחלוטין. הוא שאל אותי האם אני יודע איך הם זיהו את נקודת נפילת הפגז בצורה רטורית לחלוטין והשיב שילד שרכב על אופניים ליד מקום הנפילה בזמן שזה קרה כיוון אותם לאחר מכן. הפגז נחת קילומטר מהגדר של קיבוץ "קשת" לדבריו וזה אומר שעוד מאה אלפיות לכיוון הלא נכון והפגז הזה היה נוחת בחדר אוכל או במקום אחר בקיבוץ. בחודשים לאחר מכן אנשים אמרו לי שעידן מכר אותי לאצולת הקצונה וניסה לצאת מכל הסיפור כאילו אני הייתי האשם היחידי. עד היום אני לא יודע מה באמת קרה שם. מה שהיה ברור הוא שאף אחד לא יתן לי לשכוח את מה שקרה ושאני הייתי אמור לשמש מקרה לדוגמא עבור כל שאר מפקדי הצוותים בחיל. מצחיק, אבל זה בדיוק מה שתכננתי להיות כל הזמן, רק לא בדיוק בנסיבות האלה.

מפקד הגדוד אמר לי שאני אמור להיות מוצב מחדש כסמל מבצעים, אחד התפקידים הכי נחותים ונלעגים בחיל. ממפקד צוות שהיה גנן הדרדתי לתחתית של התחתית וזה לא היה משהו שיכולתי לראות קורה. התחננתי בפניו והשתדלתי להחזיק את הדמעות בפנים ולנטרל את העקצוצים בצמרת האף. אמרתי לו שאני מעדיף לחזור לסוללה בתור חייל פשוט מאשר להיות סמל מבצעים ובאמת התכוונתי לזה. זה היה נראה כמו משהו הרבה פחות משפיל ומעליב. חייתי סיוט נורא ומרגע לרגע הוא רק הלך ונהיה יותר מבעית ולא אפשר. בפחות מחודש הפכתי ממפקד צוות לעציר ועכשיו איבדתי את הצוות שלי והייתי אמור להיות סמל מבצעים ולסיים את השירות בצורה בזויה ומשפילה שכמותה לא יכולתי להתחיל לדמיין ואם הייתי מנסה אני לא רוצה לחשוב היכן הייתי גומר.

כשיצאתי מהלשכה כבר היה לילה. יניב ואני היינו אמורים לעזוב בבוקר למחרת לכמה ימים ולחזור הביתה אבל החלטנו לעזוב כבר באותו הלילה. לא היה לנו איכפת משום דבר והרגשנו שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. רציתי להיפרד מהחיילים שלי ומשאר הסוללה אחרי חצי שנה של שירות משותף אבל כולם כבר ישנו. החייל היחיד שמצאתי היה אורי. אחד החיילים היותר בעייתיים שהיו לי אך ביחד העברנו חצי שנה לא קלה והוא היה מישהו שבאמת ניסיתי לטפח והייתי גא בו. נכנסנו למועדון הסוללה והתחלתי לומר כמה משפטי סיכום וניסיתי להיפרד ממנו אבל בעצם להיפרד מכל כך הרבה דברים בבת אחת. עם כל מילה שאמרתי הרגשתי איך אני נחנק יותר ויותר בפנים עד שלא יכולתי יותר. התרוממתי בבכי והפכתי את אחד השולחנות שהיו שם ופרצתי החוצה היסטרי ורועד. ירדתי על הברכיים ובכיתי ובכיתי ובכיתי. לא האמנתי שזה באמת קורה לי. שאני באמת מנהל את השיחה הזאת ונפרד. שאני באמת הולך לעזוב את כל מה שהתרגלתי אליו. אורי, שאני תמיד הייתי זה שסחב אותו ודחף אותו קדימה הרים אותי בעדינות. כמה אירוני. הייתי שבר כלי.


13. מצבה על הקיר

אורי היה היחיד שהספקתי להפרד ממנו. כל שאר המפקדים ישנו ולא רציתי להעיר אותם. אחרי חצי שנה ברחתי באישון לילה כמו גנב בלי לומר מילה. הוצאתי טוש שחור שהיה לי בארונית וציירתי על הקיר בגדול ישו צלוב על צלב כאשר בראש הצלב היו נעוצות דרגות סמל. מעל הצלב כתבתי "לכל הלאחים שלי, משק"י ברק" ובצדדים "אוהב אתכם בדם ובנפש היה נהדר כל עוד זה נמשך. אל תתנו להם לצלוב גם אותכם". חתמתי את השם שלי בגאווה והוספתי - "מפקד צוות 2ב". החיים שלי מעולם לא נראו כל כך עגומים והזויים. כל תחושות הדכאון והייאוש שאי פעם חשתי התגמדו לנוכח מה שעבר עלי באותו לילה. הייתי הרוס לגמרי.

נכנסנו לאוטו ויניב התחיל לנהוג. אחרי פחות מדקה של נסיעה התחלתי לבכות והוא עצר בצד הדרך בצומת מואר לא רחוק משער המחנה. ישבתי על הכביש ובכיתי. מלמלתי המום לחלוטין "למה הם עושים לי את זה???" פעם אחר פעם אחר פעם מזועזע ולא מוכן להאמין. יכולתי לראות שהוא נבוך ולא יודע מה לעשות אז הוא פשוט לא עשה כלום ונתן לי להוציא הכל החוצה. הקאתי את הנשמה במובן הכי מטאפורי שיכול להיות. באותן דקות בלילה הקר כאשר בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה מאוד זמן הייתי חסר שליטה לגמרי. המלמולים הספוגים בדמעות היו משהו שלא שלטתי עליו ולא הרגשתי שאני יכול לעצור. זאת הרגשה איומה של חוסר אונים והייתי יכול להתעלף רק כדי לברוח מהכל. הייתי יכול גם משהו אחר.

במשך שעות הנסיעה לא אמרתי מילה. הסוללה עלתה ללבנון ואחרי כמה שיחות טלפון אבא שלי סידר שאני אחזור לבסיס ההדרכה היכן שאנשים עוד זכרו אותי במקום להשאר באגד ולהיות סמל מבצעים. נדדתי בין שלישים והייתי אבוד לגמרי. לא הייתי שייך לאף אחד ולא ידעתי מה יקרה איתי. מפקד הבסיס שזכר אותי לטובה מתקופת הגננות והבקשה להיות מפקד צוות החליט לגמול לי ותפר לי תפקיד מיוחד בלשכה שלו. אני בטוח שהוא ניסה לעשות משהו טוב אבל לא תיפקדתי. בפועל הייתי פקידה ממין זכר רק שבמקום להכין קפה הייתי אמור למלא טפסי מעקב אחרי ביצוע המשימות שהוטלו על מפקדי הענפים השונים בבסיס. התואר הרשמי היה קצין בו"ם (בקרה ומעקב או משהו כזה). קצין בו"ם. זה נשמע כמו בדיחה לא מצחיקה.

אחרי חודש של יחסים מאוד מתוחים עם שלושת הפקידות ושני הנהגים של הלשכה כל הצדדים הבינו שיש בעיה והיא אני ולמזלי מפקד ענף מפקדים שזכר לי חסד נעורים החזיר אותי אל חיק הענף בו גדלתי ואל האנשים שאהבתי. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות כמו משפחה מנחמת ושם סיימתי את השירות שלי כחונך גננים. זכיתי לראות את החניכים שלי לשעבר גננים וקצינים. זה עשה אותי מאוד מאושר וגא להיות שם לקראת סוף השירות וללוות איתם את הימים האחרונים שלי בצבא.

תחושות המבוכה, הכשלון והבושה לא הרפו עד היום האחרון. לכל מקום בו הגעתי הייתי ידוע בתור "האאוט של השש קילומטר" וזה היה אות קין שלא יכולתי להוריד ולא היה טעם לנסות. למרות שהייתי מוקף בחברים הייתי חיה פצועה ורוב הימים קברתי את עצמי בחדר בשיגרה של חוסר מעש וציפייה לשחרור כמו כל השאר. חשבתי הרבה על מה שקרה ולפחות מצאתי את עצמי בסוף היכן שהתחלתי. למרות התקרית האנשים מסביב העריכו אותי בצורה מסויימת על זה שניסיתי אני מניח ושהלכתי נגד הרוח ועשיתי את מה שרציתי. הם באמת היו אנשים מיוחדים וחברים טובים. אני לא יכול לחשוב על שום מקום אחר בו הייתי מעדיף לסיים את השירות אחרי מה שקרה.

שמונה חודשים ושישה ימים אחרי שהשתחררתי מהכלא השתחררתי מהצבא. חלומות על להשתחרר עם בני המחזור שלי נגוזו והשתחררתי שבוע וחצי אחרי כולם לבד עם עוד שני חיילים. זה היה יום של ליקוי חמה. אני בחיים לא אשכח. כל התוכניות על שירות מזהיר התנפצו בשנייה שאותו פגז מספר ארבעים ואחד יצא מהקנה של התותח שלי ומאז אני חי מציאות של כשלון אישי ומקצועי כמעט על בסיס יומי. למרות הזמן שעבר וימשיך לעבור התסכול ישאר וכל חודש דצמבר יקח אותי בחזרה לרמת הגולן ולירי, למשפט ולכלא, לגדוד ולבכי מחוץ לאוטו של יניב. הזעזוע עדיין נשאר ולא רק בגלל שאני נוטה להקצין דברים ולשמור ארכיון נפשי של כל מה שקורה לי. אחרי כל מה שתכננתי ועבדתי בשבילו להגיע למצב מוחלט של אבדן הערכה וכבוד בעיניי אחרים יכול אולי להראות כמו שיעור סדיסטי או סתם חוסר מזל. בכל מקרה, זה לא משהו שיעבור עם הזמן, וגם אם כן, תמיד יהיו לי את השורות האלה שיזכירו לי את מה שלפעמים הייתי מעדיף לשכוח.


כל האירועים והפרטים שתוארו קרו במציאות עד תלוש הש"קם האחרון.

הפגז נפל "רק" כמה קילומטר רחוק יותר.

"...שיאים של התמדה, נאמנות ומסירות נפש." יגאל אלון "מסך של חול"

ראשית, המסו"ל המדובר (עידן) עדיין נמצא בשירות קבע. בפעם האחרונה שאני זוכר הוא היה סמג"ד "הרעם" ויום אחד חיסל מחבל כאשר נקלע לפיגוע ירי.

אחרי קריאת הסיפור הדבר הראשון שבטח כולם (וגם אני) מרגישים הוא אמפתיה לבחור אבל בואו נסתכל על הסיפור בראייה עניינית על פי העובדות:

המפק"צ ירה פגז במטען לא נכון.
מדובר בתקלה מקצועית נטו. ואני אסביר:
כאשר המפק"צ מקבל פקודת ירי הוא מקבל בעל פה את נתוני הירי וצריך לחזור עליהם תוך כדי בדיקת התחמושת. זה בנוסף למסך התצוגה שבו מופיעים נתוני הירי.
הפקודה כוללת את נתוני כיוון הקנה, סוג הפגז, סוג המרעום, התקנת המרעום, מטען החנ"ה ועוד.

על פי התרגולות הטען הוא זה שמניח את הפגז על המגש ומספר 5 הוא זה שמכניס את החנ"ה וסוגר את הסדן, אבל שום דבר מאלה לא קורה ללא בקרה צמודה של המפק"צ.
הוא זה שבודק את התחמושת שמחוץ לצוות, והוא זה שבודק את התקנת המרעום של הפגז שנמצא על המגש, והוא זה שמוודא שהחנ"ה היא במטען הנכון.

בסוללה שלי ארע סיפור דומה:
בארועי חומת מגן היינו בגזרת הר-דוב, ואחד המפק"צים שהיה בסך הכול שבועיים בתפקיד קיבל פקודת ירי. הוא לא בדק את החנ"ה ובטעות ירה את הפגז עם מטען אחד עודף.
הפגז נפל כשני ק"מ "ארוך" מהמטרה, בסמוך לבתי כפר לבנוני.
אותו מפק"צ נידון ל28 ימי מחבוש ונמנעה ממנו הזכות לפקד על חיילים, הוא חזר לשיבטה.

כמובן שאני מזדהה עם הכאב של המפק"צ- אני עברתי את אותו מסלול בערך, גם אני נשפטתי לא פעם ולא פעמיים וגם אני הרגשתי שלפעמים הקצינים "מוכרים" חיילים כדי לשמור על התחת שלהם.

עוד משהו קטן.
המפק"צ בסיפור ירה 41 פגזים וסיפר על הכמויות האדירות שמפקדים אחרים ירו.
ובכן אני יריתי 278...

לעולם אשא דגלך בגאווה

הסיפור כתוב יפה מאוד. אני באופן אישי טוען גם שצריך לבדוק את נסיבות האאוט. מנסיוני אני - כמדריך מילואים הייתי קב"ט, כאשר הצוות ירה מטען 9 במקום מטען 8. התוצאה - 2 ק"מ אאוט. העונש - 21 ריתוק (ללא משפט). הסיבה - הצוות ירה בצוות מוקטן (5 אנשים) על גבול מגבלות הבטיחות.

גדוד מילואים מגיע להתאמן.

אני לא זוכר אם היה מדובר על עדכון של הבק"ש (שלא הועבר בשיעורים העיוניים), או שאלו היו חבר'ה מוסבים, אבל בכל מקרה הייתה בעיה עם החישוב של האלפיות.

ירו באאוט של 36 ק"מ...

מעניין מי הלך שם לכלא...

התומ"ת היה מוצב באזימוט 90- ! והגנן לא וידא כיוון. במקום לירות מערבה, הם ירו דרומה....

רק עכשיו ראיתי את האשכול, סתם שתכירו - הטעות שקרתה בסיפור היא בידיוק אותה טעות שקרתה עכשיו בסוללה שירתה פגז ללבנון לפני חודש בערך.

המפק"צ קיבל משימה, הודיע עליה "מוכן", השתנו לו הנתונים, הוא שינה קו וטווח, אבל לא שם לב שהמטען נמוך יותר. הוא ירה עם 2 תתי מטענים יותר ממה שהוא היה צריך (3.5 ק"מ).

הוא קיבל 21 יום כלא, לא נשללה ממנו פיקודיות אך נשלל ממנו לפקד על צוות. הוא נשאר בסוללה בתפקיד מנהלתי, להערכתי הוא לא ישאר בסוללה במחזור הבא.



בכל מקרה, גם לי הציעו להיות גנן מחזור ראשון, הסכמתי אבל המג"ד שלי טירפד את זה (היו לו סיבות טובות).

בקשר למספר פגזים שיריתי, חלק יגידו שיריתי 0 כי אני לא בתומ"ת, אני במפי"ק (הנגמ"ש שנותן את כל הנתונים לתומ"תים ונותן להם פקודת אש) מספר הפגזים שיריתי הוא יותר מ500. עם טעות ירי אחת שהייתה באשמתי רק בצורה עקיפה ולכן קיבלתי על כך נזיפה.

קשה לו לקבל שגם הוא עושה טעויות.
אם הוא ימשיך בגישה הזאת יהיה לו מאד קשה בחיים.

שיגיד תודה שהטעות שלו נגמרה בלי נפגעים.

מה שכן הוא יודע לכתוב, חשוב שכל הצעירים פה יקראו את זה וילמדו איך כותבים, גם מעניין וגם נכון.

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק