אמנם קצת באיחור - אבל לכבוד ט"ו בשבט - קצת על הפרח המסמל את העונה

שקד מצוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שקד


מיון מדעי
ממלכה:צומח
מערכה:בעלי פרחים
מחלקה:דו-פסיגיים
סדרה:ורדנאים
משפחה:ורדיים
תת־משפחה:שזיפיים
סוג:פרונוס
תת־סוג:Amygdalus
מין:שקד מצוי
שם מדעי Prunus dulcis

שקד מצוי (שם מדעי: Prunus dulcis) הוא מין של עץ המשתייך למשפחת הוורדיים. הוא ממוין בסוג פרונוס ובתת הסוג "Amygdalus" יחד עם האפרסק.

מקור המין כנראה באסיה המערבית, והוא תורבת לפני אלפי שנים. בארץ ישראל ניטעו במקומות שונים מטעי שקדים, וגדלים בה גם שקדי בר, בעיקר בחורשים של הגליל, הכרמל, השומרון ויהודה. השקד הוא עץ קטן, קומתו אינה עולה בדרך כלל על ארבעה מטרים. לעומת זאת יש לו שורשים עמוקים, ולפיכך הוא יכול לגדול היטב גם באזורים שהגשמים מעטים בהם.

עלי השקד נושרים בסתיו והפרחים מקדימים לפרוח עם בוא האביב. בשנים קרות במיוחד עלולה הפריחה להתאחר. הפרחים נפתחים לפני ניצני העלים. טרפיהם של עלי השקד מוארכים וגם פטוטרותיהם ארוכות. הפרחים לבנים, לעתים ורדרדים ומפרישים צוף. הבשלת הפירות חלה זמן רב לאחר הפריחה, כשישה חודשים ואף יותר מכך.

הפרי הוא בית גלעין שעיר. החלק הנאכל העיקרי הוא הזרע, אך לעתים אוכלים את הפרי הצעיר בשלמותו, כאשר יש לו עדיין ציפה ירוקה וחמצמצה, והקליפה שמתחתיה עוד לא התקשחה. הזרעים של שקדי הבר הם מרים, ומכילים חומר בשם אמיגדאלין, המתפרק ויוצר חומצה ציאנית. חומצה זו היא רעל מסוכן ולפיכך אסור לאכול כמות מרובה של שקדים מרים. הזנים התרבותיים מכילים כמות קטנה יותר של חומר זה ולפיכך יש להם טעם מתוק יותר. זרעי השקד התרבותי מכילים כמויות גדולות של שומן, חלבון, ויטמינים ומינרלים, ולכן יש להם ערך תזונתי רב.

עץ השקד מגיע למלוא תנובתו רק בהיותו כבן עשר שנים.

את עץ השקד נוהגים לכנות גם "שקדייה". השיר "השקדייה פורחת" הוא שהשריש את השם שקדייה לעץ השקד, שהפך לסמל של ראשית הפריחה בארץ ישראל. כיוון שהשקד פורח בסמוך לט"ו בשבט, הפך עץ השקד מאז תחילת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לסמלו של החג. פריחתו מרשימה על רקע ראשית הלבלוב הירוק, בעיקר אחרי חודשים רבים של יובש.

השקד נזכר ארבע פעמים במקרא בהקשרים שונים. בשלוש מהן מוזכר עץ השקד בהקשר לשקידתו וחריצותו, בגלל פריחתו המוקדמת והקצרה.

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20