 |
01-01-2008, 07:59
|
|
|
|
חבר מתאריך: 08.04.06
הודעות: 1,390
|
|
היי MAX-MAX
לגבי התגובה שלך - בוא נגיד שכבר התרגלתי לקבל שוב ושוב בדיוק את אותה התגובה, אז אני קצת מחוסנת. לא נפגעתי. ראיתי את הצד האיכפתי וזה מה שחשוב. אני יודעת בפנימיותי שהפתרנות שהיו מקופלים בתגובה הזו, הם אינם התשובה הנכונה, אבל לך תסביר לאנשים... לא יודעת איך להסביר. זה בדיוק כמו שרוב האנשים יכולים לצייר קו ישר, וזו ממש לא בעייה, זה הרי מובן מאליו, והם לא יכולים להבין איך יכול להיות שיש אדם שלא יכול להחזיק אפילו את העיפרון ביד שלו. אני יודעת שהשינוי צריך להיות בפנימיות ולא באלמנטים חיצוניים. אם אני עדיין לא מוכנה נפשית בפנימיותי לחיות לבד, אז אפילו אם אעשה זאת (נניח בגלל לחץ חברתי), אז אהיה אומללה מאוד.
אני יודעת שמאוד איכפת לך ממני, ואני מאוד מאוד מודה לך על ההשקעה שאתה משקיע כדי לעזור לי.  . אני אמוד אוהבת את התגובות והתשובות שלך באופן כללי, וכל מה שאתה עונה לי, גם דברים ששאלתי אותך פעם בפרטי, אני מדפיסה, שומרת אצלי קרוב, קוראת שוב ושוב, מנסה לעשות ולנסות. מבחינתי העצות שלך מאוד מעשיות בשבילי כי הן עוסקות בחלקים הפנימיים ולא במעטה החיצוני.
תודה ואוהבת גם  
טוב, אני רוצה לענות לך בפרוטרוט, וכפי שאמרתי קודם, ייתכן שתהיה התנגדות מצידי, אז אל תתייאש ועזור לי למוסס אותה. הכל נכנס לתת מודע ויפעל משם ברגעים המתאימים. אתה זורע עכשיו את הזרעים לעתיד. אני בטוחה במאה מאוד שזה אכן יהיה כך, כי היתה לי דוגמה מצויינת לפני כמה שבועות: המורה שלנו של הצ'י קונג הוא מורה מצויין. הוא דורש הרבה. הרבה שאני לפחות לא יכולה לעשות. הרגשות וזרימת אנרגיה, הכוונה מודעת, דיוק, ולא לעשות את הצ'י קונג והטאי צ'י כמו התעלמות נחמדה. הוא כל הזמן מסביר ומפרט מה צריך לעשות טכנית ומה צריך להרגיש פנימית, מבחינת האנרגיה. אני לא מצליחה לעשות מה שהוא אומר למרות שאני מנסה שוב ושוב מחדש. אני עושה אולי 0.001% מתוך המאה אחוז שהוא דורש יחסית לרמה שלנו. אבל זה מובן. חשמל - לא בבת אחת. אבל זה לא מה שרציתי לספר. העיניין הוא שהוא היה במילואים והוא נתן לבן שלו להעביר את השיעורים במקומו. הגישה של הבן שלו היא שונה לחלוטין ממנו. הבן מתמקד אך ורק בטכניקה. אבל הנקודה היא שברגע שהוא אימן אותנו, כל מה שהמורה הסביר לנו חזר לי שוב ושוב בראש, וניסיתי לעשות הכל, כאילו הוא נמצא שם לידי ומדבר איתי.
סתם רציתי לומר משהו שלא קשור. איני יודעת אם ראית את התגובה האחרונה שלי ששאלתי את הבחור, ומסתבר שיש לו חברה.
מה שאני מרגישה עכשיו הוא שאני לא יודעת לאיפה לפנות ולאן ללכת. אני לא יכולה ללכת לכל מקום, אני לא רוצה דרכים כמו פגישות עיוורות או ניסיונות באינטרנט או היכרויות או שידוכים. מה שאני מחפשת זו את הדרך בתוך עצמי, את ההובלה הפנימית והידיעה הפנימית לאיפה ללכת כדי למצוא את הזוגיות המיוחלת. ההדרכה הפנימית הזו לא חייבת להיות משהו שקשור לאנשים. ייתכן שסתם לעשות איזו יצירה יכול להיות הדרכה נכונה לעכשיו. לצערי הדרך שאני חוזרת אליה באופן אוטומטי אלו המחשבות הנוגות והעצובות בדבר חוסר האהבה, וזאת במקום להתמקד באיך אני הולכת ולאיפה. אני יודעת שבשביל זוגיות אני את עצמי מבפנים צריכה לשנות.
ועכשיו ולתגובה שלך:
נכון - הפחד שלי אכן מנהל את חיי ולא רק בתחום הזה. במקום להשתמש בו כמדריך, כתמרור אזהרה, אני מעניקה לו מעמד של שולט, ולמרות כל המציאות מסביבי, הצלחתי להוריד מסמכויותיו אך מעט. העבודה העצמית עזרה לי בזה מאוד, אבל לצערי אני לא עושה אותה חודשים רבים, מחוסר זמן וסדר עדיפויות, וזה אכן נותן את אותותיו. חזרתי לנקודת ההתחלה שהתחלתי ממנה, והפחד שלי הוא לא לחזור לתופעות הלא רצויות שהיא גרמה לי, שכל כך ניסיתי להאבק בהן ב-3 השנים האחרונות.
אכן, המוח שלי מקשר זוגיות לטווח ארוך כדבר בעיקר מכאיב, יש פגיעות חזקות שבן הזוג שלך פוגע בך בפנימיות, ותמונות שאחרי זמן ממושך האהבה מתה, דועכת, יש ניכור מחדש, דחייה ובדידות. אלה תמונות שעולות לי תדיר, בכל פעם שאני מפנטזת על מישהו, ולא משנה מיהו. רק עם הבחור הזה חל מפנה לא צפוי: התמונות שעלו לי היו תמונות והרגשה של "אהבה זה כיף". לא הרגשתי שום כאב כשדימיינתי אותו ואותי. זה הפתיע אותי. זו היתה חוויה שלא הכרתי. עכשיו אני אגיד משפט שתבין רק לפי מה שאכתוב בהמשך: אלו היו התמונות היחידות שכשדימיינתי אותן גרמו לשינוי ההרגשה מ"רגש עכשווי" ל"רגש חדש וכיפי". אף תמונה "כיפית" שדימיינתי אי פעם בחיי לא גרמה לשינוי תחושה ל"כיפית ושמחה". אני גם יודעת שלפני כן, מעולם לא הייתי יכולה לדמיין דבר כזה. את התמונות הטכניות - כן, אבל לא את ההרגשה המלווה להן. אני אולי מצליחה לדמיין תמונות, ואפילו יכולה לנסות ולהכריח את המוח שלי לדמיין אותן, אבל אני לא יכולה להרגיש משהו שונה ממה שאני מרגישה באותו רגע. אלא אם כן אלו תמונות מכאיבות, ואז הרגש משתנה אוטומטית לכואב יותר ושלילי יותר. וזה ההבדל העצום בין דימיון שעובד לדימיון שלא. הרגש המתלווה לתמונות הוא החלק שמכשיל את כל העסק או גורם לו לעבוד יותר טוב. כפי שהסברתי, התמונות יכולות להיות מה שהן רוצות. הרגש - בשלו. את הנוסחה "מחשבה ודימיון יכולים לשנות את הרגש" הצלחתי ליישם אך ורק בכיוון אחד (השלילי הכואב) ולא בכיוון השני (הכיפי והאוהב). את הרגש מעולם לא הצלחתי לשנות באופן רצוני, וזה החלק היותר חשוב לי. לכל היותר הצלחתי לחסום אותו מעט אבל מצד שני לא הרגשתי שום דבר טוב. רק "כלום". אני אולי יכולה לדמיין כל מיני מצבים נפלאים שהייתי בהם, אבל הרגש העכשווי הוא זה ששולט והוא זה שאותו אני מרגישה. האמת, כשאני חושבת על זה, הדבר היחיד שהצליח להרגיע לי את הרגש וקצת להסית אותו לצד זה לצאת לפעולה בכיוון אחר לגמרי. אבל זו חייבת להיות פעולה אמיתית, שכל כולי יושקע בה, למשל כשמישהו מבקש ממני עזרה, או הבוס מבקש משהו דחוף, או שהאחיין שלי מגיע ואני צריכה לשחק איתו עכשיו. כשאני מנסה ליצור מצבי פעולה בעצמי זה לא מצליח. חלק גדול ממני עדיין שם, בכאב.
לקפוץ למים - כשארגיש בטוחה מספיק וכשארגיש שזה באמת הצעד הנכון לעשות, אז אעשה אותו.
להתמקד בהווה - נכון מאוד. לדעתי לא להתמקד בהווה זה עיניין של הרגל מושרש. בשנתיים האחרונות אני כן מנסה להיות יותר ממוקדת בהווה, ולמרות שמה שיש לי עכשיו זה ממש לא אידיאלי, אני חושבת שבאופן יחסי הולך לי טוב. אבל זה נוגע לתחומים שרגש מועט מאוד מעורב בתוכם.
לבכות ולכאוב על דברים שקרו - לדעתי זה עוד הרגל מושרש ובאמת צריך לעקור אותו מהשורש. האמת שנמאס לי כבר להיאבק בעצמי על כל צעד ושעל, על כל מחשבה ומחשבה, אבל אני שמחה שמזכירים לי את זה מידי פעם.
בקטע של הדימיון ציינתי למעלה בעייה עיקרית ראשונה, אבל יש לי בעייה עיקרית, קשה לא פחות, ואני לא יודעת איך לפתור אותה:
דמיין משהו טוב. אח"כ דמיין משהו טוב ממנו.
אני נתקעת במשפט הראשון. אח"כ בשני. ציטטת מתוך שיר, וגם אני אצטט מתוך שיר אחר של איגי ווקסמן משפט שמאוד מאפיין אותי: "חשבתי שזה האושר".
לא משנה איפה ובאיזה מקום אני נמצאת, אני חושבת שזה הטוב ביותר שקיים. שלא יכול להיות יותר טוב. אני גם לא מסוגלת לדמיין או להעלות על דעתי משהו יותר טוב ממה שקיים עכשיו, אפילו אם זה משהו מכאיב או שלילי. מה שקיים עכשיו - זהו כל עולמי מבחינתי ואני יכולה לדמיין רק מתוך אוסף הדברים שראיתי או שמעתי. אני מניחה שבתוך תוכי אני יודעת שקיים יותר טוב, אבל אני לא מצליחה להעלות אותו באוב.
אני אמנם יכולה באופן טכני לדמיין תמונות של אהבה, אבל אני לא יכולה לדמיין רגש, כי מעולם לא חשתי אותה. בשבילי "לראות בעיניים" פירושו לחוש ברגש. אז אם לא חשתי, אני גם לא יכולה לדמיין=לחוש משהו=רגש יותר טוב. זה כמו לנסות ולדמיין טעם של תפוז, כשמעולם לא אכלת תפוז. אני פשוט לא יכולה לעבור את מחסום ה"קיים". כשאני חושבת על זה, אחד הפתרונוץ שיכולים לעזור בינתיים, הוא להגדיל את מאגר המידע הקיים אצלי בראש, כי עד עכשיו התמקדתי רק בחוסר. במידע שאני אוספת מהתבוננותי בעולם, באנשים וביחסים שלהם, אני צריכה להתמקד במידה שווה לא רק בחובסר, אלא גם בדברים יותר חיוביים.
MAX-MAX, אתה מאוד עוזר לי, ואני מאוד אוהבת את תשובותיך, ומקווה שתוכל לעזור לי לגבי הבעיות הנוספות שהעליתי עכשיו.
האמת שהתלבטתי אם לענות לך בפרטי או לכתוב את תשובתי כאן, בפורום, אבל אז חשבתי לעצמי שייתכן שעומק-היתר שנכנס אליו יעזור לאנשים מסויימים שכן מחפשים תשובות יותר עמוקות ויסודיות. חוץ מזה - זאת אני וזאת האמת שלי. כך אני ניראית מבפנים. אני חושפת את עצמי כי אני לא רוצה להסתיר. אני רוצה לתקן ולהיות כנה ואמיתית וזו הדרך שלי להיות כנה ואמיתית.
אוהבת אותך  
מריאל
_____________________________________
gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...
|
|
ראשי
צ'אט
.
מצב כלאיים
