להשלים את החסר
זה לא קורה לי הרבה, ולרוב זה לא קורה בכלל...
אני בן אדם(וכל מי שמכיר אותי טוב יסכים) שאוהב לישון הרבה ולא דופק חשבון בקטע הזה לשום שעון.
אבל היום...לא,לא היום...השעה היא אולי שבע ועשרה בבוקר, אמא עדיין אוכלת את ארוחת הבוקר וקוראת את ספרה האהוב, בחוץ קור אימים, רעש של מכוניות עוברות עדיין מציק לי באוזן, ריח של טוסט מוכן מעורר את חושותיי. עיניי עדיין עצומות אבל גופי כבר ער.היא עברה במוחי לרגע... ולפתע זה קרה, למרות שהייתי כבר במודעות מוחלטת על מה שקורה סביבי, רגע קטן אחד גרם לליבי לפעום כמטורף ועיניי נפקחו לרווחה. מצאתי את עצמי מתנשם בכבדות כאילו מתעורר מסיוט. הדופק מהיר, זיעה קרה על פניי, נשימות עמוקות,אחת...שניה..הנה אני נרגע...נושם לאט ובזהירות,הדופק חוזר לקדמותו, החושים מתחילים לחזור אליי אחד אחרי השני אבל אני...אני עדיין בהלם מאותה המחשבה עליה...מאותה ההבנה הפתאומית המצמררת...
אני הבנתי פתאום...
הבנתי כמה שאני בעצם אוהב אותך! עינייך המדהימות,המסתתרות תחת מסגרת עדינה ומעוצבת של משקפיים יפות, גורמות לי לשקוע בתוכן בזמן שהעולם ממשיך להסתובב לו במהירות. שני יהלומים כחולים, נוצצים בניצוץ של יופי, שלמות ומעט אכזריות. שפתייך העדינות, צבעם אדום עדין, גורמות לעורי להצטמרר בכל פעם שהן נוגעות בי. ידייך המלטפות גורמות לכל מגע אחר להרגיש כמאות קוצים בעוד ששלך מרגיש כמו אלפי וורדים. חיוכך הקטן שמבצבץ לו מדי פעם, מעלף את לבי ואת כל תחושותיי, גורמות לי להיות מהופנט מהיופי האלוהי שניצב בפניי. גופך הרך והמושלם גורם לכל דוגמנית להיראות כסתם בחורה ברחוב. את נמוכה יותר ממני, אבל עצם הידעה שאת עומדת לידי גורמת לי להרגיש ככה קטן, ועם זאת להרגיש הכי גדול בעולם. גופך הקטן בנוי כאילו ועוצב בידיי אמן. מושלם,רך אך עם זאת נוקשה כאחד. הליכתך גורמת לי לאבד את תחושת הזמן. כשאת צועדת אליי, לבי משתגע. כשאת מתרחקת הוא מתחנן שתחזרי! לפתע אני מבין כמה מדהים אני מרגיש בזרועותייך. כמה טוב לי מעצם הידיעה שאת פה לידי,מסתכלת עליי,נוגעת בי קלות. אני מבין כמה הפסדתי שלא היכרתי אותך כל חיי עד עכשיו. אני מבין שכל החיים שלי היו מבוזבזים וריקים מתוכן עד שהם הגיעו לנקודה בה פגשתי אותך! את נותנת לי את האור שאני זקוק לו כל כך בלילות, את נותנת לי את הצל כשטוב לי מדי. את מאזנת את חיי בצורה מושלמת, את החצי השני שהיה חסר לי כל השנים האלה. את המוזה שלי כשאני רוצה לצייר, את הצליל שבאוזניי כשאני רוצה לנגן. את, היא המילה הראשונה שאני חושב רגע לפני שאני מתחיל לכתוב. אני רוצה שהחיים יתנו לי את ההזדמנות לאהוב אותך כל חיי ושתאהבי אותי חזרה. כי את, את זה כל מה שאי פעם הייתי צריך ולא יכלתי לבטא במילים! את מרדימה אותי עם פנייך המושלמות במוחי רגע לפני שאני נרדם. את מעירה אותי עם קולך המלטף באוזניי רגע לפני שאני קם. את היא זו שגורמת לגופי לנוע, לעשות וליצור. את מחייה אותי מחדש כשנראה לי שהכל אבוד. את דוחפת אותי קלות בכל פעם שאני נעצר. את זה כל מה שיכלתי לבקש מעולם...אני הבנתי פתאום...
...הבנתי פתאום כמה שאני צריך אותך לצידי. הבנתי לפתע שאת, זה כל מה שחסר לי בחיים האלה. איתך,כל צרותיי הכי גדולות יראו לי כבעיות הכי קטנות. איתך, לא משנה מה יקרה לי, אני יידע שאת שם. שאת אוהבת אותי,שאת צריכה אותי כמו שאני צריך אותך... איתך אני יהיה עצמי,בלי מסיכות,בלי שקרים. לא לך, לא לעולם ולא לעצמי! אני יהיה שלם כי את משלימה את כל החסר שבי. אני אוכל לעשות הכל ולהגיע לכל גובה שרק אחליט כל עוד את תהיי שם איתי, את תתני לי את הכוח ואני יקח אותך איתי, גבוה ממה שיכלת אי פעם לדמיין! אני יודע את זה כי לא משנה מה יקרה,לא משנה כמה אני ייכשל בדברים אני יידע שאין לאן ליפול, כי אני איתך...וכל מקום בו את נמצאת הוא בשבילי פסגת העולם! אני צריך אותך לצידי, שתהיי שם ותחכי לי בכל חמישי בערב בו אני חזור מהצבא. אני צריך לדעת שמישהי מחכה לי,אוהבת אותי, מצפה לראות אותי ולאהוב אותי חזק יותר ויותר בכל פעם! הבנתי פתאום כמה שאני צריך אותך לצידי...הלבטים שלי על החיים, על להיות אופטימי או פסימי יעלמו ברגע שאת תהיי לידי, כי את משלימה אותי, את ממלאה בי את כל החלקים החסרים וגורמת לי להיות אדם אמיתי...להיות אני!!
אני הבנתי פתאום!!!
הדופק עדיין דפק כמטורף, חושותיי החלו לחזור אליי אחד אחרי השני,רעש המכוניות,ריח הטוסט, התמונות שעל הקיר. הקור החל מלטף מעט את עורי המצומרר ונכנסתי בחזרה אל מתחת לסמיכתי החמה. שוכב, מביט אל התקרה הלבנה והריקה מתוכן ומבין,לראושנה בחיים מבין באמת כמה שאני צריך אותך לצידי...אני מביט הצידה, מיטתי הרחבה ריקה מאדם, רק אני שם...אני נחנק מעט ודמעה כמעט חונקת את גרוני, אבל אני עוצר את עצמי...אני יודע כמה אני צריך אותך שתהיי פה לצידי, שכל בוקר אני יתעורר ואת תשכבי במקום, שהיה שלך מאז ומתמיד, את תשכבי לידי עם עיניים פקוחות ותחייכי אליי חיוך קטן...אני יודע פתאום כמה שאת חסרה לי, אני מבין מתי יגיע הרגע בו אני יהיה שלם...
...ואני הבנתי פתאום, למה חיי נחשבים כריקים ולמה אני נחשב כמת...
אני הבנתי פתאום... שאת פשוט לא קיימת!
בינתיים...את פשוט את לא קיימת...
נערך לאחרונה ע"י A.PhoeniX בתאריך 18-12-2007 בשעה 16:12.
|