|
אין כוח בלי אחריות - שנה למלחמה, והתקשורת הישראלית
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי flash88888 שמתחילה ב ""נצחון אלוהי" - סוד ההצלחה של חיזבאללה בשדה הקרב התודעתי"
מאת ד"ר גיא בכור
לפני מספר ימים אני מקבל טלפון מבריטניה,
על הקו עורך של תחנת רדיו ערבית שם.
"האם יש לך את הטלפון של איסמאעיל הנייה", הוא שאל אותי, כמעט דורש. מעולם לא פגשתי את הדובר הזה, או שמעתי עליו.
"לא, אין לי", עניתי.
"אבל לכם בישראל יש תמיד את כל המספרים", הוא לחץ.
"מה לעשות, אין לי", עניתי לו, ולאחר רגע הוספתי: "ונניח שהיה לי, האם אני כישראלי צריך לספק לך קשר למנהיג חמאס? אתה מבין מה אתה מבקש ממני?"
"אבל אצלכם בתקשורת בישראל הכל הולך, לא?", הוא ענה בפליאה.
בחצי השני של השבוע שעבר הוזמנתי להשתתף בועידת התקשורת הראשונה, אשר נערכה בעיר אילת בהשתתפות כ-900 איש, מכל קצות התקשורת הישראלית. נהניתי מכל רגע. קודם כל פגשתי שם עשרות חברים מן הדרך התקשורתית ארוכת השנים שלי, ושנית, היה זה אירוע יוצא דופן בנוף הברדק הישראלי: מאורגן למופת, נוצץ, ומשכיל, עם אנרגיות חיוביות. הרבה מאוד מן הקרדיט מגיע למנכ"ל אגודת העיתונאים, ידידי היקר, יוסי בר מוחא, אשר בעצם עריכת הכנס השנתי הזה, תרם תרומה של ממש למען המקצוע, שחשיבותו רבה בכל חברה דמוקרטית. ואני באתי לכנס להשמיע, לא רק לשמוע.
השתתפתי בפאנל מרכזי בנושא: יחסי צבא ותקשורת, "האם שקט יורים", כאשר לקוראי Gplanet חלק מן הטענות יהיה מוכר, אך חשוב היה לי שמאות עיתונאים ואנשי מקצוע ישמעו את הדברים, ואולי יפנימו חלק מהם, שכן בנפשנו הדבר.
לדוגמה: עם תקשורת כמו שיש לנו היום, האם היינו מנצחים במלחמת ששת הימים? כאשר גם שם היו פשלות קרב נוראיות, מאות הרוגים, עשרות אלפי פלסטינים שברחו, וכל זה טבול בביקורת תקשורתית על גבול השנאה העצמית? ספק רב. במילים אחרות, אם אי-פעם בעתיד אנו גם רוצים לנצח, יש להתחיל לעשות סדר במהומה התקשורתית המאפיינת את חיינו, בצורה שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם.
עם תום המלחמה האחרונה, לנוכח הרפיסות המחשבתית אליה נקלעה האומה שלנו, עשיתי שני דברים: הקמתי את האתר האקטיבי הזה, שמטרתו לתקן, והוא כבר מתקן; והצטרפתי אל "מועצת העיתונות", מתוך כוונה לפעול מבפנים להסדרת כללים וולונטאריים בין העיתונאים, הצנזורה והמימשל, כדי שהאנדרלמוסיה התקשורתית, שגרמה לנו נזק עצום רק לפני שנה – לא תחזור על עצמה.
לחצתי יחד עם חברים נוספים במועצה על הקמת ועדה לחקר התנהלות התקשורת במלחמה, אך התקוות שתליתי במועצת העיתונות נגוזו במהירות, כאשר ראיתי שמדובר בגוף ארכאי, חסר כל סמכות ושיניים, וכרגיל במדינת ישראל, איש שם, כמובן, לא חשב להיעזר בשירותים המקצועיים שלי, כעיתונאי כל כך הרבה שנים, כמשפטן וכמזרחן, אותם ביקשתי להעמיד חינם ובהתנדבות למען החברה שלנו. איש לא פנה אלי במועצה עצמה, וכי למה שיעשו זאת?
הועדה בראשות שופטת בית משפט עליון שלעבר, קבעה כי ההאשמות שהוטחו בתקשורת הישראלית בימי מלחמת לבנון השנייה היו חסרות כל בסיס.
בכך לא רק שלא תיקנה אותה וועדה דבר, היא גם גרמה נזק רב לתקשורת. מדוע?
הבה נתייחס עכשיו למקצת הבעיות שנתגלעו בזמן המלחמה, ואשר חובה להבין אותן ולטפל בהן בהקדם:
ראשית, כיוון שבישראל הממשלה והמחוקק נסוגו צעד אחד אחורה, בשעה שהמשפטנים צעדו צעד אחד קדימה, נוצר ואקום, ואל הואקום הזה פרצה התקשורת האלקטרונית, אשר קיבלה משקל שאין לו אח ורע בעולם. החיים שלנו מתנהלים בתקשורת, ומה שאינו מסוקר, כאילו לא קיים. כך קיבלה התקשורת מעמד של בורר, שופט וחורץ גורלות. היא, שאינה נבחרת, משמשת פורום ושופט לנבחרים. התקשורת יושבת על המפסק ועל השלטר. הם זמניים, אך היא והנמנים עליה, קבועים. היא קובעת את סדר היום, היא מכריעה האם ניצחנו או לא. מי ימונה ומי ייזרק לכלבים. זוהי עוצמה אנטי-דמוקרטית, שאינה מאוזנת כלל, והיא מעניקה לתקשורת שלנו כוח עצום, אך ללא שום אחריות. לא אישית, לא חברתית ולא לאומית. פרשנים יכולים לפטר, לבקר, לקרוא למהלך יבשתי, להניע תהליכים, אך הם אינם נושאים בשום אחריות. על משגי הקריאות שלהם, אחרים יפוטרו.
כך היכתה התקשורת על תופי המלחמה בראשית המבצע הצבאי, ביקרה אותו במהלכו, ודרשה את פיטורי האחראים בסיומו, כמובן, בדיוק כפי שקורה עכשיו לגבי רצועת עזה. פרשנים צבאיים דורשים מבצע יבשתי גדול בעזה, ואותם פרשנים גם ידרשו אחר כך ועדת חקירה על אותו מבצע עצמו.
"אין כוח ללא אחראיות", קראתי בעוצמה בפני המוני אנשי התקשורת שצפו בדיון, שכן במדינה דמוקרטית כל כוח חייב להתאזן עם הכוחות האחרים, וכוח התקשורת בארץ, לחסל מישהו, לרומם אותו, לסלק אותו או לקדם אותו – הוא עצום; בלתי מאוזן; בלתי מוגבל. מילא בימי שגרה, אך מה כאשר המדינה כולה נמצאת בזמן חירום? כאשר טילים נופלים? כאשר אנשים נהרגים?
ובכלל, מי שולט במדינה, נושאי התפקידים, על זכויותיהם וחובותיהם, או אנשי התקשורת על זכויותיהם בלבד?
שנית, אותה עיתונות נמצאת באיום קיומי מבחינה כלכלית. בשל כניסת האינטרנט ושאר חידושים, המודל הפיננסי שלה מאוים. רוב כלי התקשורת בארץ - מפסידים. מכאן מתפתחת תחרות שמעבירה את העוסקים בה על דעתם המקצועית. תחרות להישרדות, בכל מחיר, סקופ ללא התחשבות. אך מה אם זה נעשה בזמן שחצי מדינה נמצאת במקלטים? עודף פטפטת חסרת מעצורים, הגיגים בשידור חי, הבלטת הכתב על חשבון הנושא, וביקורת מרירה, מרושעת-לעתים, לעיתים קרובות אישית, על פני דיווח, וכל זאת בשם זכות הציבור לדעת. האם לדווח על "חילופי אש קשים" בגיזרה מסוימת עוזר לקדם את הרייטינג, כאשר הרוב כבר יודעים שזהו שם קוד להרוגים שלנו? האם מישהו חושב על מאות אלפי בני משפחה בכל הארץ, שבאותו רגע ליבם נופל? האם רק שיקולי הגילדה קיימים, או שיש התחשבות גם באזרחים האומללים שנגזר עליהם לחיות מן התקשורת הזו?
אני, למשל, סבור שכתב צבאי לא יכול להיות מתחת לגיל 30. זה המינימום להבין בכלל משהו על החיים. אני למשל סבור שהשכלה אקדמית צריכה להיות חובה ברמת תפקידים מסויימים, כמקובל בעולם.
שלישית, כיוון שחייבים למכור, משתמשת התקשורת אצלנו, בצורה שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם, בנשק ההפחדה. מי שצפה במדיה שלנו בזמן המלחמה, ובוודאי לאחריה, הגיע למסקנה שאין מה לחפש פה עוד. הכל עלוב, הכל רופס, אין ביטחון, אין כלכלה, כולם מושחתים והשמים נופלים. ברבע שעה שנותרה לנו עד שהטיל האיראני ייפול עלינו, אולי חיזבאללה עוד יספיק לקחת גם הוא חלק בהשמדת היהודים.
כך אי אפשר להמשיך, וכבר כתבתי על כך גם באתר שלנו, וגם בחוברת המיוחדת שהודפסה לרגל ועידת התקשורת השנתית. את זה חייבים להפסיק ומייד!
רביעית, בשל מדיניות מוטעית של צה"ל לפתיחות, שלא קיימת בשום צבא אחר בעולם, צה"ל שלנו הלך לאיבוד. התקשורת השתלטה על צה"ל, קבעה מי ימונה, מי יקודם, ונוצרו יחסי גומלין מסוכנים בין עיתונאים שקידמו קצינים מסוימים תמורת העמקת הכניסה שלהם לתוך שורות הצבא. לשמחתנו, וכתבתי על כך, זה נגמר, למגינת ליבם של הכתבים הצבאיים, שגורשו מגן העדן, מבחינתם.
הם הפסידו, אך החברה הישראלית הרוויחה. ובכלל, חייבים לחזור לבסיס: תפקידו של צבא הוא לא להדליף, להסביר, למגן, להפעיל שיטור, לעמוד מול בצלם או בג"ץ ולבלבל את המוח. תפקידו – לנצח, ודווקא את זה כבר שכחנו איך עושים.
חמישית, אנו לא עובדים עוד בריק, והמערכה שבפנינו היא עדיין אכזרית וקיומית.
הצד השני, חיזבאללה, או חמאס, קלט את ההמחדלים שלנו, ומדוע שלא יעשה שימוש בתקשורת הישראלית לטובתו? את הביקורת האוטומאטית שלה, את השינאה העצמית, את הדיצה להפחיד והטיל אימה. כך הועברו אצלנו נאומיו של נסראללה בשידור חי בכל הערוצים, כולל תרגום סימולטני, כבוד שספק אם ראש הממשלה הישראלי זכה בו. על אולמרט, מנהיגם שלהם, מתחו ביקורת וזלזלו. את נסראללה כיבדו, בלי לשים לב לשקרים, למניפולציות ולתרגילי ההונאה הפסיכולוגיים שהפעיל, וכולם מכירים את המאמר המדריך בעניין.
פרחי כתבים לעניינים ערביים המעריצים את ערוץ אלמנאר? ילדים בני עשרים, עוללי תקשורת, המטיפים לצה"ל מוסר? גם זה היה לנו בזמן שחצי מדינה במקלטים.
האם אי אפשר שכתב לעניינים ערביים יצפה בנאום, ונעביר בקולו שלו את עיקרי הדברים? האם אי אפשר לבצע איזונים? אבי ז"ל, מעולם לא התרגז בשל עניין תקשורתי, מעולם. אך בזמן המלחמה הוא רתח כולו, כיצד זה אין מבחינים בהונאה של נסראללה, ומעבירים אותה בשידור חי אל כלל הציבור הישראלי המפוחד. בלי לומר לי, הוא התקשר אל חדר החדשות של ערוץ 1, בזמן אחד הנאומים ששודרו במלחמה, והביע את התמרמרותו. אתם בוודאי מבינים איך התייחסו אליו שם, במגדל השן המנותק שלהם, כמו איזה טרחן. את זה אני אישית, לא אשכח להם בערוץ הזה – לעולם.
האם טוב לתקשורת שלנו, שהציבור שלה עצמה, כה עויין אותה?
ששית, התקשורת העולמית ומבחינתנו הישראלית, היא כיום היושבת על שאלטר ההיסטוריה, היא קובעת את הנראטיב, האם ניצחנו או הפסדנו, היא שר ההיסטוריה מבחינתנו. התגובה שלה קובעת את ההתייחסות הציבורית שלנו, ובעולם. במילים אחרות היא אינה מדווחת בלבד, היא גם מעצבת את התודעה, ולזה ספק אם אנשי התקשורת שלנו ערים.
לדוגמה: אם משטרת ישראל היתה מחליטה להעמיד לדין את ראש הממשלה אולמרט בעניין בל"ל, לא היינו מפסיקים לשמוע רק על העניין הזה. החלטה הפוכה? את מי זה כבר מעניין. עוד דוגמה: האמריקנים מגיעים למסקנה שאיראן תפתח בקרוב נשק גרעיני – רק בזה היינו עוסקים. אך אם האמריקנים מעריכים שאיראן ירדה מעניין פיתוח נשק גרעיני, את מי זה בכלל מעניין? עכשיו תארו לעצמכם את זה באינטנסיביות של מלחמה.
כל אלה היו אמורים לעמוד בפני וועדת הבדיקה של מועצת העיתונות, אשר מצאה כי "ההאשמות שהוטחו בתקשורת הישראלית בימי מלחמת לבנון השנייה חסרות כל בסיס". הנזק הוא עצום באמירה כזו, שכן, כיוון ששום דבר לא טופל, אין מנוס עכשיו מהתערבות של המחוקק.
יש מקום לחקיקה פלילית בנושא, לשימת לב חברי הכנסת, של המותר והאסור בזמן רגיעה, ובוודאי בזמן חירום, חקיקה שתטיל אחראיות אישית, על מה שנאמר כיום בלי שום פיקוח. חקיקה, שתהפוך את מי שמטיל עלינו אימה, מי שמערבב בין הגיגי ליבו לבין דיווח ענייני – לאחראי באופן פלילי, מקצועי ואישי, וחקיקה כזו קיימת במדינות דמוקרטיות רבות.
אני מקווה שברגע האחרון יתעשתו אנשי התקשורת ויבינו שהם חייבים לשתף פעולה עם חקיקה כזו, לטובתם הם, ולטובת החברה הישראלית, שבה, אפילו הם חברים.
מי ישמיד אותנו הבוקר? על ז'אנר האימה בתקשורת הישראלית
|
ראשי
צ'אט
01-12-2007, 19:10
מצב כלאיים
