במקור נכתב על ידי meijin
שלום חבר'ה.
קראתי את הדיון פה, והרגשתי צורך דחוף להגיב.
עיקר הפוסט שלי הולך להתבסס על הסיפור האישי שלי, שיש פה לפחות בחור אחד שיודע מי אני, ויכול לאשר אותו (אגב, הוא עשה איתי מסלול).
גם אני, כמו הרבה פה, היתי פעיל בכל מיני פורומים כמו זה שהרעילו אותי נורא, ויש סיכוי סביר שידעתי, בזמנו על הצבא (או, כמו שנראה בהמשך, חשבתי שאני יודע), יותר מרוב האנשים שמתגייסים.
סיימתי י"ב, למדתי במכינה קדם צבאית, ולמי שלא יודע, זה אחד המקומות הכי מרעילים בעולם - יש לי חברים בכל יחידה מובחרת שתוכלו לחשוב עליה, למשל, שאחת הסיבות שהם שם זה בזכות המכינה הנ"ל.
הגעתי מורעל, ואז הגיע חודש אוקטובר 2005. קיבלתי בשמחה את צו הגיוס הסופי שלי - ו..אופס! אחרי ברור בכמה פורומים גיליתי, לצערי, שאני הולך לשריון.
וואלה. שריון. כמה מהחבר'ה פה היו מוכנים להתגייס לשם? אבל מה, לא היתי ילד בעייתי במיוחד, אז אמרתי (וגם כי אמרו לי שבשריון יש פחות עבודה על הקטע הפיזי...) - יאללה, נזרום, מה רע. טנקים וזה, מגניב.
יום הגיוס, 27 בנובמבר 2005 הגיע. השיער הארוך כבר איננו (הוא תלוי לי על הקיר עכשיו..), נשיקה מאמא, ועולים על האוטובוס מב"ש לתה"ש - לבקו"ם! (אז זה עדיין לא היה מיטב). קצין מיון - "שלום אסף, אתה מתגייס לשריון" "יש סיכוי לחי"ר?" שאלתי בתקווה. "לא. להתראות". טוב,נו, אני את שלי עשיתי, לפחות ננסה להגיע לפלס"ר. זה חי"ר לכל דבר, ככה אמרו לי.
בגיבוש (שאז עוד היה בביסל"ש), נפלתי די מהר, עקב עצלנות, בסופו של דבר. הגעתי לחטיבה 7. עשיתי טירונות (במהלכה נשפטתי פעמיים: על סירוב לעלות לאלונקה, ועל מכות עם חייל), מקצועות (טען), קצת אבטש"ים (אגב, בדיוק בליל הסדר, די משביז), ויאללה, לצמ"פ. אחרי שבועיים בצמ"פ קיבלתי שבת, שאותה היתי צריך לסגור בשטח.
מה שקרה קרה, ויצא שביום ראשון בערב, אני מוצא את עצמי עם כדור בקנה במגדל תצפית בשטח האש של ביסל"ש, מאיים על כל מי שיכנס בכדור לראש, ובסופו של דבר יורה באויר (מי שיצא לו להיות מפקד טירונים בביסל"ש- התחקיר על האירוע שלי עובר כתוכן חובה). הדבר הראשון שהפסיכיאטר ביוספטל שאל אותי, אחרי שסיפרתי לו מה קרה היה - "אסף, מה אתה רוצה?", ואני, אוטומטית, השבתי "להיות בקרבי".
כנ"ל לקב"ן, וכנ"ל לפסיכיאטר הצבאי, שלמי שלא יודע,הוא המשוכה האחרונה בדרך לשחרור על נפשי. ותאמינו לי שיכולתי. באמת שכן. אם היתי אומר על זה, אפילו לא היתי יושב בכלא. אז ישבתי בכלא (הרבה יחסית), וירדתי מחזור (שלמי שלא יודע, זה די קשה...), וסיימתי צמ"פ, ועליתי לגדוד (75), וטחנתי צעירות.
למי שלא הבין, מה בעצם גרם לי לעשות את המעשה הטיפשי הזה, להישאר קרבי, ובעצם, שחושבים על זה, גורם לי להישאר שם עד היום - זה החבר'ה, ותחושת המיצוי.
אני לא אשקר לכם, ולא אגיד לכם שלא חשבתי על לצאת מקרבי, ואפילו היתי די קרוב לזה. כמעט כל אחד בפלוגה שלי חשב על זה, ואפילו התחיל לעשות צעדים מעשיים כדי לעשות את זה.
וכולם, כולם בסופו של דבר, נשארים בגלל זה. ושלא תבינו לא נכון - רוב החבר'ה, אפילו אלא שסיימו מסלול - לא נשארו חפש"ים (שבסופו של דבר, זה הטחינה האמתית). אנחנו מדי פעם עושים ספירה, ומהפלוגה המקורית שלי, נשארו רק כשבעה חבר'ה שממש לוחמים בפלוגות, ולא במפקדה או במבצעים של הגדוד. מתוך 50. שתבינו את היחס.
נכון, קשה, וטוחנים, ועושים 8-8 (ושאף מלש"ב לא יזיין תשכל על זה . מי שלא עשה את זה מעולם (כולל סיירות!) לא יודע כמה זה מתיש להתעורר ב8 בערב ולא לדעת איזה יום היום, ולעלות לאיזה מחסום מסריח, שאף אחד לא עובר בו, ולהישאר ער, לרדת ב5, ולעלות שוב 8 שעות אח"כ, ובאמצע לעשות גזרות, וסינג'ורים, וכד'.
אבל, שוב, זה שווה את זה. חותם על זה היום, אחרי שנתיים בצבא. נכון, יותר קל לי להגיד את זה היום - אני את התנאים שלי קיבלתי - כבר לא צעיר, כבר לא טוחן (כי אני טען ג' - אם זה אומר למישהו משהו), אבל עדיין, בחמישי בלילה לא ישנתי עד 4, כדי להחליף זר הינע לטנק, והסתבכנו, והכל נדפק שם. וזה חרא, לצאת פעם בשבועיים במקרה. וקשה נורא להחזיק חברה. אבל בחיים, בחיים, לא היתי מחליף את זה במשהו אחר. אבל מצד שני, לא היתי חוזר על זה שוב לעולם.
תחשבו על זה.
אסף.
|