|
01-04-2005, 00:01
|
|
|
חבר מתאריך: 18.09.02
הודעות: 4,428
|
|
גם לאחר קריאת גזר הדין, איני משנה את דעתי במילימטר
אם לא היה מדובר כאן בדיני נפשות (נפש אחת נגדעה ואחרת הולכת לכלא ל-16 שנה) , הייתי אומר שגזר הדין, כפי שכתוב, הוא מביך או ליתר דיוק - מביש.
הכי קל לי להציג לך דוגמה מהצבא.
אתה ודאי זוכר, מימיך מצבא, שעשית את התרגיל הכי פשוט שעושה חייל: תרגיל פרט.
יש לו כללים ברורים וסדר פעולות מובנה שכולל גם טקסטים חביבים ומיתולגיים (תחילת תנועה..., נתקלנו מלפנים, קדימה להסתער, החוליה, הישר מלפנים, 50, כוח ___ מחופר..., אל החוליה בדילוגים, אני מדלג, אני מדלג, אני מדלג..., קו לפני קו מטרות, קו מטרות, היכון לזריקת רימון, זריקת רימון... וכו').
אני זוכר, יום אחד כשהייתי במילואים, אחד הקצינים הגולנצ'יקים התפוצץ מצחוק כשראה את התרגיל.
כששאלתי אותו למה הוא צוחק הוא אמר לי "עזוב אותך. רואים שאף אחד מהחיילים או מהמתרגלים לא היה בחיים שלו בהתקלות אמיתית. במצב כזה, מתנהגים קצת אחרת...".
אז הוא התחיל לספר לי איך נראו באמת כל ההתקלויות שלו בלבנון ופתאום כל ההתנהלות המתמטית, הסדורה באימון, שנראית יותר כמו חזרות למחזה מאשר קרב אמיתי בזמן אמיתי בין כח לחוליה, הופך את כל המראה של האימון לפארסה (שוב, בעיקר למי שהיה בהיתקלויות על אמת).
אני מסתכל על העובדות, כפי שהן מוצגות בגזר הדין:
- השומר עומד בשער
- המנוח מגיע לשער
- השומר מבקש ממנו להזדהות
- המנוח מסרב ונכנס לשטח בית הספר בכח (פעמון אזהרה מספר 1)
- הנאשם מנסה לעצור את כניסתו של המנוח ופורצת קטטה (אנחנו בעיצומו של ארוע, לא באולם ממוזג עם אינסוף זמן למחשבות ולהתפלפלויות).
- השומר שולף אקדח, דורך אותו ומאיים על המנוח (לו אני במקום המנוח, הייתי מרים ידיים, נשכב באדמה ומת מפחד, מצד שני, לו הייתי מחבל מתאבד שאין לו מה להפסיד...)
- המנוח לא נעתר לבקשת המאבטח לעצור ולהזדהות (גם לא כשאקדח טעון מכוון אליו - פעמון אזהרה מספר 2).
- גם ירייה באויר לא משכנעת את המנוח להזדהות (פעמון אזהרה מספר 3)
- המנוח פותח בריצה לעבר ביה"ס (האמ - אמא של פעמוני האזהרה - מבחינת השומר, פועלים עכשיו או שזה יגמר רע. לטעמי, זה השלב שבו השומר חושב (או ליתר דיוק, בטוח) שזה מחבל - ואם זה מחבל - דינו מוות. חד וחלק).
- השומר כנראה מצמצם מרחק כלפי המנוח ויורה בו בחזה ומוודא הריגה ע"י יריה בראש (מבחינת השומר - זה מחבל).
אז נכון, המנוח לבש בגדים קצרים ונכון, השומר ירה בו קודם בחזה ורק אח"כ בראש.
מצד שני, כשכל הדברים האלה קורים תוך כדי שניות ואין לך את האפשרות לעשות פאוזה על קפה וסיגריה ולנתח כל פרט ופרט - התמונה הכוללת היא שמכתיבה את סדר פעולותיך.
נכון, במחבל מתאבד צריך לירות בראש, אבל נראה אותך (או אותי, או כל אחד אחר) גם סוגרים מרחק באפס זמן וגם יורים בדיוק מקסימלי ופוגעים ל"מחבל" בול בין העיניים.
אולי עדיף לירות בו בשלב ראשון בגוף, כשהוא עוד לא ליד התלמידים ולא להמר ולהמתין עד שנגיע למרחק סנטימטר מגומות החן שלו - ורק אז נלחץ על ההדק, לא לפני שהרמנו את ראשנו לשמיים ווידאנו שאין כלי טיס בסביבה, שחלילה לא נסכן גם אותו.
היכולת שלך בעת ארוע שאורך שניות, לעצור, לנתח, לעבד נתונים ולפעול בדיוק לפי כל תת סעיף בספר החוקים והכללים היא בלתי אפשרית.
במקרים כאלה אתה חייב לפעול עפ"י האינסטינקטים המיידיים או שהארוע יגמר (רע) עוד לפני שאמרת ג'ק רוביזון.
היוהרה של בית המשפט במקרה זה והניתוק מהמציאות בשטח וממה שאפשר ואי אפשר לצפות מאדם דוגמת השומר בעת ארוע אליו נקלע - מרתיחה אותי.
אני מאד מקווה שבית המשפט העליון יתקן את פסק הדין המעוות שניתן כאן, לצערי.
אי אפשר לתקן עוול אחד באמצעות יצירת עוול שני.
|
|