|
03-08-2007, 03:44
|
|
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
פרק ב' - לבנון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "יומן המלחמה של סגן עשהאל לובוצקי, . מ"מ 3 רובאית ב' גדוד 51"
פרק ב' - לבנון
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/778009AF-C57C-4B9D-8150-1EF3137B6A6C/0/chapter2.jpg]
ההכנות - יום רביעי כ"ג בתמוז - שבת כ"ו בתמוז (19/07 - 22/07)
בבוקר יום רביעי, בעקבות ההודעה מגל שעולים צפונה, התחלנו להעביר קשר בין החיילים, כדי לוודא שכולם זמינים. הספקתי לבקר את בן, שסדק צלעות כאשר החליק בבסיס, ולערוך ביקור קצר בישיבת ההסדר במעלה אדומים, בה למדתי לפני שירותי הצבאי. בלילה סרקתי מאגרי מידע במחשב והדפסתי מעט חומר על לבנון, על ארגון ה"חיזבאללה", על רצועת הביטחון ועל מושגים נוספים בהקשר זה. למחרת, ביום חמישי, הגענו לבא"פ (בסיס אימון פיקודי) אליקים לאימון קצרצר לקראת כניסה קרקעית ללבנון. עברנו כמה שיעורי הכנה בנושאי מודיעין, מטענים וארגון ה"חיזבאללה" וכן יצאנו לתרגולות בשטח - מהצהריים ועד הלילה. תוך כדי האימונים נפוצו שמועות על היתקלות של יחידת אגוז בכפר מרון א-ראס. קודם לכן נפגעו שם חיילי יחידת מגלן בקרב עם מחבלים. השמועות, ולאחר מכן התאמתותן, עוררו חששות בקרב לוחמי הגדוד.
בילינו את שארית הזמן בשפצור הציוד, במסדרים ובהכנות אחרונות. בשבת עבר הגדוד לבא"ח (בסיס אימון חטיבתי) גולני ברגבים, בעוד בא"פ אליקים מתמלא בחיילי מילואים. נסעתי לקבל פקודה במחנה שרגא כיוון שמחלקתי צוותה לכוח אחר, אך בסופו של דבר, לאחר כמה שינויי משימה, יצאנו לפעילות עם הפלוגה המקורית. גם הפעם לא נכנסו למבצע כל החיילים, לאכזבת אלו שנותרו בשטח ישראל.
מבצע 'קורי פלדה' - בינת ג'ביל יום ראשון כ"ז בתמוז - שבת ד' באב (23/07 ? 29/07)
ביום ראשון הכנו את האכזריות ונסענו צפונה, לנקודת כינוס סמוך לקיבוץ יראון. באותו לילה החל מבצע 'קורי פלדה' בעיירה בינת ג'ביל. השם נגזר מנאום 'קורי העכביש' המפורסם של נסראללה, אותו נשא בעיירה לאחר הנסיגה של צה"ל מהאזור בשנת 2000. החטיבה נכנסה באופן רגלי לבינת ג'ביל. אנחנו נכנסנו באכזריות, אך התעכבנו עד יום שני בנקודת הכינוס, עקב מחסור בתחמושת למקלעי המאג של האכזריות. היינו אמורים להיכנס סמוך למושב אביבים, כ-500 מ' מהגדר לכיוון מרון א-ראס, ולחכות למשימה. הגענו לגבול, וגל הודיע בקשר הפלוגתי שאנו חוצים את הגדר ונכנסים ללבנון. התרגשות ובלבול אחזו את הלוחמים. קשה לעכל את העובדה שהנה, גם אנחנו מצטרפים לפעילות בלבנון. לבנון... כמה סיפורים שמענו עליה. הקווים והמוצבים, מורשות הקרב וגבורת הלוחמים, אך גם ה'בוץ הלבנוני', הרוגים ופצועים, ויכוחים פוליטיים וארגון 'ארבע אמהות'. טרם הספקנו להתמקם, וכבר נקראנו למשימה עקב פגיעה בשני טנקים. טנקים אלו סייעו בחילוץ פצועים מבינת ג'ביל. חיילי אגוז פינו מפק"צ (מפקד צוות) מהיחידה, אריאל ג'ינו. ג'ינו היה חבר קרוב שלי מקורס קצינים בו היינו צוערים באותו צוות, אולם את הידיעה על פציעתו קיבלתי רק כעבור מספר ימים. על פי הדיווחים, במהלך הסיוע בחילוץ הפצועים, הטנק של אחד מהמג"דים של השריון, גיא קבילי, עלה על מטען, חייל נהרג והמג"ד נפצע קשה. טנק נוסף נפגע מירי של טיל נ"ט וקצין נהרג. מ"מ 1 מפלוגתנו, מרו גטה, נכנס ללבנון במסדרון אחורי של טנק (תא אחורי בטנק המיועד לכניסה וליציאה ולהכנסת פגזים, לוחמי חי"ר וציוד) עם עוד כמה לוחמים, כדי לפנות את ההרוג מהטנק. מ"מ 2, אחיקם הלפרין, נתקע עם האכזרית בשטח ישראל וחיכה לתיקונה. המחלקה שלי, מחלקה 3, נשלחה עם כוח נוסף של הפלוגה לטהר את ג'בל כחיל, הר בסמוך למרון א-ראס הצופה על העיירה בינת ג'ביל ועל הכפרים עיתרון ועינתא.
על פי ההערכות, ירי הנ"ט לעבר הטנקים בוצע מהר זה. הגענו לאוכף בין ג'בל אל-קוקז, עליו יושבת מרון א-ראס, לבין ג'בל כחיל. על האוכף נמצאת ה'פגודה', מבנה נטוש ששימש כחדר פיקוד קדמי וכמגורים לכוחות בכוננות. בסמוך הוקם חניון מאולתר לרכבים הקרביים, וממנו יצאנו באופן רגלי לכיבוש ההר. התאמנו רבות על כיבוש יעד חשוף. פקודות מהתרגולות והאימונים חלפו בראשי: "הכוח! נתקלנו - לשכב מאחורי מחסות ולהשיב באש", "המחלקה! נתקלנו 200 מטר לפנים, אויב מחופר היטב - אל האויב בדילוגים", "היכון להסתערות!", "היכון למכת אש... מכת אש - קדימה להסתער...". התרגולות נראו תמיד מנותקות מהפעילות המבצעית. לחימה בשטח פתוח נתפסה כלחימה הרלוונטית למלחמה, אך לא לקווים בשטחים. הרי בשטחים אנו עוסקים בלחימה אורבאנית - לש"ב (לוחמה בשטח בנוי), ולא מסתערים על כיפות. קשה היה לשכנע את החיילים כי האימונים נחוצים גם כבסיס ללחימה בשטחים, אך חשובים לא פחות מכך כשמירה על מוכנות למלחמה. עתה הגיעה העת ליישם את הכשרתנו, לקטוף את פרות האימונים המפרכים. מפקד הכוח היה גל המ"פ, והוא נע מעט מאחורי מחלקתי. התחלנו בטיפוס על ההר תוך ירי לעבר מטרות חשודות, כאשר הנגביסט יורה צרורות רוחב. נעזרנו בתצפיות של הטנקים, והתקדמנו לעבר הפסגה. במקביל ירו המטוליסטים (נושאי נשק עליו מותקן קנה נוסף המסוגל לירות פצצות מטול למרחק של כמה מאות מטרים) פצצות מטול לעבר מטרה חשודה על-יד אחד העצים. לאחר שהגענו למסקנה שחוליית הנ"ט כבר אינה נמצאת על ההר, התפרסנו למארבי יום שתצפתו על עיתרון, בינת ג'ביל ועינתא. שהיית יום באזורים כאלו הייתה מסוכנת, בעיקר עקב הקושי בהיטמעות בשטח הסלעי, לאור החיפזון שבו נערכו הכנותינו למארב. בערב קיבלנו אישור להתקפל מהמארב. צוות של אגוז בא להחליפנו. מ"מ 2, אחיקם, שהצטרף ללחימה עם האכזרית המתוקנת, החליפם למחרת. בימים הבאים עשינו סבבים של מארבים על ג'בל כחיל, כאשר לסבב נכנס גם צוות מילואים של פלס"ר (פלוגת סיור) גולני. לאחר כמחצית השעה שבה כולם ערים, מתחילים סבבי שינה, כך שתמיד חלק מהכוח ער. סבב השינה מתבסס על 'צמדי ברזל', זוגות שאינם נפרדים ושתמיד לפחות אחד מהם ער. הנוף שנשקף מההר היה מרהיב: הרים ירוקים, בדומה לגליל, אך מראם בתולי יותר, כיוון שהתשתיות האנושיות מועטות והבנייה המקומית משתלבת יפה בנוף. במהלך השהייה זיהינו הפגזות בלתי פוסקות של הארטילריה הצה"לית בסיוע חיל האוויר. הירי המאסיבי והפיצוצים הפכו לשגרה. למדנו לזהות את פגזי הארטילריה שעפו מעל ראשינו, לאתר את פגיעתם ולאחר כמה שניות לשמוע את הפיצוץ. ביום זיהינו את פטריית העשן המיתמרת ממקום הפיצוץ ובלילה את הבזק האור. כאשר זיהינו שיגור נגדי של קטיושה, היינו מעבירים את הדיווח בקשר, בכדי לסייע לתותחנים לפגוע בנקודת השיגור ובמחבלים בסביבה.
כוח שירד מהמארב שהה בחניון הרק"ם ונערך להגנה היקפית. מדי פעם שמענו קולות נפץ קרובים שמקורם היה בפצצות מרגמה שנורו לעברנו, או בארטילריה הצה"לית שהתקרבה אלינו יתר על המידה. התרגולת הייתה פשוטה: לכנס את כל החיילים באכזריות, לוודא שכולם בפנים, ללבוש את ציוד המיגון הכולל אפוד 'קרמי' וקסדה ולסגור את מדפי האכזרית. השהות הארוכה באכזרית יצרה בינינו קרבה מיוחדת. במשך התקופה עשינו הכול יחד: אכלנו, ישנו, שוחחנו, צחקנו והתכוננו לפעילות. הקרבה הרבה הסירה מחיצות שלעתים ניצבות בין מפקד לחייליו. חשתי חופשי יותר לדבר עם החיילים, ואף הם הרגישו משוחררים ופתוחים יותר.
ביום שלישי התקבלה משימה חדשה. עברתי לאכזרית של גל כדי לקבל יותר פרטים ולמדתי את ציר התנועה. התחלנו לתכנן את צורת ההליכה ואת ציוותי הכוחות, אולם המשימה הוקפאה עקב מידע מודיעיני על מחבלים באזור. במהלך שהותנו באזור נשלח צוות של כוחות הנדסה בניסיון לחלץ את שני טנקים פגועים של אחד הגדודים. הצוות הותקף על ידי מחבלים שהגיחו מן האפלה רכובים על ג'יפים. חיילי ההנדסה שהיו ב'פומ"ה' הגיבו בשיגור של רקטות ריצוף לעבר המחבלים. הפיצוץ סיים את האירוע כאשר לכוחותינו אין נפגעים, בעוד שמספר הנפגעים בקרב המחבלים איננו ידוע. הפיצוץ 'אייד' אותם עם רכביהם, כך שלא נותרו שרידים ברורים בשטח, ולא היה ברור אם חלק מהמחבלים הצליחו להימלט. היה זה שימוש מקורי בריצוף שנועד לפתוח צירים ממוקשים ולא כאמצעי ללחימה ישירה מול אויב.
ביום רביעי, ראש חודש אב (26/07), שהינו בחניון הרק"ם באוכף שבין ג'בל אל-קוקז לבין ג'בל כחיל. בשעות הקטנות של הלילה נעו פלוגות הגדוד שלנו, גדוד 51, ושינו מיקום במארבים בבינת ג'ביל. בשעה 05:00 נכנסה פלוגת רובאית ג' לקרב גבורה קשה ועקוב מדם. אנו לא ידענו על המתרחש, אולם התחלנו לשמוע קולות נפץ, מסוקים המגיעים לאזור ודיווחים קשים בקשר. השמועות וההערכות רבו על הידיעות המהימנות, אך הבנו שאירוע קשה מתחולל. במהלך היום ניזונו משמועות, בעיקר מן החוץ, על מספר גבוה של הרוגים ועל פגיעה קשה בשרשרת הפיקוד.
הקרב ארך שעות רבות והלוחמים הפגינו בו גבורה עילאית. הוא החל בהיתקלות קצרת טווח, ובאיגוף ימני של עמיחי מרחביה, מפקד מחלקת החוד של פלוגה ג', יחד עם חוליית החוד שלו. הם נתקלו בחומה גבוהה שמאחוריה היו מחבלים שהמטירו עליהם מטח רימונים, ממנו נהרג עמיחי. רועי קליין הסמג"ד הצטרף אל הלחימה וגם אלכס שוורצמן הסמ"פ, ושניהם נפגעו ונהרגו. על פי עדויות החיילים, רועי זיהה רימון שנזרק לעברם, זינק עליו ובקריאת 'שמע ישראל' הקריב עצמו כדי להציל את חייליו. אלכס הסמ"פ נותר בחיים והצליח לדווח בקשר על המתרחש, אולם במהלך חילוצו נפגע מצרור נוסף ונהרג. האזור ספג אש מחמישה מקורות ירי, ולכן מספר הנפגעים היה כה רב והיה קשה מאוד לחלצם. מ"פ רובאית ג', אלון חכימה, פיקד על החילוץ. הלוחמים נכנסו בעקבותיו לחצר וחילצו את חבריהם. לאחר שאלון נפגע אף הוא, איתמר כץ, מ"פ לשעבר בגדוד, תפס פיקוד. אל האזור חברו לוחמים נוספים מהגדוד וכן מפלוגת החה"ן (החבלה וההנדסה) ומפלוגת הסיור של חטיבת גולני, בחיפוי של מסוקים מהאוויר. הקרב נמשך בניסיונות חילוץ הרואיים ובמאבק קשה עד להכרעת המחבלים. חיל האוויר התקשה לסייע מחשש שהטילים יפגעו גם בכוחותינו, בגלל הטווחים הקצרים וריבוי מוקדי האש. כל הפצועים פונו במסוקים תחת אש. הקרב הוכרע וידנו הייתה על העליונה, עשרות מחבלים נהרגו והיתר נסוגו, אולם התוצאות היו קשות - שמונה הרוגים ועשרות פצועים. גופות החללים נשמרו בבית סמוך לאזור הקרב, ופונו רק בחסות החשכה.
אלו שמות הרוגי גדוד 51 בקרב בבינת ג'ביל: רס"ן רועי קליין, סגן אלכס שוורצמן, סגן עמיחי מרחביה, סמל עידן כהן, סמל שמעון דהן, רב"ט אוהד קלאוזנר, רב"ט שמעון אדגה ורב"ט אסף נמר. לאחר שגל סיפר לי שרועי קליין, סמג"ד 51, נהרג, העזתי ושאלתי מה שלום עמיחי מרחביה. שמעתי כי נפצע קשה והיו שאמרו שאף נהרג. לא קיבלתי תשובה ברורה, וכיוון שהתקשיתי לעכל את האפשרות שנהרג, המשכתי לקוות כי הוא בין החיים.
בלילה יצאנו למארב נוסף. ניסיתי להתרכז במארב, אך המחשבות נדדו הרחק. זיכרונות מעמיחי וחוויות משותפות עמו עלו וצפו בראשי. האם נכון להרהר בכך? אולי עמיחי עודנו נאבק על חייו בבית החולים? אולי מוטב שאתרכז במארב ולא אניח למחשבות אחרות להסיט אותי מהמשימה? בהיתי אל האפלה ובדקתי את ערנות חייליי במארב. לאחר כמה שעות גל דיווח לי בקשר כי מוטלת עלינו משימה חדשה. התקפלנו מהמארב וצוות של אגוז החליף אותנו. במהלך הלילה כוח של גדוד הסיור של גולני חילץ את גופות ההרוגים מחוץ לבינת ג'ביל, ומשם נשאו חיילי פלוגת המסלול של גדוד 12 את האלונקות עד למקומנו. משימתנו הייתה להמשיך את מסע הלוויה בנסיעה באכזריות עד הגבול. כינסתי את החיילים, ובמילים ספורות הסברתי להם את כובד האחריות המוטלת עלינו ואת קדושת המשימה. הבאת חללים לקבר ישראל היא מטלה קדושה מאין כמותה, חוב מוסרי כלפי אלו שמסרו נפשם על קידוש השם. לא חייבתי אף אחד להשתתף במשימה. עלינו לנקודת החבירה ? ה'פגודה', שם ראיתי את תמיר המח"ט. פניו אמרו הכול. על הארץ היו מוטלות שמונה אלונקות מכוסות בשמיכות, ובהן גופות חברינו לגדוד. המראה היה קשה. תוך מלמול פרקי תהילים נשאנו בזהירות שני חללים בכל אכזרית. באחת האלונקות שנשאתי, הבחנתי שהגופה איננה מונחת כראוי ועלולה להישמט במהלך ההכנסה לאכזרית. הוריתי להוריד את האלונקה לארץ, ואחזתי בראשו של החלל בכדי לייצב את הגופה באלונקה. תוך כדי כך נמשכה מעט השמיכה מראשו של החלל, ולחרדתי גיליתי שאני אוחז בראשו של עמיחי מרחביה. לבי כמעט נדם. כאן הבנתי בצורה המוחשית ביותר שעמיחי איננו. עמיחי היה חבר קרוב שלי מראשיתה של תקופת השירות הצבאי. היינו חיילים באותה מחלקה, המשכנו יחדיו לקורס מ"כים, ושמרנו על קשרי ידידות במהלך קורס הקצינים ובתפקידי הפיקוד בגדוד.
על אף הקושי הנפשי המשכנו במשימה. הלשון כאילו מנותקת מהמתרחש בלב פנימה. "האכזרית מלאה?", "העמסתם לכאן שניים?" ועוד שאלות ודיבורים שמעלימים לכאורה את העובדה שמדובר בחברינו חללי הגדוד, שלפני יממה היו בין החיים. לאחר נסיעה של כשלושה ק"מ הגענו לגבול ישראל, מול אביבים. שם פגשנו את אנשי הרבנות הצבאית ובהם הרב הצבאי הראש תא"ל אבי רונצקי, שבאו להמשיך את מסע הלוויה הארוך מלבנון אל ההלוויה הרשמית בישראל. לאחר שסיימנו לסייע לאנשי הרבנות, נשארנו מחוץ לכלים, בעוד הם מנקים אותם משאריות דמם של החללים.
כל החיילים והמפקדים שנטלו חלק במשימה התכנסו. גל נשא את דבריו בעצב ובכאב וחיזק את כולנו. הקראתי פרק תהילים. לאחר שהפציע השחר של יום חמישי הוצאתי מהאכזרית תפילין וסידור והתפללתי שחרית. זו הייתה תפילה שונה מתפילות אחרות, בוודאי מהתפילות החפוזות של תקופת הלחימה. החיילים ביקשו להניח תפילין, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. חיילים רבים לא הניחו תפילין מאז בר המצווה, אך עתה כמעט כולם הרגישו צורך מיוחד להניח תפילין ולהתפלל, אולי כנקודת אחיזה בתוך תהום של מתח, בלבול ועצב.
צלמים ועיתונאים רבים חיכו בגבול. ביקשנו שיניחו לנו להיות לבד, לפחות בשלב העברת החללים. לאחר מכן הם התקרבו וצילמו רבות. באירוע זה הונצחו תמונות רבות שלנו מניחים תפילין ומתפללים. אחת התמונות שלי שצולמה בידי צלם צרפתי, התגלגלה באינטרנט והגיעה בדרך לא דרך למשפחתי. התמונה ליוותה אותי במהלך כל השיקום בהיותה תלויה בחדרי.
קיבלנו אספקה של מזון ושתייה מקפלן הרס"פ שתמיד דאג לנו, וחזרנו פנימה. במהלך השהייה באכזרית ניסיתי לשוחח עם החיילים שנחשפו למוות, רובם ככולם, בפעם הראשונה. רבים מהחיילים תיארו בפניי את שחשו במהלך המשימה הקשה. סיפרתי להם שאף שכלפי חוץ תפקדתי במהלך כל החילוץ, המשימה הייתה לי קשה מאוד, במיוחד במפגש עם גופתו של עמיחי. חיילים רבים אמרו שראו על פניי ש'עבר עליי משהו' לאחר מפגש זה. סיפרתי להם מעט על עמיחי וניסיתי לחזקם לקראת ההמשך. היינו עייפים ומותשים, אך היה חשוב לשמור על מתח מבצעי. אחר הצהריים יצאנו פעמיים לגבול בכדי להעביר צוות לוחמים של פלס"ר שריון על ציודם משטח ישראל אל ה'פגודה'.
מיד לאחר מכן הורה לי גל להיערך למארב נוסף. המחלקה התחילה להתארגן למשימה, ואני חשתי שהדברים נעשים בעצלתיים. התייעצתי עם אבשלום, סמל המחלקה, והוא סבר שצריך לעשות משהו כי החיילים עובדים לאט ובאי רצון. כינסתי את המחלקה, וניסיתי בזמן הקצר שעמד לרשותי לדבר על הכאב שחווינו באובדן חברינו ועל חובתנו להמשיך במשימות בצורה המבצעית ביותר. אסור שהכאב יגרום לרפיון במשימה, וחלילה לנפגעים נוספים. יצאנו למארב יום במצב עייפות מתקדם. חששתי שלמרות צמדי הברזל וסבבי השינה, לא יחזיקו הלוחמים מעמד בעומס ויקרסו מעייפות. גם אני הייתי מותש, אך לא יכולתי לישון במארב. נשארתי ער כמעט כל המארב, כאשר לפעמים הרגשתי שאם לא אעיר כמה חיילים מנמנמים, אשאר ער לבדי. הנוף הנשקף מולנו היה מוכר, אך מעתה והלאה הוא איבד מיופיו כנוף טבע ונראה בעיניי כשדה קרב. הכיפות הגבוהות נדמו כשטחים שולטים, הוואדיות כנתיבי התקדמות, הצמחייה כמקומות מסתור והסלעים כמחסות. חזרנו מהמארב זמן קצר לפני שקיעת השמש, זמן כניסת השבת. התלבטתי אם להניח תפילין או לנסות להתקשר הביתה, אולם חששתי שבביתי כבר קיבלו את השבת וצלצול הטלפון יגרום למתח מיותר. החלטתי להניח תפילין וקיוויתי שעדיין היום והשעה מתאימים להנחת תפילין. גל עדכן אותי כי בלילה זה כלל כוחות החטיבה יוצאים מלבנון. בצעד חריג הוא אישר לחיילי הפלוגה המעוניינים בכך, להתפלל במניין במבנה ה'פגודה'. התפללנו ערבית של שבת, אוסף של לוחמים מאובקים, חיילי שריון, חיילים מאגוז וחיילים מהפלוגה. בגמר התפילה, לאחר הקידוש, ביקשו ממני לומר דבר תורה. ידעתי שאין זה הזמן להאריך בנושאים עמוקים הדורשים ריכוז, ונכון לדבר בצורה קצרה וקולעת למצב. דיברתי על כך שיש מספר דברים הנקנים בייסורים, אחד מהם הוא ארץ ישראל - "ארץ ישראל נקנית בייסורין". בימים אלו חשנו על בשרנו מעט מהייסורים הללו. בסוף דיברתי על קידוש שם ה'. ציטטתי את דברי הרמב"ם בנושא ואמרתי כי חברינו נהרגו על קידוש השם בדרך הנעלה ביותר - במלחמה להגנת עם ישראל.
במהלך ליל השבת יצאו כל הכוחות מלבנון בצורה מאובטחת. חששנו שהידיעה על השיבה לתחום ישראל תגרום לשאננות ולירידת המתח המבצעי, אך המהלך עבר ללא תקלות מיוחדות.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|