 |
14-07-2007, 22:53
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.09.06
הודעות: 33
|
|
|
חק"פ שתיים
יום ראשון – י"א בתשרי תשל"ד ( 7 באוקטובר 1973 למניינם)
מפקדת פיקוד דרום בבאר שבע
שני החיילים עמדו במסדרון, הם ממתינים מזה חמש עשרה דקות ליד הדלת הסגורה. אחד מהם, מיקלוש שמו, החזיק בידיו ספר תהילים ושפתיו לחשו את הפסוקים: לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד, מִזְמוֹר שִׁיר. יָקוּם אֱלֹהִים, יָפוּצוּ אוֹיְבָיו; וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו, מִפָּנָיו. כְּהִנְדֹּף עָשָׁן, תִּנְדֹּף. כְּהִמֵּס דּוֹנַג, מִפְּנֵי-אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים, מִפְּנֵי אֱלֹהִים. מיקלוש בדרך כלל איננו כל כך דתי. אולם, כששמע שפרצה מלחמה, לקח על עצמו לסיים את ספר התהילים בכל שבוע.
בעת צרה ליעקב נוהגים היהודים לקחת על עצמם מעשה של אמונה. פלוני לוקח על עצמו להניח תפילין בכל בוקר, אלמוני מתחייב שאשתו תתחיל ללכת עם כיסוי ראש, ומיקלוש, כאמור, התחייב על אמירת תהילים. וכך היהודי מנהל בראשו משא ומתן עם ריבונו של עולם, אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, ...וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי אז בתמורה אני אעשה ככה וככה. ואלוהים, בוחן כליות ולב, מקשיב ומחליט. היהודים, כידוע, לא פראיירים, ואלוהי היהודים, בכלל לא פראייר. לפעמים הוא מסכים לעסקה ולפעמים לא.
החייל השני, ישראל שמו, תופף בעצבנות על אדן החלון.
בקומה מתחתם נמצא החמ"ל, חדר מלחמה. מכשירי הקשר מעבירים דיווחים קשים מן החזית, "אנחנו מוקפים מכל עבר", "תשלחו מייד תגבורת ומטוסים שיחריבו אותם", "אנחנו תיכף ניפול". המצרים חוצים לכל רוחב התעלה ואין מי שיעצור בעדם.
ארטילריה כבדה נוחתת על המוצבים, לא רק פגזים של המצרים. בייאושם כי רב, בקשו המעוזים מן התותחים שלנו לירות פגזים על עצמם על מנת לפגוע בחיילים המצרים שצרים עליהם. במקביל, הטנקים יצאו דחופים, לבלום את ההתקפה ולסייע למעוזים. כמה עשרות מהם כבר הושמדו. לאחרים אזל הדלק או התחמושת. בגולן המצב אפילו יותר קשה, בצפון אין להם את המרחבים העצומים של סיני ולכן חיל האוויר מרכז שם את עיקר המאמץ.
על המפות חצים אדומים, צלבים וריבועים. לפני כן מיקלוש עבר בחמ"ל. בבלאגן הכללי ששרר בבסיס איש לא עצר אותו בכניסה לחדר ושאל למעשיו. הוא עמד נבוך מול המפה, לא יודע כיצד לפרש את כל הסימנים. לא ברור לו היכן כוחותינו והיכן המצרים. למרבה הצער, גם לגורודיש, אלוף הפיקוד, גם לא היה ברור היכן נמצאים הכוחות.
מיקלוש איננו לוחם מהולל ואינו אמור לדעת כיצד לקרוא מפה. הוא בסך הכל משגיח כשרות, בקושי יודע לירות בעוזי. תפקידו לוודא שהטבחים מפרידים בין הבשרי לחלבי. בכל בוקר היה מתדרך את תורני המטבח: "הנה, תסתכלו לפה, המילה "חלבי" מתחילה בחי"ת. גם המילה "חור" מתחילה בחי"ת. ולכן סכו"ם עם חור הוא חלבי. המילה "בשרי" מתחילה באות "בית", יעני בלי חור. אדום זה דם זה בשרי. כחול זה חלבי. למה כחול זה חלבי? ככה. הלכה למשה מסיני." וכשהיה לו מצב רוח טוב אף עזר להם לקלף את הירקות.
במילה אחת: ג'ובניק.
מה שברור לו זה שאלפי חיילים מצרים כבר עברו לצד שלנו. סירות גומי העבירות אותם במהירות לכל אורך התעלה. אחדים חצו אותה בשחייה. משהגיעו לצד הישראלי התחפרו במהירות להגנה מפני הארטליריה הישראלית והוציאו את הסאגרים מן המזוודות. תותחי מים אדירים המסו את סוללות העפר ואת הקונספציה. גשרים נפרסו ועוד ועוד כוחות מצריים עברו לצד הישראלי. מה שהיה בששת הימים לא יחזור על עצמו. לא יהיה כאן ניצחון קצר, אולי ניצחון ארוך, אולי גם זה לא. ובינתיים הרוגים, פצועים ונעדרים.
מלחמה.
מיקלוש לא יודע מה יהיה תפקידו במלחמה. עם צאת החג הגיע טלפון למזכירות המושב ומסרו הודעה עבורו ועבור ישראל, נא להגיע מייד לבסיס. ומאז הם מחכים בסבלנות. החברים שלו מהמושב, שמשרתים כלוחמים, לא חיכו לטלפון. הצנחנים והשריונרים מייד יצאו אל הימ"חים, יחידות מחסני חירום. ומשם על הזחלים, היישר לקרב. אבל מיקלוש וישראל לא צריכים למהר. מה כבר יש למשגיחי כשרות לעשות במלחמה? הרי ממילא כולם אוכלים מנות קרב.
הדלת נפתחה ומש"ק צעיר ביקש שאחד מהם ייכנס. מיקלוש סגר את ספר התהילים, נכנס לחדר והצדיע. ישראל, שנשאר בחוץ, והמשיך לפסוע לאורך המסדרון. בחדר, מעבר לשולחן ישבו שני קצינים. הראשון היה השליש של הרבנות הצבאית, פרצוף מוכר, מיקלוש חייך אליו במבוכה. הקצין השני ענד דרגות רב סרן והוא ישב בפנים רציניות. על כתפו ענד תג יחידה לא מוכר: הר חום ומעליו ענן אפור ובצד ימין פס שחור עבה.
"שב, בבקשה." אמר השליש.
מיקלוש התיישב.
"זהו סמל מיקלוש בארד. חייל למופת. בוגר ואחראי. בחור רציני עם ראש על הכתפיים," החמיא השליש, "אני מכיר אותו כבר למעלה משנתיים. תמיד בעל ארשת של יראת שמיים."
הקצין השני הנהן בהסכמה
"מיקלוש, תכיר, זה רס"ן דוד זינגר, מפקד יק"פ מילואים של פיקוד דרום." השליש הציג את הקצין שלידו, "מיקלוש, בוא תספר לרס"ן זינגר קצת על עצמך."
"שלום. קוראים לי משה אבל כולם כאן קוראים לי מיקלוש. ככה גם ההורים שלי קוראים לי, הם באו מהונגריה. אני בן עשרים וחצי. גר במושב קטן, ליד קריית מלאכי. אני בן יחיד ואין מי שיעזור לאבא שלי ברפת אז ביקשתי תפקיד נוח וברוך השם נתנו לי להיות משגיח כשרות בפיקוד דרום. בדרך כלל אני קם בחמש לחליבת בוקר, אחרי שחרית יוצא לבסיס ועובד כל היום. חוזר למושב ישר לחליבת ערב. בעוד חצי שנה אני משתחרר מהצבא וממשיך ברפת, אין לי כוונה לחתום קבע. זהו בערך."
מיקלוש היה שמח לקבל תפקיד קצת יותר מועיל בצבא מאשר משגיח כשרות. תפקיד שבו צריך גם לחשוב, אולי בחיל הקשר או בחיל התחזוקה. הוא דמיין עצמו כמפעיל מערכות תקשורת מתוחכמות או עוסק במשהו שקשור לניהול לוגיסטי . תפקיד שייפתח לו אפשרויות חדשות אחרי הצבא שהרי מסלול ברירת המחדל של חייו הוא הרפת.
"יפה מאוד", סיכם השליש, "אני בטוח שהוא מתאים לתפקיד."
מיקלוש הביט בהם בחשדנות וניסה לחשוב במהירות על איזה תפקיד הם מדברים. אולי יש בסיס סודי תת קרקעי אי שם במדבר שמשתמשים בו רק בזמן מלחמה. ועכשיו מחפשים משגיח כשרות בוגר ואחראי שייפקח על המטבח. אולי נגמרה התחמושת וצריך להתיך את הסכו"ם כדי ליצור פגזים ועכשיו צריך מישהו שיוודא שהפגזים הם או חלביים או בשריים אבל לא מעורבבים יחדיו, חס וחלילה.
רב סרן זינגר עיין בתיק האישי של מיקלוש שהונח לפניו והנהן שוב. "הוא נראה לי מתאים," אמר בקול רם, "אני אקח אותו."
למיקלוש הייתה הרגשה שאלה לא חדשות טובות.
"מיקלוש, אתה יודע מה זה יק"פ?"
"לא, המפקד."
"יק"פ זה ראשי תיבות של יחידת קבורה פיקודית. זוהי בעצם פלוגה שהייעוד שלה הוא להביא לקבורת ישראל את חללינו. הפלוגה מבצעת איסוף, זיהוי וקבורה של הלוחמים. לכל פיקוד יש פלוגת מילואים כזו ובעת חירום מגייסים את חיילי הפלוגה וכן חיילים סדירים לתגבור הפלוגה. אני המפקד של יק"פ דרום. כל יק"פ מורכבת ממספר חק"פים, כלומר חוליית קבורה פיקודיות כאשר בראש כל חולייה עומד קצין. היק"פ במתכונתו הנוכחית הוקם עוד לפני מלחמת ששת הימים. אז מנה היק"פ כארבעים חיילים שהשתלטו על המלאכה הקשה. במלחמה הזו, לצערנו הרב, מספר החללים גבוה פי כמה ויש צורך דחוף בתגבור של חיילים איכותיים. "
מיקלוש נע בכיסאו.
"מיקלוש", אמר השליש בדרמטיות, "לא כל אחד מצטרף לפלוגה הזו. דרושות תעצומות נפש מאוד חזקות לתפקיד זה ואני סמוך ובטוח שאתה מועמד ראוי. זאת הסיירת של הרבנות. לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ--כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. אתה נבחרת על סמך המלצות אישיות של מפקדים בכירים ברבנות ואני בטוח שתעמוד בכבוד במשימה החשובה לאין שיעור שמוטלת עליך. אתה רוצה לשאול משהו? זה הזמן."
השליש היה מרוצה מן השיבוץ המוצלח. מיקלוש נראה קצת פחות מרוצה. ליתר דיוק מיקלוש היה מאוד לא מרוצה אבל ניסה, בהצלה חלקית, להסוות זאת. אלוקים אדירים, איזה תפקיד נורא.
מיקלוש כבר ראה בחיים שלו יותר מידי דם בהמלטות קשות ופרות שחוטות. אבל משם יש מרחק עצום עד איסוף חלקים של חיילים שנהרגו במלחמה. מיקלוש בהחלט היה בלתי מרוצה.
אבל עכשיו זה מלחמה וחיילים מתים במיתות משונות ואחרים נפצעים ונעשים בעלי מום אז איך אפשר לסרב לתפקיד כזה? עמוק בפנים מיקלוש ידע שיש לו את הכוחות להתמודד עם המשימה.
ישראל, החייל השני שממתין בחוץ היה חבר ילדות מן המושב. גם הוא נולד בהונגריה וגם למשפחה שלו יש רפת. וגם הוא ביקש וקיבל תפקיד נוח למרות שלא היה בן יחיד. מיקלוש תיאר לעצמו שישראל ייתבקש בנימוס להצטרף ליק"פ דרום ויסכים לבקשה.
נחמה פורתא, לפחות לא יהיה לבד.
"לא המפקד. אין לי שאלות," ענה מיקלוש.
השליש נעמד ולחץ למיקלוש את היד. "אני מאחל לך הצלחה בתפקידך החדש. אני סמוך ובטוח שתצליח לבצע אותו על הצד הטוב ביותר. הקדוש ברוך הוא יעניק לך שכר גדול בעולם הבא על מלאכת הקודש הזו. אתה יודע, מיקלוש, בתלמוד מצוות הבאת המת לקבורה נקראת "חסד של אמת". זוהי גמילות החסדים היחידה שמוזכרת בה המילה אמת. הסיבה לכך נובעת מן העובדה הפשוטה שזו הגמילות חסדים הכי אמיתית שיש. יותר אמיתית ממתן צדקה לעני, למשל, שהרי כאן אינך יכול לצפות לשום תמורה. כאן המלאכה מבוצעת מתוך ידיעה ברורה שרק הקדוש ברוך הוא יכול לשלם לך על המעשה הטוב. דע לך שקנית לעצמך חלק עצום בעולם הבא."
מיקלוש המשיך לשתוק. בראשו התרוצצו המחשבות. אולי ישקר ויגיד שהוא לא יכול כי הוא כהן ולכהנים הרי אסור להיטמא למת. אולי יאמר את האמת שהוא פשוט לא רוצה.
"כבר מחר אנחנו יוצאים אל בית הקברות הארעי של פיקוד דרום. זה לא רחוק מכאן." , אמר רב סרן זינגר, "מצפים לנו יומיים של התארגנות ואימונים לקראת ירידה אל שטחי הקרבות בסיני. כבר ביום רביעי, אי"ה, נוכל להתחיל בעבודת הקודש. מחר בבוקר בשעה שבע ושלושים, אחרי שחרית, נצא מכאן. עד אז אתה משוחרר."
מיקלוש קם, הצדיע ויצא מהחדר. ישראל נכנס מייד אחריו.
יום שני - י"ב בתשרי תשל"ד ( 8 באוקטובר 1973 למניינם)
בדרך לחזית.
הבוקר החל בבטלה. הם חיכו וחיכו לאוטובוס שייקח אותם אל יעד לא ידוע. חוץ מאשר לחתום על עוזי וארבע מחסניות לא עשו כלום. מהחמ"ל עדכנו אותם בחדשות הטובות: קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה הסתיים בהצלחה: האוניות שלנו הצליחו להטעות את טילי האוייב,השמידו חמישה כלי שייט וחזרו ללא פגע.
חוץ מזה הכל חרא אבל תיכף יהיה בסדר, צה"ל מתארגן להתקפת נגד. רוב המעוזים כבר נפלו. חלק בקשו להתפנות אבל קבלו תשובה שלילית. כיצד יתפנו עם כל הפצועים והאלונקות? צריך הרי להגיע אל המעוז בשיירה ממוגנת, להעמיס את החיילים ולסגת בבטחה אל הקווים שלנו. וזה בלתי אפשרי.
ולכן נתבקשו להחזיק מעמד רק עוד לילה. ביום שני בבוקר הכל יהיה בסדר. האוגדות מוכנות להדוף את המצרים.
בשעות הצהרים קבלו כל אנשי יק"פ דרום, הוראה להתארגן מייד לתזוזה. התקפת הנגד נבלמה וצה"ל לא מצליח, לקיים את ההבטחה שנתן דדו, הרמטכ"ל, לאומה: "לטאטא את המצרים לצד המערבי של התעלה". בפיקוד דרום החליטו שהטנקים צריכים בראש ובראשונה להדוף את הצליחה. הגנה על המעוזים נמצאת בעדיפות יותר נמוכה ובינתיים המעוזים יצטרכו איכשהו להסתדר לבד עוד כמה ימים. "מפרקת", "בוצר" ו"ליטוף" כבר נפלו. ביומיים הקרובים ייכנעו כמעט כל השאר. במעוזים, מי שמת מת, מי שהצליח לעמוד על הרגליים נלקח בשבי ואת הפצועים קשה שלחו המצרים לעולם שכולו טוב.
"אלוקים אדירים, תהיה לנו הרבה עבודה," חשב מיקלוש כששמע על כך. לשריונרים ולצנחנים היו מחשבות אחרות בראש. "הם התחילו," אמרו לעצמם בקשר למנהג להרוג את שבויים, "אחר כך שלא יבואו אלינו בטענות" .
החבר'ה עלו על אוטובוס מגוייס שייקח אותם לחזית. מיקלוש הכיר את רוב האנשים, כל מיני מש"קים מהמפקדה. כולם דתיים, פחות או יותר. יש די והותר אנשים למניין, ברוך ה'. לשמחתו, אף אחד מהם לא היה לוחם ולכן הניח שלא ישלחו אותם למקומות מסוכנים. "כנראה שיש סיכוי גבוה להישאר בחיים בתפקיד הזה", אמר לעצמו.
האוטובוס התרחק מבאר שבע והמדבר נפרש לפניהם. שטחי חול עצומים הממהרים לכסות כל עצם. שרשראות ארוכות של דיונות. הכל נראה אותו הדבר, ימין ושמאל רק חול וחול. מיקלוש חשב על הקולגות מפיקוד צפון, להם אין את הבעיות האלה, הם הסתדרו בחיים. אין להם חול וגם לא אבק. הם לא צריכים לנסוע שעות בחום כדי להגיע אל שדה הקרב. אצלם שדה הקרב נמצא ליד הבית. נו שויין, כל אחד והמזל שלו.
החול כיסה את הכביש והאוטובוס חיכה שלוש שעות תחת השמש הקופחת עד שהגיע הדחפור לפנות להם את הדרך. בינתיים נוצרה שיירה ארוכה של מובילי טנקים, אוטובוסים מלאים במילואמיניקים לא מגולחים ומשאיות עמוסות ציוד ותחמושת. גם הזבובים הצטרפו לשיירה ועלו על האוטובוס. מיקלוש נעמד והתמתח, המושב של האוטובוס לא נוח. הוא הזיע בכל הגוף, המכנסים נצמדו לכיסא והציצית שלו דבוקה לגב. הצבא מנפק ציצית צבאית ירוקה עשויה מבד רשת כדי להקל על ההזעה אבל הבד גרם לו לגירודים אז חזר לציצית הלבנה הרגילה.
פלוגת טנקים אחת לא חיכתה למובילים שלה ונעה לצד הכביש על זחלים, מבזבזים דלק, מגדילים את הסיכוי לפריסת זחל והכי חמור, מתישים את הנהגים בנסיעה ארוכה. זה לא סימן טוב. כנראה שהמצב בחזית מחייב תגבורת דחופה. כמו כן שם לב שמעט מאוד מטוסים עברו מעליהם לכיוון התעלה. הוא היה רעב, עייף, וצמא. הסנדוויצ'ים שהכינו התמלאו בחול והמים במימיות כמעט ואזלו.
ישראל, שישב ליד מיקלוש, החווה בידו תנועות מגונות לשוטר צבאי שעמד מחוץ לאוטובוס וניסה להשליט סדר . "אולי תפסיק כבר?, " נזף בו מיקלוש, "זה לא מכובד".
"עזוב אותך, מה הוא כבר יעשה לי?, " שאל ישראל והפסיק. "אתה יודע, מיקלוש, ב 67', כשצה"ל כבש את סיני הייתה שם מסילת ברזל. במטכ"ל הוחלט שלא לנצל את המסילה אלא לפרקה ולהשתמש בברזלים למיגון קו בר לב. יכולנו להיות עכשיו ברכבת דה לוקס ישר לחזית. איזה חמורים!"
"אלוקים אדירים," ענה לו מיקלוש, "67', בקושי שש שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים. מי היה מאמין? הרי חיסלנו להם את חיל האוויר, את השריון ואת הארטילריה. תראה מה זה, רק לפני שש שנים הם זרקו את הנעליים במדבר וברחו. אמרו לנו שהסורים לא יתקפו בלי המצרים. והמצרים לא יתקפו כי הם צריכים עשר שנים כדי לשקם את הצבא שלהם, אולי אפילו עשרים שנה. זה מה שאמרו הגנרלים. אין להם מטוסי הפצצה בינוניים והשריון שלנו יותר טוב. אנחנו יודעים את זה, הם יודעים את זה, הרוסים והאמריקאים יודעים את זה. הם לא יעזו לתקוף ושלום על ישראל. זוהי תמצית הקונספציה. אז איך אנחנו שוב במלחמה?"
ישראל, שבדרך כלל יודע הכול, לא ענה.
גאווה, שחץ, יוהרה, היבריס, גבה ליבם ושכחו את אדונם.
כמה שוטרים צבאיים ניסו, ללא הצלחה, להשליט סדר בעשרות הישראלים העצבניים שמיהרו להגיע לתעלה. "אנחנו דווקא לא ממהרים", אמר בקול רם סגן צעיר שישב איתם באוטובוס, "הם לא הולכים לשום מקום".
בטרנזיסטור הודיעו שצה"ל עדיין מחזיק בכל מוצבי התעלה. הקריין סיפר ברגש על קרבות הבלימה הקשים והמוצלחים שמנהלים כוחות השריון בסיני בסיוע צמוד של חיל האוויר. באזני מיקלוש, הדיווחים הללו נשמעו אמינים בערך כמו הדיווחים של "קול קהיר בעברית". תעמולה עלובה. אזרחי ישראל שהצליחו לקלוט בטלוויזיה את תחנת השידור של ירדן כבר יכלו לראות חיילים מצרים רוקדים על הריסות חלק מן המעוזים.
כולם שקרנים.
על הספסל מאחוריו האזינו החיילים בעניין רב לסברא לפיה המלחמה הזו היא בעצם מלחמת גוג ומגוג. מיקלוש גירש זבוב טורדני והקשיב בחצי אוזן לנביא.
"תראו, רבותיי, יש הרבה בלבול בכל מה שקשור למלחמת גוג ומגוג. אני בטוח ששמעתם בעבר את הביטוי. אני מבקש מכם להקשיב בסבלנות לדבריי ואסביר לכם אחת ולתמיד את עניין הגאולה וחבלי המשיח. 'גוג ומגוג' בגימטריא שווה שבעים כנגד שבעים אומות העולם. כלומר המלחמה האמיתית תהיה נגד שבעים אומות והללו הן האומות היישמעליות וברית המועצות, יימח שמה וזכרה, שמסייעת להם. לפי חז"ל, גוג ומגוג יעלה על א"י שלוש פעמים ואחרי כן יבוא המשיח. מלחמת העצמאות הייתה הפעם הראשונה וזו הפעם השנייה וצפויה לנו פעם שלישית, קשה יותר."
החיילים התקשו לקבל את דבריו.
"רבותיי, קרובה מלכות שמיים. הנביאים הבטיחו לנו קיבוץ גלויות ופריחת הארץ ובניין ירושלים. וכמו שכל הדברים הללו התקיימו בעזרת השם, כך תתקיים גם הנבואה על מלחמת גוג ומגוג. היא כבר התחילה להתקיים ואין לך קץ מגולה מזה. אתם זוכרים את מלחמת עמלק? משה ישב על הר גבוה והרים את ידיו. בני ישראל היו במלחמה הקשה והסתכלו למעלה. ומה הם ראו?"
"פאנטום חוטף טיל ומתפוצץ באוויר", הציע ישראל.
המטיף התעלם ממנו. "הם ראו את ידי משה והאמינו באלוקים והתגברו ונצחו את עמלק. כך גם תבוא הגאולה. לא יכול להיות אחרת. זה לא מסובך, הכול כתוב בתנ"ך. הנביא ישעיהו מבטיח לעם ישראל את הגאולה ואומר "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה". ומייד עולה השאלה אם הגאולה בעתה, כלומר בזמן שתוכנן לה משחר בריאת העולם אז כיצד אפשר לזרז ולהחיש את הגעתה? התשובה פשוטה מאוד. כך או אחרת יבוא המשיח. כלומר בְּעִתָּהּ אבל, אם בני ישראל יעשו תשובה היא תבוא מהר וללא חבלי משיח. כך או אחרת, אם יעשו תשובה ואם לאו, המלחמה הזאת היא רק ההתחלה של התקופה. ההתחלה של משיח בן יוסף."
המטיף הביט סביבו וראה חבורת חיילים ספקנים. מיקלוש הקשיב בעניין רב אבל לא הסכים עם אף מילה שיצאה לבחור המוזר מהפה. אסור לחשב את הקץ! כבר קרו מספיק אסונות לעם ישראל כאשר כל מיני אצטגנינים ויודעי עתידות נבאו מתי יבוא המשיח. בינתיים כל החכמים הגדולים טעו, המשיח לא בא והתוצאה הייתה שבר רוחני.
אנשי הרבנות לא הצליחו להעלות בדמיונם את המשמעות של תיאור הקרבות. רובם ככולם לא ביקרו מעולם במעוזים ובתעוזים שעל התעלה, רק הקצינים ידעו איך לקרוא מפה טופוגרפית כמו שצריך. הם לא הצליחו לדמיין כיצד נפרש גדוד שריון לקראת מגע עם האויב.
מחלקת שריון מונה שלושה טנקים ופלוגת שריון מונה אחד עשר בסך הכל. את זה מיקלוש כבר יודע. אבל כמה זה גדוד שריון? שלושים וחמישה טנקים? ארבעים? ואיפה הנגמ"שים של החימוש? צמודים לגדוד או שהם נשארים מאחור? מה קורה לצוות של הטנק אחרי שהוא נפגע? מה קורה לטנק אחרי שהוא נפגע? מה הסיכוי להישאר בחיים אחרי שהטנק ספג פגיעה ובאיזה מצב נמצאים אלה שלא שרדו?
הוא נזכר פתאום שפעם שמע שיר ששרו החי"רניקים ובו הם קראו לשריונרים 'צ'יפסים' כי השמן של הטנק מאוד דליק.... או אולי הוא סתם מדמיין.
מיקלוש ביקש מאחד הקצינים מפה של סיני והחל להתעמק בה. חצי האי סיני הוא מדבר עצום. גודלו שישים אלף קילומטרים רבועים, כמעט פי שלוש משטח שאר המדינה. העובדה שהשטח נכבש בשלושה, ארבעה ימים בלבד היא מדהימה. נסיעה רגילה באוטובוס, מעזה לתעלת סואץ, עם עצירות לשירותים בלבד, אורכת כמעט יום. בני ישראל הלכו שם ארבעים שנה. על אחד ההרים קבלו את התורה, רקדו מול העגל, התלוננו על האוכל ומתו במגיפה. שש מאות אלף גברים יצאו ממצרים, מספרת התורה הקדושה, ובנוסף יצאו איתם הנשים והילדים, כמובן. וגם אספסוף וערב רב. לפחות שני מליון איש. רובם נשארו במדבר סיני.
אחרי שאבותינו שמעו את דברי המרגלים על ארץ ישראל, בכו כל הלילה ובבוקר אמרו איש אל אחיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. הקדוש ברוך הוא כעס על העם שלמרות כל הניסים המשיך להיות קטן אמונה ועל כן הבטיח: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה.
קשה לדמיין שטח כל כך גדול. חמש מאות טנקים יכולים לשחק 'מחבואים' בקלות בין הדיונות וערוצי הנחלים היבשים. סיני אמנם שטח גדול אבל בינתיים הקרבות מוגבלים לאזור התעלה, הרגיע את עצמו. מיקלוש ספר את הריבועים על המפה ובדק את קנה המידה. ממפרץ סואץ בדרום ועד פורט סעיד זה יותר ממאה ושישים ק"מ. כל חק"פ יקבל בערך שלושים ק"מ. לא נורא. בטרקטור אני עושה את המרחק הזה בשלוש ארבע שעות. צריך לסרוק כל פעם כמה רצועות זאת אומרת שתוך יומיים, שלושה גומרים לסרוק אחרי גדוד. מיקלוש התמלא שמחה. באמת לא נורא. במפקדת הגדוד בוודאי יודעים היכן בדיוק עברה כל פלוגה. לא מסובך.
המציאות היא לגמרי שונה. אולם אי אפשר לבוא בטענות לחייל מפקדה שלא ראה מימיו חטיבת טנקים מתמרנת במדבר. קשה לדמיין חיפוש אחר צוות של טנק בעשרים אלף דונם של חול, ביצות וקני סוף. בדרך לתעלה התפקיד נשמע כל כך פשוט. באתי, ראיתי, מצאתי. מיקלוש לא ישב במפקדות והאזין לקשר וגם לא היה בימ"ח. לכן לא הצליח לדמיין את הבלבול העצום, את עוצמת 'ערפל הקרב'. חיילים עלו על הכלים בימ"ח ונסעו, ללא שום רשימות מסודרות. חיילים הגיעו מחו"ל והצטרפו לגדודים אי שם באמצע הדרך. במהלך הקרב טנקים נפגעו והחיילים החליפו כלים ללא הפסקה. טנקים הלכו לאיבוד במהלך הקרבות ובענני האבק. נסעו לכיוון הלא נכון, הצטרפו לכוח אחר או מלכתחילה נשלחו ככוח בודד ובדרך עלו על מארב. כאשר הקרב החל למפקדה לא היה צל של מושג היכן פרושים הכלים.
בדרך למחנה טסה אף אחד לא העלה בדעתו שיש שריונרים שיתגלו רק בעוד שמונה חודשים. כבר עכשיו, ביום השני למלחמה, מוטלים להם אי שם באדמת המדבר כמה חיילים שגם בעוד שלושים שנה לא ימצאו אותם, הרבה אחרי שתסתיים המלחמה המחורבנת.
"אלו ימי משיח בן יוסף." המטיף נופף אגרופו כלפי תקרת האוטובוס והמשיך להורות את משנתו. אפילו הזבובים לא התרגשו. "אתם יודעים מי זה משיח בן יוסף?"
"אני יודע, " קפץ ישראל, "הוא שכן שלי מהמושב. הוא עובד אצלנו במכולת."
המטיף התעלם ממנו. "אין אדם שנקרא 'משיח בן יוסף', זהו אינו אלא כינוי. כך גם 'משיח בן דוד' ו'גוג ומגוג'. אין ולא יהיו אנשים שאלה הם השמות שלהם. זה שם סמלי כמו הרבה דברים שנאמרו על ידי הנביאים. בדיוק כמו שהחמור של המשיח הוא רק סמל. אף אחד לא מאמין שפתאום יבוא מהשמיים אדם שיושב על חמור ממש. החמור הוא סמל, סמל לחומרנות, סמל לתקופה.
אנחנו עכשיו בתקופה של משיח בן יוסף. בכל דור ודור קיימת דמות אחת המסוגלת למלא את התפקיד של משיח בן יוסף והתפקיד שלו זה קיבוץ גלויות ובנין הארץ. בכל דור ודור יש אומות גדולות וחזקות בעלות צבא אדיר ונשק עצום. על מלכות רשעה שכזאת אמרו יחזקאל וזכריה את נבואות גוג ומגוג."
מיקלוש גילה שהעסק מסתבך במהירות, מתברר שיש לנו שני משיחים. הוא חשב שהאיש מדבר הרבה שטויות אבל קשה להתווכח איתו. מיקלוש היה בור לחלוטין בכל מה שקשור לנושא. עבור מיקלוש, כל עניין המשיח והגאולה נשמע רחוק, דמיוני ובלתי נתפס. כמו כולם, כל בוקר, בתפילת שחרית אמר 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. אני מאמין. ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא.'
עד עכשיו לא הטרידה אותו המחשבה שיש חלקים בתפילה שהוא מדקלם מבלי לחשוב. מבלי להבין. מבלי להאמין. מיקלוש נפנף ממוחו גם את המחשבה הטורדנית הזו וקם להביא לעצמו קופסת תירס. לאחר עשר שעות ארוכות הגיעו למחנה טסה.
בחזית הדרום יצא צה"ל לדפוק את המצרים "חזק מהר ובאופן אלגנטי". 'אגרוף השריון' יצא למחוץ את המצרים. 'האדם שבטנק' יצא לנצח וכיוצא בזה מליצות מפוארות. בשעה עשר וחצי בבוקר כבר ביקש גורודיש אישור מן הרמטכ"ל אישור לחצות את התעלה על גבי אחד מן הגשרים המצריים שבקרוב ייפלו לידיו. דדו אישר, כמובן, את הבקשה.
בפועל, ההתקפה נכשלה כשלון חרוץ, עשרות הרוגים ופצועים למעלה ממאתיים טנקים כבר אבדו לפיקוד מעל תחילת הקרבות, ביניהם שני גדודי טנקים שנמחקו כליל. רק עם רדת החשיכה, שעות ארוכות אחרי שההתקפה נהדפה, התבררה למטה הכללי עוצמת הכשלון. יוֹם עֶבְרָה, הַיּוֹם הַהוּא: יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל.
יום ג' – פעמיים כי טוב- י"ג בתשרי תשל"ד ( 9 באוקטובר 1973 למניינם)
מחנה טסה
"כולם לצאת מהאוהלים ולהסתדר בחי"ת!," נשמעה הקריאה מחוץ לאוהל. מיקלוש התמתח, סגר את ספר התהילים והעיר את ישראל. מאז שעות הבוקר הם ממתינים באוהלים. הכִּילה שמגינה על הפתחים מחוררת כולה ויתושים רבים באו לראות מה העניינים. עם זאת נראה שרק היתושים התעניינו במעשיהם. ההמולה, התזזית והפחד המלווים כל מלחמה לא נגעו בהם. עוד ועוד חיילים יצאו מהאוהלים הסמוכים. מיקלוש ספר עשרים וחמישה חיילים .
"צהריים טובים לכולם", המש"ק ניסה לדבר בקול סמכותי, "בואו נוודא שכולם נמצאים ונחלק אתכם לארבע חוליות קבורה פיקודיות, או בקיצור חק"פ. עוד עשר דקות, בשעה שלוש עשרה שלושים בדיוק, כולם מתייצבים בשדה שמאחורי הבסיס וממתינים שם למ"פ. יותר מאוחר יבוא הרס"פ ויחתים אתכם על ציוד."
"מה עם אוכל?", שאל אחד, "מה זה צריך להיות? אנשים פה רעבים."
"אוכל תקבלו יותר מאוחר. אני מבקש להפסיק להתבכיין. למי שלא שמע חדשות ביומיים האחרונים אז זה מלחמה פה. אחרי שאני יסיים לקרוא שמות, תגיעו מייד לשטח שמעבר לגדר שמאחוריכם. אני מציע שתתפללו עכשיו מנחה למה אחר כך תגיעו לאפסנאות ולא יהיה לכם זמן להתפלל."
המש"ק בדק שכולם נמצאים וחילק אותם לחוליות. לא סתם חוליות כי אם חוליות קבורה פיקודיות, או בקיצור חק"פ. מיקלוש הוצב בחק"פ שתיים. המפקד שלהם הוא סגן רן, זה שאתמול קבע ש"הם לא ממהרים לשום מקום". לשמחתו גם ישראל שובץ איתו. גם זה שדיבר ללא הפסקה על המשיח צורף אליהם לחוליה. מנשה מזוז שמו. ישראל ומיקלוש החליפו מבטים והחניקו צחוק. לפחות לא יהיה משעמם.
מיקלוש הופתע במקצת לגלות שכל החיילים שברשימות של המש"ק אכן התייצבו לתפקיד. הוא תיאר לעצמו שבטוח יהיו כמה שיעדיפו ללכת לכלא או להישלח לחזית על פני תפקיד של קברן.
קבוצת החיילים עזבה את הרחבה, עברה את הגדר ונעמדה עם הפנים לכיוון ירושלים. הגיע זמן מנחה. "אַשְׁרֵי, יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ-- עוֹד, יְהַלְלוּךָ סֶּלָה," שליח הציבור הקריא את הפסוק הראשון בתפילה והחל להתנועע באדיקות. ישראל לא זכר את התפילה בעל פה. לפיכך הוא התנועע עם כולם, מעמיד פנים וממלמל קטעים מפה ומשם.
ג'יפ צבאי התקרב אליהם ואחריו משאית ליילנד מגוייסת. הג'יפ התקדם לעבר המתפללים בעוד שהמשאית המשיכה לתוך השטח הפתוח. מן הג'יפ ירד מפקד היחידה שישב אתמול בחדר. מיקלוש זכר שקראו לו דוד אבל לא את שם משפחתו. דוד והנהג הצטרפו מייד לתפילה. שני קצינים יצאו מתא הנהג של המשאית.
"אתה גיבור לעולם אדוני. מחייה מתים אתה, רב להושיע. מוריד הטל." שליח הציבור המשיך לקרוא בקול רם את תפילת שמונה עשרה, "מכלכל חיים בחסד, מחייה מתים ברחמים רבים."
שני הקצינים נכנסו אל תא המטען של המשאית.
"סומך נופלים ורופא חולים ומתים אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר. מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך." מיקלוש ניסה להסיר עיניו מן המשאית ולהתרכז בתפילה. "מלך ממית ומחייה ומצמיח ישועה, ונאמן אתה להחיות מתים, ברוך אתה אדוני מחייה המתים."
בום.
גופה הושלכה מן המשאית ונפלה בקול חבטה עמום על האדמה, מעלה ענן אבק קטן. החזן הרים את עיניו מן הסידור ושאל "אלוקים אדירים, מה הם עושים שם?". המשאית התקדמה כמה מטרים ועוד גופה נזרקה ממנה.
"רבותיי, אין מה להתרגש," רס"ן דוד ניסה להרגיע את הקהל ההמום, " הגופות שאתם רואים הם בסך הכול חיילים מצריים. אחרי התפילה אתם תבינו למה הבאנו אותם לכאן. אני מבקש משליח הציבור להמשיך בתפילה."
תפילת מנחה הסתיימה. רס"ן דוד הסתלק מבלי לתת הסברים ונכנס לאוהל המפקדה.
כל הפלוגה עמדה והסתכלה, משחקים אותה גברים, עומדים ונועצים מבט בגופות. אף אחד לא מעיז להסתכל הצידה, אף אחד לא מדבר. עומדים ומסתכלים בשדה שהולך ומתמלא בגופות. מאחר והפלוגה לא באה לאכול, יצא הטבח לראות מה קורה.
"הי", צעק מפתח אוהל המטבח, "למה אתם לא באים לאכול?"
"בוא, בוא לכאן.", ענה לו אחד החיילים. "כן, תגיע לפה מהר", החרה אחריו קול אחר.
"למה? יש משהו מעניין?"
"תבוא ותראה."
הטבח התקרב אל הפלוגה בצעדים נמרצים והסתכל בשדה. הוא נעמד עם כולם וגיחך בעודו מביט במשאית. "תגידו", שאל, "מה הם עושים שם?"
"הם זורעים חיילים מצרים", ענה לו ישראל. "בשנה הבאה, אם ירצה השם, יצמחו כאן הרבה חיילים מצרים קטנים."
"תראו איזה נוף יפה ", הוסיף חייל אחר, "יפה כמעט כמו בפברואר, כשהפלנו את המטוס הלובי . הייתי שם בסריקות. אז התפזרו איזה מאה ערבים בדיונות של סיני. מה שמדהים זה שאז מצאנו שבעה ערבושים עדיין בחיים. "
מן המשאית נזרקה גופה נוספת. החיוך שעל פניו של הטבח קפא, הוא החל להקיא ולקלל. סוף סוף מישהו נשבר. בבת אחת המתח התפוגג. האנשים החלו לדבר ולצחקק. חלקם התקרבו לאחת הגופות והתבוננו בה בעניין רב. מיקלוש נשאר מאחור. ריח הקיא התערב בריח המוות. אף אחד לא אכל את ארוחת הצהרים באותו יום. כשנגמרו הגופות במשאית חזרו הקצינים אל שאר הפלוגה והחלו לארגן את החיילים לקראת התדריך של דוד.
"צהריים טובים ליק"פ דרום, " אמר דוד. "נא להסתדר לפי חק"פים בבקשה. חק"פ אחד, אתם בצד שמאל. חק"פ שתיים ושלוש, אתם מולי וחק"פ ארבע מימין. קדימה, קדימה אין לנו את כל היום."
החיילים החלו להסתדר בחי"ת.
"טוב, שוב צהרים טובים לכולם. אני רוצה להתחיל בתדריך. אומרת התורה הקדושה בספר דברים פרק כ': כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה, כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה; וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם; אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ--מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם--לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם."
רבותיי, בחזית התעלה נלחמים חברינו בחירוף נפש מול האויב המצרי. העם היהודי, עם סגולה, שוב מוצא עצמו נלחם בעל כורחו במצרים, עַם רשע, עם שסוגד לחתולים. כולנו שמים מבטחנו באלוקים ושואבים ממנו כוח ואמונה. בעזרת השם, הניצחון שלנו יגיע בקרוב מאוד.
אמר הנביא יחזקאל: וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם, לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה,... לֹא תַעֲבָר-בָּהּ רֶגֶל אָדָם, וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר-בָּהּ; וְלֹא תֵשֵׁב, אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת, וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה, אַרְבָּעִים, שָׁנָה; וַהֲפִצֹתִי אֶת-מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם, וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת.
ובכן, כפי שבוודאי שמתם לב, השטח כאן מלא גופות של חיילים מצרים שהגיעו מן החזית. אנחנו נתאמן היום ומחר על הגופות האלה. זה היה רעיון שלי להביא לפה חיילים מצרים. השלב הזה הוא הכרחי כדי להכין אתכם למראות הקשים שתתקלו בהם כאשר תאספו את החללים שלנו.
אני אעבור מייד על התרגולת לפרטי פרטים אבל לפני כן אני חייב לומר עוד כמה מילים. תראו, רבותיי, בעיני רבים התפקיד הזה נחשב לתפקיד לא מסוכן. אתם תנועו בשטחי הקרבות רק אחרי שהקרב הסתיים. שבוע, שבועיים, אולי אפילו מספר חודשים אחרי שהקרב הסתיים. הרבה אנשים חושבים בטעות שהתפקיד הזה לא מסוכן, הרבה אנשים חושבים בטעות שאנחנו בסך הכול עוד אנשי מפקדה, חושבים בטעות שאין בכלל מה להשוות בינינו לבין הלוחמים בחזית סיני.
רבותיי, טעות לחשוב כך כי למעשה זהו תפקיד מסוכן ביותר! דווקא בגלל שהתפקיד מסוכן לנפש ולא מסוכן לגוף הוא נהפך לקשה הרבה יותר. הדברים אותם תעשו, המראות שאתם תראו, ילוו אתכם עוד הרבה זמן.אני סומך עליכם ועל תעצומות הנפש שלכם שתעמדו במשימה הזו היטב. לא קל לעבוד עם אנשים מתים. גם אם הם מצריִם וקל וחומר כשאלה החברים שלנו. אנחנו נתחיל במלאכת הקודש הזו כמה שיותר מהר ונעשה את המוטל עלינו, בעזרת השם, על הצד הטוב ביותר.
בסוף היום כולכם תוסמכו כקברן שלב א', דהיינו מוסמכים לבצע סריקות. הסמכה זו תאפשר לכם לבצע זיהוי משני בלבד. בימים הקרובים נצרף אליכם אנשי רבנות וותיקים ומלומדים. חלקם עם ניסיון כבר ממבצע סיני. ברגעים אלה ממש הם כבר נמצאים בחזית ועוסקים במלאכתם. רק הם רשאים לבצע את שלב הזיהוי הוודאי.
יותר מאוחר, כשירווח לנו מעט, בלי נדר ובעזרת ה', תעברו קורסים והסמכות נוספות. חלקכם תגיעו להיות מזהים, תואר המקביל לקברן שלב ד'.
אומרת הגמרא בהקשר לסיפור יציאת מצריים : "כשטבעו המצרים בים סוף בקשו המלאכים לומר שירה. גער בהם הקדוש ברוך הוא ואמר: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". ואומרת עוד הגמרא הקדושה, "חביבים בני אדם שנבראו בצלם". אני מבקש שלא לבזות את הגופות של המצרים. לעשות רק מה שצריך לעשות.
ומעניין לעניין באותו עניין. בחג פורים, כשנעשה נס גדול ליהודים והכו את אויביהם לפי חרב, מספרת מגילת אסתר: " וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם". כל מילה שאוסיף מיותרת ותגרע מכבודכם ומכבודי."
מיקלוש התבונן בפניהם של שאר החיילים. הם נראו לו שלווים בצורה חריגה, כאילו המורה לטבע עומד מולם ומספר להם שתיכף כל הכיתה תצא לחפש עתיקות בשדה.
"אני מסביר את התרגולת: בשלב א' ניגשים לגופה 4 אנשים. מותר להתקרב לגופה רק אחרי שקצין בדק מלכודים. קרה כבר לא פעם ולא פעמיים שאיזה חייל מצרי עשה מעשה שמשון ובמותו הרג יותר מאשר בחייו.
בדידי הווא עובדה, במלחמת ששת הימים. הייתי אז מפקד חק"פ. באותה מלחמה, ברוך השם, הייתה לנו הרבה פחות עבודה ויכולנו להתפנות ולטפל גם בגופות של חיילי האויב בתוך זמן קצר. בוקר אחד הגענו בסריקות אל שדה קרב לא רחוק מהתעלה. ניגשתי עם שלושה חיילים לאחד החיילים המצרים והרמנו אותו. מתחת לגופת המצרי הוחבאו שני רימוני יד ללא נצרה וכשהרמנו את הגופה השתחררו המנופים של הרימונים. חיות אדם המצרים האלה. זרקנו את הגופה בחזרה על הרימונים והשתטחנו על הרצפה. איש לא נפצע. נס גלוי! הגופה ספגה את כל הרסיסים.
אם יש לכם ספק קל שבקלים שיש משהו חשוד בגופה יש לקרוא מייד לקצין ולחיילים המאבטחים. יש להם ניסיון רב בדברים האלה. נעבוד בזהירות ולא נשכח את הכלל "שליחי מצווה אינם ניזוקים".
בשלב ב', אחרי שהגופה נמצאה נקייה ממלכודים, מתחילים בזיהוי ראשוני דהיינו דסקית צוואר ונעליים. חובה עפ"י ההלכה ועפ"י פקודות הצבא ששני עדים יזהו את המת ולכן הזיהוי, אם אפשרי, יעשה על ידי קצין ומש"ק בלבד.
בשלב השלישי יש לרשום ולתעד כמה שיותר פרטים על החלל. משק"ים, נא לוודא שיש לכם מספיק טפסים וכלי כתיבה. בכל חק"פ מוגדר צלם קבוע בעל מצלמה. אף אחד לא מזיז שום דבר עד שלא הגיע הצלם וצילם לפחות 3 תמונות. אני רוצה לקבל תיאור מפורט ככל האפשר. החל מהסביבה הקרובה בה נמצאה הגופה, דרך מה שלבש ואיזה נשק היה לידו וכלה בצבע שיער, צבע עיניים, צלקות וקעקועים. הכל בכל מכל כל.
בסיום שלב התיעוד שוברים את הדיסקית ולוקחים את החצי התחתון שלה. בשום מקרה לא מורידים את הדיסקית עם השרשרת מצווארו של החלל.
את החפצים האישיים יש לרכז בשקית ומייד לרשום את שמו על השקית במספר מקומות. אני לא צריך להסביר לכם עד כמה חשובים החפצים האלה למשפחות ומה יקרה אם משפחה תקבל פתאום חפצים שאינם מיועדים לה. סדר הוא הדבר הכי חשוב בעבודה שלנו. אין מה למהר כאשר עובדים עם הגופות." "הם בטח לא הולכים לשום מקום," לחש ישראל
"נשק ותחמושת שמצאתם ירוכזו במקום אחד. קצינים יוודאו שהנשק פרוק ונצור. מן הסתם אתם עלולים למצוא נשק עם כדור בקנה. בדגש מיוחד על מקלעים. גם לוחמי שריון מנוסים פולטים מידי פעם צרור תועה. טעות היא לחשוב שבגלל שאין שרשיר במקלע אזי המקלע אינו מסוכן. לעיתים יש כדור בבית הבליעה. אני לא רוצה שום תקלות בטיחות שעלולות לגרום לתאונות מיותרות. בהקשר זה חשוב לשמור על עירנות לכל מיני פצצות ונפלים בשטח שעדיין לא התפוצצו. אני יכול להבטיח לכם ששדה הקרב יהיה זרוע נפלים שלנו ושלהם. ככל הנראה אף חבלן לא יצטרף אליכם לסריקות. אתם, אל תגעו בכלום.
כמובן שיש לתעד את מספר הנשק. במקרים מסוימים זוהי הדרך היחידה לקבוע מי מוטל לפניך.
את החלל יש להעמיס בצורה מכובדת על אלונקה, לכסות אותו, ולהניח אותו ברכב. אם היה כבר זיהוי וודאי במקום אזי לרשום זאת בבקשה על פתקית זיהוי ולקשור אותה לרגל של המת. בכל ספק קל שבקלים לגבי זהות המת הוא יוגדר כאלמוני עד לזיהוי הוודאי. כמובן שיש לציין מה היה הזיהוי הראשוני ומה הספק.
אין להשאיר שום דבר בשטח. כל חפץ שנראה לכם שייך יוכנס לשקית וישלח עם המשאית. הכל בא אתכם לכאן.
ההנחיות אומרות שאם מישהו נהרג באמצע הקרב אז לא נוגעים בו. קודם כל מתרכזים בלחימה ורק בסוף הקרב מתחילים לטפל בו. אם אין אפשרות לקחת את החלל, למשל כי כל הכלים "נדפקו" ונסוגים רגלית אז בשאיפה לכסות אותו באדמה ולתקוע מקל ליד הראש שלו.
"נסיגה רגלית, כל הכלים נדפקו, אלוהים אדירים, מה קורה שם בחזית?" נבהל מיקלוש
"אם מוצאים בסריקות איזה חייל מצרי מת ויש כמה דקות פנויות אז מכסים גם אותו באדמה. בעיקר כדי שלא יסריח וגם כדי שלא יבואו כל מיני בעלי חיים שמסתובבים במדבר. חייל מצרי נקבר עם חתיכת מקל ליד הרגליים. כך ניתן לזהות מייד אם זה מישהו משלנו או משלהם
דבר אחרון, מקרים חריגים יטופלו על ידי הקצינים ועל פי שיקול דעתם ובהתאם למצב בשטח."
דוד סקר לאיטו את פני החיילים, מנסה לאמוד את השפעת דבריו. "שאלות עד כאן?"
"המפקד, לי יש שאלה ", אמר אחד החיילים, "לא הבנתי את המשפט האחרון. מה זאת אומרת 'מקרה חריג'? "
"מקרה חריג הוא מקרה בו התרגולת שהסברתי כאן אינה רלוונטית."
"אני מצטער, המפקד, עדיין לא הבנתי למה אתה מתכוון. "
דוד השתהה מעט. "רבותיי, אני אסביר על ידי דוגמא. נניח שהגעתם לטנק שחטף פגיעה ישירה ונשרף. תהיה לכם בעיה טכנית לבצע זיהוי פרטני על פי התרגולת. הקצין שלכם הוא זה שיבצע את הזיהוי בפועל ואילו אתם תפעלו בדיוק לפי ההוראות של הקצין."
דוד הסתכל שוב על החק"פים והיה מרוצה.
"יפה מאוד, אני מקווה שמה ששמעתם יהיה בחזקת דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. אם אין עוד שאלות אז קדימה לעבודה. חבל על כל רגע. היום קצר והמלאכה מרובה. מחר בצהריים אני רוצה שתתפזרו בחזית."
"נראה לי שהוא התבלבל," לחש שוב ישראל באוזנו של מיקלוש. "אנחנו לא מתפזרים בחזית, אנחנו אלה שאוספים את אלה שהתפזרו בחזית."
מיקלוש חייך מתוך נימוס.
יום ג' – פעמיים כי טוב- י"ג בתשרי תשל"ד ( 9 באוקטובר 1973 למניינם)
מחנה טסה
הסמ"פ, שעמד עד עכשיו בשקט החל לארגן את הפלוגה לקראת התרגולת. " שימו לב, כל חק"פ יקבל שש עד שבע גופות לתרגול זיהויים. חק"פ אחד אתם בקצה השמאלי עד החבית. חק"פ שתיים, אתם מהחבית עד לתלולית עפר. חק"פ שלוש, אתם מהתלולית עפר ועד למצרי בלי היד, עַד ועַד בכלל. חק"פ ארבע, אתם משם ועד לסוף השדה. כל שעתיים נחליף חלקות. החלפת החלקות תתבצע עם כיוון השעון."
סרן רן שטדלר, מפקד חק"פ 2, אסף את הצוות כדי לחלק תפקידים. לפני המלחמה הוא היה באגף כּשְרות בפיקוד. תפקידו היה לערוך ביקורות פתע בבסיסים השונים כל מנת לוודא שהטבחים מקפידים על הכשרות. היה מדובב את החיילים הדתיים ורושם תלונות אם התברר שמבשלים בשבת. אחרי הביקורת נהג להישאר במקום והיה מעביר שיעור על פרשת השבוע או הדף היומי. בעודו מסייר במטבח, היה רושם גם הערות על רמת ההגיינה של המזון, הכלים והטבחים. מיקלוש נתקל בו בעבר. לפני שנה וחצי מיקלוש היה חלק מן הצוות שתחת פיקודו הכשיר את המטבח של רפידים אחרי שנתגלה ששני טבחים בישלו שם יעל שצדו החיילים.
"טוב, אז ככה, צהרים טובים לכולם. לי קוראים רן ואני אהיה המפקד שלכם. תציגו את עצמכם בבקשה."
"אני ישראל איצקוביץ'."
"לי קוראים משה בארד אבל כולם קוראים לי מיקלוש."
"מנשה מאזוז.", נביא הזעם הציג את עצמו.
"חגי לוי."
"אביחי שהם."
"נעים לי מאוד, בואו נתחיל. מאזוז, במסגרת האפליה המתקנת, הריני ממנה אותך לצָלַם. שלא תגיד שדופקים פה את הפרענקים. בפלוגה הזאת דופקים את השחורים ואת האשכנזים במידה שווה. תיגש אליי אחר כך ואביא לך מצלמה חדשה וכמה פילמים.
מיקלוש, אתה תהיה אחראי על התיעוד. אני מקווה שאין לך כתב חרטומים. אביחי, תיגש בבקשה אל אוהל האפסנאות ותביא משם כלי חפירה. האפסנאי יודע על מה להחתים אותך. חגי וישראל, אתם לא אחראים על כלום.
עכשיו תקשיבו לפה! אני מאוד מבקש מכולם לצאת מההלם, להוציא את הראש מהתחת ולהתחיל לחשוב.
כל אחד מכם יתאמן לפי הסדר בתהליך הזיהוי המשני. מהר מאוד אתם תגלו שהמשימה הזו היא בעצם מאוד פשוטה. יש לי כאן שקית עם כמה חפצים שהורדנו מחיילים מצרים. אני אפזר אותם בכיסים שלהם ואתם תצטרכו למצוא אותם ולרשום מה מצאתם כחלק מתהליך הזיהוי. אחד הדברים שהמפקד שכח להזכיר זה העתקת הדסקית לדף. מאחר ולא תמיד אנחנו מצליחים להעתיק נכון את הספרות מהדסקית אנחנו נשתמש בטריק פשוט, עוד מששת הימים. שמים דף נייר מעל לדסקית ועוברים עליו עם עפרון, כמו שהילדים עושים עם מטבעות. זה מה שנעשה היום לדיסקיות של המצרים וניתן אותן אחר כך לצלב האדום. לרוב המכריע של החיילים המצרים, משום מה, אין דיסקית. ככה לפחות זה היה בששת הימים. מצד שני, לך תדע, גם החיילים המצרים עצמם הם לא החיילים של ששת הימים. החיילים שמפוזרים פה בשדה לא זרקו את הנשק והנעליים וברחו יחפים. מתברר שהערבים למדו הרבה בשש השנים האחרונות.
מי שמרגיש לא טוב ורוצה להקיא יתרחק קצת, יעשה מה שהוא צריך לעשות ויחזור כמה שיותר מהר. אל תסתלקו לשום מקום בלי לומר לי. אז יאללה, מיקלוש וישראל, אתם תביאו את האלונקות. מאזוז ואביחי, גשו לרס"פ ותביאו ממנו טפסים, כלי כתיבה, כלי חפירה ושקיות. חגי, אתה תביא מים. הרבה מים."
כעבור רבע שעה עמד החק"פ על כל ציודו בחלקה שלו. בין השיחים היו מפוזרות שש גופות. סגן רן הסתובב ביניהן ודחף להן חפצים לכיסים. החייל הראשון שכב על הצד. 3 פגיעות בבטן ועוד אחת ברגל. אבל המצרי הסתכל עליהם בעיניים קפואות והפנים שלו נתקבעו למין חיוך, כאילו כל האירוע די מצחיק אותו.
"שמישהו יעצום לו את העיניים בבקשה," אמר סגן רן. אף אחד לא זז.
"קדימה הוא לא נושך," אמר סגן רן. כולם נשארו במקומם. "נו, אין פה אף גיבור חיל?"
ישראל צעד קדימה וקרא בפאתוס לעבר המצרי השוכב לרגליו: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו," התכופף ועצם את עיני המצרי.
"תודה רבה, ישראל. צדיק בסדום. מיקלוש, תתחיל להקריא בבקשה את הסעיפים מהטופס ותרשום את מה שאני אומר."
"חלק א' – כללי. תאריך."
" י"ג בתשרי תשל"ד "
"נקודת ציון"
סגן רן הוציא מפת קוד של הגזרה והראה להם היכן הם נמצאים וכיצד מוצאים את קווי הרוחב והגובה של הנקודה.
"ממלא הטופס: שם פרטי, שם משפחה, מספר אישי"
מיקלוש רשם את הפרטים והמשיך להקריא את הסעיפים הבאים
"חלק ב' – תיאור החלל. מספר אישי."
סגן רן תלש דף מפנקס קטן. בעזרת עיפרון הוא העתיק את הדסקית שעל צווארו של החייל המצרי אל הדף והגיש אותו למיקלוש, "תשמור על הדף!"
"המפקד, מה קורה אם לחייל אין דיסקית?," הקשה אביחי.
"יש לכל חייל דיסקית בנעליים. וחוץ מזה אפשר להסתדר גם ככה."
"שם פרטי ומשפחה." מיקלוש המשיך להקריא את הסעיף הבא.
"תרשום מחמוד החמוד."
"צבע שיער."
"שחור."
"צבע עיניים."
רן פתח את העין השמאלית של מחמוד וסגר אותה שוב. "צבע חום. כמעט לכל המצרים יש עיניים בצבע חום. אומרים שמצרי עם עיניים כחולות מביא מזל."
" שיניים."
"רגע... שבע למעלה. עשר למטה."
"צלקות וסימנים מיוחדים"
רן פתח למצרי את החולצה. אביחי סייע לו להפוך את המצרי. "אין לו שום סימנים מיוחדים.", פסק רן וסידר מחדש את החולצה של המצרי. מיקלוש תהה בלבו האם הוא עושה זאת מתוך כבוד למת או כדי להכין אותו לתרגול של הקבוצה הבאה.
"חפצים אישיים \ נשק אישי"
רן חיפש בכיסים של החייל והוציא פנקס קטן מוכתם בשמן ומספר מטבעות. "חגי, תכניס את הכל לשקית. תרשום מה תכולת השקית ותכניס לתוכה גם את הדסקית ודף הנייר. יופי, עכשיו תוציא הכול ותחזיר לו את המטבעות.
נו, ראיתם שזה לא מסובך. עכשיו בואו נעלה אותו על האלונקה. מיקלוש וישראל תתפסו אותו בידיים. מאזוז, בוא תתן פה תמונה לפני שאנחנו מזיזים אותו. אתם יכולים לשלוח את התמונה הבייתה ולספר לכולם איזה גיבורים אתם. יאללה, say cheese , יופי, ישראל, תפסיק לעשות פוזות למצלמה ותתרכז בעבודה. מאזוז, אתה תתפוס ברגליים. כן, ככה, מצוין. עכשיו יש לנו עוד חמש כאלה ונוכל לנוח קצת לפני שנעבור לחלקה הבאה. "
השמש קפחה בעוז על ראשם והדי התפוצצויות נשמעו יותר ויותר קרובים. מידי פעם חלפו מעל ראשם מטוסים בדרכם לחזית. בכל פעם שראו מטוס מתקרב אליהם מכיוון התעלה מייד השטחו בבהלה על האדמה. לך תדע אם זה מיג או פאנטום. לא כדאי לקחת סיכון. כמה ג'יפים נעו על הגבעות הקרובות, מחפשים חיילי קומנדו מצריים. חק"פ שתיים המשיך "לזהות" את המצרים כשמידי פעם התחלפו בתפקידים.
רס"ן זינגר התקרב אליהם, הולך לאיטו. "נו, מה נשמע?"
"ברוך השם, המפקד.", ענו במקהלה.
"אני יודע שההרגשה בהתחלה מאוד לא נעימה. אני מבטיח לכם שבקרוב תרגישו יותר בנוח עם מה שאתם עושים כאן. יש לכם אי אילו שאלות או בעיות?"
"המפקד, לי יש שאלה," אמר ישראל, "אני חושב שהבנו את הפרינציפ כך שאין צורך להמשיך עם התרגיל הזה כל היום. אז אולי אפשר להפסיק עוד מעט, מה גם שהאנשים כאן לא רגילים לראות דברים כאלה."
רס"ן זינגר נתן בו מבט ארוך ולבסוף ענה: "אם סגן רן יחליט שאתם יכולים לעשות הפסקה אני בוודאי לא אחלוק על דעתו." ואז שאל בחיוך: "נו, מצאתם כבר את הג'וקר?"
מן המבטים של חק"פ שתיים הוא הבין שאין להם מושג על מה הוא מדבר.
"מה זה, סגן רן לא סיפר לכם? באחד הכיסים של אחת הגופות בשדה מוחבא קלף ג'וקר. יש לי הערב ישיבה בפיקוד. מי שימצא את הקלף יבוא איתי לבאר שבע ויקבל אפטר לכמה שעות. אז קדימה, לחפש טוב טוב בכל הכיסים. הפרס היום גדול מכל אפיקומן שאי פעם מצאתם."
מיקלוש מאוד לא אהב את המשחק הזה. אחרי שרס"ן זינגר הסתלק החליט סגן רן שאפשר לקחת הפסקה עד להודעה חדשה. וכך היום עבר בעצלתיים. בסך הכל המלאכה די משעממת. לקראת שעות החשיכה התרגול הסתיים. לא סורקים ולא מזהים בלילה. את המצרים הם אספו וקברו במהירות בחלקה נפרדת. מוכנים ומזומנים לטקס חילופי הגופות שיערך מתישהו אחרי המלחמה.
עד ארוחת הערב כולם כבר התנהגו כאילו שכבר שנים הם מחפשים חפצים אישיים בכיסים של אנשים מתים שהם לא מכירים. לכולם חזר התיאבון וחלקם אף הצטלמו למזכרת עם חייל מצרי שדמה להפליא לזמר המפורסם ניסים סרוסי.
לפני שרס"ן זינגר יצא לבאר שבע הוא מסר לחיילים הודעה בזו הלשון :"רבותיי, ההכשרה הסתיימה. מחר בבוקר אנחנו מתפזרים בין הכוחות בחזית." איש לא מצא את קלף הג'וקר.
קִרְאוּ-זֹאת, בַּגּוֹיִם, קַדְּשׁוּ, מִלְחָמָה; הָעִירוּ, הַגִּבּוֹרִים--יִגְּשׁוּ יַעֲלוּ, כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה. י כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת, וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים; הַחַלָּשׁ, יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי. יא עוּשׁוּ וָבֹאוּ כָל-הַגּוֹיִם מִסָּבִיב, וְנִקְבָּצוּ; שָׁמָּה, הַנְחַת יְהוָה גִּבּוֹרֶיךָ
יום רביעי, ערב חג סוכות – י"ד בתשרי תשל"ד ( 10 באוקטובר 1973 למניינם)
מחנה טסה
היציאה לשטח שתוכננה לשעות הבוקר נדחתה. המודיעין התריע על מסוקים שהורידו כוחות קומנדו בקרבת הבסיס. סיורים רכובים יצאו דחופים לתור את הגבעות שמסביב לבסיס. "באמת הגיע שהמודיעין יתחיל לנפק כמה התרעות, " אמר ישראל, "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא."
יותר מאוחר יחליט מי שיחליט להיכן בדיוק יישלח כל חק"פ. בינתיים נשלחו כולם אל התאג"ד, תחנת איסוף גדודית, אליה מגיעים כל הפצועים. השם 'תאג"ד' אינו לגמרי מדוייק מאחר ופצועים מכל הגזרה, ולא רק מגדוד מסויים, הגיעו למקום. התאג"ד הורכב ממספר אוהלים ובהם הפצועים הקשים, הפצועים קל ישבו על החול או שכבו על אלונקות, מגרשים את הזבובים שנמשכו לדם היבש. רופא עבר בין האלונקות וחילק הנחיות, עונה על השאלה שנשאלה לפני חמישה ימים "מי יחיה ומי ימות. מי במים ומי באש. מי בקיצו ומי לא בקיצו". אלונקות הורמו והונחו מחדש במקום אחר לפי היגיון שמיקלוש לא הצליח להבין. חיילת יצאה בצעד כושל מאחד האוהלים והתייפחה על דופן האוהל. איש לא יצא בקבותיה, לנחם ולנגב את הדמעות.
חובש עבר בין הפצועים ושני פצועים קל דידו אחריו, מנסים לעזור. האחד מחזיק בידו המגובסת אינפוזיה. השני מנקה את החול והזיעה והלכלוך מעל פני פצוע אחר. כל מי שיכל לתרום במשהו למאמץ המלחמתי עשה זאת בשמחה. קומנדקר ישן דהר למרכז הרחבה וכמעט דרס שני חיילים ששכבו ליד אחד האוהלים. הנהג צעק שיבואו לעזור לו להוריד את הפצועים. חובש אחד צעק עליו בחזרה שהדבר האחרון שחסר לו פה זה עוד נהג מטומטם. וגם סינן קללה וכמעט התחילו מכות.
קבוצה של פצועים קל עלו בכוחות עצמם על האוטובוס שיוביל אותם אל מפקדת החטיבה. שם ייקבע מי חוזר לטנקים ומי יצטרך לחכות למלחמה הבאה. סוג של סלקציה. אוטובוסים אחרים הוכשרו להעברת פצועים בשכיבה. האוטובוסים הובילו את הפצועים אל תור ארוך שנוצר בכניסה למטוסי הסטארקרוזר הישנים יותר מדי חיילים היו צריכים להגיע לתל אביב.
על דופן אחד האוהלים נכתב "הקרבן הראשון של המלחמה היא התמימות".
"הי, אתה, " יד נשלחה מבעד לאחת השמיכות ותפסה בעקבו של מיקלוש. מיקלוש הסתובב לאחור והתכופף אל החייל ששכב על הרצפה, "כן, במה אפשר לעזור?"
"אהה. אני לא דתי ולא ממש מאמין באלוהים, אתה יודע. אבל פתאום יש לי מין דחף פנימי להתפלל..., אתה יודע, להגיד משהו, אתה מבין מה אני אומר? אני לא יודע מה לעשות, זאת אומרת איך להתפלל, אתה יודע."
מיקלוש הוציא מכיס מכנסיו את ספר התהילים שלו, "קח. זה בשבילך. לא צריך להחזיר." וכשראה שהחייל מסרב מתוך נימוס אמר לו : "אל תדאג. עוד הערב אשיג לי ספר אחר."
"תודה," אמר החייל ופתח את הספר.
" לה"ו. בחזקת מיקלוש בארד." הוא קרא בקול את כתב היד בעמוד הראשון. "תודה, מיקלוש. רק מה זה המילה הראשונה, בבקשה? הכתב לא ברור. "
"למ"ד, ה"א, ו"ו. ראשי תיבות של לה' הארץ ומלואה. ככה דתיים כותבים למי שייך הספר. צריך לזכור, שלמעשה שום דבר לא באמת שייך לך, הכל בעולמנו שייך לקדוש ברוך הוא."
"וואללה."
ומיקלוש המשיך לעבור בין החיילים.
כולם מכירים את הביטוי 'חרבן במכנסיים מרוב פחד'. ובכן, בפועל, חיילים רבים דווחו דווקא על עצירות. אם מישהו איבד את השליטה על הסוגרים, ברוב המקרים הדבר היה בגלל מזון מקולקל ולא בגלל פחד. אצל בודדים, הפחד לא נעצר במעיים, אלא חלחל לכל הגוף ונספג במוח, משתק את המחשבה ובוודאי שאת הרצון והיכולת להילחם. חיילי חי"ר שהצטנפו בגומחה באדמה, ממתינים בחוסר אונים מוחלט, מכווצים במשך שעות ארוכות תחת הארטיליריה המצרית, שומעים את הצעקות מסביב. ומאחר ואין משהו יותר טוב לעשות שוכבים בדממה והמחשבות רצות מחשבים את הסיכוי לצאת מפה בשלום.
ארטילריה היא נשק סטטיסטי. קח סדרה של עשרה פגזים ותירה אותם אחד אחרי השני, בוודאי שלא יפלו כולם באותה נקודה. עכשיו, לך תדע האם הנקודה שאתה בחרת להתחבא בה היא חלק מן הסטטיסטיקה. זה סוג של הימור. הימור גרוע מאוד, בעצם. בקזינו אתה שם מאה דולר, או שהפסדת את הכסף או שתקבל, נגיד, פי שלושת אלפים דולר. כאן אתה מהמר על החיים שלך. אם הפסדת, הפכת ל'בשר תותחים' והפסדת את החיים, או אולי רק רגל או שתיים. ואם ניצחת, אתה מקבל את החיים שלך בחזרה. וזה בדיוק מה שהימרת עליו ולא יותר. כאמור, הימור ממש גרוע.
ויש כמה חיילים שמשהו אצלם נשבר ללא תקנה. אלה שקבלו מנת יתר של פחד והמוח מסרב להתאושש. בעגה המקצועית הם יכונו 'הלומי קרב' וזה עוד סוג של פציעה, נכות לכל החיים
גם 'הלם קרב' זה נשק סטטיסטי, קח עשרים אנשים ושים אותם תחת הפגזה ממושכת, מול מטח טילים או מול מראות קשים. מי יחטוף הלם קרב? לא ידוע, קשה לנבא מראש. המקרים הקשים מפסיקים לתפקד כמעט מייד. נעשים אפאתים למתרחש סביבם, אדישים לגורלם. אחרים בוכים ללא הפסקה או מסתגרים במקום מוגן וחשוך ומסרבים לצאת. המקרים היותר קלים ימשיכו להילחם וינסו להעמיד פנים שהכל בסדר. ידחיקו את המאורעות וינתנתקו מהם רגשית, למעשה, ייתנתקו מרגשות בכלל. מיקלוש, למשל, יסבול מצורה קלה של 'הלם קרב' אבל הוא עדיין לא יודע, עוד מוקדם מידי לדבר על זה.
שלושה הלומי קרב ישבו בשקט, על הרצפה בפאתי התאג"ד.
אחד מהם הצמיד לאוזנו אפרכסת דמיונית וניסה לעלות בקשר שוב ושוב מול החטיבה: "קודקוד תקומה, קודקוד תקומה, האם שומע? עבור. קודקוד תקומה, קודקוד תקומה, האם אתם שומעים אותי? עבור."
ישראל נעמד משמאלו, גם הוא מרים את ידו כאילו מחזיק באפרכסת וניסה לענות: "גפרור הֵלֵם, גפרור הֵלֵם, כאן קודקוד תקומה. רד מהרשת במיידי! אתה מפריע לכולם. חוזר שנית, רד במיידי מן הקשר, אתה מפריע לכולם. אנא סתום את הפה. רות סוף".
החייל התעלם מישראל והמשיך לנסות לקרוא למפקדה.
קוֹל מִלְחָמָה, בָּאָרֶץ--וְשֶׁבֶר, גָּדוֹל
סגן רן הלך לקבל עדכונים ובינתיים ביקש מהם להסתובב בין הפצועים ולדבר אתם עד שיחזור. שני מש"קי מודיעין אספו עדויות מאלו שיכלו לדבר. הם נטפלו בעיקר לקצינים והתעלמו מן ההערות על היכולת העלובה שהציג חיל המודיעין עד עכשיו ועל המקצוע שאימא שלהם בחרה לעצמה.
"אתה יכול להעריך מאיזה מרחק תקפו אתכם הטנקים ביום?"
"אתה יכול לספר לי קצת יותר על ההיערכות שלהם בזמן ההתקפה?"
"אתה יכול להעריך כמה טנקים השמדתם? וכמה נגמ"שים? מאיזה סוג? "
בעיקר היו להוטים לדעת על הטיל החדש שעושה שמות בטנקים. מאיזה טווח נורה אליהם? מה היו אחוזי הפגיעה? מה הנזק? האם הצלחתם להתחמק? רן הורה לחק"פ שתיים לפתוח פנקסים ולהתחיל לאסוף כמה שיותר מידע על החללים. אביחי עבר בין מש"קי המודיעין וריכז כל מידע שהיה יכול לעניין את סגן רן.
"אתה יכול לאמר לי בבקשה מי מהמחלקה שלך מת?"
"איפה זה קרה?"
"באיזה יום?"
"אתה יכול להעריך באיזו שעה?"
"אתה בטוח שהוא מת?"
"אתה בטוח במאה אחוז? ראית בעיניים שלך?"
"תשמע, אם אתה לא בטוח אז תגיד, אל תתבייש. אתה אומר שראית את הטנק חוטף פגיעה ישירה ואף אחד לא קפץ החוצה. אז אולי קפצו ולא שמת לב בגלל החול והעשן?"
"טוב, אל תתעצבן, אני רק עושה את העבודה שלי. אפשר לחשוב שאני נהנה לשאול ת'שאלות האלה."
כעבור שעה חזר סגן רן. הוא הוליך אותם אל שולחן עץ קטן שניצב מחוץ לתאג"ד ושם פרש את המפה והסביר להם את תמונת המצב. חק"פ שתיים מסופח אל "מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני" המוכרת יותר בשם 'אוגדה 252'. בראש אוגדה זו עומד האלוף אלברט מנדלר. מיקלוש שמע את השם אך מעולם לא ראה את האיש.
סגן רן הרים ענף קטן והראה להם את גבולות הגזרה: "הגזרה שלנו מאוד רחבה. דמיינו מלבן. בתחתית שלו נמצאת גדרה ובקצה העליון נמצאת נתניה. רוחב המלבן הוא משהו כמו חמש עשרה קילומטר. דמיינו נסיעה מקצה לקצה: גדרה, חולון, בת ים, תל אביב, רמת גן, גבעתיים, הרצליה, הוד השרון, כמה מושבים של עשירים ונתניה. זה חתיכת שטח. ביקשנו צילומי אוויר של הגזרה. המודיעין אמרו שיהיו מוכנים עוד שבוע. בלי נדר"
מיקלוש קרא את שמות המוצבים. השמות נשמעו מוכרים עוד מתקופת ה'התשה', שמקפידים שלא לקרוא לה מלחמה. וזאת למרות למעלה משבע מאות הרוגים אצלנו ועשרת אלפים אצלם. סגן רן המשיך להסביר: "המעוזים: 'אורקל', 'לחצנית', 'דרורה', 'כתובה', 'מפרקת', 'חזיון' ו'מילנו' כבר נפלו בידי המצרים. ביום שבת כוחותינו ניסו לסייע למוצבים והגיעו אליהם בקושי רב, ארטילריה, סאגרים. במוצאי שבת נעשו ניסיונות נוספים לחבירה וחילוץ בחסות החשיכה. כשנתנו את הפקודה לסגת לאחור זה היה כבר מאוחר מידי. חלקם הצליחו, רובם לא."
מיקלוש התבונן בקווי הגובה המצויירים במפה הטופוגרפית. ניסה להבין איפה יש הרים ואיפה יש ואדיות והתייאש מהר. הקווים החומים היו קרובים מידי או רחוקים מידי ושום דבר לא היה דומה למה שלמדו בשיעורי גיאוגרפיה. בצפון התעלה קווים ירוקים מרוסקים של ביצות כיסו את הקווים החומים הקצרים של הדיונות. מיקלוש והאחרים טרם הבינו את הקושי העצום הכרוך בסריקות באזור ביצות המלח.
סגן רן הראה להם את המקום בו נערכה התקפת הנגד של האוגדה ביום שני. המטרה הייתה להשמיד את ראשי הגשר של הצבא המצרי. ההתקפה נכשלה ושני הצדדים אספו כוח לימים הקרובים, האוגדה נמצאת בבלימה. אביחי אמר שהבלימה היא: "מהלך מצויין. צה"ל מנהל קרב שחיקה והשהייה ומנצל את העומק האסטרטגי של סיני." ישראל טען לעומתו שצריך לצאת להתקפת נגד על ראש הגשר לפני שהמצרים ירחיבו את מטריית הטילים שלהם. מאזוז הסכים עם ישראל, "עכשיו הזמן, צריך להיכנס בהם וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה."
מיקלוש הביט בהם בתמהון. אלוקים אדירים, 'עומק אסטרטגי', 'מטריית טילים', היכן הם למדו את המילים הללו? האם הם קוראים בשירותים את אלבומי הנצחון מששת הימים? לא תזיק להם קצת ענווה. שלושה רב"טים עלובים חושבים שהם יותר חכמים מאלוף פיקוד דרום. תראו אותם, שועלי קרבות וותיקים, חמושים באֵתֵי חפירה. מה הלאה? אולי גם האימהות של החיילים יצטרפו לדיון ויציעו היכן להתמקם ומהיכן לסגת. מיקלוש רצה להגיד את דעתו על הביקורת שלהם אבל בחר לשתוק.
סגן רן חיכה שהדיון ידעך והמשיך בסקירת המצב. "המצרים הצליחו להעביר כמות גדולה של חיילי קומנדו לצד הזה של התעלה. בגשרים, בסירות, במסוקים וחלקם פשוט שחו לצד השני. לצבא הייתה תוכנית מגננה שנקראת 'שובך יונים'. יכול להיות ששמעתם את השם. בכל אופן, לפי תוכנית 'שובך יונים' הטנקים רצים כמו משוגעים אל התעלה, יורים בכל המצרים ומחכים בסבלנות עד שיבואו לחלק להם עיטור העוז.
במבט לאחור כנראה שהיה יותר טוב להתרחק קצת מן התעלה, להתארגן במקום בטוח ובעיקר להיזהר מהסאגרים. מאות טילים נורו מן הצד השני של התעלה והשמידו כל טנק שהתקרב. מתברר שהרוסים המציאו טיל כל כך טוב שאפילו ערבי מצליח להשמיד טנק ממרחק של שני קילומטרים."
היום אנחנו לא הולכים לשום מקום. אולי מחר. רוב הנעדרים ממילא נמצאים בשטח שבידי המצרים או קרוב מידי לחזית כך שהרבה אין מה לעשו . אז בינתיים אנחנו חוזרים לתאג"ד. יש כאן כמה חיילים שצריך להכין למשלוח לקיבוץ בארי, שם נמצא בית הקברות הארעי של פיקוד דרום.
גם אנחנו נגיע לשם, אחרי שכל הבלאגן ייגמר. אז קדימה, בסך הכול לא מדובר בהרבה עבודה כי כולם מזוהים בוודאות."
"המפקד, יש לי שאלה."
"כן, מיקלוש, מה הבעיה?"
"אהה...פשוט הערב חג סוכות ונזכרתי שלרבנות הצבאית יש עוד כמה תפקידים, אתה יודע, לבנות סוכה, ארבעת המינים. אני בטוח שיש כאן כמה פצועים שיישמחו לשבת בסוכה וזה גם יתרום למוראל."
"רעיון מצויין. אביחי ומנשה, אתם באים איתי לתאג"ד. ישראל ומיקלוש, אתם יכולים ללכת ולחפש חומרים לסוכה. תנסו לבנות משהו ליד חדר האוכל."
בארוחת הערב החגיגית ספרו על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות שנעשו לחיילינו בזמן הזה. בשמיים ממעל, שני מטוסי פאנטום שחזרו מגיחה ונותרו כמעט ללא תחמושת. לפתע נתקלו בארבעה מסוקים מצרים. שלושה מבין ארבעת המסוקים נורו ונפגעו אולם למטוסים נגמרה התחמושת. אחד הטייסים, ברוב תושייתו, טס לכיוון המסוק המצרי וכשהיה בדיוק מעליו "שבר" כלפי מעלה. הגָזִים שנפלטו ממנוע הסילון ריסקו את המסוק על האדמה.
ואילו בארץ מתחת, הצליף "השוט האדום" . טנק ה'שוט' הוא השם העברי שניתן לצנטוריון. ה"שוט האדום" הוא טנק מסתורי ועליו דגל ארגמן בוהק. לפחות חמישה קצינים נשבעו שראו אותו במקומות שונים לכל רוחב הגזרה. לפי הסיפורים הוא השמיד במהלך היום לפחות 25 טנקים מצריים. "הוא פוגע בפגז ראשון מ 4000 מ' ", תיאר בהתפעלות תותחן אחד. ה'סאגר' כבר היה באוויר בדרך אלינו", העיד מט"ק מבית ספר לשריון, "ואז הופיע פתאום "השוט האדום" ודרס את החוליה ממש ברגע האחרון. ה'סאגר' התפוצץ לידי ואני נפצעתי בפנים. הייתי בטוח שזה הסוף שלי." טנקיסטים נוספים נצלו ממוות בטוח באופן דומה. משום מה "השוט האדום" לא עונה בקשר ותמיד נעלם לקראת סוף הקרב.
רב סרן דוד זינגר היה אחוז התרגשות כאשר שמע על הנסים הגלויים . "זה הרי בדיוק מה שכתוב בתורה: וַיָּסַר, אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ, בִּכְבֵדֻת; וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל--כִּי יְהוָה, נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. "
יום ה', חג סוכות – ט"ו בתשרי תשל"ד ( 11 באוקטובר 1973 למניינם)
מתחילים לעבוד
חמישה ימים כבר עברו מאז תחילת המלחמה ובינתיים חק"פ שתיים לא עשה כלום, יושבים ומחכים. מצד אחד מיקלוש רצה שיעשו כבר משהו מועיל, מצד שני שמח על כל שעה שהוא בבסיס ולא בשטח, מבצע את תפקידו. בצפון חיל האוויר סיים "לרכך" את הכוחות הסוריים והצבא הישראלי החל לנוע לעבר הכוחות הסוריים ולהבקיע את המערך לתוך שטח האוייב. בחזית סיני כוחות צה"ל המשיכו בקרבות הגנה. המצרים התקדמו מעט והמשיכו גם הם להתבצר.
אחרי תפילת שחרית יצאו כולם מבית הכנסת ועשו קידוש בסוכה. אחד הרבנים מצוות הזיהוי הסופי נשא דרשה. הוא ניסה לחבר בין חג הסוכות הראשון במדבר, לאחר יציאת מצרים לבין החג הנוכחי שבו נכנסים למצרים. סגן רן יצא מייד עם תחילת הדרשה. "אני מקווה שסגן רן הולך להביא עוגיות או משהו," לחש ישראל למיקלוש, "אני ממש רעב."
סגן רן חזר מלווה בקצין צעיר ועייף.הקצין החדש חיכה עד שהדרשה תסתיים והציג את עצמו. "בוקר טוב, אני קצין במס"א, ראשי תיבות של מחלקת סריקה אוגדתית. זהו הגוף שאחראי על התיאום בין הגופים השונים העוסקים בזיהוי. מפקד המס"א מקבל את העדויות מקציני המודיעין ומן המפקדים בשטח, מנתח את המידע, קובע סדרי עדיפויות ומחליט להיכן יישלח כל חק"פ במהלך המלחמה ולאחריה. מפקד המס"א אחראי גם על הקצאת כלי תחבורה ואבטחה לחק"פים. אני אתן תדריך קצר ואחריו תוכלו לצאת לסריקות."
בצידו הימני של אוהל בית הכנסת ישבו כמה גברים חרדים והחליפו ביניהם משפטים מהירים באידיש. אלה הם צוות הזיהוי הסופי. היחידים שמוסמכים לקבוע מי המוטל לפניהם. הם לא לבשו מדים ונשארו בבגדיהם השחורים, מראים לכולם שגם החרדים תורמים למאמץ המלחמתי. הצבא התעקש שאחד מהם יהיה המפקד לפיכך הוחלט שהמבוגר שבהם יוגדר כמפקד הכוח. אותו מפקד נעמד וצעק "תשתוק תיכף ומייד! אף אחד לא נוסע לשום מקום ביום טוב. הגמרא הקדושה אומרת במפורש : "תינוק בן יומו חי – מחללין עליו את השבת. דוד מלך ישראל מת – אין מחללין עליו את השבת." גמרא מפורשת! אתם תחכו עם הסריקות עד לצאת החג! בדיוק כמו שבששת הימים אף אחד לא יצא לסריקות בשבת. ההבדל היחיד בין שבת לחג סוכות הוא שהיום מותר לבשל. ותו לא. ועל כן, לענייננו, יום טוב חמור כמו השבת. אף אחד לא נוסע לשום מקום."
הקצין מהמס"א השתתק במבוכה, עיניו מרצדות, מנין יבוא עזרי?
"אבל, כבוד הרב, זהו פיקוח נפש." סגן רן ניסה להתווכח. "וחוץ מזה יש לנו את העניין של כבוד המת."
"אוהו, יסביר לנו בבקשה, העילוי הצעיר, איך יכול להיות מצב של פיקוח נפש אצל חייל שכבר מת?" שאר החרדים גיחכו וגם מיקלוש התקשה להסתיר חיוך. "ובאשר לכבוד המת, אדרבה, אנחנו ניתן כבוד למת בכך שלא יצטרכו לחלל את השבת בגללו."
סגן רן לא ויתר. "פיקוח הנפש הוא לגבי חבריהם הלוחמים. אם החללים יישארו בשטח הדבר עלול לפגוע משמעותית בכושר הלחימה. אני לא מחדש כאן שום דבר. כבר הורו לפניי רבותיי עוד בתקופת `ההתשה` שמותר לפנות אפילו בשבת."
סגן רן קיבל עזרה ממקום בלתי צפוי. חבר אחר בצוות הזיהוי הסופי נעמד גם הוא ופסק "מאחר והאיסורים לנסיעה ביום טוב הם רק מדרבנן ולא מדאורייתא יש לנו על מי לסמוך. אני מכיר היטב את פסק ההלכה של הרב גורן שקבע שמותר לפנות חללים בשבת ויום טוב. לפיכך אני סבור שחובה עלינו לצאת. ולפיכך גם אני אצטרף לסריקות."
מפקד צוות הזיהוי הסופי פער פיו בתימהון ונענע בראשו: "אתה מוכן לנסוע ברכב בחג סוכות הקדוש על סמך היתר של רב צבאי? רב צבאי?!?
מי זה בכלל הרב גורן?," הוסיף בתיעוב, "ממתי אנחנו מקבלים פסקי הלכה מן הרב גורן? אתה לא נוסע לשום מקום! כולם נשארים כאן! אתה שומע? אחרת אני אפיץ בכל בני ברק את העובדה שאתה מחלל שבת ויום טוב ומקבל היתרים והלכות מרב צבאי, רחמנא לצלן. ינדו אותך מבית הכנסת, אתה שומע? מבית הכנסת ינדו אותך. אתה לא תוכל להצטרף למניין בשום מקום! אף אחד לא ירצה להתחתן עם הבנות שלך ובסוף הן יתחתנו בגיל שלושים וחמש עם איזה פרענק חוזר בתשובה. שב כאן ואמור איתנו תהילים לעילוי נשמת הנופלים. אין לנו צורך בעוד חוטאים. העם הזה עשה כבר מספיק חטאים ולכן מתרגשות עלינו כל מיני צרות ואסונות."
"הם נוסעים לסריקות ואני בא אתם.", המזהה המשיך להתעקש.
"אם אתה נוסע איתם אני אגרש אותך מצוות הזיהוי הסופי, אתה שומע?"
לקצין מהמס"א נמאס ממלחמות היהודים. הוא התקרב למפקד צוות הזיהוי ואחז בו בחוזקה. "חק"פ שתיים יוצא היום לסריקות. נקודה!! אם אתה לא עף מכאן עכשיו אני קורא למפקד שלי ולשליש החטיבתי. המפקד שלי הוא על תקן רב סרן. אני נשבע לך שנקים פה שלושתנו ביחד בית דין שדה ונירה בך על המרדה נוכח פני אויב."
"אל תשבע לשווא", מפקד צוות הזיהוי השתחרר מאחיזתו ויצא מן הסוכה. התדריך הסתיים וחק"פ שתיים חזר לאוהל כדי להתארגן במהירות ליציאה לשטח. הרב שבא איתם ביקש מהם להעמיס על הרכב גם מזון ותחמושת עבור החיילים ובכך ניסה למצוא סיבה נוספת מדוע מותר ליסוע ביום טוב. סגן רן לקח עימו כמה סטים של ארבעת המינים, לחלק לחבר`ה בחזית.
"יאללה, בואו נלך לראות את המלחמה," חגי הניח יד על כתפו של ישראל. מיקלוש התרגש וידיו רעדו קמעה. "אל תדאג, לא מתים כל כך מהר," חגי ניסה להרגיעו. הם העמיסו מנות קרב על הכלים וחיכו לנהגים. בינתיים, אביחי נהיה רעב ולכן הוציא קופסת פלחי אשכוליות מאחת המנות והחל לפתוח אותה.
"אביחי, מה אתה עושה?, " שאל סגן רן
"פותח קופסת שימורים. נהייתי גם רעב וגם צמא וקופסת פלחי אשכוליות פותרת לי את שתי הבעיות בבת אחת. יש מספיק שימורים לחיילים, אל תדאג."
"אני לא דואג לחיילים, אני דואג לחילול החג. כשאתה פותח קופסת שימורים בעצם אתה יוצר כלי, ספל. וזה אסור בשבת וחג".
אביחי תלה בו מבט שואל והביט סביב. מיקלוש הנהן בראשו, מאשר את דברי סגן רן.
"לא שמעתי בחיים על ההלכה הזו," ענה אביחי, "אז מה אתה רוצה שאני יעשה עכשיו? אני גם צמא וגם רעב".
"תעשה חור בתחתית הקופסא ורק אז תפתח את הצד השני. ככה מה שנשאר לך ביד לא מוגדר ככלי כי יש בו חור. זה מה שאומרת ההלכה," מיקלוש הציע את עזרתו.
"מה אתה דפוק? ככה יינזול עלי כל הסירופ. וזה דביק. ויבואו מלא זבובים ואני אצטרך להרוג אותם במקום לאכול."
מיקלוש משך בכתפיו, רוצה לומר לא אני כתבתי את ההלכה הזו.
"אסור להרוג זבובים בשבת ויום טוב," הזכיר לו סגן רן, "אסור לצוד".
"תגידו לי, אתם השתגעתם? קודם כל אני לא צד זבובים, אני רק הורג אותם. זה לא שאני מתכוון לאכול אותם אחר כך או משהו. דבר שני, ליסוע להביא חללים מותר ולפתוח קופסת שימורים אסור? מהבוקר לא מפסיקים להתפלפל ולהתפתל עם הלכות. חלאס, מספיק, שגעתם אותי. אם לא שמתם לב אז עשר קילומטר מפה משתוללת מלחמה ואני צריך ללכת להביא גופות של חיילים. תעזבו אותי בשקט ותנו לי לאכול משהו."
"תן לי את הקופסא," ביקש מאזוז, "לספרדים מותר לפתוח קופסת שימורים בשבת בתנאי שלא ישתמשו אחר כך בקופסא." וכך עשו.
שיירה קצרה יצאה לדרך. החק"פ קיבל שני זחלמ"ים. לפניהם נסעו ארבעה טנקים בדרכם לחזית. ארטילריה מצרית דלילה העלתה ענני חול. והדי ההתפוצצויות התגלגלו בוואדי. מיקלוש, היה נרגש כולו, הרעש, הקרבה לחזית, החשש מפני מה שייצטרך לראות ולעשות ובנוסף לכך זו הייתה הפעם הראשונה בה נסע ביום טוב. לא עברו אלא עשרים דקות וכבר הגיעו ליעד הראשון. שני מתנדבים שהגיעו רק אתמול בטיסה מצרפת ירדו מן השיירה והצטרפו לחיילים בשטח.
אחד מן המתנדבים הצרפתים שאל את סגן רן האם הוא יוכל לקבל בבקשה זוג תפילין. כבר שנים שהוא לא הניח תפילין, הוא הסביר להם, ועכשיו שוב חש צורך להתפלל. "אין אתיאיסטים מתחת לפגזים," ציטט פתגם מימי מלחמת העולם הראשונה.
"צר לנו," התנצל סגן רן, "גם היח"מים של הרבנות נשארו ריקים".
"שלום ולא להתראות בקרוב," בירך אותם ישראל.
חק"פ שתיים נעמדו ליד הזחל"ם והסתכלו סביב, אז ככה נראית המלחמה. סגן רן לחש להם שיזהרו שלא לעשות בושות. אף אחד לא צריך לדעת שזאת הפעם הראשונה שלהם בתפקיד. על האדמה, שלוש אלונקות מכוסות, רק הנעליים מבצבצות מתחת לשמיכה . לא רואים מה בדיוק יש מתחת לשמיכה וטוב שכך.
סגן רן דיבר עם מפקד הכוח ווידא מיהם החללים המוטלים לפניו. מיקלוש בחן את פני החיילים, "אוי ואבוי, זו פלוגת מילואים," חשב לעצמו, " יש אישה ובטח גם ילדים."
חק"פ שתיים העלה את האלונקות על אחד הזחל"מים.
"בינתיים הכל בסדר", מיקלוש הרגיע את עצמו, "כמו בהלוויה של סבתא. כל עוד אני לא צריך לראות מה יש מתחת לשמיכה הכל יהיה בסדר."
מט"ק אחד, בסרבל מאובק ועיניים אדומות, ירד מן הטנק שלו וניגש אליהם. הוא שאל האם מישהו מהם מוכן לעשות לו טובה ולשלוח כמה מכתבים שכתב לאשתו ולהורים. חייל אחר שאל אותם האם ניתן לקיים מצוות סוכה בטנק. "ובכן, לעניות דעתי, לא ניתן," פסק סגן רן, "אבל אין ספק שאפשר להקל ולהתיר מאחר ואתם בעת סכנה. אבל למה שלא תבנו סוכה כשרה? סוכה כשרה, עשרה טפחים קומתה שזה בערך מטר. הרי לא חייבים לעמוד בסוכה, המצווה היא לשבת בתוכה. וצריך שלוש דפנות ועוד טפח. הסכך חייב להיות מן החי. אז תקחו קרטונים או ארגזים של טנק ותסדרו אותם בצורת ח` ולמעלה שימו כמה קני סוף ויש לכם סוכה כשרה למהדרין. כל אחד בתורו יישב בפנים, יברך שהחיינו ויברך שציוונו לישב בסוכה והנה יצאתם ידי חובה."
המט"ק נראה מרוצה.
"תראה," הוסיף מיקלוש, "במסכת סוכה, דף כ"ו עמוד א` למעלה אומרת הגמרא: "שומרי העיר, בין ביום ובין בלילה, פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה " ובהמשך העמוד אומרת הגמרא "המצטער פטור מן הסוכה." ומן הטעם הזה התירו חכמים לא לשבת בסוכה בגלל הגשם. כך שלעניות דעתי גם אתם פטורים מן הסוכה. עם זאת ראוי להזכיר כאן את דברי הרבי מקוצק שאמר "יהודי המסוגל להרגיש בסוכה את הגשם ולהצטער על כך, אינו ראוי לשבת בסוכה." "
"אלוקים ישמור אתכם ויצילכם מכל צרה וצוּקָה ומכל מיני צרות המתרגשות לבוא לעולם," ברך אותם מאזוז.
"אמן. ותודה על מה שאתם עושים פה. אנחנו מאוד מעריכים את זה, " אמר המט"ק.
"אל תדאגו בקשר לסוכה," הרגיע אותם ישראל, "תעשו מה שהוא אמר ותגיעו לגן עדן."
ואכן בתוך פחות מיממה הבטחתו לחיילים התגשמה במלואה.
"יאללה בואו נמשיך," זירז אותם סגן רן, "היום קצר והמלאכה מרובה. יש לנו עוד קצת עבודה לא רחוק מפה וחוזרים לבסיס." השיירה יצאה מן המתחם והמשיכה בדרכה אל התחנה הבאה. כל החק"פ הצטופף בזחל"ם אחד. איש לא רצה לשבת עם האלונקות. "תשמעו, הייתי בטוח שהיום הראשון יהיה הרבה יותר גרוע", אמר חגי, "בינתיים החבר`ה נראים רגועים. אין בלאגן, ידוע היכן בדיוק נמצא כל כוח וכל מפקד יודע מי חי, מי פצוע ומי נמצא כבר בעולם שכולו טוב."
"תגיד," שאל מאזוז את מיקלוש, "כשציטטת מתוך הגמרא, אמרת להם את שם הדף, את העמוד ובאיזה חלק של העמוד זה כתוב. אתה באמת זוכר את זה או שסתם המצאת?"
"לא המצאתי כלום. הציטוט באמת לקוח ממסכת סוכה דף כ"ו עמוד א` למעלה. יש לי זיכרון לא רע," הצטנע מיקלוש.
"יש לו זיכרון מעולה," ישראל סיפר מקצת שבחו של מיקלוש בפניו, "המורה היה מכנה אותו `בור סוד שאינו מאבד טיפה`. אתה יודע, פעם עשינו ניסוי, לקחנו את הגמרא והצבענו על אות אחת. שאלנו את מיקלוש אם היינו מעבירים סיכה באות הזו, באילו אותיות הסיכה הייתה עוברת בדרכה למטה. והוא ידע לומר!!"
"למיקלוש אכן זיכרון צילומי מעולה ועד שפרצה מלחמת יום כיפור הוא ראה בתכונה זו ברכה מאלוהים. בקרוב יגלה שיש כמה מראות שדווקא היה עדיף לשכוח ".
על הגבעה נצבו ארבעה טנקים. אחד מהם היה גבוה מן האחרים והשקיף על קו הרכס, מחפש תנועה של כלי רכב או חיילים. שאר הטנקים המתינו דרוכים מוסתרים מאחורי הגבעה, נכונים לעלות ולירות בכל רגע. בערוץ הנחל שמתחת לגבעה עמד עץ שיטה בודד ולידו שני טנקים שרופים. הציוד שהיה בתוכם התפזר לכל עבר, תרמילים שם פגזים, חתיכות ממה שהיה פעם מכשיר קשר, שקיות לחם ברמן, שתי קסדות ואפוד קרוע. הזחל"ם של חק"פ שתיים התקרב בזהירות.
"מיקלוש, תסתכל שמה," ישראל דחק את מרפקו בצלעותיו של מיקלוש והצביע לעבר העץ. "תסתכל טוב, אתה מבין למה סגן רן אמר שיש לנו קצת עבודה? אלוהים אדירים, אני חושב שמתחת לשמיכה יש רק חצי בן אדם."
הגרון של מיקלוש יבש באחת. הוא אחז בחוזקה בדופן הזחל"ם עד שפרקי אצבעותיו הלבינו.
"בואנ`א. איזה פחד, "המשיך ישראל, "זה כמו בפרסומת לאגרה של רשות השידור: אדוני, מה עם החצי השני?"
התשובה נמצאה באחד הטנקים השרופים. סגן רן הוביל אותם אל המקום לפי הנחיות שקיבל ממפקד הפלוגה. סרחון עז של בשר חרוך עמד באוויר. מיקלוש כבר פגש בריח הזה בעבר. כשעזר לאבא שלו לרתך את אחת הדלתות ברפת, המרתך נפל על מרפקו וגרם לכוויה עמוקה. כל גופו רעד כשנזכר, שבע שנים אחרי המקרה, בריח ובקול, טסססססס ארוך שעלה מן היד שלו. סגן רן קפא כל מקומו וסימן להם לעצור. נמצאה האבידה, החצי העליון של החייל היה ליד הטנק. יד אחת קטועה מתחת למרפק, העצם הלבנה נראתה בבירור. חלקי מדים ובשר היו מפוזרים מסביב.
אז ככה נראית המלחמה...
ישראל התנשם במהירות, לוגם אוויר ומייד נושף אותו. סגן רן הסתכל עליו בחשש וניסה לנחש אם יש לישראל אסטמה או בעיה דומה ולכן שבצו אותו ברבנות במקום בקרבי. ישראל המשיך לנשום בכבדות וסימן לרן באגודל שהכל בסדר.
אביחי היה הראשון שהקיא, שאריות עוגה, פלחי אשכוליות ותירס. שאר החק"פ הקיאו מייד אחריו. חגי יבב לא מעצורים.
סגן רן ניגש בריצה קלה לזחל"ד והביא משם ג`ריקן מים. הגיש אותו להם ועמד בצד, נבוך על שאינו מזדעזע כמוהם מן המראות.
סגן רן נתן להם את הזמן הדרוש להירגע, לשטוף את הפנים וביחד סיימו את המלאכה. השיירה חזרה לטסה. ישראל תרם ללקסיקון של החק"פ ביטוי חדש: "עוזר קוסם".
"עוזר קוסם" הוא חייל, בדרך כלל שריונר, שמישהו עשה עליו קסם וחילק אותו לשניים או שלושה חלקים וחק"פ שתיים צריך להרכיב אותו בחזרה. אם המסכן התחלק לארבעה עד עשרה חלקים הוא מוגדר כ"פאזל לילדים". ואם הוא התחלק לעשרה חלקים או יותר, סתם "פאזל". וככה, בעזרת הכינויים וההתחכמויות, נמצא מן טריק שכזה שעוזר לברוח מן המחשבות על מה בדיוק הם צריכים לעשות.
רוח מזרחית העלתה אבק לכל אורך מאתיים הקילומטרים של החזית.
גם בלילה ההוא מיקלוש לא הצליח להירדם קור המדבר חדר מבעד ליריעות האוהל וטיפס על המיטה. מיקלוש הזיע בתוך שק השינה וכשפתח את הרוכסן חזר הקור. אביחי נחר וישראל מלמל בשנתו. מנשה מאזוז קרא תהילים לאור פנס. הוא החליט לכתוב מכתב קצר להורים, שיירווח להם קצת וייפוג צערם. יספר להם שהוא במטבח, שיש לעם היהודי מספיק גיבורים גם בלעדיו, שמקווה לחזור בקרוב. אוהב ומתגעגע, בנכם, רב"ט מיקלוש בארד. הרבנות הצבאית, מטבח מחנה טסה.
הוא לא היה היחיד שהתקשה להירדם. ירח מלא האיר את שיחי הרותם ואת אלפי המצרים שהמשיכו להתחפר, ממלאים שקי חול, אוכלים אורז ופול מצרי ומקנחים במנגו וחושבים לעצמם: כל כלב ביג`י יומו. חיכינו בסבלנות שש שנים, אנחנו לא ממהרים, `הנקמה היא תבשיל שאוכלים אותו קר`. ועכשיו, שטח משוחרר לא יוחזר.
בערי ישראל המואפלות נשארו ערים ודואגים הורים ורעיות, אחים וחברים. מחכים בחוסר וודאות אבל הודעות רשמיות יימסרו רק בסוף השבוע.
במעוז `המזח` חיכו לתגבורת שכבר לא תבוא.
מנשה מאזוז חיכה למשיח.
במטכ"ל חיכו לנשק מהאמריקאים, עכשיו אצלם שעת צהריים והם צריכים לחתום על האישורים ולהתחיל להעמיס את המטוסים.
האמריקאים החליטו שגם הם יכולים ואפילו צריכים לחכות, הישראלים עוד לא חטפו מספיק. כשקיסינג`ר הציע להם שלום תמורת סיני סרבתם בתקיפות. שר הביטחון שלהם, משה דיין אמר "טוב שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח".
אז עכשיו כולם מחכים.
אי שם, בין הדיונות, חיכו כמה חיילים שמישהו יבוא ויעצום את עיניהם.
עַל-כֵּן חָרָה אַף-יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ, וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים, וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה, בְּקֶרֶב חוּצוֹת; בְּכָל-זֹאת לֹא-שָׁב אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה.
יום שישי – א' דחול המועד סוכות, ט"ז בתשרי תשל"ד (12 באוקטובר 1973 למניינם)
מקום: מתחם "הברגה"
המצרים המשיכו בהתחפרות ממזרח לתעלה. צה"ל המשיך לאסוף כוחות והתרכז בעיקר בבלימה. למעט מספר התקפות מצריות קטנות, שקט מתוח נשמר בגזרה באותו היום. סגן רן עדכן אותם שבלילה נכשל ניסיון נוסף לחלץ את מגיני מעוז המזח. פיקוד הדרום נתן למפקד המעוז את חופש הפעולה להיכנע. מהחזית בגולן הגיעו חדשות מעודדות על הבקעת החזית הסורית.
בשעות הבוקר המוקדמות יצא חק"פ שתיים לטיול מאורגן בסיני באדיבות "זחל"ם טורס". הנסיעה עברה בדממה מתוחה. הדי התפוצצויות רחוקות התגלגלו בוואדיות. מיקלוש הצמיד את העוזי לגופו והסתכל לכל הכיוונים, מדמיין קומנדו מצרי מאחורי כל שיח, מחפש סאגרים על הגבעות הרחוקות. מנסה להעריך מהיכן עלול לבוא הטיל ומחפש מחסות טובים להתחבא מאחוריהם. שני מיראז'ים עברו מעליהם בשאגה בדרכם לתעלה ולמרבה ההפתעה שניהם גם הצליחו לחזור כעבור חצי שעה. עם קצת עזרה מיהודים טובים באמצע הדרך מצאו את ההגדוד אותו חיפשו. המג"ד הורה לאחד הקצינים להצטרף אליהם. היה זה סרן נמוך ושמנמן שלא הפסיק לכחכח בגרונו. המג"ד שלח אותו איתם בגלל שלא יכל לסבול יותר את הקולות המעצבנים שהשמיע בסוף כל משפט.
"שלום, שמי אסף צוקר. אההם. אני מ"פ גימל של גדוד אחד-ארבע-אחד, אההם. אני אקצר בדיבור מכיון שיש לנו עוד הרבה עבודה היום. אההרם.
אז ככה, הגדוד הגיע לגזרה הזו לפני כשלושה ימים ומאז אנחנו מנהלים קרבות בלימה קשים. אתמול בלילה הייתה עלינו פשיטה של קומנדו מצרי והקרבות נמשכו כמעט עד אור ראשון. אההם אההם. נכון להיום אנו עומדים על אחד עשר הרוגים. את אחד מהם עדיין לא מצאנו כך שרשמית הוא עדיין בחזקת נעדר. קוראים לו יוגב הלוי. אההם. בן עשרים וארבע, גובה מטר שבעים ואחת, מבנה גוף מלא. אני מאוד מקווה שתמצאו אותו במהירות. יש לי תמונה שלו. תעבירו אותה ביניכם. אההם אהחחם."
מיקלוש הביט סביבו והתפעל מהנוף. בערוץ הנחל היבש טנק גרר טנק אחר אל מחוץ לחזית.
"אין לכם מה לדאוג מן המצרים, הם לפחות חמישה קילומטרים מאיתנו. יש מספיק כוחות ביניכם לבין האוייב," הרגיע אותם. "מחר, עם שחר, אנחנו יוצאים להתקפה ובטח תקבלו עוד עבודה."
"אוקי, חברה', " סגן רן לקח פיקוד, "שמעתם את המ"פ. מצפה לנו עבודה לא קלה בלוח זמנים דחוס. נתחיל בעבודה ואחר כך, אם יישאר זמן, נחפש אחר הנעדר. אני לא מאמין שהמצרים לקחו אותו איתם. לא היה זמן ומוטיבציה להתעסק עם שבוי חי. הוא בטח זרוק פה איפשהו. אני לא מאמין שנסיים את כל העבודה היום ובטח ובטח שלא נספיק לטפל במצרים. לא נורא, הם בטח לא הולכים לשום מקום."
כולם עלו על הכלים ונסעו אל שדה הקרב. כמו בניין עתיק ברומא, שרק החורבות העלובות נשארו כדי לספר על העבר המפואר, כך נראה גם שדה הקרב. פגרי טנקים שכבו מפוזרים על הגבעות, רובם עדיין נראו פחות או יותר כמו טנקים, אחדים התעוותו לחלוטין. מיקלוש, כמו שאר צוות החק"פ, עמד נבוך ומבולבל. עקבות שרשראות הטנקים נראו בכל מקום. הוא לא הצליח להבין מאיזה כיוון באו המצרים וכיצד נבלמה ההתקפה. זוג חוטי תיל נמשך מהגבעה, חוצה את ערוץ הנחל בקו ישר, לא סוטה ימינה או שמאלה, אין זמן, ממהר למלא את ייעודו. התיל נעצר לפני גוש מתכת גדול. "תראו, מה הם עושים לנו," מאזוז החווה בידו לעבר הגוש שעד לפני כמה ימים היה טנק כמו הרבה דברים בצבא, גם הוא התחלק לשלושה חלקים.
"בני זונות," הוסיף אביחי
הקרב שהתחולל ליל אמש לא היה שונה מהותית מאותם עשרות קרבות שי"ן ב שי"ן, שריון בשריון, שהתחוללו לפניו ואחריו בסיני. חיילים ממתינים דרוכים בכלים. זיעה יורדת על הצוואר ונספגת בחולצה המסריחה. פרפרים בבטן, "יאללה שייגמר כבר".
חושבים על הבית, על המשפחה. נשיקה אחרונה לטבעת הנישואין \ לתמונה של הילדים \ לספר התהילים. ועוד נשיקה אחת אחרונה. ופתאום ממש צריכים להשתין אבל עכשיו זה ממש לא הזמן. המפקדים מביטים מבעד למשקפות, רואים את ענני האבק באופק ושומעים את רסיסי הארטלריה מתדפקים על הדפנות, מזרזים אותם להתקדם, כאילו אומרים: "הלו, קדימה, תזיזו ת'תחת. יש מלחמה. מישהו צריך למות היום."
החיילים המצרים התקדמו ממזרח למערב. הם בקושי ידעו ללכת כשאיבדו את סיני לישראל בפעם הראשונה ב"מבצע קדש". הם היו בערך בני שלוש עשרה או ארבע עשרה כשאיבדו את סיני בפעם השניה. עבור רובם זו הפעם הראשונה בחצי האי. עבור כמה אלפים זו תהיה גם הפעם האחרונה.
גם הם עמדו מול המפה ונשבעו אם אשכחך סיני תשכח ימיני.
כמה טנקים נדפקו כבר בהתחלה אבל הגדוד לא נשבר. הלב קורא לך לעצור הכל ולחלץ את החברים שלך, פצועים, עולים בלהבות, אין זמן. המוח פוקד לקחת נשימה עמוקה, להירגע ולהדחיק. קודם כל בולמים את ההתקפה ורק אז מתפנים לטפל בפצועים.
המפגש הראשון עם כל הדם והאש ותמרות העשן תמיד קשה. צריך להתעשת מהר ולא להילחץ. מייד מתחילות הצעקות בקשר. "יורים עליי, פלוגה מצרית, אלפיים לפנים". שתוק, אידיוט. אתה לא היחיד שיורים עליו. לא צריך לעשות מזה עניין. מפקד הכוח מנסה לעשות סדר.
הטנקים עולים לראש הגבעה, יורים, ומתחבאים. המח"ט שואל את המג"ד מה קורה. המג"ד שואל את מפקדי הפלוגות אבל הם עסוקים בירי או תופשים עוזי וקופצים החוצה במהירות מן הטנק. רועדים, מבולבלים, כמו צב בלי השריון. מחבקים את החול ומקווים שיהיה בסדר. הם לא בכושר ועברו כבר כמה שנים טובות מאז הפעם האחרונה בה ירו בנשק. הארטילריה ממשיכה ליפול.
הגדוד נפרש ימינה ושמאלה, מנסה לדפוק את המצרים מהצד. אבל גם הם לא פראיירים ונערכים בהתאם. המחלקות מתפזרות. הסתערות לא באה בחשבון. "איפה בני?" שואל המג"ד ומתכוון לאלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר. אחד ממפקדי הטנקים התחיל לצרוח בקשר שהוא נשרף בטנק. צעק וצעק לפחות שלוש דקות וסתם את רשת הקשר. פתאום נהיה שקט, אולי מישהו משלנו ירה בו רק שישתוק כבר. חיילים מצרים הופיעו משום מקום חמושים ב RPG וירו מטווח קצר, מאתיים מטר, אולי פחות. טנקים ירו מן המקלעים או דרסו אותם בשרשראות. לקראת הצהריים ההתקפה שלהם נשברה. אחד עשר הרוגים וכמעט שלושים פצועים, כולל ההוא שנעדר.
מיקלוש עמד והתבונן במרחבים הפרושים מסביבו, מנסה להקשיב לסיפור של השלדות. למעלה ממאה כלי רכב, מאות פגזים, עשרות אלפי כדורי מא"ג. איזה כוח עצום. "אלוקים אדירים, כמה כסף התבזבז כאן?"
בצער רב נאלץ להודות, בינו לבין עצמו, שהוא לא מצליח באמת לדמיין את מה שקרה כאן. כמו סיפור יציאת מצרים, כמו הסיפורים מהמלחמה ההיא באירופה. חייבים לראות כדי להבין. חייבים להיות שם כדי להאמין.
"קדימה, בואו נזוז," ציווה סגן רן, "קח אותנו לטנק של יוגב. נתחיל משם."
הם עלו בחזרה לזחל"ם וטיפסו בזהירות על דיונה גבוהה. גבעות חול קטנות מלאו את האופק מקצה לקצה. ממזרח עבר ציר 'עכביש', הציר היחיד באזור המוביל לתעלה. הכל צבוע צהוב חד-גוני מנומר בכתמים שחורים, מפוייחים. המ"פ הרים את המשקפת ובחן את הממצאים: "בואו אחרי, זה צריך להיות בכיוון ההוא."
הזחל"מים נעצרו וחק"פ שתיים יצא החוצה . המ"פ הצביע על אחד הטנקים שמרחוק נראה די שלם. המ"פ שטח בפניהם את כל רסיסי המידע שהצליח לדלות מן החיילים. "הטנק שאתם רואים פה שייך לפלוגה אל"ף, מחלקה שלוש. התפקיד של מחלקה שלוש היה לאבטח את האגף, שלא יבואו לנו פתאום מאחורה וידפקו את כולנו. הם לא מטומטמים המצרים האלה, אנחנו הבנו את זה כבר בדקה הראשונה של המגע איתם. בקיצור, הם ריכזו פה כוח גדול ומחלקה שלוש חטפה חזק. כל הטנקים שלהם הלכו. יוגב הוא לא ההרוג היחידי מהמחלקה הזו. למעשה בערך חצי מההרוגים שלנו הם ממחלקה שלוש.
בואו תתקרבו לפה, אני רוצה להראות לכם משהו.
אתם רואים כאן, "וסימן בידו על המקום בו נקרע הזחל, "זו פגיעה של סאגר. הוא פגע קרוב לנהג אבל לא חדר פנימה. כנראה פגע בזווית חדה מידי. אבל הוא עשה נזק לטנק והם לא יכלו לזוז קדימה או אחורה. המט"ק הבין שהם מטרה עומדת ותיכף הם יחטפו עוד אחד. הוא הורה לנטוש את הטנק. עד לשלב הזה העובדות ברורות, אנחנו שמענו את המט"ק מדווח בקשר שהוא נוטש את הכלי וכולם בריאים ושלמים."
אביחי הבחין בעקבות נעליים צבאיות על הקרקע. הוא התכופף לעבר הקרקע, בחן היטב את העקבות ורחרח את האדמה.
"הלו, אביחי, מה אתה עושה," שאל ישראל. "בוא'נא, תחזור לפה. תראו אותו, מריח את האדמה. חושב שהוא אחרון המוהיקנים."
המ"פ המשיך בדבריו: "אף אחד לא יודע מה בדיוק התרחש מכאן והלאה. יש בידינו כמה עובדות והקשר ביניהן אינו ברור. תוך כדי הירידה מן הטנק נפצעו שני חיילים מרסיסים. המט"ק נפצע קשה, פגיעת ראש. הוא לא בהכרה. העבירו אותו לרפידים במטוס ואין לי מושג מה קורה איתו כרגע. חוץ ממנו, נפצע גם הטַעַן-קַשַר, הוא פצוע קל ברגל, לא משהו רציני. יוגב הלוי היה התותחן. הטען-קשר זוכר בבירור שיוגב ירד מן הטנק בריא ושלם. גם הנהג ירד בריא ושלם. זה היה בשעות הצהריים המאוחרות, בערך בארבע וחצי.
צוות הטנק התחלק לשני זוגות. הנהג הלך עם הטַעַן-קַשַר. שניהם התרחקו אל מקום יותר בטוח. יוגב נשאר עם המט"ק וניסה לעצור לו את הדימום מהראש. אנחנו יודעים את זה כי מצאנו את המט"ק חבוש בראשו וברור לנו שהמט"ק לא היה יכול לחבוש את עצמו. אני מסופק אם הוא היה בכלל בהכרה. זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו ראה את יוגב בחיים. במהלך הלילה הנהג נהרג והטַעַן-קַשַר נשאר לבד מבלי יכולת לזוז ממקומו. מצאנו את שלושתם רק למחרת בבוקר. המט"ק שכב מחוסר הכרה. ויוגב לא היה לידו.
כמו שאמרתי קודם, אני בטוח שנמצא אותו כאן באזור. אם אתם שואלים אותי, בשלב מסויים יוגב הבין שאין לו יותר מידי מה לעשות בשביל המט"ק והלך למקום יותר בטוח, או להביא עזרה. הוא בטח ניסה לחבור אל הכוח העיקרי ואני לא אתפלא אם מישהו משלנו ירה בו בטעות בזמן שהוא ניסה להתקרב אל טנק אחר מכוחותינו. אתם יודעים כמה קשה לחבור אל כוח אחר תוך כדי קרב."
מיקלוש דווקא בכלל לא ידע כמה קשה להצטרף לכוח אחר תוך כדי קרב במהלך היום ועל אחת כמה וכמה במהלך הלילה. המרחקים בין הטנקים גדולים, קשה ליצור קשר עין בגלל תוואי הקרקע וענני האבק שיוצר הטנק. מכשירי הקשר נשארו בטנק ואין יכולת להודיע "הלו, זהירות, אנחנו באים". צריך להתקדם לאט, להיזהר מן המצרים מצד אחד ומן החיילים שלנו מהצד השני. אבל איפה בדיוק נמצאים הצדדים האלה? זאת באמת שאלה טובה. הרי גם כוחותינו וגם כוחות האויב לא נשארים באותו מקום. וכאשר שריונר רואה חייל הולך שפוף על הגבעה הוא קודם כל יורה ואח"כ שואל את עצמו האם היה לחייל עוזי או קלאצ'ניקוב. קבוצת חיילים שברחו מ"מילאנו" נתקלו בכוח טנקים שלנו. כדי לזהות את עצמם ככוח ידידותי הם נופפו בטלית של אחד החיילים. לא לכולם היה את המזל הזה.
המ"פ התקרב אל אוזנו של סגן רן ולחש כמה מילים. אחר תחב לידו של סגן רן דף נייר. פניו של סגן רן התקדרו וידו החליקה שוב ושוב על זיפי זקנו. הוא הרים עיניו למרום והרהר עמוקות במה ששמע. לבסוף פלט אנחה עמוקה ופסק: "מנשה, חגי ואביחי, אתם תתחילו בסריקות עם המ"פ. בינתיים אתם לא צריכים אותי. אתם ילדים גדולים וכבר יודעים מה לעשות במידה ותמצאו מישהו. אני שב ומזהיר ומבקש ודורש, תיזהרו ממילכודים ומנְפַלִים. מיקלוש וישראל אתם באים איתי." מיקלוש וישראל הבינו מייד שמשהו לא בסדר. סגן רן חיכה עד ששאר החיילים יתרחקו כמטחווי קשת מהם ואמר בשקט: "בואו אחרי, יש לנו 'מקרה חריג' ".
הזיהוי של "מקרה חריג" הוא מאוד מסובך או מאוד פשוט, תלוי בעיני המתבונן. הם הלכו בשתיקה מתחת לקו הרכס וכעבור חמש דקות הגיעו אל היעד, טנק אחר. בצד שמאל של הטנק נפער חור גדול, 'סאגר', החייל המצרי עשה עבודה טובה. מיקלוש עקב אחרי התיל, מנסה להבין מהיכן נורה הטיל. הטנק והאדמה שסביבו שחורים מפיח. רן הביט סביב ועלה על הטנק. הדליק פנס והסתכל מבעד לפתח העליון, צריח המפקד.
למעשה לא היה יותר מידי מה לראות. פיח בכל מקום, ברזלים מעוותים וריח קלוש של אפר ואבק. הוא הוציא מכיסו את הפתק שקיבל מן המ"פ וקרא בקול את שמות היושבים בטנק ואת תפקידם. "חכו פה, זה לא יהיה ארוך". סגן רן נכנס פנימה מבעד לצריח המפקד, נעליו משאירות טביעות ברורות על הפלדה.
"אני צריך ארבעה שקיות ומדבקות בבקשה," נשמע קולו מתוך הטנק. ישראל הושיט לו אותם מבעד לחור שבגוף הטנק ומייד התרחק בחזרה.
כעבור שעה קלה נאספו הארבעה אל אבותיהם, ארבע השקיות נאטמו והם חזרו אל הכוח העיקרי. אף אחד לא שאל מה בדיוק הם עשו שם והם לא התכוונו לספר.
לקראת החשיכה כולם חזרו אל החניון הגדודי. חק"פ 2 המשיך לטסה, היישר אל התאג"ד. שוב עברו בין החיילים והקצינים וניסו לדלות מפיהם מידע על גורל הנעדרים. פרשו מפות, ציירו קווים והתפלפלו ודנו במהלכי הקרב. החיילים סירבו לשתף פעולה. הם רצו לנוח, לישון ובעיקר לא לחשוב הרבה, לא להיזכר במה שקרה להם. אך סגן רן לא ויתר. בדיוק כמוהם הוא ידע שמחר בלילה יכול להיות מאוחר מידי.
באוגדה רשומים למעלה משלוש מאות נעדרים. רבים מהם עדיין בחיים ומקור הדיווח על היעדרם נובע מטעויות של הפקידים. בחזית התעלה רק המעוזים 'המזח' ו'בודפשט' המשיכו להילחם. מיקלוש חש גאווה מוזרה מכיוון שהמעוז שקרוי על שם עיר הולדתו עדיין מחזיק מעמד.
שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, וְלַאֲסוּרִים פְּקַח-קוֹחַ. לִקְרֹא שְׁנַת-רָצוֹן לַיהוָה, וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ, לְנַחֵם, כָּל-אֲבֵלִים. לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל--מַעֲטֵה תְהִלָּה, תַּחַת רוּחַ כֵּהָה;
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
