נפטר האלוף (מיל') אמיר דרורי

"גולני היה חייב לכבוש את החרמון "\ מאת עמית נבון

"עשר דקות לפני שתיים, קצת אחרי שעבר את משטרת ראש פינה, נדהם אמיר דרורי לראות מבעד לשמשת הרכב פגזים נופלים על שדה התעופה במחניים. דרורי בלם את המכונית, עשה פניית פרסה וחזר אל תחנת המשטרה. היומנאי התורן איפשר לו להתקשר לפיקוד. על הקו היה קצין האג"ם אורי שמחוני, בן מחזור. 'שמע, נופלים פגזים על מחניים', אמר דרורי. 'כן', השיב שמחוני. 'יכול להיות שיהיה יום קרב'. זה היה בשבת, שישה באוקטובר, 1973. מלחמה עקובה מדם עם כוחות סוריים ומרוקניים, היתה הדבר האחרון שלוחמי גולני ציפו לו. עצרת חגיגית במלאות עשרים וחמש שנה להקמת החטיבה היתה אמורה להיערך בתשעה באוקטובר, ושלטים חגיגיים כבר נתלו ברחבי הארץ. במוצאי יום כיפור, באותה שעה שבה כבר השתוללו הקרבות, תוכננה להתקיים חזרה גנרלית בפארק הירקון בתל-אביב.חטיבת גולני עלתה לרמת הגולן. חלק מהלוחמים היו במוצבי הקו הראשון עוד לפני תחילת הצום. אחרים הוזעקו מהחופשה שאליה שוחררו יום לפני שפרצה המלחמה. החטיבה לחמה ללא הפוגה משבת ועד תום הקרבות. הם נלחמו במוצבים, במובלעת הסורית, מעבר לקווים. אבל הקרבות הקשים ביותר וגם הסמליים ביותר, היו הקרבות על החרמון.שלוש פעמים ניסו מפקד החטיבה דרורי וחייליו להחזיר לידיהם את השליטה בפסגת ההר הלבן. בפעם הראשונה, הם ביקשו לרוץ לשם מיד לאחר שהקשר עם המוצב נותק. זה היה ביום הראשון ללחימה, כשפיקוד צפון נזקק לכל חייל ברמה כדי לנסות ולעצור את שטף הכוחות הסורים. דרורי ואנשיו נקראו לוותר על החרמון לטובת קרבות הבלימה ברמה. בפעם השנייה הם עלו להר בכוח לא מספיק, בלי סיוע ובלי מודיעין. כתשו ונכתשו. גולני ירדה אז מההר לאחר ששלושה רבעים מהכוח נפגע. בפעם השלישית, הקטלנית והכואבת מכולן, הם הצליחו. דרורי, לימים אלוף פיקוד צפון במלחמת לבנון וגם סגן הרמטכ"ל, הוא גולנצ'יק מורעל עד היום. על גולני הוא מדבר בלשון זכר. גולני לחם, גולני יזם, גולני לא נטש. גולני כבש. את הסיפור שלו הוא מספר בלשון צבאית, תמציתית, כמעט לקונית. חפה מרגשנות או מדרמה מוגזמת.
'אני בגולני מאז שנת 55'. הייתי מח"ט גולני משנת 72' עד 74'. שתיים עשרה וחצי שנה נטו בגולני. כשעליתי לנפח, מפקדת כוחות צה"ל ברמת הגולן, בשבת בצהריים - אף אחד לא ידע שתהיה מלחמה. הייתי במטכ"ל ביום שישי, הרמטכ"ל היה היחידי שם בעשר בלילה. גם בעשרה לשתיים, עוד לפני שהתחילה האש, אמר אחד השרים לרמטכ"ל: 'מה תעשה עם המילואים שגייסת?' אבל תעזוב אותי מזה, אני באתי לספר על רמת הגולן. עם תחילת המלחמה הוזעקה כל החטיבה שלי לרמה. בהתחלה עוד קיבלנו הוראה להכין כוח ולשלוח אותו לתגבר שמירה ביישובים, את האינפורמציה בשלבים הראשונים של המלחמה קיבלנו רק מהאזנה לרשתות של כוחותינו. בזחל"מ שלי העמדתי קצין צעיר, יעקב אור, לימים האלוף מנדי אור. אמרתי לו: 'אתה יושב ליד המכשירים ומאזין לכוחותינו'. לא ידענו מי מפקד על מי ומה קורה, ולא היה גם ממי לקבל אינפורמציה. מנדי ישב על הרשתות של החטיבה שלנו, של חטיבה שבע, של חטיבה 188, של גדוד 74, של האוגדה של רפול, של פיקוד צפון, ובכל פעם שהיה משהו הוא היה צריך לרוץ אליי ולהגיד לי מה הוא שומע - זה נפל, זה קורס, פה נמצאים סורים. ככה הצלחנו לצייר תמונת מצב ולהבין מה בדיוק קורה בקרבות. ביום ראשון לחמנו במוצבים בצפון הגזרה, כולם היו באחריות של גולני. אף מוצב לא נכבש, אף מוצב גם לא פונה ולא נסוג, ובכל יום הוצאנו את הנפגעים, תגברנו את האנשים, הבאנו תחמושת. חיילי גולני שהיו במוצבים הבינו ראשונים שהמלחמה התחילה'.
נשארתם במוצבים המנותקים גם כשהסורים עברו אותם לתוך הרמה?
'הסורים עברו. אפילו היתה פקודת פינוי, והגזרה הדרומית פונתה כולה. גולני לא פינה ולא כבשו ממנו. סורים נכנסו לתוך מוצבים 110 ו- 104. ל- 104 נכנסו גם חיילים מרוקנים, אבל לא היתה להם שום הצלחה. למוצב 104 הכנסנו ביום ראשון צוות עם מפקד הסיירת, הסורים כבר היו ממש בתוך המוצב. הסיירת זרקה אותם החוצה, הפגיזה שם כמו מטורפים. היה שם גם גדוד מרוקני פרוס כולו בשורות, כמו פלנגות. היו להם כובעי פלדה מבריקים, בלי רשתות הסוואה. הם הבריקו בשמש, הכובעים האלה. בהתחלה לא ידענו שזה מרוקנים, אבל אחר כך תפסנו מרוקנים בצומת חדר. החבר'ה של גולני ידעו לדבר איתם במרוקנית, וכך הבנו שחטיבה מרוקנית השתתפה בלחימה בחזית הצפונית'.

העיניים של המדינה
'החרמון, אתה יודע מה זה? אמרו שמשם רואים הכל, גם זבוב שמחרבן. מה אני אגיד לך, זה כמו... זה כמו... העיניים של המדינה'. את הביטוי הזה טבע טוראי בני מסס מול מצלמות הערוץ הראשון. המשפט של מסס, שהפך למטבע לשון שגור בעברית הישראלית, היה קולע. החרמון שימש כמוצב מודיעין, בקרה וקשר מרכזי והשקיף על מורדות רמת הגולן והגליל ממזרח ועל אגן דמשק במערב.כשפרצה המלחמה ישבו במוצב חמישים וארבעה חיילים. רק ארבע עשר מתוכם, אנשי גולני, היו לוחמים בעלי הכשרה קרבית. הקרב היה קצר. מספר חיילים נהרגו, אחרים הסתתרו בתעלות מיזוג האוויר ובכוכים שונים. רובם נתפסו והובלו לדמשק עם הציוד המודיעיני הרגיש שהיה במוצב. 'הכוח שכבש את החרמון הישראלי היה גדוד 82, הכוח הכי הכי של הצבא הסורי', אומר דרורי, 'והם הצליחו לכבוש את החלק הישראלי אחרי זמן קצר מאוד. הקשר עם המוצב נותק בשעה ארבע אחר הצהריים, ואז ביקשתי מאלוף הפיקוד לנסות ולארגן כוח ולחבור לחרמון. הצלחנו לארגן כוח כזה בלילה, ועלינו למעלה באוטובוסים וכמה זחל"מים שהיו לנו. את נווה אטי"ב עברנו ביום ראשון לפנות בוקר, ואז קיבלנו הודעה על שינוי משימה - להגיע לצפון רמת הגולן ולעשות כל מה שאפשר כדי להגן על הגזרה. ביקשנו להמשיך, פעם, פעמיים, שלוש, אבל לא אישרו לנו. מבין ארבע עשר חיילי גולני, אחד עשר היו בתוך המוצב, שלושה היו בתצפית חוץ, וכשפרצה המלחמה הם ירדו לכיוון הרכבל התחתון. חלק מהכוח במוצב יצא בלילה של מוצאי שבת. ביום שני בבוקר הצליחו שני לוחמים ממוצב החרמון להגיע למוצב ליד מג'דל שמס. תחקרנו אותם ואז הבנו שחלק מהלוחמים נותרו בדרך, חלק הרימו ידיים והסורים ירו בהם, וחלק התחבאו בתוך המוצב."אנחנו אמנם לא ידענו דבר על ההיערכות של הסורים, אבל ביקשתי מאלוף הפיקוד וגם קיבלתי אישור נוסף לנסות לחבור לחרמון. ריכזנו כוח של מאה ארבעים- מאה חמישים לוחמים, שתי פלוגות. מחצית הכוח היה בפיקודו של יודק'ה, מג"ד 51, שטיפס להר רגלית דרך גבעה 1614', מסביר דרורי, 'וכוח שני היה בפיקודו של המג"ד דובי דרור, עם שני טנקים שאספנו תוך כדי הלחימה. הוא היה צריך לעלות על ציר הכביש'. על שלוחת החרמון, בין הסלעים, ארב ללוחמים הקומנדו הסורי. הכוח של יודק'ה טיפס במעלה צלע ההר עד שהגיע לטווח קני הרובים והמקלעים של האויב. בזה אחר זה נפגעו החיילים מצליפות מדויקות. גם הכוח של המג"ד דרור נבלם על הכביש. הסורים הניחו שרשרת מוקשים שאילצה את הכוח לעצור. בתוך שניות נפתחה עליהם אש תופת של אר-פי-ג'י, רובי קלצ'ניקוב ומטר של רימונים. הכביש הצר שהתפתל מעל תהום, בקושי איפשר לסובב את הזחל"מים על עקבותיהם. הלוחמים היו לכודים. הסורים גלשו לעברם משלושה כיוונים. קרב היריות התנהל מטווחים של מטרים ספורים בלבד.
עליתם להר בלי סיוע, בלי ריכוך?
'בשבת, עוד כשהייתי בחפ"ק, לקחתי מכשירי קשר כדי שנוכל לדבר עם חיל האוויר ועם הארטילריה. בשמונה החודש לא היה לנו קישור ארטילרי חוץ מקצין אחד שאני אספתי מהפיקוד, והוא נהרג באותו קרב. הלחימה היתה קשה מאוד, לא הצלחנו לקבל ארטילריה ואוויר. למעשה, הצלחנו להגיע לרכס השולט בחרמון הישראלי, אבל נשארנו רק עשרים וחמישה בריאים. היה חסר לנו רק קצת כוח בשביל לתקוף את התקיפה הזו עד הסוף'.
ידעתם בכלל מה קורה על הרכס כשעליתם לשם?
'ודאי שלא. העדפנו לעבוד מהר, כי ידענו שייקח זמן עד שהסורים יתחילו להתארגן ויבינו איפה הם נמצאים, ומאיפה הם צריכים לרדת. ידענו שאחר כך, כשיעברו יום או יומיים, זה יהפוך להיות הרבה יותר קשה. וזה מה שהיה. נתקלנו בכוח גדול מאוד ברכס של החרמון הישראלי. היום אנחנו יודעים שהיו שם ארבע פלוגות. הסורים כבר היו חפורים עם שדות מוקשים. היו הרבה מאוד סורים, קיווינו שיהיו פחות. היה מאוד קשה לאתר אותם, היו שם סלעים גדולים והסורים ישבו בין הסלעים האלה. אי אפשר היה לראות אותם. זה סגנון הלחימה האופייני לסורים - הם יושבים כל אחד במקומו, ועד שאתה לא דורך עליהם הם לא פותחים באש. יודק'ה לחם על גבעה 1614 והאמת היא שלנו נגמר הכוח למעלה, בזמן שהוא עוד היה בלחימה קשה. למעשה קיפלנו את הכוח למעלה, כשהוא כבש את 1614. את הגדוד למעלה לא הצלחנו לדפוק, אבל אם רק היה לנו קצת יותר כוח, קצת יותר ארטילריה...'
חיילים שהיו שם דיברו על הפחד, על תחושת 'ברווזים במטווח'?
'אני הורדתי חיילים בכוח, תפסתי חיילים כדי לאסוף אותם. לא הצלחנו, למרות שכבשנו את גבעה 1614. היו לנו עשרים וחמישה הרוגים, חמישים ושבעה פצועים ולמעשה רוב הכוח נפגע. למעלה נשארנו עשרים וחמישה בריאים. פשוט לא היה עם מי לגמור את המלחמה. אם היה לנו עוד עשרים- שלושים בריאים יכולנו לנסות ולגמור את זה אז, גם בלי ארטילריה. פעם אחת הצלחנו לקבל לידינו פגז אחד, כדור אחד, ואז מהסוללה אמרו לי שהם קיבלו פקודה להסיט את האש. מה שהיינו צריכים זה עוד 'פוש' אחד קטן. נשארנו רק עשרים וחמישה בריאים, ופשוט לא היה לנו עם מה לגמור את הלחימה עד למעלה'.
מכה כזו, יומיים אחרי תחילת המלחמה, לא שוברת את החיילים מורלית?
'בגולני אין בעיה כזאת. החיילים לחמו כל המלחמה, עם דבקות במשימה, במטרה להרוג את האויב, לנצח בקרב. לזה מתכוננים כל הזמן. צריך להבין את הרוח של החטיבה. היו לנו למעלה ממאה פצועים שברחו מבתי החולים וחזרו להילחם'. הפעם היחידה שבה ראו חייליו של אמיר דרורי את המח"ט הקשוח שלהם בוכה, היתה אחרי שהסגן שלו ראובן (רובק'ה) אליעז נהרג. 'רובק'ה היה איש גולני. ותיק, ותיק. הוא היה מג"ד 51 ומפקד הסיירת לפני זה, עשה את כל התפקידים בגולני, ותמיד הוא היה יוצא מכל צרה. זה שהוא נהרג היתה אבידה גדולה מאוד. כל פעם היינו יושבים ועושים מינויים חדשים, מי יהיה מ"מ ומי יהיה מ"פ, ומי יהיה סמג"ד, ומי יהיה מג"ד. ישיבות עצובות מאוד, אבל ככה זה במלחמה. מה שטוב בגולני זה שכולם נזעקו לדגל, מכל מקום. מהמילואים, מקורסים, מלימודים, מאיפה שאתה רוצה. הם מילאו לנו מחדש את השורות'.
איבדת עשרות אנשים במלחמה.
'נהרגו לנו מאה שלושים לוחמים, שלוש מאות ועשרה פצועים, מתוכם מפקדים רבים, כל שרשרת הפיקוד. ועם זאת, כושר הלחימה של החטיבה לא נפגע. כל הזמן הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים ששירתו בחטיבה. צריך לזכור שאנחנו איבדנו את מג"ד 17 דובי דרור, בשמונה בחודש, בקרב החרמון הראשון. איבדנו את מג"ד 12 יענקל'ה שחר, בהתקפת הנגד על כוח סורי שחדר עד לכביש מסעדה-קוניטרה באזור בוקעתה בתשעה בחודש, איבדנו את הסמח"ט שלי רובק'ה אליעז, את מפקד הסיירת שמריהו ויניק שנפצע בתחילת המלחמה. היה לו רסיס בראש, אבל הוא לא רצה להתפנות. לקראת העלייה לחרמון אני שלחתי אותו בפקודה לרופא החטיבתי לצילום ראש, הוא נהרג ב- 22 באוקטובר. נהרגו גם הרבה מפקדי פלוגות, אחד הסמג"דים שהתמנה תוך כדי לחימה נהרג בפגז האחרון של המלחמה. היו גם פצועים רבים. המח"ט נפצע ב- 22 בחודש, גם מג"ד 51 נפצע. אבל למרות זאת החטיבה לחמה ברציפות, ללא שום הפוגה'.
והשחיקה הזו, מאות הנפגעים, היא לא שוברת?
'חיפשנו את המלחמה וחיפשנו לתרום, לעשות את המקסימום ולנצח בקרב ובמלחמה. אמרנו לחיילים שבגולני אף אחד יעז שלא לכבוש את החרמון, כי בגולני אין דבר כזה שלא מבצעים את המשימה. במלחמה הזאת לא כולם הגיעו באמת עד הסוף. היו כאלה שקיבלו משימה ולא בדיוק ביצעו אותה. אבל בגולני זה לא קרה, ואני מקווה שזה גם אף פעם לא יקרה'.
מי היו שלא ביצעו?
'עזוב את זה'.

מבצע קינוח
קשה לחלץ מדרורי תיאור של החוויה האישית המטלטלת שעברו לוחמי גולני על החרמון. אולי מפני שהוא היה שם, ראה את החברים-פקודים נופלים בזה אחר זה. אולי כי במשך כל המלחמה הוא נאלץ, לילה אחרי לילה, בריטואל מורבידי, למנות מפקדים חדשים לגדודים ולפלוגות, תחת הקצינים המתים. אולי כי גם הוא, קצת לפני הסוף, חטף כדור ליד הלב וניצל רק בנס. ואולי זה פשוט עניין של אופי. שקט, מסויג, הוא פוסל על הסף את ההצעה לשוב ולעלות, שלושים שנה אחרי, לפסגת החרמון. 'ממילא הכל כבר השתנה ונראה אחרת', הוא פוסק ביובש. דרורי נשאר המח"ט, האחראי. מבחינתו החטיבה לחמה, נפגעה קשה, אך ביצעה את המשימה.תיאורי הקרבות שהתפרסמו בשנים שחלפו מאז, בספרים ובכתבות, מציירים תמונה מזוויעה. הקרבות על החרמון זכורים על ידי לא מעט מהלוחמים כסיוט. הם היו אז חיילי סדיר צעירים, בני תשע עשרה בקושי, שנתקלו במוות בפעם הראשונה. למרות החוויה הקשה, ואולי בגללה, בשבועיים שחלפו בין הקרב בשמונה באוקטובר לבין הפעם השנייה שבה עלו אל ההר, דרורי וקציניו לא הרפו. העיניים היו נשואות לחרמון, ולחייליהם הם חזרו ושיננו: את החרמון חייבים להחזיר. גולני חייבים להחזיר את החרמון. ב- 21 באוקטובר החל הקרב השני - מבצע קינוח.
המכה הקשה שספגתם בשמונה בחודש לא הרתיעה לקראת הפעם הבאה?
'אנחנו ביקשנו מפיקוד צפון שישמרו לנו את החרמון. לא ידענו איך תיגמר המלחמה, הנחנו באיזשהו שלב שאולי נרוץ לכיוון דמשק, והחרמון ייפול כפרי בשל בשלבים מאוחרים יותר. האמת היא שאנחנו כל הזמן פנטזנו על החרמון הישראלי. את הפקודה לכיבוש החרמון הישראלי אנחנו קיבלנו ביום ע' מינוס אחד, יום לפני הקרב, כשהיינו עסוקים בלחימה בגזרה הצפונית. הרעיון שלנו היה לכבוש את החרמון ממזרח, לעלות מהכיוון של ציר חדר, אבל בפיקוד לא אישרו לנו. בסוף סיכמנו על תוכנית שבנויה על שלושה כוחות, כוח עיקרי שיגיע ממסעדה לגבעה 1614, לעיקול הטנק, ולכל רכס החרמון הישראלי. כוח נוסף של הסיירת שיעשה איגוף עמוק ממערב ומצפון ויירד לכיוון הרכבל העליון, וכוח שילך על ציר הכביש. ריכזנו למשימה הזאת כוח של כארבע מאות לוחמים, שהתבסס בעיקרו על גדוד 51 שהיה הגדוד הפחות פגוע. בשלוש אישרו לי את התוכנית, בשעה חמש כבר היתה היציאה. לא הספקנו לעשות תחקורים, כשחזרתי לחטיבה לא רציתי להעיר את המפקדים, ידעתי שהם גמורים. רק בבוקר מוקדם, ישבנו על שינוי התוכנית'.
אחרי הקרב הראשון, בפעם הזו הספקתם להתכונן טוב יותר?
'ידענו מעט מאוד על האויב. היו לנו תצלומים מהשטח, אבל יכולנו לראות רק שלוש עמדות. את הקמ"ן שלחנו לתל-אביב לקבל תצלום אוויר מעודכן של החרמון. האמת שיום לפני הקרב רצינו להחדיר תצפית עומק למצפה שלגים, אבל הפיקוד שלח כוח תצפית מסיירת מטכ"ל, בפיקודו של יוני נתניהו. אני דיברתי איתו בלילה שלפני הלחימה, והוא אמר לי שחוץ משני חיילים סורים שהם ראו הולכים על הכביש, הם לא זיהו שום דבר. היה גם קושי בטיווח של הארטילריה, היא לא פגעה במקומות שרצינו אלא התפזרה. אנחנו יודעים שמכל האש המכינה הזאת על החרמון הישראלי היה לסורים רק נפגע אחד. בשתיים בלילה התחילה הלחימה. קשה מאוד. באויב סך הכל גדול, שקשה היה לאתר אותו. היו נפגעים'.
איפה אתה היית?
'עם פלוגת החוד של גדוד 51. הסיירת שהלכה מצפון כבשה את הרכבל העליון, אנחנו הפנינו אותם לבוא מצפון לסייע לגדוד 51, היו לו קשיים גדולים מאוד, אבל היא נתקלה באש ומפקד הסיירת נפצע קשה ואחר כך נהרג. קצת לפני אור ראשון, בחמש בבוקר, גם אני נפצעתי, העברתי את הפיקוד ליודק'ה, אחרי כמה דקות יודק'ה נפגע גם הוא. זה היה כמעט קטלני, קרוב ללב. לא יכולתי לדבר. מה שהדאיג אותי כל הזמן כשפינו אותי זה מה קורה בחרמון. אבל אחרי שבועיים הייתי בחוץ. אותו דבר יודק'ה, שקיבל ממני את הפיקוד. כשהוא נפצע שמו אותו בכלל בין המתים. פשוט פינו אותו בתור מת'.
גם הפעם מצאתם את עצמכם תחת אש בין הסלעים.
'בין חמש לשמונה בבוקר היתה הלחימה הקשה. כמעט ללא תנועה ועם הרבה מאוד נפגעים, כולל בגלל ארטילריה שלנו שנפלה כנראה גם על כוחותינו. הלחימה היתה מטווח קצר. הם השתמשו בתחמושת שלנו, שהם לקחו מתוך המוצב הישראלי. בלילה היה קשה לאתר מאיפה מגיע הירי, והשתמשנו בכל הקונצים, כמו להרים כובע פלדה. בשמונה בבוקר העסק התחיל קצת להתייצב. יואב, קצין האג"ם החטיבתי שהיה חדש בחטיבה והיה חדש בצפון, קיבל את הפיקוד. בחור על הכיפאק. זה לא מצב אידיאלי שמפקדים, אפילו טובים מאוד, לא בדיוק מכירים את היחידות. אבל העסק היה תחת שליטה ולמעשה עד השעה שמונה, עם לחימה, עם עוד ארבעה הרוגים ועוד כעשרה פצועים, נכבש הרכס כולו, כולל החרמון הישראלי. בשעה תשע הונף הדגל על המוצב, וקראו ל תחנות כל העולם שישמעו שגולני כבש את החרמון. זה הסיפור של החרמון. היו לנו חמישים הרוגים ושבעים פצועים'.
אחד הקרבות הקשים.
'היה קשה מאוד. עד שהם נשברו. לצערנו מוצב החרמון לא היה מאורגן, עם תעלות ועמדות ובונקרים ומכשולים הוא היה באמצע בנייה. זה היה שטח פראי. סלעי גיר גדולים עם רווחים ביניהם, ואתה לא רואה שום דבר, זה קצת בעיה'.
איך התרשמת מהחיילים הסורים?
'חיילים. יש כאלה שלחמו טוב ויש כאלה שפחות. היתה איזו אגדת עם כזאת בקרב השבויים על ז'וז'ו, מפקד הכוח המיוחד שלהם, אני חושב שהיום הוא מפקד הכוחות המיוחדים הסוריים. אז הוא היה אחרי תפקיד מ"פ בכיר בגדוד 82. בנו לו כוח ברמה פלוגתית, והוא חדר לשטח ישראל בלילה שלפני יום כיפור. תפקידו היה לחסום את העלייה לחרמון הישראלי'.
ז'וז'ו?
'ז'וז'ו. קראו לו ז'וז'ו. מסיפורי שבויים הוא הצטייר כרציני מאוד. יצא לי אחר כך להיפגש עם הז'וז'ו הזה בעצמי, כשתפסו אותו. לא כל כך התרשמתי. קודם כל שלחו אותו לעשות משימה, החדירו אותו יום קודם, זה היה סיכון ענק, ממש הפליא אותי שהסורים לקחו סיכון כזה, כי זה יכול היה להדליק נורות אדומות. אבל האמת היא שהו א לא בדיוק שכב במקום שאמרו לו, הוא הלך למקום אחר, הוא לא בדיוק חסם, ולדעתי זה לא היה בטעות. אחר כך הוא חבר לכוח העיקרי ונלחם עם כולם. כל אחד מהם לחם עד שהרגו אותו או עד שהוא ברח, אבל במה שקשור ללחימה של יחידה כגוף אחד, לא ראיתי אצלם שום דבר מתוחכם'.
אחרי המלחמה טענו שבגלל שיקולי יוקרה לא רציתם את הסיוע של הצנחנים, שנשלחו לכבוש את החרמון הסורי.
'האמת היא שלא היה צריך אותם. בשלב ההוא כל שטחי המפתח כבר היו בידי גולני. אחר כך היו סיפורים, שאם היו מביאים אותם אז אולי זה היה הולך יותר פשוט, אני אומר שברגע שאפשר היה להביא אותם, כבר לא היה צריך אותם'. אחרי המלחמה נשמעו סיפורים על 'בית מטבחיים' במהלך הפינוי של פצועי גולני מהחרמון. אהרון נחמיאס, הרס"ר שפינה גם את דרורי, סחב החוצה משדה הקרב יותר מחמישים הרוגים ופצועים. נחמיאס סיפר על ידיים ורגליים קטועות, על כך שהוא נאלץ להחליף את הסרבל שלבש תוך כדי עבודה, מפני שהבגדים נספגו בכל כך הרבה דם. תיאורים מוחשיים כאלה בהחלט לא אופייניים לסגנונו של דרורי. 'כן, נחמיאס היה עם כוח מיוחד שתפקידו היה לפנות את האנשים. היה לנו פינוי רפואי מעולה. אמרתי, היו הרבה נפגעים, היה קשה'.
חיילים סיפרו על היתקלויות מטווח אפס, על החלפת מהלומות עם הסורים שצצו מהכוכים.
'היו גם דברים כאלה'.
לפנתיאון של החטיבה האגדית הזו נכנסו גם דמויות נוספות מלבד דרורי, דמויות מרתקות לא פחות. שנים אחרי המלחמה סיפרו החיילים בגולני על האימה, על מות החברים, על הפציעות, אבל גם על הגבורה. בני מסס למשל. את שמו לא תמיד זכרו, אבל כולם ידעו לומר, 'נו, ההוא, העיניים של המדינה'. הוא הפך לסמל. בתום הקרבות תיארו הגולנצ'יקים את מסס כמי שהביא למפנה בקרב. תחת מטר כדורים הוא קם התרומם מאחורי המחסה, מקלע ה- 0.5 בידיו, רץ מול הסורים, ריסס וריסס, וסחף אחריו את חבריו. אחרי שהשתחרר, הוא הלך והידרדר. שלוש שנים אחרי המלחמה מצא עצמו מסס באמצע ריב עם בחור ערבי בבית קפה בטבריה. הבחור הערבי נסע לנצרת וחזר עם חברים חמושים בסכינים. גם מסס חזר, חמוש בקלצ'ניקוב. הוא חיפש את הערבי, מצא אותו וירה בו צרור, בדיוק כמו בקרב ההוא, שלוש שנים קודם לכן. בבית המשפט הגיעו לעסקת טיעון. הסניגור של מסס התעקש שהירי בערבי היה 'תגובה של חייל מאומן'. מסס הורשע רק בהריגה ושוחרר אחרי שלוש שנים. גיבור אחר של החטיבה היה יוסף צדוק, שלפני המלחמה עשה את המוות למפקדיו, ואלו החליטו להיפטר ממנו ולהפוך אותו לטבח. עם פרוץ הקרבות מצא עצמו צדוק באחד המוצבים. על אף שנפצע בידיו ובחזו, הוא השמיד חמישה טנקים סוריים בזה אחר זה עם הבזוקה. והיה גם החייל העייף, עם החיוך בשחור-לבן, שאישר בגאווה למצלמות הטלוויזיה, שגולני לבדם עשו את זה - לקחו חזרה את שיא החרמון. אחרי שהמלחמה הסתיימה היו מי שרמזו לדרורי שלמען הטעם הטוב אולי כדאי להוריד את השלטים שנתלו ברחבי הארץ לקראת כנס החטיבה. דרורי סירב.
עשיתם בסוף את הכנס הזה?
'לכנס הגיעו חמישים אלף איש, משפחות שיש בהן אפילו דור שלישי לגולני. עשינו אותו בסוף בחמישים שנה'." (מתוך עיתון "מעריב", 02.10.2003)

אלוף משנה אמיר דרורי, מתוך הספר "אני נשבע לך" (סדרת ראיונות בגלי צה"ל שערך אביגדור קהלני עם לוחמי מלחמת יום הכיפורים במלאת 30 שנה למלחמה), הוצאת כתר, 2003, עמודים 301-306.

"אגדת דרורי", הספד שכתב לזכרו אביחי בקר, בעברו מ"פ פלוגה ג' בגדוד 12 במלחמת יום הכיפורים, פורסם ב- "ידיעות אחרונות", 18.03.2005 (הקישור כבר אינו עדכני ועל כן מובא הנוסח המוקלד)

אגדת דרורי\מאת אביחי בקר

הוא לא היה דמות ססגונית ומלבבת, ודאי שלא איש רעים ושיח, ואף על פי כן הערצה שרחשנו כלפיו ועודנו חשים, אין שנייה לה. אביחי בקר, גולנצ'יק גאה, נפרד ממפקדו, אלוף (מיל') אמיר דרורי , שהלך השבוע לעולמו
"שבט גולני על כל מטותיו ומשפחותיו החסיר השבוע פעימה כשנודע דבר מותו של אלוף (מיל') אמיר דרורי בעיצומו של מסע בוואדי חווה שבנגב. אף שרחקו מאוד הימים שבהם כיהן כמח"ט, עידנים בעצם, בעיני אלפים מחייליו הוא לנצח מפקד שאין בילתו. הלווייתו דמתה לעצרת גולני לדורותיה. המונים התקבצו ובאו: אלה שביצעו את פעולת התגמול בחירבת תואפיק, שבעבורה הוענק לו עיטור העוז, אותם שכבשו את תל עזזיאת, הרובאים שספגו איתו אש תופת בתעלה, וכמובן אנחנו, הלוחמים שהלכו אחריו בעיניים עצומות למלחמת יום כיפור. הוא לא היה דמות ססגונית ומלבבת, ודאי שלא איש רעים ושיח, ואף על פי כן הערצה שרחשנו כלפיו ועודנו חשים אין שנייה לה. אפילו שבמרוצת השנים בגרנו, החכמנו והפכנו ביקורתיים ולא מעט ציניים. ממנו למדנו צניעות מהי. בזמן שהמג"דים בחטיבה התחרו ביניהם למי יש בצידנית סנדוויצ'ים משובחים יותר, אמיר דרורי הקפיד על תענית. בגמר תרגיל בחאן-אל-אחמר, בעוד הכול נוגסים בתאוותנות ממזונותיהם, הוא סר הצידה לחפש חרסים. הספרטניות שנהג בה עם עצמו, שלפיה לא אוכלים, לא ישנים ולא קר גם כשבחוץ קור כלבים, לא רק שהיתה דגם עבורנו, בחלוף הזמנים אנחנו עדיין נגועים בה שלא לצורך. את המכונית לעולם נחנה כשפניה לכיוון היציאה כי כך הוא הנחיל לנו, וגירסא דינקותא אינה משתכחת אחרת אמיר דרורי ייסר אותנו בשוטים. מאותה סיבה ממש גם לא כואב לנו למרות כשנורא כואב. מופרע ככל שזה נשמע, עם חבורת המ"פים שלו הוא לא החליף מילה. לא במעמד המינוי שאין חגיגי ממנו ולא בשיגרה של אימון או תעסוקה מבצעית. כדי לפענח את כוונותיו הסמויות נדרשה התמחות מיוחדת בקריאה של שפת גוף. 'קרא לי לקצין אג"ם', היה המשפט היחיד שאמר אי פעם למי מבינינו ויותר לא הוסיף. אנחנו הבנו מהשיחה כביכול כי את הקצין שאליו פנה הוא מייעד לגדולות. האם הפריעה לנו העובדה שלא היה מופת של יחסי אנוש ולב חם ואוהב? ממש לא. את שתיקתו פירשנו כמקור כוח, את המופנמות כעוצמה. ככל שרחק, סמכותו ומנהיגותו גברו. התובענות והקשיחות שלו היו לנו בבחינת אתגר.

מיום שנכנסנו בשערי הפנימיה הצבאית בחיפה סופרו לנו אגדות אודות בוגר מחזור א' אמיר דרורי. הוא היה מהלפידים שלאורם התחנכנו. עוד בהיותנו נערים עקבנו אחר קידומו ושתינו בצמא את דבר מעלליו, למשל איך ניצב זקוף וחשוף בזחל"ם בעיצומן של הפגזות עזות. רצה הגורל וביום כיפור הוא הוביל אותנו כמפקד חטיבת גולני אל רמת הגולן ואת חלקנו לחרמון. 79 לוחמים נהרגו בשתי המערכות על ההר. הקרב הראשון, ב-8 באוקטובר 73', נכשל באיבו. בשני, כעבור שבועיים בדיוק, מעורבים תהילה וטרגדיה. דגל גולני הונף לבסוף על המוצב, אלא שמחיר הניצחון והדבקות במשימה היה כבד מנשוא. הגם שהיה אלוף פיקוד צפון במלחמת לבנון ולאחריה סגן הרמטכ"ל, את יום כיפור הוא ראה כגולת הכותרת של חייו במדים, כחוויה מכוננת. כשמקשיבים היטב לרשת הקשר של הקרב המכריע בחרמון, האוזניים מסרבות להאמין לאשר הן שומעות. אמיר דרורי מנחה את הכוחות בהשקט ובבטחה כמו הוא על שפת הים ביום שמש, ולא בזירה רוויית דמים. כשעשרות גופות סביבו, קולו הצעיר, כאילו מה בכך, לא נסדק אף לא לשבריר שנייה. זהו אמיר דרורי במיטבו, בית-ספר לתעוזה ולקור רוח. '20, מה קורה אצלך', הוא נשאל בשעה 4:49 לפנות בוקר על-ידי ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל יקותיאל אדם. 'נלחמים, זה הולך קשה', הוא עונה בשלווה סטואית ולא מסגיר עד כמה קשה. דקות חולפות, קולו של המח"ט ניתן להבחין, נעלם מהרשת לזמן ארוך מדי. לפתע הוא חוזר. '1, כאן 20 עבור', הוא קורא חלושות וניכר שנפגע. באין תגובה לקריאתו הוא מנסה שוב, ממלמל תוך מאמץ, לא מרפה אף שהוא כבר מחרחר, ואז ממש בשידור חי – מתמוטט. בעוד המח"ט מפונה לאחור, והוא פצוע קשה, נכנס כיבוש החרמון לשלב הסיום בלעדיו. 'העיניים של המדינה' היו למותג, לפרק מרכזי במורשת שחטיבת גולני מעלה על נס מדור לדור. אבל השאלה אם אי אפשר היה אחרת טורדת כאילו רק אתמול היתה ההתרחשות ולא לפני 32 שנה. אמיר כמו אמיר, טוענים מבקריו, הלך עם הראש בקיר. התכנון לא היה תכנון, נוהל הקרב לקוי, הוא לא הפעיל עורמה. בהיותו אטום רגשית הוא לא ספר אבדות. מדובר בכישלון, עוד ניצחון כזה ואבדנו – סיכמו. אמיר דרורי מצידו, נטול פקפוקים, ראה בהשגות על אופן ניהול הקרב חולשת דעת, וכדרכו לא הגיב למקטרגים. שתיקתו היתה רועמת. את העובדה כי אלוף פיקוד צפון יצחק חופי חזר בו מהפקודה לסגת מרמת הגולן ביום השני למלחמה בגלל הלחץ שהפעיל עליו, שכחו לזקוף לזכותו.

מחקר מקיף, נוקב, בסוגיית המערכה על החרמון, צפוי להתפרסם ממש בקרוב על-ידי מחלקת היסטוריה של צה"ל. המסמך המרתק עוקב צעד אחר צעד, שעה אחר שעה, אחרי ההתרחשויות. מסקנות המחקר, כך מסתמן, הן עגומות. אבל מי שמחפש, ויהי מה, כתובת לזרוק עליה את נטל האשמה ואליה לכוון את החיצים, לא ימצא זאת. ואולי בעצם, זאת שאלת המפתח: למי בכלל עוד אכפת מתולדות מלחמת יום כיפור ומדמויות עבר קשות עורף כמו אמיר דרורי מהמושבה הקטנה פרדס חנה, שזכה ששאול טשרניחובסקי יהיה הסנדק שלו. 'עכשיו אין אנשים כאלה', כתב נתן אלתרמן על עוג מלך הבשן, והוסיף הרהור נוגה: 'אולי הם לא דרושים בכלל'.תם תפקידם ההיסטורי. טיפוסים כמו אמיר דרורי אין היום בנוף הצבא. דור דור ודורשיו. מח"טים מודל 2005 הם זן שונה לחלוטין. הם מדברים, הם מתעניינים, הם אפילו מחבקים. אבל גם לאמיר דרורי קרה שהוא נפתח. אומנם רק בשנים האחרונות ורק במנות זעירות, אבל בכל זאת. כשהוזמן לברך בעצרת של הגדוד שלנו הוא דיבר ודיבר ודיבר. עמדנו משתאים. הזהו אמיר המאיים? בפעם הבאה נפגשנו על ההליכונים בבית-הלוחם. הצצתי לעברו. להביט נכחה לא העזתי כי עדיין יראתי את המח"ט, אבל אי אפשר היה שלא לשים לב כי את השיפוע הוא כיוון למקסימום. בגמר התרגיל הוא ניגש ולחץ לי יד. הייתי כחולם." (מתוך "‫ידיעות אחרונות" "המוסף לשבת", 18.03.2005, עמוד 25)

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.09 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה