הגרמנים קיבלו את הריגת היהודים באהדה

מאת: אריה דיין, הארץ



מאות מסמכים של הגסטאפו ושירותי הביטחון הנאציים האחרים מוכיחים שהציבור הגרמני לא היה אדיש להשמדה. הוא היה בעדה. אחד המסמכים חושף דיונים של פעילים יהודים על התנקשות בהיטלר

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/w-200/77602-4.jpg]

היטלר. "על היהודים למקד את כל מאמציהם בניסיון להתנקש בחייו"

ביוני 1938, חמישה חודשים לפני שאירועי ליל הבדולח יסמנו את כניסת המדיניות האנטי-יהודית של השלטון הנאצי בגרמניה לשלב האלים שלה, נפגשו כמה מראשי הקהילה היהודית בברלין לשיחה על מצבם. ברקע שיחתם עמדה ההחרפה הניכרת במדיניות האנטי-יהודית של השלטון. אף על פי שלא יכלו לדעת, כמובן, על ההשמדה הצפויה, המשתתפים באותה שיחה חשו כי בחיי היהודים בגרמניה עומד להיפתח פרק חדש רע עוד יותר. מצב רוחם היה קודר ודבריהם הקרינו ייאוש עמוק. חלק מהם העלו בשיחה כמה הצעות מרחיקות לכת, שבתוך זמן קצר הגיעו לידיעתם של אנשי הגסטאפו.

מסמך סודי, שחובר במטה הראשי של הגסטאפו ב-27 ביוני 1938, הופץ בקרב כמה בעלי תפקידים בצמרת השלטון ונשאר חבוי באחד הארכיונים הגרמניים במשך למעלה משישה עשורים, סיכם חלק מהדברים שנאמרו באותה שיחה. כותרתו המפתיעה היתה: "תוכניות התנקשות בחוגים היהודיים". מתחת לכותרת נכתב כי "בחוגים יהודיים בברלין החלו בזמן האחרון לדבר על הצורך לארגן התנקשויות בחייהם של אישים מצמרת השלטון". אחדים מהיהודים המדברים על כך, עידכן הגסטאפו את ראשי המפלגה הנאצית, "כבר החלו לברר דרכים שונות להתנקש באישים או לפגוע בבניינים שבהם פועלים מוסדות מפלגתיים".

המסמך המפורט נקב בהמשך בשמותיהם וכתובותיהם של שני העסקנים היהודים שהובילו, לדברי מחברו, את המגמה הזאת: ברונו גלזרפלד, שהיה אז יושב ראש מחוז ברלין ב"אגודה המרכזית של אזרחי גרמניה בני הדת היהודית", וגינטר זלטר, פעיל מרכזי באותה אגודה. איש הגסטאפו שחיבר את המסמך הזה, שתוכנו מתפרסם עכשיו לראשונה, ידע להבחין גם בהבדלים הדקים שהתגלו בין גישותיהם של השניים: גלזרפלד מדבר "באופן כללי" על ארגון התנקשויות בחייהם של ראשי המשטר, כתב, בעוד שזלטר סבור שעל היהודים למקד את כל מאמציהם בניסיון להתנקש בחייו של אדולף היטלר.

זלטר, הוסיף ודיווח המסמך, הסביר לבני שיחו היהודים שהיטלר נוהג לנסוע ללשכתו, מדי יום ביומו, במסלול קבוע. הוא מציע, לכן, לשכור דירה באחד הרחובות שבהם עוברת מכוניתו כדי לבצע ממנה את ההתנקשות. הדיווח המודיעיני הסתיים בקביעה כי "גם גלזרפלד וגם זלטר הבהירו שדבריהם אינם סתם חלומות באספמיה ושהמדובר בתוכניות מעשיות, שההכרח להוציא אותן אל הפועל נגזר ממצבם הנואש של היהודים". באמצעות ההתנקשות, הסביר איש הגסטאפו לקוראי המסמך, "הם מקווים לעצור את תהליך שקיעתה של יהדות אירופה".

כל המידע הזה כמובן מבוסס על מסמך הגסטאפו, והוא המקור היחיד לקיומה של אותה שיחה. אף אחד מחוקרי התקופה הנאצית לא ידע עד כה על קיומו של המסמך, וככל הידוע גם לא על דיונים שערכה ההנהגה היהודית בגרמניה בנוגע להתנקשות בהיטלר. לחוקרים גם לא ידוע מה עלה בגורלם של גלזרפלד וזלטר.




מחקר ישראל-גרמני


המסמך הזה הוא אחד מבין מאות המסמכים, רבים מהם בלתי-מוכרים כמוהו, המופיעים בספר חדש שפורסם בחודש שעבר בגרמניה. זהו אוסף מסמכים עב כרס, המכיל קרוב לאלף עמודים, הכולל מבחר גדול של מסמכים נאציים שעורכי הספר ליקטו בארכיונים שונים - רובם בגרמניה ומיעוטם ברוסיה, פולין, אנגליה וארצות הברית. כל המסמכים שבספר, המובאים בליווי אלפי הערות שוליים המבארות את תוכנם, חוברו בתקופת השלטון הנאצי על ידי שירותי הביטחון והמודיעין הרבים שמשטרו של היטלר הפעיל כדי לעקוב אחרי דעת הקהל בארצו.

רוב המסמכים חוברו בגסטאפו, באס-דה (שירות הביטחון של האס-אס) ובמשרד הראשי לביטחון הרייך, שהוקם עם פרוץ מלחמת העולם ואיחד את כל מנגנוני הביטחון. אחרים חוברו על ידי אנשי המשטרה והז'נדרמריות המקומיות, או על ידי ראשי ערים ומושלי מחוזות מנאמני המפלגה הנאצית. שני עורכי הספר, הפרופ' אוטו דב קולקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים והפרופ' אברהרט יקל מאוניברסיטת שטוטגרט שבגרמניה, אספו 3,744 מסמכים שחוברו על ידי הגופים הללו ושעסקו בשני נושאים - מעקב אחר הלכי הרוח בקרב האוכלוסייה הגרמנית ביחס ליהודים ולמדיניותו האנטי-יהודית של השלטון ומעקב אחר הנעשה בקרב הציבור היהודי עצמו.

752 המסמכים הכלולים בספר הם רק החשובים והמעניינים ביותר שבין המסמכים שנאספו. פרסומם המלא של כל המסמכים היה מחייב, להערכתם, את הוצאתם לאור של לא פחות מחמישה כרכים עבי כרס. את 2,992 המסמכים הנותרים הם כללו בתקליטור המצורף לספר. התקליטור מצויד במנועי חיפוש משוכללים שיאפשרו לחוקרי העתיד לאתר, בתוך דקות מעטות, כל פיסת מידע שחבויה בו.

"היהודים בדו"חות הסודיים הנאציים על דעת הקהל בגרמניה, 1945-1933", שיצא לאור בדיסלדורף במסגרת סדרת פרסומים של הארכיון הממלכתי של גרמניה, הוא הפרי של פרויקט מחקרי-אקדמי ישראלי-גרמני שנמשך כ-15 שנים ומומן בעיקר על ידי הקרן הישראלית-הגרמנית למחקר ולפיתוח, גוף שממשלות גרמניה וישראל הקימו כדי לממן פרויקטים משותפים לחוקרים משתי המדינות. שני החוקרים שהובילו את הפרויקט, שהעסיק עשרות עוזרי מחקר בגרמניה ובישראל, עוסקים זה עשרות שנים בחקר התקופה הנאצית: הפרופ' יקל הוא מבכירי ההיסטוריונים הגרמנים המתמחים בתולדות הנאציונל-סוציאליזם; הפרופ' קולקה הוא מבכירי ההיסטוריונים הישראלים המתמחים בתולדות יהודי גרמניה במאה העשרים.




ידיעות מדויקות להפליא


"כלפי חוץ", אמר הפרופ' קולקה בשבוע שעבר, "השלטון הנאצי ניסה ליצור את הרושם כאילו הוא נהנה מתמיכה המונית מוחלטת, תחת הסיסמה 'ארץ אחת, עם אחד, מנהיג אחד'. בפועל הם ידעו היטב שהתמונה הזאת איננה אמיתית ושמתחת לפני השטח יש ביקורת, יש הסתייגות ויש התנגדות. כדי לעקוב אחריהן, וגם אחרי הנעשה בקרב היהודים, השלטון הנאצי הקים רשת מסועפת של מודיעים שנדרשו לדווח על כל פרט ועל כל דבר שהתרחש בסביבתם. השלטון דרש מהם קודם כל דיווח אמיתי ומהימן, בלי כחל ושרק ובלי לייפות את המציאות".

חלק מהמסמכים פורסמו כבר בעבר, אך זו הפעם הראשונה שמתפרסם אוסף מלא של כל דיווחי דעת הקהל הנאציים שעסקו בשאלה היהודית. כך מתאפשר, לדברי קולקה, מבט כולל שיוביל לדעתו לתובנות חדשות, שונות מאלה שהיו מקובלות על רוב החוקרים, וגם עליו, עד עכשיו. התובנות החדשות הללו עשויות לדעתו לשנות את התשובות שניתנו עד כה לשתיים מהשאלות הרגישות ביותר הקשורות בחקר התקופה הנאצית: מה ידעו רוב אזרחי גרמניה על השמדת היהודים? ומה היה יחסם אליה?

העובדה שבכל 3,744 המסמכים אין אף לא אזכור אחד של מחנות ההשמדה ושל תאי הגזים מחזקת לכאורה את הטענה, שנפוצה מאוד בגרמניה בשנים הראשונות לאחר תום המלחמה, שלפיה רוב אזרחי גרמניה לא היו מודעים למלוא עוצמתה של מכונת המוות או למלוא אכזריותן של השיטות שהופעלו על ידה. העובדה שהמסמכים מזכירים מאות ואולי אלפי פעמים את גירוש היהודים מגרמניה, את בזיזת רכושם וגם את ההוצאות ההמוניות להורג של יהודים, ששוטרים וחיילים גרמנים ביצעו במקומות רבים בחזיתות הלחימה, מחזקת, לעומת זאת, את הטענה כי האוכלוסייה הגרמנית היתה מודעת היטב למשמעות האמיתית של מה שכונה הפתרון הסופי לבעיית היהודים. הפרופ' קולקה: "מהמסמכים עולה בבירור שלאוכלוסייה הגרמנית היו ידיעות מדויקות להפליא על גירוש היהודים מגרמניה ושרוב האוכלוסייה תומך בגירושם".

דו"ח מודיעיני שחובר בעיר בילפילד ב-16 בדצמבר 1941, מיד לאחר גירושם של 400 מיהודי העיר לריגה, מספר למשל שאוכלוסיית בילפילד יודעת "שהגברים היהודים גויסו לעבודה בבתי חרושת סובייטיים לשעבר, בעוד שהקשישים והחולים הוצאו כולם להורג". דו"ח אחר, שחובר באזור פרנקוניה באפריל 1942, מוסר ש"חיילים אשר באים מוורשה ומלודז' מספרים בגלוי על הדרכים שבהן מחסלים את היהודים בערים אלה". דו"ח שלישי, שחובר ביולי 1941, מספר על קצין גרמני (המכונה בדו"ח "מאיור פרנץ") ששירת בביאליסטוק שבפולין וסיפר, בבואו הביתה לחופשה, על הוצאתם להורג של 2,600 יהודים ביום אחד. אין במסמכים האלה שום דיווח על הסתייגות או ביקורת מצד האוכלוסייה הגרמנית על הריגת היהודים; מניסוח המסמכים ברור לחלוטין שהדיווחים על הריגת היהודים במזרח אירופה התקבלו בגרמניה באהדה.




חשש ממעשי נקם


לא כל הגרמנים התייחסו כך לרצח היהודים. מכמה מסמכים בקובץ אפשר ללמוד שגם בעיצומה של המלחמה היו בחברה הגרמנית כמה קבוצות מיעוט שהתייחסו למדיניות הנאצית כלפי היהודים כפשע בל יכופר. תגובותיהן מהוות, מצד שני, הוכחה נוספת לטענה כי העובדות על מדיניות הרצח אכן היו ידועות היטב. ביוני 1943 גילו הכוחות הגרמניים הנסוגים מברית המועצות קבר אחים שבו היו טמונים אלפי קציני צבא פולנים שנרצחו שלוש שנים קודם לכן על ידי הצבא הסובייטי. גילוי הקבר ביער קטין הוליד מסע תעמולה נאצי רב עוצמה להאשמת ברית המועצות בביצוע פשעי מלחמה.

דו"ח שחובר אז על ידי שירות הביטחון של האס-אס במינכן סיכם את התגובות למסע הזה בקרב "חוגים דתיים-נוצריים". "לנאציונל-סוציאליסטים", טענו החוגים הללו לדברי מחבר הדו"ח, "אין כל זכות להתרגש מהטבח הבהמי שערכו הסובייטים, כי במלחמה נגד היהודים במזרח השתמש האס-אס בשיטות טבח דומות. ההתנהגות המאוסה והבלתי-אנושית של האס-אס כלפי יהודים קוראת לענישת עמנו על ידי הבורא. אם רציחות אלה לא יביאו לידי מעשי נקם קשים נגדנו, אזי אין עוד צדק אלוהי!"

מסמך אחר המוכיח שמדיניות ההשמדה היתה ידועה היטב לרוב האוכלוסייה נשלח מהעיר קיצינגאן ב-3 בספטמבר 1943 וכולל דיווח שלפיו "מבתי היציקה בקיצינגאן מודיעים על ריבוי התבטאויות ביקורתיות מצד חוגים קומוניסטיים לשעבר". המסמך מצטט בין השאר פועל קומוניסטי לשעבר שאמר כי "אין שפלות גדולה מזו המאפיינת את המנהיגים שלנו". "אחרי שהשמידו את היהודים", הסביר אותו פעיל קומוניסטי, "הם גם עושים בבתיהם כבתוך שלהם ומפנקים את התחת הארי שלהם במיטות היהודים".

גם דו"ח שנשלח מהעיר אוגסבורג ביוני 1943, אחרי מפלת הצבא הגרמני בסטלינגראד, מצביע על מה שהאוכלוסייה הגרמנית ידעה על השמדת היהודים. "ההלם של סטלינגראד עדיין לא חלף כליל", נכתב בדו"ח. "בחוגים רבים מובעים חששות פן השבויים (הגרמנים) שנפלו שם בידי הרוסים יוצאו להורג כתגמול על ההוצאות להורג ההמוניות של יהודים, שאותן ביצעו הגרמנים, כפי שמספרים, במזרח".




הוכחה חותכת


"המסמכים שאספנו", קובע הפרופ' קולקה בפסקנות, "ממוטטים את התזה, שגם אני החזקתי בה בעבר, בדבר האדישות של רוב האוכלוסייה הגרמנית כלפי גורל היהודים. המסמכים מראים שלא היתה אדישות, ושרוב האוכלוסייה תמך במדיניות האנטי-יהודית". את ההוכחה החותכת ביותר לטענתו הוא מוצא במה שהוא מכנה "מסמך מדהים", שחובר במשרד הראשי לביטחון הרייך ב-2 בפברואר 1942. המסמך הארוך והמפורט הזה עוסק בתגובות הציבור הגרמני להוראה שנכנסה לתוקף כחצי שנה קודם לכן וחייבה את יהודי גרמניה לענוד את הטלאי הצהוב.

"ההוראה לסמן את היהודים בטלאי צהוב", מסכם המסמך את הדיווחים שהגיעו לברלין מקרוב ל-30 ערים ברחבי גרמניה, "התקבלה בקרב האוכלוסייה, באופן כללי, בחיוב". "אפשר לקבוע", כתוב בהמשך, "שהציבור נוטה לעבר פתרון רדיקלי של הבעיה היהודית יותר מאשר לעבר עמדות פשרניות. במקרים רבים, הצו בדבר סימון היהודים התפרש כצעד ראשון בלבד לקראת פרסום צווים נוספים, שיקדמו את הפתרון הסופי של השאלה היהודית".



לכבוד הוצאתו לאור של הספר השתתפו קולקה ויקל בחודש שעבר בכמה אירועים פומביים בגרמניה וביניהם מסיבת עיתונאים ממלכתית במשרד הקאנצלר בברלין. מעט התגובות שהספר עורר עד כה באו מחוגים אקדמיים ("קשה לומר שדעת הקהל הגרמנית גילתה בו עניין", אומר קולקה) והיו, ברובן המכריע, חיוביות.

לדברי הפרופ' קולקה, המסקנה שלפיה האוכלוסייה הגרמנית ידעה על השמדת היהודית משתלבת עם תופעות אחרות המקובלות היום על ההיסטוריוגרפיה הגרמנית, כמו למשל "ניפוץ המיתוס שלפיו הצבא הגרמני לא היה מעורב בפשעי מלחמה", "הגילויים על ההוצאות ההמוניות להורג שביצעו יחידות משטרה", או "העיסוק באריזציה של הרכוש היהודי. ההיסטוריוגרפיה הגרמנית החדשה", הוא אומר, "מתנגדת לטיוח והספר שלנו משתלב במגמה הזאת היטב".

http://hydepark.hevre.co.il/hydepar...asp?forum_id=99

בשעות שלאחר פיגוע טרור ניתן לשמוע ברדיו פלשתין קולות של שמחה ותשבחות לרוצחים. כך, למשל, לאחר שנרצחו בקיבוץ מצר חמישה אזרחים ובהם שני ילדים קטנים ואמם, רדיו פלשתין שידר מיד על הריגתם של "חמישה מתנחלים פושעים" והציג את המעשה כ"גבורה". בכל שמונת פיגועי הטרור שהתרחשו בנתניה, האירוע תואר ברדיו פלשתין כהתקפה על "ההתנחלות נתניה" למען שחרור אום-ח´אלד, הכפר הערבי הסמוך שננטש בתש"ח. כך גם כל ששת פיגועי הטרור בחדרה, שתוארו ברדיו פלשתין כהתקפות על "ההתנחלות חדרה" למען שחרור הכפר הנטוש אל-חודרה.

(מקור)

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

את מה שהיה בשואה אין להשוות לא בהקשר שלנו ולא בהקשר של עמים אחרים.
היו הרבה עוולות לפני זה ואחרי זה (הארמנים, הצוענים, פרעות חמיניצקי וכדומה) אבל אף אחת לא משתווה למה שאירע בשואה שהייתה אירוע שאינו בר השוואה לשום דבר ועיסוק במערכת השוואות כזו מוזילה את גודל התופעה.

מצד שני היא לא מצדיקה יחס ברוטלי שאיננו לצרכי הגנה כלפי האוכלוסיה הערבית בשטחים ובטח לא מעשה טרור נוסח האירגונים הערבים באתרים אזרחיים בערי המדינה.

פשוט אין קשר ולא צריך להיות. כל מעשה עוולה איננו מוסרי בזכות עצמו ולא צריך להקביל אותו לשום אירוע אחר.

אנחנו עושים היום את המחר
מחר אנחנו נעשה את האתמול