http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3399022,00.html




לפני ימים ספורים פרסם החשוב בעיתונאי ארצות-הברית והעולם, תום פרידמן מ"ניו יורק טיימס", מאמר המסכם את מסכת הכישלונות שנחל חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. פרידמן היצירתי ציטט ממצאים מרשיעים של ועדת חקירה לבנונית ממלכתית לאירועי המלחמה - ציטוטים מדומיינים של ועדה מדומיינת, שלא קמה ולא תקום. את מאמרו כתב ביום בו נודעו בארץ הממצאים של ועדת וינוגרד - כך העביר לקוראיו שני מסרים חדים כתער: האחד - במבחן התוצאה, חיזבאללה הובס שוק על ירך במלחמת לבנון השנייה, תבוסה מחפירה וכואבת, הוא נחלש וישראל התחזקה; השני - תבוסתו לא חדרה לתודעת העמים במזרח התיכון. הן בישראל והן ברחוב הערבי התקבעה הערכה שגויה, לפיה צה"ל הפסיד - ואילו נסראללה רשם "ניצחון אלוהי". האמת אמנם הפוכה, אבל הדימוי המסולף גובר עליה.




במקרה של מלחמת לבנון השנייה, מלאכת טשטוש המציאות והפיכתה על פניה קלה במיוחד: בנאומיהם הביאו אסד ונסראללה את המסקנות של דו"ח וינוגרד כהוכחה מוחצת למפלתה של ישראל. אם ישראל מודה בעצמה במפלתה, למה לחפש עדויות אחרות? הם שואלים בתמיהה.




אכן, ממשלת ישראל וצבאה כשלו לא פעם ולא פעמיים במהלך המלחמה, ואף-על-פי-כן תום פרידמן צודק: ישראל סיימה את המלחמה כשידה על העליונה בכל ההיבטים - הטקטי, האסטרטגי והמדיני. בצד הטקטי, תשתיות חיזבאללה נפגעו פגיעה אנושה שלא תשוקם, לבטח לא תחת עינו הפקוחה של כוח בינלאומי גדול יחסית וצבא לבנון הריבוני; בצד האסטרטגי, מצבנו בגבול הלבנון ויחסנו עם הממשלה הנבחרת בביירות טובים מאי-פעם; ובצד המדיני, לא הייתה בעבר החלטת מועצת ביטחון כה נוחה לישראל כמו 1701, זו שאפשרה את סיום המלחמה.




חיזבאללה, לעומת זאת, לא יכול לרשום לזכותו ולו הישג אחד, אלא אם החזקה ברברית בשני חיילים חטופים היא בבחינת "הישג". חיזבאללה אף מעד במאמציו לערער את סדר החיים הדמוקרטיים
בלבנון שלאחר המלחמה ולחולל בה הפיכה באמצעות הפגנות רחוב מאורגנות. ממשלת סניורה שרדה את הפוּטש ולא נכנעה. נתבדו גם החששות שמא יהפוך נסראללה למנהיגו הכריזמטי החדש של הציבור הערבי הצעיר; קסמו האפל פג, דבריו המבולבלים חדלו להתסיס המונים, ומראהו - כמו של מטיף מודח, שאכזב את מאמיניו ועתה עליו מסור להם דו"ח על מעלליו. ותעיד על כך התרוצצותו בין אולפני הטלוויזיה השונים ודברי הפרשנות המלומדים שהוא משמיע על פרטי דו"ח וינוגרד: הוא חי בין דאגה לרייטינג לדאגה לעורו. אם כך נראה ניצחון אלוהי, איך נראית תבוסה אלוהית?




הקושי הערבי להודות בתבוסה אינו מוגבל למלחמת לבנון השנייה או לחיזבאללה; הוא מאפיין חברות הנוטות להתעלם ממציאות לא-נוחה ולגלגל אחריות למחדליהן על האחרים. ארבעים שנה לאחר מלחמת ששת הימים, עדיין לא נמצאו מובילי דעת קהל במצרים ובסוריה שיודו בתבוסתם ובאחריות לה. אך גם כאן הדברים משתנים בהדרגה: תחת לחצה של התקשורת הערבית העצמאית והביקורתית, החל חשבון הנפש ביחס למלחמת לבנון השנייה גם בצד הערבי, כשהנכונות הישראלית לחקירה והלקאה עצמית משמשת לה מופת של תיקון ושיקום. אפילו נסארללה נאלץ להודות בפומבי בעליונותה של הפקת הלקחים הישראלית - בלי ליישם אותה, חלילה, כלפי עצמו וארגונו. המזרח התיכון עוד לא באמת חדש, אבל קורים בו דברים חדשים.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

גם את מלחמת יום כיפור סיימנו כאשר ידנו על העליונה, ומצרים הכריזה על ניצחון. אך מבחינת ישראל הויכוח והחקירה הציבורית לאחר שתי המלחמות נסובה לא רק סביב הסוגיה של ניצחון או לא, אלא האם ניהול המלחמה יכל להתבצע ביתר יעילות בכל הרמות. בסוגייה זו כשלה ממשלת גולדה ואולמרט.

חבל, פעם היה מעניין לקרוא את הטורים שלו. אם זה האילן שעליו נתלה פלוצקר, כנראה שמצבו דומה.

קשיש אחד מגיע לרופא המשפחה שלו, ומבקש לעבור סדרת בדיקות. הבדיקות, ברוך השם, תקינות והרופא שואל אותו למה בכלל הגיע אליו.
"תראה, ד"ר", עונה הקשיש, "אני ואשתי מקיימים יחסים פעם בחודש".
"ובן כמה אתה?" שואל הרופא - "בן 85" עונה הקשיש.
"בן 85, פעם בחודש? נשמע לי מצוין - מה הבעיה?" שואל הרופא.
"ובכן, החבר שלי בן 87, והוא מספר לי שהוא מקיים יחסים פעם ביום".
הרופא חושב קצת, ואומר: "נו? אז תספר גם אתה."

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

הגדרת ניצחון והפסד היא סוגיה מרתקת.

לטעמי, מנצח מי שהשיג מה שרצה במחיר שהיה מוכן לשלם.
כך שייתכן ששני צדדים יינצחו או יפסידו במלחמה.
במובן זה לא ניצחנו- כי המחיר היה כבד, והמטרות המוצהרות לא הושגו במלואן.
המאמר צודק בעניין אחד- אסור שמי שלא היה בסביבה לפני שנה יחשוב שהובסנו בשדה הקרב, ויסיק מכך מסקנות שגויות.

סוף סוף מישהו אומר את זה.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קרן-אור הגדרת ניצחון והפסד היא סוגיה מרתקת. לטעמי, מנצח מי שהשיג מה שרצה במחיר שהיה מוכן לשלם. כך שייתכן ששני צדדים יינצחו או יפסידו במלחמה. במובן זה לא ניצחנו- כי המחיר היה כבד, והמטרות המוצהרות לא הושגו במלואן. המאמר צודק בעניין אחד- אסור שמי שלא היה בסביבה לפני שנה יחשוב שהובסנו בשדה הקרב, ויסיק מכך מסקנות שגויות.

יפה מאד.

אין ספק שחיזבללה בדרכו שלו ניצח - גרר את ישראל למלחמה, הכניס את חלקה הצפוני של המדינה למקלטים, ובסופו של דבר (למרות פגיעה במוצבים והשמדת טילים) משקם אט-אט את כוחו הפיזי תוך שמירת המומנטום של נצחונו התעמולתי.

אין ספק שישראל בדרכה שלה הפסידה - צה"ל לא הגיע להכרעה למרות שנכנס לבסוף בכוח רב ממה שתכנן, העורף ספג פגיעה מוראלית קשה מאד שיקח שנים לשקמה, רוב ההשגים הנדרשים (על פי הגדרת המשימות של רוה"מ) לא הושגו.

ניתן כמובן לראות את הכל גם הפוך, ולהוכיח שהחיזבללה הפסיד וישראל ניצחה, הנייר סופג הכל.

! This is Sparta

איני מומחה ללבנון ולכן לא אוכל לומר האם החיזבאללה ניצח, מצידו.

מהן מטרות החיזבאללה? להשתלט על לבנון ולפגוע בישראל.
איני יודע אם החיזבאללה חזק יותר פוליטית וצבאית מלפני שנה או לא.
מבחינת פגיעה בישראל- זו נראית לי קטנה ביחס למחיר ששילם החיזבאללה עצמו..
אם החיזבאללה אכן היה מנצח, הייתי מצפה לחידוש ירי נ"מ/ רק"ק/ נסיונות חדירה וחטיפה שהיו מאז הנסיגה מלבנון.
כתושב הצפון, ישבתי חודש בממ"ד ולא "נפגעתי פגיעה מורלית קשה"- אעשה זאת שוב אם וכאשר אצטרך. צריך להיזהר ולדייק בתיאור המלחמה- אחרת תיווצר רתיעה מפני פעולה דומה בעתיד.

ההישג המהותי של החיזבאללה (נניח ארגון של 10K חיילים), הוא שהצליח במשך חודש להכניס שליש ממדינת ישראל למקלטים (למרות שצה"ל בסדרי גודל יותר מ-10K).

לצערי לא ניצחנו במלחמה האחרונה. נצחון הוא דבר מוחשי אמנם לא ניתן לאכול לשתות או לקמט אותו אבל כשאתה מנצח אתה פשוט יודע שניצחת ללא ספק. מצרים טוענת שניצחה במלחמת יום הכיפורים וכך גם סוריה ולאף אחד בארץ אין ספק כי מבחינה צבאית גרידא הן הובסו תבוסה מוחצת. הציבור לא קונה ניצחון בנקודות כי אין דבר כזה זה לא כדורגל פה יש רק מנצח ומפסיד ולא החיזבאללה התקדם 40 ק"מ ואילו אנו 80. הם ניצחו כי אנחנו יודעים שבהשוואה לגודלם הם הפגינו יכולות מרשימות ואילו אנו התנהגנו כחדלי אישים . אין בדבר זה מכדי להפחית מן האמת כי החלטה 1701 טובה לישראל. אבל החיזבאללה מחדש את כוחו ולא נרתע מישראל ואילו הסורים בטוחים שצה"ל לא יודע לנהל קרב אוגדתי\ גייסי. מצבנו לא טוב וחבל כי בוגי צדק כשאמר שהכיר את החסרונות והליקויים ובנה תוכנית שלו יושמה לא הייתה משתמשת במילואימניק מהשריון שנוהג על טנק שהוא לא מוכשר עליו ועל זה שהוא כן מוכשר נהג לאחרונה לפני כ6 שנים. היא לא הופעלה ואנחנו נראנו כאילו "לחייל האמיץ מ' עדיין אין נעליים". זה לא המצב אבל ככה זה מרגיש וזאתי משמעות המילה ניצחון. עבר הזמן שבו נפוליאון חזר מושפל מעכו לצרפת ומכר להם ניצחון. הפסדנו קורה קרה רק שלא יקרה יותר.

לא ניצחנו אבל..
באופן מסוים התגלו לנו כשלים מערכתיים הניתנים לתיקון.
כאן איראן כועסת כי החטיפה גרמה לשרשרת של פעולות שבעקבותיהן גילינו בעיות שונות בצה"ל בעורף וביחס העולם למצבנו בגבול הצפון.
זו נקודת אור חשובה בכל מה שקרה - אם מכאן, [והשם יעזור..] יהיה מי שירתום את כולנו למשימת השינוי והשיפור - הרי שבעתיד הדברים יראו אחרת.
וכמה איראן הייתה מעדיפה שנמשיך לשיון בקשט כשהמכה שלה תגיע...
מחזיק אצבעות לגבי אשכנזי.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי noamlaw לא ניצחנו אבל.. באופן מסוים התגלו לנו כשלים מערכתיים הניתנים לתיקון.

כן, גם הרב בן-נון העלה את הנקודה הזו. לפי ההגיון הזה, לא רק שמי שתוקף את אולמרט ופרץ טועה, אלא שהם צריכים לקבל את פרס ביטחון ישראל...

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

אפשר לסכם את הדיון במילים: כושל בן כושל...

זה לא אמרתי. אבל תודה שזה שגילינו את המצב עכשיו ולא בזמן מערכה גדולה מול סוריה-איראן-לבנון זה הרבה יותר טוב ולא קשור לחוסר הניסיון וכשלי אולמרט-פרץ.

אמנם נראה שדברים זזים, אבל:
אחרי חומת מגן התגלו לנו המון המון כשלים, ואז אמרתי: 'איזה מזל שיש לנו הזדמנות לתקן אותן בתנאי מעבדה, ושהם לא נחשפו במלחמה גדולה יותר'.
ואז בא הקיץ האחרון, ודברים לא שופרו.
אז כן, קיבלנו הזדמנות. אבל אני לא משוכנע שננצל אותה.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

בסופו של דבר, בראייה כללית ביותר, ממש קיצונית, ישראל איבדה שני דברים עיקריים:
1) אובדן כוח ההרתעה.
בעולם הערבי גוברים הדעות על כך שצה"ל הוא לא צבא בלתי-מנוצח, וההתנגדות היא הדרך לנצח אותו ואת החברה הישראלית.
כאילו משווים בין חָלַב לָמדינה, לפי ראיית רבים-יותר מאז המלחמה האחרונה: לשניהם יגיע תאריך פג-תוקף.
2) אובדן אמון הציבור בצבא.
תפקידו של צה"ל הוא להגן על אזרחי מדינת-ישראל. אנחנו לא אמריקה, בריטניה או צרפת. אנחנו לא הולכים למלחמות על מעמדנו הבינלאומי או על "אינטרסים חיונים" וכיוצא-בזה. אנחנו יוצאים למלחמה כי היא מלחמה על קיימנו, על ביתנו.
צה"ל לא ניצח במלחמה על הבית, הוא לא עצר את הקטיושות. הוא לא עוצר את הקאסמים.

אבל, בסופו של דבר, אני חושב שאנחנו השגנו מן המלחמה הזאת הרבה יותר ממה שחיזבאללה השיג.
והשגנו את זה לא בגלל איך שנלחמנו, אלא בגלל שנלחמנו.
הפקת הלקחים והסקת המסקנות בעתיד יעזרו למדינת ישראל בערך בל-ישוער, בעיקר בתחום קבלת-ההחלטות בדרגים הבכירים ביותר של המדינה, וגם במוכנות הצבא והפיכתו לצבא איכותי יותר.
וזה כמובן, תימצות כל-כך קיצוני שאני לא יודע אם בכלל ראוי לכתוב אותו.
בסופו של דבר אני מאמין שעוד מקודם מידי להגיד אם ניצחנו או הפסדנו, למרות שכמעט שנה עברה מאז המלחמה.
"המלחמה שבדרך" (המלחמה הבאה), היא-היא שתקבע אם ניצחנו או הפסדנו במלחמת-לבנון-השנייה.

"חלוץ איננו חי למען עצמו אלא למען אלה שיבואו אחריו".
-זאב ז'בוטינסקי.

אני חייב לומר משהו בקשר לדבר הזה שנקרא "כושר ההרתעה של ישראל".

אני כנראה לא ממש מבין מה נפגע בכושר ההרתעה שלנו.

טענו שמלחמת יום כיפור פגמה בכושר ההרתעה, ואחרי זה שמלחמת לבנון פגמה בכושר ההרתעה, ואחרי זה שהאינתיפדה ב87 פגעה בכושר ההרתעה ואחרי זה הלחימה ברצועת הביטחון פגעה בכושר ההרתעה ועכשיו מלחמת לבנון.

ההגיון שלי אומר שכושר ההרתעה שלנו פגום כבר 34 שנה ובעצם משנת 67 לא השגנו ניצחון צבאי ברור. אם ככה איך זה שעדיין לא הושמדנו? יותר מכך, כושר ההרתעה של צה"ל היה בשפל ב67 לפני המלחמה, ודווקא אז בא הניצחון הטקטי המזהיר ביותר ביותר שלנו (אסטרטגית, אני ממש לא בטוח שניצחנו), אז אולי בכלל עדיף שנהיה בלי כושר הרתעה כלל?

כושר ההרתעה כפי שמתייחסים אליו מיטב הפרשנים הצבאיים הנו מושג אמורפי לחלוטין. אף אחד לא טורח להסביר מהו ואיך הוא נפגע.

לא רק שצודק אלא שמה זה צודק חבל על הזמן.
גם לפני 67 לא היה כושר הרתעה וגם אחריה, תמיד היינו על כרעי תרנגולת ומה שהציל אותנו היה נחישות אומץ ובעיקר האין-ברירה של להילחם כמו קומץ מתיישבים המוקפים בשבטי אידיאנים.
מהבחינה הזו לא השתנה כלום ואני מצטרף לדעה שאומרת שקיץ 06 היה התכתשות מקומית שרק שייכת לחלק גדול של מלחמה העתידה לפרוץ ועל כן גם אותו לא היה צריך להעניק בה.
[אם כן אז מדוע מבצע ליטני לא?]
לא לקפוץ, אחד אחד...

אגב, אם היית ממשיך את קו הטיעונים שלך עוד מעט, אז היית מגיע למסקנה שששת הימים, לכאורה הניצחון הכריע ביותר בתולדותינו, לא תרמה לכושר ההרתעה - כי מיד אחריה פרצה מלחמת ההתשה ואח"כ מלחמת יוה"כ.

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

תהייתי לגבי הניצחון האסטרטגי ב-67 נובעת ממה שקרה ועדיין קורה מאז. לטעמי המנצח הגדול של 67 היה בכלל חוסיין מלך ירדן. במכה אחת הוא נפטר מתפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא שטחים ומהעצם בגרון שנקראת ירושליים. הרי די ברור שהאינתיפדה היתה פורצת בכל מקרה אם לא נגדנו, אז נגדו ובהתחשב בזה שרוב האוכלוסייה בירדן פלשתינית, ההאשמים היו מאבדים את השילטון. המצרים אולי נפטרו מסיני אבל נפתרו גם מעזה ומהפלסטינים. את סיני הם קיבלו בחזרה ואת עזה הם מעולם לא דרשו (והם כנראה ידעו למה). סה"כ מה שאני מנסה להגיד זה שתוצאות ניצחון או הפסד רואים פה, במזרח התיכון, השכונה שלנו, לאחר שנים ולא בשש אחר המלחמה

לשתי הנקודות הנכונות שהעלית אני מציע להוסיף הפסד משמעותי נוסף שנשמט לרב מהדיון על תוצאות המלחמה: יחסי ישראל-ארה"ב ניזוקו קשות להערכתי מהמלחמה. ארה"ב נשכבה על הגדר בזירה הדיפלומטית כדי לספק לישראל זמן לטפל בחיזבאללה, וכמו כן הגישה אספקה צבאית. התוצאות מנקודת המבט האמריקאית הן בלתי מספקות בעליל - ומי שעוקב אחר הדיון הציבורי באמריקה על יחסי ארה"ב וישראל, דיון שהתחדד מאד מאז כיבוש עיראק, יכול לזהות שינוי בטון מאד לרעת ישראל. גם ידידים ותיקים של ישראל מעלים ספקות בקשר לטיעונים הישנים שהפכו את ישראל לבת ברית מרכזית במזה"ת.

התוצאה, לדעתי, של הנקודות שהעלית, והנקודה שהוספתי, היא שישראל היום חלשה הרבה יותר מבחינה מדינית, והיא נכונה יותר לדון בפתרונות מדיניים גם אם הם חוצים מה שנתפס בעבר כקווים אדומים. הוסיפו לזה ראש ממשלה שנמצא תחת חקירות פליליות וקבלו מתכון ל"פתרון" מדיני שידחה את הסבוב הבא למועד מאוחר יותר. לסיכום, ההפסד במלחמה צריך להמדד גם בנסיגה בעמדות המדיניות של ישראל. הסנונית הראשונה תהיה אולי בהסדר על חוות שבעא.

גם אחרי חומת מגן בצבא התהדרו על שיעורי הגיוס הגבוהים והמוכנות להקריב.
להערכתי מוטיבציה זו קיימת על אף התנהלות המערכת הצבאית ובטח שלא בזכותה.

לא צריך להקריב 120\160 אנשים כדי להראות שאנחנו מוכנים להקיז דם למען קיומנו. צריך לחשוב איך מונעים הקזות דם מיותרות כדי שנהיה ראויים למוכנות הזאת.

כל הטרגדיה של ישראל בזמן האחרון היא שאנחנו כל-כך דואגים לחיי אנוש שלנו ושל האויבים שלנו, עד שאנחנו מגיעים לגבהים חדשים של פרנויה פסאודו-הומניסטית וסיאוב, ובסופו של דבר גם ניזוקים יותר, וגם מאבדים צלם אנוש.

נכון, ומותר גם להזמין את הקורא המתעניין לקרוא על סכסוכים מזויינים בהסטוריה המתועדת, לא חשוב מאיזו מאה, ולגלות שסכסוך ממושך תמיד גובה יותר קורבנות מסכסוך קצר, גם אם הקצר יותר הוא האלים יותר (מלחמה בהיקף מלא).

למעשה, הלקח המערכתי הוא שעדיף לדחות פריצת מעשי אלימות עד לרגע שבו ניתן יהיה לקבל לגיטימציה מסוימת לשימוש בכח צבאי מלא, ואז להפעיל את הכח (הקונבנציונלי- נכון לתולדות המלחמות עד תקופתנו) באופן מלא, יוזם והתקפי בעוצמה הגבוהה ביותר.

לשון אחר- תפישת הבטחון הבן-גוריונית תקפה בעיקרה בעיקר כיום, כאשר יעילות כלי הנשק ה"אישיים" עלתה.
ולהזכיר- עיקר התפישה של בן-גוריון היה העברת המלחמה במהירות ובכח מוחץ לשטח היריב והשגת הכרעה צבאית מהירה ביותר.

אנא תשומת הלב לכך שלא מוזכר המונח "ניצחון". ניצחון הוא באמת כפי שתיאר אותו קרן-אור, ובמהותו הוא מושג שמושפע מנקודת המבט של המתבונן. הכרעה צבאית אינה מושג כזה.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

נכון, תפיסת הביטחון של בן-גוריון התבססה על הכרעה, מתוך המחשבה שלא ניתן להשיג ניצחון סופי על מדינות ערב (להם יש הרבה יותר משאבים ואנשים). ע"י השגת הכרעה מוחצת בזמן קצר ובשטחו של האויב קיווה בן-גוריון שהאויב יגיע לבסוף להכרה שלא משתלם לו לנסות זאת שוב ושוב - ובכך למעשה מושג אותו "כוח הרתעה" של ישראל.

במלחמה בה אתה לא משיג הכרעה, והאויב מסיים אותה בתחושה שעוד קצת והוא היה מצליח להכריע אותך, אתה לא משיג הרתעה אלא מזמין מלחמה נוספת.

! This is Sparta

תנסו להזכר כמה שיעורי בית, הכנות, שאלות וחקירות בן גוריון עשה לפני שאשר פעולות צבאיות.
תבדקו איך הוא עשה את המוות לדיין לפני מלחמת 56. איך הוא לא היה מוכן לצאת למלחמה עד שדיין ופרס לא תפרו את החליפה הבין לאומית.

אני אמנם חושב שמלחמה זה מטומטם ומיותר כעיקרון, כמעט תמיד, אבל לא תמיד. אני חושב שההמנהיגות שלנו מתייחסת לחיי אדם בזלזול. בגין יצא למבצע עקוב מדם, אבל כאב לו על כל חלל. גולדה ודיין פרשו. אתה באמת חושב שאפשר לומר את אותו הדבר על ישראל של היום?

שבוע של הפצצות מאסיביות ודרמטיות על יעדים לבנוניים היו מעבירות את המסר שכללי המשחק השתנו, ועם זאת היו חוסכות חיי אדם.

כמו שנאמר- ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד.

אחרי שהסכמנו על האסטרטגיה (היה נכון להגיב תגובה צבאית משמעותית) אני לא רוצה שוב להתדיין על הטקטיקה(באיזו צורה לבצע את התגובה הצבאית). די לי בהסכמה הבסיסית.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

'זה ניצחון בנקודות. מה זאת אומרת?
נניח שאתה רוצה להתאגרף מול מייק טייסון.
החלטת? נקודה אחת.
קנית כרטיס לניו-יורק? נקודה נוספת.
הגעת לדיוטי-פרי? נקודה שלישית.
[...]
בסוף אתה מגיע לזירה, ונכנס אליה - נקודה חמש עשרה.
אז בא טייסון ומעיף אותך מהזירה בזבנג אחד בפרצוף.
אבל לא נורא, לך יש חמש-עשרה מתוך שש-עשרה נקודות, אז ניצחת בנקודות!'

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי