איך לדעתכם נכון יותר להתמודד עם שחיקת יחידות (אבדן כ"א מסיבות שונות) - ע"י איחוד מסגרות, כך שישנן פחות יחידות, אך הן בתקן מלא (או קרוב לכך), או ע"י שימוש במסגרות מוקטנות - ע"מ לשמר את מספר הגופים העצמאיים הפועלים בשטח? אני יוצא מההנחה שמפקדים למסגרות לא חסרים (אם מדובר בגדוד - אז ישנם 4 מ"פים, בחטיבה שלושה מג"דים וכד').

על מג"דים אין שירים, רק כתובות בשירותים.

http://www.baking.co.il

תלוי במצב- עוצמת הפעילות המבצעית ומשכה הצפוי.

בלחימה קצרה ואינטנסיבית עדיף לשמור יחידות קיימות בסד"כ קטן (בכל מלחמות ישראל היה נהוג, למשל, שגדוד נשאר "גדוד" גם אם הסד"כ שלו נשחק מאוד, והיה בפועל פלוגתי).
בלחימה מתמשכת עדיף להביא תגבורות רצופות, שייהנו מפיקוד מנוסה (כפי שהיה נהוג במלה"ע השנייה, ובפלוגות מבצעיות).
בהכשרה עדיף לאחד מסגרות ולחסוך תקורה.

הפיתרון המועדף לדעתי הוא, כמו תמיד, שביל הזהב.

מצד אחד- להשתדל לא לפרק יחידות קיימות (גם לצורך איחוד). שמירת רוח היחידה הוא פרמטר חשוב.
מצד שני- לתגבר את היחידות הקיימות ולא לאפשר "גדודי 100" , עד שיחידה כזאת מתגבשת ומבינה מה היא רוצה מעצמה המלחמה יכולה להגמר. (אין בכך בשום אופן לזלזל ביחידות אד הוק שקמו במלחמת יום כיפור ונלחמו בגבורה בתנאים בלתי אפשריים).