במסגרת פרוייקט "קצת ציונות!!! נרתם יוסיפון, מנהל פורום צבא ובטחון, למאמץ הכללי, והסכים לפרסם את סיפור השירות שלו, שנכתב במקור בפורום שלו. הרי קישור לאשכול המקורי: http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=121912&highlight=%E9%E5%F1%E9%F4%E5%EF

אנחנו מודעים לאורך האשכול, אך כל מילה שווה קריאה!!!
-------------------------------------------------------------------------------------------------------

כדי למנוע "טעויות": הטקסט הזה חובר על ידי - יוסיפון. ואין רשות להעתיקו לשום אתר אחר ללא קבלת רשות מפורשת ממני. גם לא במקרה שתתנו קרדיט.

יוסיפון וצה"ל
הכי בקצרה שאפשר, אם אפשר לתמצת שלוש שנים אינטנסיביות ומפרכות למילים. אקדים ואומר שאני לא הלוחם הגדול ביותר מאז בר-כוכבא ולא כל דבר שעשיתי בשרותי הצבאי היה הנכון ביותר והחכם ביותר - הרוב היה לא, לא הנכון ולא החכם. יחד עם זאת, המסלול שעברתי היה מעניין וייתכן שהמידע עליו יוסיף פה לחלק מהקוראים.

פתיח כללי
(נכתב במקור כתגובה לכתבה "לבנון חויה מתקנת" מאת מתי פרידמן)

אני מקנא במתי פרידמן, כתב ידיעות אחרונות שפירסם את הכתבה, אוי כמה שאני מקנא בו, אני ועוד כמה אלפי חיילים שעבר, כולנו שירתנו בדלעת ובבופור וכולנו נשבענו לשוב "כשיהיה שלום..." לטייל בליטאני, לעשות על האש בחרדלה, לשתות קפה בנבטייה, סנפלינג בברך הליטאני ולצאת למועדון לילה בתיבנית.
פרידמן, בזכות דרכון קנדי, הצליח לממש חלקית את החלום וביקר בדרום לבנון כתייר, הלוואי עלינו.
אני לא רק מקנא בפרידמן, אני גם כועס עליו, כמוני, אני בטוח, כועסים עוד כאלף חיילים, חיילים ששרתו בדלעת, שספגו אותה אל תוכם, שהשתתפו באירועים עליהם פרידמן מספר, קוראים עליהם בעיתון ומתקשים לזהות את המראות.
פחות מאלפיים איש בסך הכל ששרתו בדלעת בתקופות היותר חמות שלו, החל מ29.11.94 היום שבו חדרו לוחמי חיזבאללה למוצב והניפו עליו את דיגלם, ועד ליציאה מלבנון.
29.11.94 חיילי פלוגת החבלה (חה"ן) של חטיבת גבעתי ואנשי מודיעין מאיישים את דלעת, סוללה היקפית ברכס עלי טאהר, המוצב התחיל כאוהל שיועד לשני תצפיתנים, בתחילה היו התצפיתנים יוצאים בכל בוקר בקומנדקר לא ממוגן וללא ליווי משער עגל, ש-93, ליד מטולה אל תל דבשה, נשכבים במקום עם משקפת שדה ומדווחים על הקורה בנבטיה, כשירד גשם הקימו להם אוהל, מהאוהל גנבו ציוד בלילה אז הציבו שומר, את השומר תקפו אז הקיפו אותו בסוללות עפר והגבירו את השמירה, אח"כ הגיע כבר טנק, נוספו אמצעי תצפית חדישים, פלוגה מובחרת, נגמ"שים ממוגנים, מכולות למגורים ועוד.
את הקומנדקר מזמן שכחו, מאז שהתקיפו אותו בפעם הראשונה, הנסיעה למוצב נעשתה בשיירות בלבד, ממוגנות עד השיניים. כשהתרבו ההתקפות על השיירות, המעיטו אותן עוד יותר.
ב29.11.94 כבר יש במקום כמעט מאה חיילים, מתחיל פיצמור, כולם מתחבאים בחד"בים, חדרי הביטחון ממוגני הפצצות, השומרים מתכופפים בעמדות, מחבלי חיזבאללה, עולים על הסוללה מבלי שמישהו שם לב, הם חודרים לתעלה ומתקדמים אל החדרים, בכניסה לאחד החדרים הם משליכים רימון רסס ורימון עשן ונסוגים, צלם של "אל מנאר" תחנת הטלוויזיה של החיזבאללה, מנציח את הרגע בו איש חיזבאללה נועץ דגל בסוללה, קרב לא היה, גם מרדף לא, אלמוג קליין נהרג והיו גם כמה פצועים, בטלוויזיה משדרים את הסירטון של החיזבאללה שוב ושוב, אני הולך לישון, בבוקר אני קם ונוסע אל הבקו"ם... מתגייס...
גם אני כמו פרידמן מתחיל שרות בדרום, אבל הכל מכוון אותנו, את כולנו, חיילי החי"ר, המודיעין, השריון והתותחנים צפונה...
פחות משישה חודשים אח"כ אני במשטח הלבן, עולה עם הטנק ברוורס על המוביל, מוביל הטנקים שייקח אותנו לדלעת.
בשבוע שעבר ביקרתי חבר בבית החולים, הוא שמר בדלעת בעמדה הדרומית וחטף טיל לתוך העמדה, ידו נקטעה, כשהגיע לרמב"ם הוא צרח "הכל בשביל המדינה" והפך לגיבור, בדיוק ליומיים. שבועיים לפני כן ישבתי בבית של חבר אחר, הוא לא היה בבית, ישבנו עליו שיבעה, הוא הסתער לתוך המיוערת בקוקר ועלה על מטען, זה היה בפתיחת ציר מדלעת לבופור.
במוצב שוב יושבת פלוגת החבלה של גבעתי, אנחנו לא יכולים שלא ללגלג עליהם ולהזכיר מה קרה להם לפני פחות משנה. הרשקו הסמ"פ מכנס אותנו ומבקש שנחדול, החיילים עדיין פגועים, בנוסף "אתם לא יודעים איזה פאשלות עוד עלולות לקרות לכם"...

^ אני בש.ג. של דלעת
באותו לילה אני כבר נתקל בפעם הראשונה, לילה למחרת צוות שלנו מחסל משפחה לבנונית בנבטיה, בעיתון מפורסמת קריקטורה של טנק שיורה לעצמו בצריח ומתאבד, הנה גם לנו יש פאשלה.
במוצב אנחנו עובדים בעיקר עם חה"ן נח"ל, התחברנו איתם, אח"כ גילינו שדלעת לא מומלץ כמקום להכיר בו חברים, אח"כ צריך ללכת לפגוש את המשפחות שלהם...
היו לנו המון רגעים אינטימיים משותפים שבגלל אופי המוצב נאלצנו לחלוק, לדוגמא, בחד"ב נאלצנו לישון כך שהרגליים של גלעד מישייקר נמצאות לכיוון הראש שלי, כשלא מתקלחים ולא חולצים נעליים שבוע זו חוויה לא כל כך נעימה. רבנו על כיווני השינה והפכנו לחברים, לצערי גלעד נהרג באסון המסוקים.
אבי בוק היה חבר של חבר, הכרנו עוד בתנועה, כשהוא קיבל מכתב מחברה שלו,לא היה לו מקום שבו יוכל לקרוא אותו בפרטיות, בדלעת אין כזה דבר, כולנו הצצנו לראות למה הוא מעלים את הדמעות, כולנו ניסינו לעודד. פעם ראיתי שהוא קיבל ממנה כיפה חדשה שהיא סרגה לו בעצמו, "בשיר 'בן יפה נולד' נאמר: 'שורות כחולות הייתה אליו כותבת', " אמרתי לו, "עליך ישירו: 'שורות צפופות הייתה אליו סורגת'". באותו רגע זה נשמע מצחיק.
אבי ניצל מאסון המסוקים כי היה בקורס קצינים, עד כמה שהבנתי אבי וחברתו החליטו להתחתן, הוא נהרג בדלעת כמה ימים לפני שהשתחררתי מפגיעה ישירה של פצמ"ר.
השהות בדלעת נמשכת כחמישה וחצי חודשים, למזלנו אין לנו הרוגים או פצועים מהפלוגה בכל הזמן הזה, לא ברור לי איך, עברנו המון התקפות: טילים, מטענים, ירי נק"ל, פצמ"רים כמובן, סביבנו נהרגו ונפצעו חיילים, בנו זה לא נגע.
פציעה פיזית לא הייתה, אבל, השריטה במח שנקראת דלעת רק התחילה.
ירדנו לארץ, הבטיחו לנו שאין "קו" באופק בכל התכנון השנתי, ואז... אולי שטחים.
המציאות חשבה אחרת, בפברואר 96 הגיזרה התחממה, תוכניות מגירה התחילו להישלף, רה"מ שמעון פרס עמד לפני בחירות, הפלוגה שלי הוקפצה ללבנון.
רצינו לחזור אל דלעת והבופור, אל קו האש, במקום זה החלפנו את טנקי המג"ח הישנים על "הקו הסגול" במוצב "ציבעוני" ומשם חדרנו בכל לילה לתוך לבנון למארבים ופעילויות אחרות (חלק של הפלוגה ישב במוצב טייבה).
כעבור כשבוע נפצעתי ונאלצתי לבלות בבתי חולים ובבית במקום במוצב. כשהרמטכ"ל הגיע לבקר את הפצועים עם צבא של עיתונאים ואני שאלתי למה הפלוגה שלי הוקפצה ללבנון כמעט חשפתי את המבצע שהתחיל שם למחרת: "מבצע ענבי זעם".
במהלך המבצע נהרגו, עפ"י הדוחות הרשמיים של צה"ל, חמישים וחמישה מחבלים, ע"י כלל כוחות צה"ל, חי"ר שריון תותחנים וחיל האוויר. אחד עשר מתוכם נהרגו מירי של הטנקים מהפלוגה שלי (חמישה בירי מאותו הטנק).
כשסיימתי את תקופת הגימלים שלי וחזרתי ל"צבעוני", הספקתי להשתתף בעוד מארבים בודדים ואח"כ חזרנו לארץ.
כעבור שלושה שבועות שוב הקפצה ללבנון לחודש בעיישיה וריחן.
אחרי חצי שנה שאת רובה בילינו בחברון חזרנו לחמישה חודשים בדלעת, וב20.10.97 השתחררתי.
בתקופה שהיינו בחברון הצוות שלי הוקפץ לדלעת, המט"ק, חמיש, ואני נשארנו בחברון. בארוע שמוזכר בכתבה נהרג הטען ליאור שבתאי ונפצע המ"מ מרדכי עציון. על תיפקודם בארוע קיבלו אורן שמאי, התותחן שלי, והנהג שהחליף אותי צל"ש אלוף.
בארוע אחר נהרגו חמישה חיילים. צוות הסמלים, רובם מאוג' 4, בפיקוד סגן ישי שכטר, חבר עוד מלפני השרות, יצא למארב בין הבמה למוצב צד"ל "הדר". בדרכם הם פתחו גדר ולא סגרו אותה.
חולייה של שלושה מחבלי חיזבאללה עברה באותה נקודה וזיהתה את הגדר הפתוחה, הם הבינו שכח צה"ל עבר שם, לכן במקום ללכת להטמין מטען על הציר הם נשכבו במקום במארב חפוז לחיילים שאמורים לחזור באותה הנקודה.
שני מחבלים שכבו במקום אחד ומחבל שלישי במקום שני משני צידי ואדי זאוס, החיילים חזרו דרך הוואדי בלי לדעת שהמחבלים מחכים להם.
המחבלים תפרו אותם במטח מקלעים וRPG רימון עשן באפוד של הקשר התלקח והוא התחיל לבעור לכן הם לא יכלו לדווח בקשר.
ישי והמ"מ שאותו הוא חנך, המאגיסט אשל בן משה והתצפיתן, עידן גבריאל, נהרגו במקום (סליחה מאלו שאני לא זוכר את שמם) רוב החיילים האחרים נפצעו. מפק"ץ אחר מהחה"ן, ליאור רמון, והחייל יניב רוימי נהרגו גם הם. החיילים השיבו אש והרגו שניים מהמחבלים, מחבל שלישי פצוע עבר בין החיילים וביצע וידוא הריגה.
כח הכוננות בפיקוד ערן הסמ"פ הגיע במהירות וירה במחבל, המחבל נפצע, יוּסף הגשש התחיל לתחקר את המחבל, ערן לא יכל לסבול את זה שהמחבל שרד הוא נעמד מעליו ורוקן עליו את המחסנית.

אז, למה אני כועס על פרידמן?
אני כועס כי הוא לא ממש זוכר את דלעת, לא זוכר כמו שאני זוכר.
אולי הכעס שלי נובע מהקנאה.
אולי הוא נובע מאגואיזם.
מפריע לי שהוא שמסוגל להגיע לשם לא זוכר את הפרטים כמו שאני זוכר.
קשה לי להאמין שהוא העביר במוצב שני "קוים".
מתי פרידמן זוכר כל מיני דברים אבל הוא מתבלבל ומעביר את 'בית הכוסיות' מתבנית לנבטיה, את נ. גובה 669 הוא הופך לבית ואת עיקול "בז" הוא משנה ל"עיט".

דלעת אצלי היא שריטה אמיתית, אני מסוגל היום לצייר מפה של דלעת ושל כל הסביבה, לתת טווח לדר אל וואזני, לוילה הלבנה ולכל נקודה אחרת בשטח.
אני עדיין זוכר בע"פ את ה"שפה המשותפת" של המוצב.
יכול לנהוג בעיניים עצומות בין עמדות הטנקים, לעבור בין החד"בים.

דלעת צרובה אצלי בראש, כשראיתי בטלוויזיה את פרידמן מספר על הכתבה חלמתי שהוא היה במוצב ויכל להרגיש את מה שאני מקווה להרגיש כשאני אגיע לשם.
קיוויתי שקריאה של החוויות שלו תיתן קצת מזור לרגשות שלי ושל עוד כאלף איש.
התבדיתי.

עכשיו אני יודע שהכעס שלי טיפשי.
אני לא באמת כועס עליו
רק מקנא.

--------------
עוד על "ארוע בז" והשריטה של דלעת מנקודת המבט האישית של יעקב הרטום (הלינק הלא נכון תוקן!)

תמונות ומידע רב נוסף על מוצב דלעת

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פרק ראשון: מלש"ב ,טירון חי"ר , ממתין וטירון במודיעין




לפני הגיוס עברתי מבדקי טייס ונפסלתי על בעיית ראיה, גם מגדנ"ע צלילה נפסלתי מאותה סיבה.
זה לא כ"כ ציער אותי כי רציתי לשרת רק ביחידת שימשון (אז מסתערבים) שהיו לי בה הרבה חברים.
זימנו אותי למבדקים של כמה יחידות מאד מעניינות, שלא אזכיר את שמן, לפני הגיוס, אבל אני אמרתי "רק שימשון"!
הלכתי לגיבוש שדו"ב- שמשון דובדבן ועברתי - בסוף הגיבוש פסל אותי רופא היחידה בגלל בעיית ברכיים. חשוב לציין שידעתי על הבעיה הזו אך לא דיווחתי עליה לפני כן.
הפעלתי פרוטקציות, עברתי שוב את הגיבוש בהצלחה, חבר שלי (מפל"ג הכשרות) משמשון אמר לי שאני בפנים. קיבלתי יום גיוס של מתקן אדם ושמחתי. דאגתי שאם אני פוגש שוב את אותו רופא ולא מגיע לשימשון אז אני אהיה גם ברשימות כמאותר לפלס"ר 7.

^אני וחבר בגיבוש שדו"ב

יום הגיוס היה גשום. היינו שלושה חברים שמתגייסים באותו היום והגענו ללשכת הגיוס ביחד עם הרבה מהחבר'ה שלנו. שרנו שירים ועשינו שטויות. עלינו על האוטובוס ונסענו שלוש-מאות מטר עד לבקו"ם.
זה היה יום גיוס של מתקן אדם, בסיס הטירונות של היחידות המיוחדות כך שלא הייתי מודאג, בכל מקרה אני מתגייס למקום טוב, חשבתי. בבקו"ם אחרי שרשרת החיול אמר לי קצין המיון שאני הולך לטירונות חרמ"ש.
הייתי בהלם ולא האמנתי.
אחרי שיצאתי ממנו ביקשתי ונכנסתי לקצין מיון נוסף. יחידת היעד לא השתנתה.
הרופא משמשון, היה תורן בור"פ יח"ש. למרות שהחלפתי מקום בתור בכדי להתחמק ממנו הוא ראה אותי ואמר לי שהוא דאג לוודא שאני לא מגיע ליחידה שלו (מרוב ברורים והפעלת פרוטקציות הוא כבר הכיר את השם שלי!).
עברנו את שרשת החיול ביחד, כך שיש לי מספר אישי עוקב לחבר טוב שלי. החבר'ה שלי הלכו אחד לשמשון והשני לדובדבן, אני נדפקתי עם החרמ"ש. פלוגות החרמ"ש היו יחידות שטחים ונחשבו לפחותות מחי"ר רגיל. ממש לא רציתי את זה.
חשתי שאני מכיר את הצבא, אבל עם כל הידע שלי לא הבנתי את ההבדל בין מ"כ למ"פ, בין סגן לסגן-אלוף. ניגשתי לסמל עם תג של חטיבה 7 (פלג, שאח"כ היה מפקד בפלוגה שלי) ואמרתי לו שבטעות שמו אותי בחרמ"ש ואני צריך להגיע לפלס"ר 7.
הוא אירגן לי ראיון עם מפקד הפלס"ר (סא"ל ואני רק טירון מושתן ביום הראשון בבקו"ם) בסוף הראיון הוא אמר שאני באמת ברשימות אצלו אבל בחרמ"ש מקימים פלוגה חדשה ולכן כל יחידה הקצתה להם חיילים ואין מה לעשות.
באדם עשינו גיבושון - שפיקחו עליו כל מיני קצינים בכירים - וזה היה מאד מוזר. סיימנו את הגיבושון כ 30 חברה מתוך 200 שהתחילו ואמרו לנו שאנחנו הולכים להיות מחלקה בתוך פלוגת הטירונים של דוכיפת שאר מחלקות החרמ"ש היו בפלוגה אחרת. בהתחלה לא ידעו מה לעשות איתנו, לא היה לנו מ"פ ולא מ"מים רק רס"פ וסמל, אז טירטרו אותנו המון. אח"כ שלחו אותנו לאילת לשבוע עבודות על הגדר (היו הסכמי שלום עם הירדנים) את העבודות עשינו עם אפודים עלינו וחלק מהזמן גם עם קפלס"טים על הראשים. לילה אחד גם הזחילו אותנו ברחבה ליד ה"יאכט פאב" עם אפודים ואגמ"ק להנאת כל התיירים.
כל מי שהיה איתי במחלקה עבר גיבושים שונים לפני הגיוס חלק היו נפלי טייס וחובלים וגם מהקומנדו הימי (כלומר התחילו מסלול ונפלו). לא ידענו לאן אנחנו הולכים ובאיזה יחידה אנחנו. היה לנו רק מספר מחלקה וזהו.
אחרי כמה שבועות בא לדבר איתנו קצין בדרגת אלוף משנה, הוא סיפר שאנחנו מיועדים לתגבר יחידה בסדר גודל של פלוגה שפועלת בלבנון תחת אלוף פיקוד צפון. המצב עד היום היה שזו הייתה פלוגה עם גיוס אחד בשנה. עכשיו יהפכו את הפלוגה הזו לגדוד ואנחנו הגיוס הראשון לתיגבור הפלוגה הזו (את השם של היחידה הזו אסור עדיין לומר).
כולנו התלהבנו - עד עכשיו חששנו שאנחנו הולכים להיות חיילי חרמ"ש או דוכיפת ולעמוד במחסומים בשטחים כל השירות, עכשיו מתברר שאנחנו הולכים לסיירת סודית.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/uploaded/3ce0b3d3399a160d.jpg]

^אני בטירונות

בינתיים בעיית הברכיים שלי החמירה ובעקבותיה גם בעיות גב. הסתובבתי מהפניה להפניה, מצריפין לאיכילוב. הפסדתי אימונים. יום אחד הודיעו לי שבעוד שבוע יש לי ועדת פרופיל.
בוועדה קבעו לי פרופיל 45. פרצתי בבכי וכמובן שעירערתי.
עד שידונו בעירעור שלי נשארתי באדם עם המחלקה שלי ועם ערימת פטורים. היה לי פטור מלזחול ,לעמוד לשבת ולשכב. חוץ מלסחוב נשק עם מחסנית אחת ומימיה היה אסור לי להרים כלום. גם כשניסיתי להתעלם מהפטורים -לא יכולתי, ולא רק בגלל הכאבים. במתקן אדם יש פקחי מילואים שמוודאים שלא מתזזים את החיילים יותר מהמותר, שכולם מקבלים מספיק שעות שינה וכו'.
הגיע יום העירעור על הפרופיל ישבתי באולם ההמתנה לועדה, יחד איתי ישבו עוד חיילים וכל אחד סיפר על הפטורים שכבר הצליח להוציא ועל הורדת הפרופיל שהוא יקבל עכשיו ואיך בסוף הוא יתבע את הצבא ויקבל קיצבת נכות.
רק אני רציתי להעלות את הפרופיל, כולם חשבו אותי למשוגע. בסוף בכלל לא ניכנסתי לחדר של הועדה, חיילת שמנה אמרה לי שקיבלתי פרופיל 72, שאלתי "יש גם חריג חי"ר?" אז היא אמרה לי לא להגזים.
חזרתי לאדם הזדכתי על החפצים שלי. ערכתי שיחה עם המ"פ החדש, הוא סיפר לי שבסוף מפרקים את הפלוגה שאליה היינו מיועדים ומקימים גדוד חדש במסגרת חטיבת גולני שיעשה את אותן משימות - גדוד "אגוז" (החברים שלי למחלקה פוזרו ביחידות החרמ"ש השונות ורובם הפכו לקצינים בהן).
נסעתי לבקו"ם, ירד גשם כבד ואני לא ידעתי בכלל מה אפשר לעשות עם פרופיל כמו שלי (72) עד היום התעסקתי רק ביחידות שצריך 97 כדי להגיע אליהן.
הגעתי ב15:00 לבקו"ם. בשעה כזו במתקן אדם יש עוד כמה שעות טובות של פעילות, אימונים ולימודים אבל בבקו"ם אף אחד לא רצה לדבר איתי.
נסעתי הבייתה וחזרתי ביום ראשון .
אמרו לי שעם פרופיל 72 אני יכול ללכת לשריון ,תותחנים או נ"מ.
כבר מגיל צעיר אהבתי את הטנקים. כשהייתי בן שבע התארחנו, כל המשפחה, במשך חמישה ימים בקורס קציני שיריון בשיזפון. קראתי שוב ושוב את חשופים בצריח ועז 77. אז אמרתי: יאללה שריון. אמרו לי: נראה. ככה עברו הימים עד יום שלישי, בו קיבלתי צו הצבה לבסיס צוקי עובדה(אז בסיס טירונות שריון).
ביום רביעי עליתי על האוטובוס לבאר שבע. בתחנה מרכזית ב"ש היה עלי להחליף אוטובוס לקו שנוסע לאילת דרך שיזפון וסיירים מסתבר שהקו הזה נוסע רק 5 פעמים ביום ופיספסתי אותו בחמש דקות אז אני צריך לחכות עכשיו כמה שעות עד לאוטובוס הבא.
הסתובבתי בת"מ ב"ש וחיפשתי מה לעשות פגשתי את סער, חבר מבני עקיבא, שהיה מפקד עכשיו בטירונות תותחנים, הוא אמר לי כמה טעיתי וכמה חרא בשריון ושהייתי צריך לבקש לבוא לתותחנים. הוא נסע לשיבטה ואני המשכתי לחכות (סער פלזנר מרדיו 103FM).
בסוף עליתי על האוטובוס, ישבתי ליד הנהג כדי להכיר את הדרך. נסענו ולאט לאט ירדה החשיכה, פתאום הרגשתי שהכביש כולו משובש. הנהג הסביר לי שזו דרך קיצור שעדיין לא גמרו לסלול אבל כולם נוסעים עליה.
עברנו את מחנות שיזפון, סיירים ועובדה והגענו לצוקי עובדה. ירדתי מהאוטובוס וניגשתי לש"ג. הוא ממש לא ידע מה אני רוצה אבל נתן לי להכנס, הסתובבתי בבסיס שהיה ממש ריק מאדם. בסוף מצאתי את לשכת המג"ד ולידה השלישות, גם הן היו ריקות ובכל זאת נשארתי שם לחכות. בסוף הגיעה איזה חיילת שקראה למש"ק שלישות. הוא אמר שהטירונות התחילה כבר ואין לו מה לעשות איתי, עדיף שאני אעבור למחנה סיירים, לא היה צורך בצו הצבה או סיפוח חדשים כי סיירים זו מפקדת החטיבה של גדוד הטירונות.
אמרתי שאני לא נוסע בכזאת שעה כדי לחפש את עצמי בסיירים ושיארגנו לי מקום לישון. נתנו לי לישון בחדר של כיתת הכוננות של הבסיס (שומרי ה"בסיסית") והלכתי לישון שם עם עוד שמונה חיילים אחרים שכל שעתיים התחלפו בעמדות השמירה וכך לא רק שלא היה לי ציוד לשינה (שק"ש, סדינים או משהו אחר) אלא גם שכל שעתיים התעוררתי, הסברתי שאני לא שומר וניסיתי לחזור לישון.
בשש בבוקר העירו את משמרת הלילה האחרונה והחיילים ששמרו לפניה התפזרו לפלוגות שלהם כך שיכולתי לישון בשקט. המשכתי לישון עד 11:00 ואז קמתי, אחרי שהתרחצתי והתפללתי שאלתי את הש"ג מתי יש אוטובוס לסיירים? הוא לא ידע לענות אז ישבתי וחיכיתי בתחנה. אחרי שני אוטובוסים לאילת הגיע אחד לסיירים ועליתי עליו.
הגעתי לסיירים וישר חיפשתי את השלישות, מניסיוני הדל הבנתי שרק הם ידעו להגיד לי מה לעשות. בשלישות מצאתי חיילת נחמדה, אם כי מאופרת מידי, בשם עדי שלקחה את צו ההצבה שלי ושלחה אותי לאכול ארוחת צהריים עד שהיא תגמור לטפל בניירת.
כשחזרתי מהארוחה (אם אפשר לקרוא לעשירית עוף מכובס ותפוח בשם ארוחה) היא אמרה שאני אצטרף לפלוגת הממתינים עד שיחליטו מה לעשות איתי.
הלכתי ל"פלוגת הממתינים" שהתברר שאלה ארבעה חבר'ה בלי תפקיד שמחכים להצבה ובנתיים לא עושים כמעט כלום. כל אחד עבר לשם מכל מיני יחידות של צה"ל. היה להם מפקד, בשם זרביב, שהיה מגיע בבקרים ומטיל עליהם פעילויות שונות בבסיס כמו לעזור לנקות ולתקן מכשירי קשר, עבודות רס"ר (נקיון ,גננות,צביעה וכו') ולמי שסיים טירונות- שמירה בסיסית (הכי באסה).
זרביב לקח אותי לאפסנאות שזרקו עלינו קצת ציוד ב' (מדי עבודה, כובע,שק"ש, קידבג וכו') העיקר שנעזוב אותם כבר כי :"יאללה יאללה כבר כמעט ארבע".
שאלתי מה יש בארבע וזרביב הסביר שהאוטובוס האחרון למרכז ושכדאי שנזדרז אם אנחנו לא רוצים להישאר שם בשבת. מסתבר שפלוגת הממתינים ושאר חיילי המפקדה יוצאים באופן קבוע ביום חמישי - כל הראש.
באוטובוס בדרך לבאר-שבע ניסיתי לברר עם עדי מה יעלה בגורלי, מה האופציות. היא אמרה שרוב הסיכויים שאני אשאר ממתין עד לגיוס הבא של שריון במרץ (עוד כשלושה חודשים וחצי) או שיכניסו אותי לטירונות - שזה כמעט לא סביר כי כבר עברו ארבעה שבועות מתחילתה (הם התגייסו שבועיים אחרי)- או ,אפילו פחות סביר, שיהיו הרבה נפלי טייס שיגיעו להמתנה (צריך יותר מ12) ואז יפתחו קורס רחף = טירונות מקוצרת, קורס מקצועות מקוצר שכולל צמ"פון והכנה לקמ"ט וקורס מט"קים.
כשהגעתי הביתה התחלתי לתכנן את שלושת החודשים הבאים: ללמוד נהיגה, להשלים בגרויות, לעשות קורס צלילה וכו'. ביום ראשון התעוררתי מאוחר וראיתי שאין לי סיכוי להגיע לב"ש ולתפוס את האוטובוס המוקדם, ולא בא לי לנסוע שוב בלילה. התקשרתי לבסיס ולא היה אף אחד שיענה לי עד שעה ארבע (כצפוי). בארבע דיברתי עם קצינת הקורסים החטיבתית שאמרה לי: "אין בעיה לך תוציא גימלים בקצין העיר ותבוא מחר."
לא האמנתי שזה כזה פשוט לא להגיע לבסיס, אבל לא היו לי הרבה ברירות נסעתי למרפאת קצין העיר ונשארתי שם עד 9 בערב. התלוננתי על שפעת + חום. מסתבר שהאמינו לי ונתנו לי גימלים לשלושה ימים.
עוד באותו לילה התקשרתי לבסיס וסיפרתי שיש לי גימלים עד יום רביעי. עדי אמרה לי "מה פתאום ,דבר ראשון בבוקר אתה על האוטובוס לכאן, יש לך מחר ראיון מח"ט"!
בבום!
המח"ט קורא, אז אני יוצא.
שמתי שני שעונים מעוררים ונסעתי על הבוקר לסיירים. מהש.ג. רצתי ישר ללשכת המח"ט, ציון ספיר. הפקל"שיות הרגיעו אותי, יש למח"ט עוד כמה עניינים מלבדי. הלכתי לשליש החטיבה, רוני, שנראה בדיוק כמו זוהר ארגוב ושאלתי אותו מתי הראיון. הוא אמר לי לחכות בשמונה בערב ליד הלשכת מח"ט עם מדי א' נקיים ונעליים מצוחצחות.
בינתיים הלכתי לפלוגת הממתינים שם ציוות אותי זרביב לפעילות הכי קשה שממתין יכול לעשות - לפרק ולנקות מכשירי קשר(הלוואי שזה הפעילות הכי קשה שהייתי עושה כל השירות).
ב19:45 הגעתי ללשכה רוני שלח אותי לחכות על הספסל בכניסה. אח"כ הוא בא להודיע שהראיון נדחה למחר באותה שעה.
גם ביום שלישי חזר הסיפור.
בינתיים פלוגת הממתינים הלכה וגדלה הצטרפו אליה עשרה (10!) נפלי טייס, נפל חובלים אחד ונפל שייטת אחד, וגם ניב יערי שהגיע גם הוא מיחידה מיוחדת וסודית אחרת.
אבא של ניב הוא טייס ומפקד טייסת הקוברות הראשונה ובתפקידו הנוכחי מפקד על טייסת האפצ'י. ניב עשה מבדקי טייס וחתם ויתור ועכשיו הוא מוכן לעשות כל דבר בצבא שיעביר לו את הזמן עד הקיץ שאז יפתח קורס טייס חדש שהוא מתכוון להגיע אליו.
למרות כל ה"טייסים" שהצטרפו הודיעו לנו לאכזבתנו שלא עומדים לפתוח רחף.
ביום רביעי התייצבנו ניב ואני לראיון בלשכה ושוב השליש שלח אותנו לחכות ושוב היה לי ברור שמחר אני יוצא הבייתה בלי ראיון. חיכיתי עד ל24:15 שאז התפנו אלי וניכנסתי ,סוף-סוף לקודש הקודשים.
המח"ט אמר שיש לי נתונים טובים והוא רוצה לשמוע מה עשיתי עד היום ומה אני מתכנן לעשות הלאה. סיפרתי לו על הטירונות, על הורדת והעלאת הפרופיל ושאני רוצה להיות הכי קרבי שאפשר.
הוא היה מרוצה ממה ששמע ולצערי פקד על השליש למצוא לי מקום שבו אוכל להשלים את הטירונות בכל מחיר (זה אותו ציון ספיר שכעבור שנה המציא את הסיסמא "מלחמה על כל חייל").
הם עברו על לוחות הזמנים של הפלוגות שעושות טירונות וראו שיש פלוגה שהספיקה פחות מהאחרות, זו הייתה פלוגת טירונים של מודיעין שדה(אז עדיין חלק מחיל מודיעין).
"טוב," סיכם המח"ט "יותר חשוב שתהיה כבר חייל משתהיה שיריונר. אז תלך למודיעין שדה."
היו לי ברירות ? לך תתוכח עם מח"ט שלם בצה"ל!
גם הראיון של ניב היה מאד דומה.
בבוקר הוסענו ע"י השליש לסיירים והגעתי לפלוגת חמ"ן שהייתה ריקה, כולם היו בשטח בשבוע מיטווחים (ביחידה הקודמת שלי היו שישה שבועות מטווחים). ב12:30 אחרי שלא קיבלנו יחס מאף אחד, החלטנו ללכת לארוחת צהריים. שם פגשנו את המש"ק שלישות שאיתו דיברתי לפני שבועיים והוא "דאג" לנו.
נפגשנו עם הרס"פ של הפלוגה שלקח אותנו לחתימות על נשק וציוד ב' הזדעזנו לראות את אפודי "החזיה". בחמש בערב הגיעו החיילים ממסע חזרה מהשטח מלוכלכים ומצ'וקמקים. המ"כים שלחו אותם להתקלח. החניך תורן הפלוגתי צרח את הזמנים עד למסדר הבא וניב ואני הרגשנו שאנחנו שוב בטירונות.
ב19:00 עמדנו עם כולם ליד המסדר הפלוגתי. אורן אוחנה המ"פ שאל אותנו מי אנחנו כשענינו הוא שאל מאיזו יחידה, כיוון שלא יכולנו לענות, אמרנו צנחנים. הוא ניסה לחקור מאיפה בצנחנים ולא ידענו מה להגיד עד שהסברנו שאנחנו לא יכולים להגיד מאיזה יחידה בדיוק אנחנו באים.
ניב ואני שובצנו למחלקה 3.
כשחזרנו מארוחת הערב התחילו התיזוזים "חצי דקה את הפינת שימון, זוז!" שנינו רצנו, מובילים את שאר החיילים, ראינו לפנינו שתי פינות שימון, היה לי קשה להאמין שנותנים חצי דקה כדי להקיף את הקרובה אז רצתי לרחוקה וחזרתי לשלשות.
כל הפלוגה הקיפה את הפינה הקרובה. הייתי בטוח שנחטוף עונש על ההקטנת ראש העצבנית הזו.
מסתבר שלא וזו רמת הקושי של הטירונות הזו. הרגשתי שהולך להיות לי קל, למרות שכבר התחילו לי שוב הכאבים בברכיים.
הדבר היחיד שביאס אותי היה שהשבת לא נצא הביתה.
לא אלאה אתכם בפרטים הטירונות עברה על מי מנוחות עשינו שבוע שדאות שעבור שנינו היה גם שבוע מיטווחים, זרקנו רימון ועברנו סידרת חינוך במתקן הנופש בעכו וגם שבוע תורנויות (שמירות ומיטבחים).
לאורך כל הטירונות החזקתי ארגז גדול מתחת למיטה ולתוכו אספתי "סְפֶּרִים" כל ציוד צבאי שמצאתי נכנס לארגז. פה מצאתי יתד אוהל ושם פקק של מימיה, בפח מצאתי תד"ל שלם. בתורנות מטבח מצאתי חגורה. כך נוצר אוסף גדול שהצטבר לו כבר בכמה ארגזים. את השיטה למדתי מחברי, אבינועם שעשה טירונות בפלוגה ג' המיועדת לחטיבה 7 שהייתה ממש לידנו. כשנגמרה הטירונות הזדכנו כל הפלוגה מול הרס"פ. עמדנו עם הקידבגים ליד הרגליים בריבוע ענק סביב הרס"פ, הוא הכריז על פריט וכל אחד היה צריך לגשת אליו ולהניח את הפריט. החוסרים נרשמו בצד.
אחרי שהרס"פ סיים להקריא הוא התחיל לצעוק: "יש לכם מלא חוסרים, איזו פלוגה של סמרטוטים! לא מסוגלים לשמור על הציוד שלכם." הוא הקריא את רשימת החוסרים ושאל אם למישהו יש משהו ספר בשביל להשלים. יחד עם כל החבר'ה שגרו איתי בחדר עלינו למעלה, לקומה השניה וזרקנו ארגזים עמוסי כל טוב. לרס"פ נשארו גם כמה פריטים עודפים אותם הוא החליף מול רס"פים של פלוגות אחרות.

בשבוע האחרון של הטירונות אמרה לנו המש"קית ת"ש (קרן האור של הבסיס) שמי שעשה מבדקי טייס יכול לבקש (טופס 55) להבחן שוב. כמובן שביקשתי לעבור (רק בשביל החוויה) כל הפלוגה עברה לביסל"ח להמשך המסלול ואנחנו נשארנו בצוקי עובדה לחכות שיקראו לנו מחיל האויר.
החברים שלנו מהמחלקה הגיעו למקומות מ-א-ד מעניינים בחמ"ן. לפעמים, כשיצא לי להיתקל בהם בהמשך השרות, קצת קינאתי בסודות שהם יודעים.

^במקרה יצא לי לפגוש את החבר'ה ממוד"ש בסוף המסע כומתה שלהם. כשעברתי לשריון קיבלתי כומתה בלי לעשות כלום. הם הלכו קרוב לשלושים קילומטר בשבילה.


----------------------------------------------------------------------------------------------

פרק שני: שיריונר בקורס מקצועות





בוקר אחד הגיע השליש של גדוד המקצועות של השריון - קיציס (אח של אייל) - ושאל מי מאיתנו רוצה להיות שיריונר, חסרים לו כמה חיילים.
ניב ואני ביקשנו להצטרף וכך נסענו לסיירים. עכשיו התחיל מו"מ לאיזה חטיבה נלך. אני לא הבנתי בזה כלום והסכמתי ללכת לכל חטיבה (עם העדפה ל7) ניב ביקש ללכת לחטיבת ברק שלה יש את הטנקים הכי חדישים : מרכבה 3ב.
שובצנו בהתאם: אני ל7 ניב ל188.
הרס"פ שלי בא לאסוף אותי מהשלישות, מסתבר שהנוהג של הפחתת הדיסטאנס במיקצועות אחרי הטירונות, לא הגיע לחטיבה 7. הלכנו לחתום על ציוד ב' ונשק.
קיבלתי את כל הציוד ומיטה, החבר'ה היו בשטח, "מסע לקבלת הטנק", והיה לי זמן עד הערב להתארגן.
הנשק שקיבלתי היה מטונף אז הלכתי לנקות אותו באחד ממשטחי הטנקים בחבית סולר.
בדרך ראיתי סג"מ מקריח, לא התייחסתי אליו באופן מיוחד. בערב במסדר "השכבה" (ככה קוראים בשריון למסדר לילה) המט"ק שהעביר את המסדר אמר "יוסיפון, צעד קדימה. ספר לכולם מה עשית".
???
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, איך רק הגעתי וכבר עשיתי פאק.
כשהוא ראה שאני נבוך, אז הוא הסביר: "יוסיפון עובר ליד המ"מ שלו ולא מצדיע לו. יוסיפון חושב שהוא יותר בכיר מהמ"מ. יוסיפון מקבל שעה ביציאה וכוכבית."
הייתי בהלם, מי זה בכלל המ"מ הזה? לא מכיר אותו.
כך קרה שהתחלתי את המקצועות ברגל שמאל.
קורס המקצועות עצמו כולל בעיקר שיעורים עיוניים. החיילים מתחלקים לפלוגות על פי החטיבות שהם הולכים אליהן (לכל חטיבה טנק אחר). בתוך הפלוגות הם מחולקים למחלקות וצוותים. בצוות יש בין שישה לשמונה חיילים ולכל צוות יש מט"ק וטנק. לשיעורים העיוניים מתחלקים החיילים לפי מקצועות.
בגלל שהגעתי מאוחר שיבצו אותי למקצוע לפי הצרכים בפלוגה ולא לפי הרצונות שלי. שובצתי כנהג וזה גם מה שלמדתי. בהתחלה הצטערתי על כך, אבל אם תשאלו אותי היום זה ה-התפקיד ואני ממליץ עליו לכולם.
במקצועות החיילים עובדים בשתי מסגרות שונות: כשייכים למחלקה של גדוד מסויים (ובתוכה לצוות) או כמתלמדים במקצוע מסויים. יש מחלקה לכל גדוד, אבל, בזמן הלימודים יש מחלקת תותחנים, מחלקת טענים ומחלקת נהגים בלי קשר לשיוך הגדודי.
על אף שסומנתי כחייל בעייתי, והייתי כזה, היו לי את הציונים הכי טובים במהלך הקורס. חוסר ידע אצל מדריכה היה מרתיח אותי ותגובתי הייתה בהתאם. יום אחד אמרתי, בטיפשותי, למדריכה "אם את לא יודעת אז תחזרי לקורס מדריכות". האמירה הזאת התבררה כטיפשית עוד יותר כשהתברר שהמדריכה הזו היא החברה של רס"פ הפלוגה ומקבלת ממנו שיעורים קבועים להכרת המסדרון האחורי. אחרי מסדר ההשכבה נדרשתי לפגוש את הרס"פ ליד מגדל שלוש, אני ועוד שני קידבגים ואפוד מלא...
בכל המיבחנים והשאלות היומיות (כולל של הטענים והתותחנים) תמיד ידעתי להשיב הכי נכון והכי מהר. קראתי חוברות הדרכה בזמן שהאחרים קראו את מוסף הספורט. אחד הנהגים בפלוגה היה שאול (הבן של) מרידור, הוא ואני התחרינו על הציונים. תמיד שמחתי לראות שהשגתי אותו במבחן אפילו בנקודה אחת והשארתי לו את המקום השני, זאת למרות שאחיו, מתן, היה מ"מ בפלוגה. כל מה שלא עשיתי בבית הספר עשיתי בבית הספר לשריון.

^ אני שומר בלטרון, שימו לב לנעלי הספורט
אחד הצ'ופרים הגדולים בלהיות נהג בקורס המקצועות הוא שאין לך הרבה מה ללמוד. לכן יש הרבה חורים בלו"ז (ואין יותר מידי תיזוזים למלא בהם את החורים האלו) אי אפשר לומר שלנהגים יש זמן פנוי, אבל המיקצועות עוברים להם יותר בניחותא.
אחד הצ'ופרים הגדולים הוא שבוע שמירות בלטרון. סביבה אזרחית חמה ונעימה, שישה חיילים ורק מפקד אחד (וגם הוא רוצה לישון). אני חושב שהצלחתי לנפץ שם שמירות ברמות שלא יאומנו. זה התחיל בפטרול בלילה, כשהייינו שניים וסיכמנו שאחד יישן והשני ישמור ואח"כ נתחלף. התעוררנו שנינו בבוקר. המשיך כשנכנסו לישון בתוך הרק"ם (היה איזה נגמ"ש פיקודי מזרחי עם מושבים מרופדים, מדהים!), ונגמר בכך שנכנסנו לראות סרטים במועדון ביום ולהתעורר לפריקות נשק פעם בשעתיים עם שעון מעורר- מהמיטה בקראוון!
בגלל הכאבים ברגליים ובגב קיבלתי אישור לנעול נעליים אזרחיות. כמעט ולא נעלתי נעליים צבאיות. עד למקצועות. במקצועות עולים על טנקים, אין כזה דבר לעלות על טנקים בנעליים שאינן צבאיות (סיפרו לנו משהו על ביטחו). בהתחלה היינו, כל בעלי הפטור מנעליים, סוחבים נעליים צבאיות בתיק גב ומחליפים לפני העלייה לטנק. עם הזמן ועם ריבוי העבודה בטנקים הנעליים האזרחיות יצאו מהתיק רק למד"סים.
בלטרון אמנם יש טנקים, אבל אפשר לנעול נעליים אזרחיות. את כל השבוע עשיתי עם נעלי ספורט.

^ אייל ז"ל ואני בטקס סיום קורס מקצועות בלטרון.

המקצועות חלפו ועלינו לגדוד ברמת הגולן (אחרי רגילה וטקס בלטרון)
התחלנו צמ"פ בגדוד רומח, "הגדוד הסורי" של החטיבה. נחשב לגדוד הגרוע ביותר בה. חתמנו על נשק בלטרון ויצאנו לחופשה רגילה, למשך שבוע (מיום חמישי ועד ליום ראשון!). חבר טוב שלי, אייל שימעוני סירב לבוא לבקר אותי כיוון שאני גר "בשטחים הכבושים".


--------------------------------------------------

פרק שלישי: הצמ"פ








כעבור שבוע חכינו נרגשים בתחנה מרכזית בטבריה להסעה שתיקח אותנו אל הצמ"פ. מאותו הרגע הפכנו לחיילים מבצעיים. זה התבטא גם במשכורות שלנו שהפכו לרמת שרות אלף פלוס וגדלו ממאתיים ואחד שקלים למאתיים ושלושה (רק בסוף השרות שלי עלו המשכורות ללוחמים). התאכזבנו לגלות שהמ"מ שלנו, צחי בן חמו, מהמקצועות ממשיך איתנו גם לצמ"פ (ליווי) לעומת זאת שמחנו לגלות שני מט"קים שמתלווים אלינו (יואל ואייל שלייפר).
באיחור פעוט של כמה שעות עלינו רעבים להסעה ונסענו לרמה מחלקה הדרומי. באחד התילים עצרנו לתצפית. שם גם פגשנו לראשונה את המ"פ החדש של פלוגת הצמ"פ- ח"מ. סיפרו לנו שהוא מינוי חרום כי המ"פ האורגינאלי נפצע. הוא היה מ"מ בצמ"פ וכיוון שלא היה מישהו אחר מינו אותו, השמועות אמרו שאבא שלו הוא לוחם עבר מפורסם מהחטיבה.
הוא היה נחוש להוכיח שהוא הכי טוב, אנחנו הרגשנו שהוא מלא ברגשי נחיתות ובגללם הוא אוכף את סמכותו בכל הזדמנות. הוא עשה את זה על חשבון חיילים ומפקדים, לאחר עוד צמ"פ שהעביר הוא איבד את דרגת הקצונה והודח מתפקידו. למרבה הפלא גיליתי שהוא משרת איתי באותו גדוד מילואים, כמ"מ חי"ר בפלוגת החרמ"ש. מנפלאות צה"ל.
את הגיבעה עליה עמדנו הכרתי היטב. דחיתי את השירות הצבאי בשנתיים וקצת וניצלתי כל שניה פנויה לטיול, בעיקר ברמת הגולן. דירת השירות הלאומי בקצרין והישיבה בחיספין הפכו להיות לי סוג של בית שאליו הייתי חוזר כדי להתקלח ולאכול בין נחל אחד לתל אחר. ברגילה האחרונה קפצתי לבקר חבר ששירת בגדוד תותחנים ברמה ועשינו ביחד 'על האש' בדיוק על הגיבעה הזאת. המ"פ עמד ודיבר כשרגליו כמעט נוגעות בשאריות המדורה שלנו.
המ"פ סקר את רמת הגולן באופן כללי והתחיל לנקוב בשמות הישובים אותם אנחנו רואים מסביב. הוא טעה שוב ושוב, החליף את חספין בנוב, את יונתן באבני איתן וכו'. חשבתי שמטרת התצפית היא שנשכיל ונכיר את הגיזרה לכן תיקנתי אותו. המ"פ עמד ושמע את דברי כשרגליו בועטות במבוכה בערימת הפחמים, הוא סרב לקבל את התיקונים שלי והמשיך לקרוא לישוב אחד בשמו של האחר.
המשכנו בנסיעה והגעו למחנה הצמ"פ, קובת קרע, כיפת הנשרים. בליטה בקו המצוק של רמת הגולן, ממערב למושב יונתן. בקובת היו המגורים הקבועים שלנו, שני צוותים בחדר, מגורי סגל,משרד מ"פ, מקלחות משותפות וחדרי אוכל ותדריכים. במהלך הצמ"פ לא יצא לנו לראות את החדרים הללו הרבה.

^ עם הצוות שלי. כל אחד "בתאו": מימין ארקדי הטען, משמאל אבי התותחן ולמטה אני.

בשבוע הראשון לצמ"פ הייתה לי היתקלות נוספת עם המ"פ כשהוא העביר שיעור מ"פ בתוד"א (תודעת אוייב, היכרות עם האוייב וכלי הנשק שלו) נ"ט. הוא הראה שקופיות והסביר עליהן מפתקים שהיו לו ביד.
באחת התמונות הוא הראה דרגון (יש לירדנים) ואמר "זה לאו" .
הצבעתי וקיבלתי רשות דיבור בתנאי שאומר את שמי ואת תפקידי ובאיזה צוות: "יוסיפון , נהג ,3א. המ"פ אני חושב שיש טעות זה לא לאו זה דרגון."
הוא התעצבן " זה לאו"
גם אני התעצבנתי "זה דרגון"
הוא כבר רתח "שב! רבים מתבלבלים בין הלאו 80 לדרגון..."
"אבל המ"פ," אמרתי "בתחתית התמונה כתוב דרגון".
"טוס החוצה ! וולטוך, אתה המט"ק שלו צא לתזז אותו".
עדי וולטוך, המט"ק התותח שלי, יצא אחרי מתפוצץ מצחוק ואמר לי שאולי אני צודק, אבל עכשיו שרפתי את הגשרים עם המ"פ הזה והוא ישנא ויחפש אותי עד סוף הצמ"פ.
מסתבר שהוא צדק.


^ על טנק 3 בשטח. מכיוון שלא היה לנו טנק משלנו ביצענו את התירגולים על טנקים של צוותים אחרים. אני בתא הנהג, לידי עומד גיא, תותחן 3, על הצריח אבי, התותחן שלי. השילוטים של 3 הוסרו מהטנק כדי שנוכל לתלות את השילוטים שלנו.

כמה ימים אחרי שיעור התוד"א, עבדנו על הטנקים במשטח הפלוגתי בקובת. חלק מהטנקים הוסעו קדימה, אל האדמה שלפני משטח הבטון. בצורה כזו, כשהטנקים במדורג, ניתן לצודד את התותחים בלי שטנק אחד יפגע בזה שלידו.
נשלחנו לארוחת הערב. הייתי בין האחרונים לרדת מהמשטח בחזרה לפלוגה. המט"ק תורן, פרץ בן-חביב, קרא לי כדי לנהוג את כל הטנקים בחזרה למשטח. עליתי על הטנקים שמחוץ לפלוגה, בראשון צודדתי את הצריח לשעה 1. נכנסתי לתא נהג ונסעתי לאחור כשפרץ מכוון מאחור ומט"ק אחר, אריאל גרייזס מלפנים.
גרייזס למד עם חברים שלי בתיכון, אני למדתי עם חברים שלו מהשבט בבני עקיבא. הייתה לי הרגשה שהוא מזהה אותי איתם ומתנקם בי על חוויות לא טובות שעברו עליו בתיכון
עברתי לטנק אחר שהיה מחוץ למשטח, צודדתי לשעה 1 ונכנסתי לתא נהג, זכרתי שהנהג של הטנק סיפר לי שיש לו בעיה עם הבלמים. ראוי לציין שהבלמים בטנקים, לפחות המרכבות 2ב, קשים מאד. כדי לתפוס בלם יש ללחוץ עליו בכל הכח עם שתי הרגליים (ולייצר לחץ של מעל ל1700 PSI). בפעם הראשונה שנדרשתי ללחוץ על הבלם הופתעתי, אח"כ זה היה קשה, אבל, עם הזמן, כמעט תמיד, לא הייתה לי בעיה להגיע ללחץ הדרוש.
כשניסיתי ללחוץ על הבלם בטנק הזה הוא פשוט הלך עד הסוף בצורה חלקה וללא התנגדות, לא היה בלם בכלל. הוצאתי את הראש ממדף נהג וניסתי להסביר שיש בעיה עם הבלם. פרץ, שכנראה היה רעב מאד, התעצבן וצעק עלי ש"תפסיק להיות כוסית, תיכנס כבר לטנק ותלחץ על הבלם כמו שצריך. אתה לא יודע ללחוץ עליו", שוב נכנסתי, לחצתי, שוב לא היה בלם. שוב יצאתי ושוב ספגתי צעקות, הפעם משני המט"קים. לא עזרו לי גם הניסיונות להסביר שזה לא קשה ללחוץ על הבלם, להפך.
בפעם השלישית שיצאתי צעק עלי פרץ "תיסע כבר, האחריות עלי".
נכנסתי לתא הנהג ונהגתי לאחור. לפני המשטח יש תעלה "אמבטיה" שכדי לטפס ממנה החוצה צריך לתת הרבה גז, אחרי שהטנק מתיישר לעזוב את הגז, ולפעמים ללחוץ על הבלם כדי שהטנק לא "יטוס" לאחור.
הטנק טיפס החוצה מהאמבטיה והמשיך בנסיעה מהירה לאחור. לפני הטנק נפנף גרייזס בידיו בניסיון לסמן לי לעצור. אני לחצתי שוב ושוב על דוושת ה"אין בלם". עד שהטנק נבלם על ה"סטופר" גוש בטון גדול, בקצה המשטח, שנבנה בדיוק למטרה זו.
על הסטופר נשענו שתי "ווספות" כלים לניקוי המשטח מבוץ שעשויים מבזנ"ט שאליו ריתכו בצד אחד שלט אלומיניום ובצד השני ידית. הווספות נקרעו לגזרים. חצי ווספה התעופף ונחת ליד המשרד מ"פ.
על הארוע הזה עברתי תחקיר בטיחות אצל המ"פ והסמג"ד. אמרו לי שגם המח"ט ידבר איתי (אך זה לא קרה) ושאשפט על הנהיגה הפרועה שלי. בכל יום חמישי נערכו משפטים. אחד אחד חיכו הנשפטים "שחור על שחור" (כומתה שחורה על הראש ונעליים שחורות מצוחצחות) בכניסה למשרד המ"פ למשפטם. כשהגיע תורם הפקידו את הנשק אצל הרס"פ וניכנסו להישפט. אח"כ יצאו עם פרצוף הנכאים מי בגלל הריתוק לבסיס ומי בגלל שהיה צריך לעלות לסונומה של הרס"פ בדרך לכלא 6.
בכל יום חמישי חיכיתי להקראת שמי ברשימת הנשפטים, אבל המשפט על ה'נהיגה הפרועה' התמהמה. וולטוך, המט"ק שלי, הבטיח לי שהמשפט ייתקיים, רק ש"עוד צריכים לסגור את התחקיר של המח"ט על התנהגות המט"קים במקרה הזה".

המפגש עם הטנקים בפלוגת הצמ"פ היה עבורי (ואני יכול לשער שגם לאחרים) הלם גדול. בניגוד לטנקים שהיו לנו בקורס המקצועות, בטנקים בצמ"פ היה חסר המון ציוד. התרגלנו שבכל טנק יש כמה כלים ועל כל טנק עובדים לפחות שישה אנש"צ. פתאום היו חסרים המון כלי עבודה. כולל הביסיסיים ביותר, כמו פטיש 5 ק"ג. לשני צוותים היה חסר טנק. לצוות 2ג (שלא היה אמור להיות לו טנק) ולצוות 3א, הצוות שלי. הבטיחו לנו שאנחנו אמורים לקבל טנק תוך כמה ימים. הכמה ימים האלו נמשכו כמעט חודש. היו לנו שילוטים שצבענו מחדש אבל לא היה לנו טנק. בנתיים תירגלנו על טנקים של צוותים אחרים ובטפ"ש התפזרנו וסייענו לצוותים האחרים בעבודות שלהם.

^ על הטנק בשטח. אני בתא הטען וגיא בתא תותחן

ממש בתחילת הצמ"פ חל ליל הסדר (בשבת), זו הייתה יכולה להיות היציאה הראשונה בצמ"פ, רק שהפלוגה הייתה אמורה להישאר בחג בבסיס ולצאת בשבת, שביעי של פסח. ממש ביום הראשון או השני של הצמ"פ המט"ק תורן התחיל לחפש מתנדבים: נהג, טען ותותחן שיצאו לחג הביתה. נשמע כמו פרס גדול: לעשות את ליל הסדר בבית ולא בבסיס, אבל בדבש הזה יש גם עוקץ: מי שיוצא כשהפלוגה נשארת, נשאר שכהפלוגה יוצאת.
משימות שמירה יש תמיד, אבל כשכל החיילים נמצאים השמירה מתחלקת על יותר חיילים ויש הרבה פחות לשמור: משהו כמו שעה ביום וחצי שעה בלילה. כשכל הפלוגה יצאה צריך לשמור הרבה יותר (בד"כ שומרים במצב כזה 2/4 שעתיים שמירה וארבע מנוחה). גם מבחינה חברתית לא נעים להישאר לבד בבסיס.
רוב החיילים ניסו להתחמק מהצ'ופר ולהישאר בליל הסדר בבסיס. משום מה החלטתי להתנדב.
יצאתי הביתה לליל הסדר בזמן שכולם אכלו את האוכל הצבאי אני חגגתי עם האוכל של אמא (והדודה והדודה והדודה...). לפני שחזרתי לבסיס קפצתי לבקר אצל ההורים של אבינועם ערק חברי עוד מהתיכון שעושה איתי את הצמ"פ. כתימנים אמתיים ויצרני ערק הם נתנו לי כוס מלאה בחרוסת תימנית ספוגת אלכוהול. את החרוסת הברחתי לבסיס: אסור להכניס לצבא מוצרי מזון מבחוץ בכל חג הפסח, מה גם שעם הריכוז הזה של האלכוהול נראה לי שהיו בועטים אותי דרך הש.ג.
לשבת שלי לא הייתי צריך לדאוג. בתקופת תחילת הצמ"פ יש הרבה מאד חיילים שנשארים 'שבת שב'. עד יום חמישי בצהריים כבר היו תותחן וטען שקיבלו שבת, רק נהג עוד לא היה. ואז, יואב יוסיפוב שכח את הנשק שלו בשטח כשהלך לאכול צהרים, קיבל שבת וזיכה אותי בשתי יציאות רצופות הביתה.
הלקח היה לי ברור - צא הביתה בכל הזדמנות.
(אגב, בין היציאות חל חול המועד וחברים ומשפחה שטיילו ברמה הגיעו לבקר אותי בקובת)

רוב הצמ"פ התבצע בשטח: לינה בטנקים, אוכל מגיע מהמטבח המרוחק או מנות קרב, וללא תאורה או נוחות אחרת,, בטח שלא מקלחת.
עד עכשיו, לא היינו ממש טנקיסטים: בטירונות עבדנו כחי"רניקים (ברמה פחותה).במקצועות, למדנו לעבוד כל אחד בנפרד, לעשות את המקצוע שלו ולא להתעניין מה האחרים עושים.
פתאום צריך להתחיל להתרגל לחשיבה שאתה חלק מצוות. זה קורה מהר מאד והצוות הופך לגוף אחד (הקשר בין אדם לאדם ואדם לפלדה).
השבוע הראשון, וחלק מהשני, של הצמ"פ נקרא "שבוע תירגולות". בזמן הזה לומדים את תירגולות הצוות הבסיסיות. תירגולת זה אומר מקסימום פעולות במינימום מחשבה. הרעיון הוא שבארוע אמת, כשנדרשת פעולה דחופה כל אש"ץ (איש צוות) יבצע את תפקידו במהירות ובדייקנות כך שהתקלה תיפטר במהירות.
יש תירגולות למצבים שונים: אש"ץ פצוע (כל אחד מהם: מפקד, טען, תותחן ונהג), פינוי פצוע מהטנק, לחימה כחי"רניקים כשהטנק מושבת, הסוואה ושריפות במקומות שונים ועוד.
כדי להגיע לפעולה מכנית וללא מחשבה חוזרים על התירגולות שוב ושוב ושוב.
בתירגולת חובה לעבוד כגוף אחד, הנהג לא יכול לצאת מתאו לפני שהתותחן כיבה את מנגנון הצידוד, שלא יצטודד במעבר בין התובה לצריח. אף אחד לא יכול לזוז לפני שהטען ווידא "פרוק כלים" - שהתותח וכל המקלעים פרוקים. מאד לא נעים אם יפלט פתאום פגז בזמן העבודה. בתירגולת הסוואה הטען לא יוכל לעבוד בלי האת חפירה שיזרוק לו התותחן. בכיבוי אש בתא המנוע התותחן יכול להגיע אם מטף, אך הוא חייב שהטען יפתח לו את דלת הטיפולים הלוהטת באמצעות כפפה מיוחדת וכו'.
זכורה לי במיוחד הדגמה שעשינו לכל הפלוגה של תירגולת פריסת זחל: פותחים את הזחל בנקודה מסויימת, מורידים את הזחל מהטנק, מעילים אותו חזרה וסוגרים מחדש. כנהג הייתי חייב לשבת בתאי כל התירגולת. אבל התותחן והטען שלי התקשו בדפיקות הפטיש על הזחל. למזלנו וולטוך היה מפורסם כאחד מהטובים שבין מתפעלי הפטיש חמש קילו.
בד"כ בעבודות על הזחל עדי ואני היינו עושים הכל, אבל בתירגולת הנהג צריך להישאר בתאו ולא יכול להשתתף. כך יצא שעדי היה פותח את הזחל לבד, מכוון את הטנק, נותן לשניהם למשוך את הזחל בחזרה וסוגר אותו בעצמו.
לי זה היה מאד משעמם. שכחתי שבתירגולת, בניגוד לנהיגה מבצעית, אני עם ראש בחוץ. כשמשעמם בתא נהג, ולרוב זה כך, אז נהגים עושים כל מיני דברים משונים, אני הייתי שר. אז וולטוך דופק, הטען והתותחן מסתכלים עליו, גם כל הפלוגה מסתכלת, ואני... יושב בתא הנהג, עם הג'נטקס על הראש, לא שומע את הסביבה ושר.
ראיתם את אדי מרפי שר רוקסן בסרט 24 שעות? אז ככה בערך נשמעתי
רק גושי הבוץ שעדי זרק עלי הזכירו לי שאני בחוץ וכולם שומעים.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/uploaded/3ce10e9f20cfe9bb.jpg]
וולטוך דופק על הזחל. הטען והתותחן צופים מהצד. אני שר בתא הנהג .

לילה אחד, לקראת סיום שבוע התירגולות, הייתי חניך תורן והמ"מ שלח אותי לקרוא למסדר השכבה.
מיהרתי להזעיק את כולם, הייתי לחוץ להיות החנת"ר הכי מוצלח. כל החיילים כבר עמדו למסדר אבל מצריח אחד הטנקים נשמעו קולות הקשר ונראה אור. כלומר, לא סגרו בו את מתג ה24 (חשמל 24V) רצתי, טיפסתי על התובה, כיביתי את ה24 וקפצתי מהטנק. בגלל שמיהרתי לעמוד בזמן למסדר קפצתי בניגוד להוראות הבטיחות ולא שמתי יד על התובה, בשל החושך לא ראיתי את הבור שנפלתי לתוכו, בור לא עמוק במיוחד, אבל מספיק עמוק כדי לקרוע לי רצועות בקרסול.
נלקחתי למרפאה בגדוד שלא כ"כ רצו להתייחס אלי ומשם לבי"ח זיו בצפת. הרופא בבי"ח צילם את הרגל, שם לי תחבושת אלסטית צמודה מחוזקת בדבק, הוא אמר שזה פיתוח חדש במקום גבס, נתן לי שבוע גימלים והזהיר אותי לא להתאמץ, להזיע או להרטיב את הרגל.
עוד באותו לילה חזרתי לפלוגה והלכתי לישון (אגב, מלוכלך).
בבוקר יצאה הפלוגה על מובילים למטווח תותחים גדודי בשטח אש אחמדיה שליד קצרין. היו חסרים נהגים להעמסת הטנקים על המובילים (כולם היו בשטח) וכך יצא שבאותו יום העמסתי כמעט את כל הפלוגה למרות הגימלים, כולל הקפיצות שכרוכות בעליה ובירידה מהטנק ובירידה שלי מהמוביל. הרגל כאבה מאד והתנפחה אבל אני כנראה חשבתי שאני בגיבוש למשהו והמשכתי להתעלם ממנה.
המובילים שלקחו אותנו מהקובת לאחמדיה פרקו בקובת את גדוד 77 שהלכו להתאמן מעבר לכביש, במשתא הפוך. כך פגשתי את חברי הטוב כפיר שעף מהקמ"ט ועכשיו הוא בפלוגה ח'.
הרס"פ בא והודיע לי שאני יורד לשטח. התווכחתי ואמרתי שיש לי גימלים שבוע שהם בכלל בבית ואסור להם לעשות לי את זה. הוא אמר שאין לו מה לעשות איתי בבסיס כי אני לא יכול לשמור ולא להיות תורן מטבח ושזו הוראה של המ"פ.
נסעתי לשטח. המט"ק שלי שלח אותי להתחבא בטנק כדי לא לתזז עם השאר, אבל בשיעורים השתתפתי כמו כולם ,וגם בתיזוזים שאחריהם ולא עזרו טענותי.
למזלי כל מטווח "כבדה" (כלומר מטווח תותחים) חייב "כיסוי רפואי של רופא + תאג"ד בשטח. וכך הגיע למקום ד"ר משיח שהכרתי מהאזרחות ושלמד רפואה עם בן דוד שלי (בנו של גניקולוג ידוע ושנוי במחלוקת, היום בכיר בחיל רפואה).
לא אמרתי לו כלום אבל לא הייתי צריך לומר, בנעל אחת השרוך היה מהודק מאד ובשניה הרגל הייתה כ"כ נפוחה שהשרוך לא הספיק כדי לסגור את הנעל.
הרופא בדק את הרגל ודרש מהמ"פ להוציא אותי מהשטח.
המ"פ לא יכל לסרב לרופא, ואכן פינה אותי לבסיס שם הוא שם אותי במקום השומר שבש"ג לשמור ואמר ש"תכף" הוא מביא מישהוא להחליף אותי.
הרגל הציקה לי מאד. שמרתי בעמידה. אחרי כשעה התיישבתי. אחרי עוד כמה שעות החלטתי לנטוש את העמדה וללכת לישון על המיטה בחדר.
החדר היה נעול, אז ישנתי על הריצפה ליד הכניסה אליו.
בלילה חזרתי לש"ג אף אחד לא היה שם ושמרתי בישיבה. קיוויתי שהמ"פ יבוא ויגיד לי משהוא או שיבוא מישהוא בכיר ממנו, כדי שאוכל לתקוע אותו בקבילה על התעללות.
הוא לא בא.
הקשבתי בקשר למטווח התותחים כדי לא להרדם ולמדתי את פקודות הצוות, מחלקה ופלוגה.
בבוקר הגיע הרס"פ לקחת ארוחת בוקר ודאג לי להחלפה בשמירה.
לא יכולתי לסבול את הליכלוך והסירחון קשרתי שקית סביב הרגל והתקלחתי והלכתי לישון.
בלילה הבא כבר חזרתי לשטח והתאמנתי עם כולם.
כמו אידיוט אני סובל עד היום מהרגל (נוקע אותה כל עליה במדרגות) אבל אף פעם לא התלוננתי או תבעתי.
על הפציעה שלי מולא דו"ח בטיחות. המ"מ מאורי אורנסקי, נענש כי כשקפצתי עוד לא הדליקו גוזניקים בשטח (פחיות בוערות לתאורה ולסימון) למרות החושך הכבד. אני נשפטתי וקיבלתי שבוע מאסר על תנאי בגלל שקפצתי בניגוד להוראות הבטיחות.

אם חשבתי שעכשיו מסכת התלאות בצמ"פ תסתיים טעיתי. הרגל חזרה לתפקוד כמעט מלא עם הזמן, אבל לכל אורך הצמ"פ הייתי שעיר לעזאזל.
דוגמאות לא חסר: מאחמדיה הובלו הטנקים שלנו לנפחים,שטח אש ליד מחננה נָפַח, שם ביצענו את בוחן התירגולות. בשבת נשארתי עם ה'צוות שמירה' (שלושה חיילים ומט"ק) על כל הטנקים של הפלוגה, כל שאר החיילים חזרו למחנה הצמ"פ. כמובן שהייתי אחד החיילים השומרים. לא הביאו לנו אוכל אז הלכנו לבסיס סינדיאנה (צמ"פ של חט' ברק) לאכול ולהתקלח ביום שישי. (ביום שישי בערב) בערב שבת הלכנו לאכול ארוחת שבת בגדוד עז.
עוד לפני הגיוס התחלתי לגדל זקן שמידי פעם סידרתי וסיפרתי אותו, הזקן הקל עלי במהלך המסלול וחסך חמש דקות יקרות בהכנת מסדר הבוקר. במהלך הצמ"פ סגרנו 21 יום בין יציאה ליציאה ומכיוון שקיבלתי הרבה עונשים הייתי מבלה בצבא 28 יום ולעיתים יותר. לכן לא יצא לי לסדר את הזקן שגדל מאד, באיזשהו שלב התאהבתי ברעיון והמשכתי לגדל. הזקן היה כזה ארוך שקראו לי "טוב טוב הגמד" ו"הרצל".
כשניכנסתי לחד"א של עׁז עם מדים נקיים, כיפה גדולה וכזה זקן נראיתי לפחות כמו סגן הרב הראשי לצה"ל, כמובן שנתנו לי לקדש.
בגדוד עז פגשתי חברים, גם חברים מהישיבה וכפיר בינהם. חברים דתיים ביקשו ממני לבוא להשלים מניין בבוקר.
ביקשתי מהמט"ק שפיקד על הצוות שמירה, עידן ד', אישור לעשות זאת והוא הסכים בתנאי שהחברים שלי יסכימו שאני לא צריך לשמור בזמן הזה. לשני החיילים האחרים לא הייתה בעיה להסכים להצעתי: אני אשמור רצוף כל הלילה ובצהרים והם ישמרו בבוקר מ 6:00 עד 12:30.
בסוף כל שמירה צריך לפרוק את הנשק. בבוקר הערתי את עידן כדי שיפרוק לי את הנשק, והסברתי לו שכמו שסיכמנו אני הולך להתפלל בגדוד עז וחוזר בצהרים. הוא השיב שאין בעיה וחזר לישון.
אחרי תפילת שחרית נדהמתי לראות מה צריך כדי לעשות קידוש בשבת בבוקר: החברה יצאו מבית הכנסת והלכו לחדר האוכל, שכצפוי היה נעול. הם הלכו לטבח, שכצפוי ישן בחדרו.
אחרי שביקשו ממנו יפה לפתוח את חדר האוכל והמטבח ואם הוא לא יפתח אז הם יפרצו פנימה וירביצו גם לו, אז הוא נתן את המפתחות.
בחדר האוכל החבר'ה נכנסו למטבח והוציאו דברים שלא ידעתי שקיימים במטבחים צה"ליים : עוגות, עוגיות וגם את השיגרתי: חלות, יין פטישים ("ניצחון"), שוקולד למריחה, גבינה לבנה, זיתים וכו'. מהחדרים החלו להשלף הצ'ופרים שכל אחד הביא מהבית ושמר לכבוד שבת: במבה, ביסלי, ביגלה (ב-ב-ב), ופלים וקולה.
עשינו קידוש שרנו שירי שבת וגם שירי מסייעת ואכלנו, מישהו אפילו אמר דבר תורה. ב11:50 חזרתי לשטח.
כבר מרחוק יכלתי לראות את עידן ואת המ"פ מחכים לי. כשהגעתי המ"פ קפץ לג'יפ שלו והתחפף. עידן נזף בי: "לאן נעלמת?"
לא עזר לי כלום, גם כשהסברתי שתאמנו את זה מראש ושהוא הרשה לי , הוא האשים אותי בניפקדות (!) אחרי כמה ימים הודיעו לי שהמ"פ החליט שלא לשפוט אותי אבל, על ניפקדות במשך שעה (!) אני נענש לא לצאת הביתה ביום העצמאות.
ואכן ביום העצמאות נשארנו בצוות שמירה באותו המקום. התותחן והטען התחלפו, אבל המט"ק היה שוב, עידן ד', אולי גם הוא נענש?
חמש שנים מאוחר יותר עידן ד' (המט"ק) היה אחד הלקוחות הקבועים בחנות שניהלתי בירושלים. בכל פעם שראה אותי הוא השפיל את המבט. יום אחד שאלתי אותו אם הוא זוכר את המקרה, הוא הכחיש (למרות ששמו היה כתוב על כרטיס האשראי). מאותו היום הוא עבר לקנות אצל המתחרים.

ביום שני, הראשון באפריל, וולטוך הודיע לנו שהטנק שלנו הגיע לקובת. היינו בטוחים שזו מתיחה של האחד באפריל. ממש לא האמנו. כבר שלושה וחצי שבועות שאנחנו בצמ"פ, בלי טנק, מתאמנים ועובדים על טנקים של צוותים אחרים. ומה קרה פתאום שקיבלנו טנק?
נסענו בסונומה של הרס"פ לקובת ונדהמנו לראות שם טנק. אמיתי, אך מטונף. הטנק היה שייך קודם לחטיבת מילואים שהתאמנה עליו עד כלות. הוא היה מלא בתקלות ובחול. הרכבנו עליו את השילוטים שלנו: 3א שחיכו לו הרבה זמן והתחלנו לנקות ולתקן. קיבלנו את הייסורים שבניקיונות באהבה, סוף כל סוף אנחנו מנקים את "הטנק שלנו" ולא בשביל צוות אחר.
העמסנו על הטנק ציוד וזיווד שאיכשהו נשאר לנו. כאב לי במיוחד שלא נשאר לנו כיסוי לסל-צריח. את הכיסוי הזה צריך למתוח לפני כל מסדר. בלעדיו הצריח תמיד יראה מבולגן. החלטתי לייצר כיסוי כזה לטנק שלי בהקדם האפשרי.
הטנק נשאר במשטח בקובת וחיכה להובלה להצטרף לשאר הפלוגה בנפחים. בלילה עזבנו אותו בלב כבד לנפשו.

^ עובדים (בשטח) על הטנק המג'וייף שלנו

מסתבר שלא רק אני לא יצאתי הביתה ביום העצמאות. גם רוב סגל הצמ"פ שלנו נשאר בבסיס וערך הדגמות לילדי בתי הספר של רמת הגולן. הטנק החדש שלנו שימיש להדגמות הללו יחד עם טנק נוסף שהגיע מהגדוד. סגל הצמ"פ שימש כאנשי הצוות של הטנקים הללו.
באחת ההדגמות היה גרייזס נהג ופרץ מפקד הטנק. פרץ החליט לעשות דאווין על הילדים. הוא ניסה לבצע תימרון 8 תוך כדי נסיעה לאחור . התמרון היה נהדר עד הקטע שבו הם התנגשו בטנק אחר. הטנק שלי, שעליו היה פרץ מפקד, נפגע בסל הצריח שלו ובחלק מתאי הזיווד שעל התובה שהתעקמו ללא תקנה. הטנק השני נפגע קשה יותר ונזקק לטיפול 'פחחות' במש"א (מרכז שיקום ואחזקה).
כמה עצוב היה לראות את הטנק שחיכינו לו כל-כך הרבה כשהוא עקום ופצוע. כעבור כמה ימים קיבלנו את הטנק, שחלקיו עדיין מעוקמים לשטח בנפח והתחלנו להתאמן עליו.


^אני שומר במשטח על טנק 3א עם סל הצריח ותא 4 המעוקמים. הטנק עדיין עם הסימול הטקטי של החטיבה הקודמת שהשתמשה בו וללא רוב הזיווד. שילוט 3א כבר קיים ומתוח בצורה הטובה ביותר על הסל"ץ העקום.

למזלי, זו הייתה התאונה השנייה של הצמד חמד, גרייזס ובן-חביב. פרץ הלך לכלא ואח"כ לא פיקד יותר על טנקים, גם גרייזס הוריד פרופיל. יותר אף אחד לא איים עלי שאשפט על "נהיגה פרועה".

אחרי בוחן התירגולות התחלנו לעבוד על מסלולי צוות - טנק אחד שנלחם לבדו. בדומה למסלול פרט בחי"ר (שאחריו בא מסלול חוליה, בטנקים יבוא מסלול מחלקה). הטנק עולה לעמדה, יורה על מטרות רחוקות, יוצא להתקפה, נתקל בדרך בכמה התקלות, מגיע ליעד וכובש אותו. את המסלול הזה עושים ה-מ-ו-ן פעמים, יבש, רטוב. יבש לילה, רטוב לילה. יבש יום עם התקלות (רינגו), רינגו יום רטוב. רינגו לילה יבש ורינגו לילה רטוב. הרבה מהמסלולים עושים גם פעמיים.
לפני שיוצאים למסלול לומדים אותו היטב. בהתחלה בשיעור מ"פ לכל הפלוגה, אח"כ תטל"ג - תרגיל טקטי ללא גייסות. זה אומר שעושים את התרגיל, אבל בלי הטנקים, ברגל! המפקדים מבצעים גם תצפית מפקדים ותטל"ג משלהם. עוד שיעור על המסלול עם המ"מ למחלקה. ואז תדריך של הצוות עם המט"ק. במסגרת התדריך עוברים על כל מה שחשוב (ולא חשוב) לדעת על המסלול והסביבה ומבצעים את המסלול על שו"ח (שולחן חול). אחרי התדריך בא התחקיר, עם המ"מ או המ"פ. ורק אז אפשר לצאת למסלול היבש, כלומר אם כבר הגיע תורך לעשות אותו.
התעייפתם? וזה רק מלקרוא. אנחנו גם תיזזנו את כל זה ובין לבין!

בזמן אימוני הצוות, רוב הצמ"פ ישנים מעט מאד. היו לילות שקיבלנו שלוש שעות, ברוטו, לשינה (לא כולל התארגנות ושמירה. מקלחת ממילא אין). ועם העייפות באות התאונות...
את אחד ממסלולי הצוות הראשונים ביצע צוות 2ג, צוות ללא טנק, על טנק מ"מ 3, המ"מ שלי, מאורי אורנסקי. יואל המט"ק פקד על יואב הנהג לפנות ימינה. יואב טוען שהוא לא שמע, גם כשיואל צעק. ככה הם נסעו ישר לתוך בור. הנפילה הרסה בית מתלה אחד, על כל הכרוך בו, חלק ניכר מחוליות הזחל ועוד כמה חלקי מזקו"ם. צוות 2ג יחד עם כל המחלקה שלנו נרתמנו לתיקון הטנק הפגוע בשטח. חן, נהג מ"מ 3 לא הפסיק לקלל את יואב.
לקח די הרבה זמן עד שהטנק הזה תוקן. גם כשעברנו בחזרה לאחמדיה (לקראת הבוחן צוות) הטנק נשאר לא כשיר (כל הטנקים נסעו על זחלים מנפח לאחמדיה, טנק 3 הגיע על מוביל), המשכנו לעבוד עליו בכל שעה פנויה בין המסלולים. כך קרה שבאימוני הצוות היו לנו שני צוותים ללא טנק, צוות 2ג וצוות 3. עשינו מאמץ גדול להכשיר את טנק 3 בחזרה עד לבוחן צוות (והצלחנו!).

ככה זה נמשך, למזלי חלק מהמפקדים היו אנושיים (עכשיו אני יודע) והתחשבו בקרסול הנקוע ולא הריצו אותי יחד עם כולם, אלא מצאו תיזוזים אחרים.
שוב היינו באחמדיה לבוחן צוות. בוחן הצוות הוא החלק שמסכם את פרק הצוות בצמ"פ. אחריו עוברים לעסוק בפרק המחלקה והפלוגה.
היחס אל בוחן הצוות הוא כאל אירוע מקודש. הרבה קצינים מגיעים לצפות בבוחן ולדרג את הצוותים והמפקדים. על בסיס הבוחן מוחלט, לפעמים, על קידומו של מט"ק או קצין. ביום הבוחן שטח האש צריך להיות נקי (אז עושים סריקה) ומסודר (אז "מקימים שטח" - תוקעים פינות דגל, את סמלי הגדוד, גבולות גיזרה, אוהלים מתוחים, פינת ח"ח מסומנת היטב וכו').
גם בבוחן הצוותים משתדלים להציג עבודה טובה. לפגוע היטב במטרות ולייצר מה שיותר אש.
לצורך ייצור האש מגרדים תחמושת מכל מקום אפשרי. בכל תרגיל נשארת תחמושת שלא נורתה. את התחמושת הזאת יש להחזיר לרס"פ ולבונקר. תחמושת זה לא חולצה או פנס סְפֵּר, שאפשר לשמור מתחת למיטה, זה מתפוצץ!
בכל זאת וולטוך התעקש לא להחזיר תחמושת לרס"פ. פעם אחת העברנו פגז שלא נורה לצוות מ"מ. אבל בד"כ צברנו את התחמושת במיגוון תאים בטנק. על הטנק נמצאת גם תחמושת הכונות של הטנק, לפני כל תרגיל מוציאים חלק מתחמושת הכוננות ומכניסים תחמושת אימונים במקומה. זה אומר שאין תאי תחמושת פנויים בטנק והתחמושת ספר נשמרת בתאים שאינם מיועדים לתחמושת... ברררר...
גם בצוותים אחרים אגרו תחמושת. אני כבר חשבתי שהמט"קים שלנו מתכננים איזו הפיכה צבאית. לפני הבוחן צוות התברר מה מטרת איסוף התחמושת - ייצור אש רבה במהלך התרגיל. הרבה יותר מההקצאות שקיבלנו.
לתרגיל עצמו קיבלנו משהו כמו ארבעה פגזים, רימון פקפק (או חי, תסלחו לי אני לא זוכר), עשרים כדורי 0.5 ושלושה ארגזי מא"ג.
בפועל למק"כ שורשרו קצת יותר ממאה כדורים. שרשירי מא"ג היו הרבה יותר: יצאנו עם תא אלפיים מלא, שלושה ארגזי מא"ג למקלע מפקד ושניים למקלע טען. ההורעות שהטען קיבל הן לירות בצרורורת ארוכים בשלב של "על היעד" (בסוף התרגיל) את כל התחמושת שלו ומהמק"כ בבת אחת. עדי עוד הספיק לירות בגלילון!
תחמושת ספר השגנו לא רק משאריות מתרגילים אלא, מסתבר שתחמושת נגנבה גם מיחידות שחנינו לידן.

לא רק תחמושת נגנבה. כשחנינו ליד מחנה נפח חדר הסגל שלנו למשטחי הטנקים שם וגנב מכל הבא ליד. יום אחד הגיע וולטוך לטנק העקום שלנו עם תא 4 חדש וכיסוי סל"ץ. מיהרתי להחליף את תא 4 בלי לשאול מהיכן התא החדש הגיע, לא התייחסתי בכלל לכך שהתא מסומן בשילוט טקטי של גדוד 77 שאנחנו צמודים אליו.
את הכיסוי סל"ץ ניסנו לחבר על הסורגים העקומים והשבורים של סל הצריח שלנו. הכיסוי היה חדש ויפה, אבל על הטנק שלנו הוא נראה נורא.
תחמושת, כיסויי ברזנט ותא 4, היו חלק ממה שנגנב. אבל מעל הכל היה הפלא הגדול: דובי גריז.
אחת העבודות היותר נוראיות על הטנק היא הגרוז. הגריז, משחת הסיכה השמנונית והמגעילה נדבק ומלכלך כל מה שנוגע בו. את הגריז ממלאים ב"מגרזת" מזרק גדול בעל ידית יצירת לחץ, בוכנה פנימית שדוחפת את הגריז ופיה דרכה הגריז זורם (יש גם פיית כניסת אוויר, אבל מי סופר.
את פיית המגרזת מצמידים ל"פיטמות הגרוז" בטנק. נוטתנים כמה לחיצות על הידית והגריז זורם מהמגרזת לתוך פיית הגרוז ולמפרק/מחבר אותו יש לסוך.
יש פטמות שמאד קשה לגשת אליהם. בייחוד במרכבות 1 ו-2 בהן, כך לפחות אומרות השמועות, מטעמי חיסכון יצקו את כל הזרועות במזקו"ם בשבלונה אחידה. חלק מפטמות הגרוז בולטות החוצה והגישה אליהן פשוטה יחסית, חלק אחר נמצאות בדיוק בצד השני "הפוכות" ואליהן קשה מאד לגשת.
לצורך גירוז הפטמות הבעיתיות הומצאה הפיה הגמישה למגרזת. גם איתה מאד קשה לגרז אותן.
בעיה נוספת בגרוז היא שתכולת המגרזת הסטנדרטית אינה גדולה (קצת פחות מליטר) בעיקרון עם הכמות הזאת אפשר לגרז כמעט את כל הטנק, אבל כמות הגריז שמתבזבז בשל הצמדה לא נכונה של הפיה לפטמות היא עצומה. גם בועות אוויר שנוצרות בתהליך המילוי תוקעות את המגרזת. בנוסף המגרזות ישנות/מקולקלות/נסתמות. כך יוצא שבכל טפ"ש הנהג ממלא את המגרזת שוב ושוב לפחות שלוש פעמים (ככל שהוא מקצועי פחות הוא ממלא אותה יותר).
לשם כך הומצא ה"כלב גריז" חבית קטנה, או קופסא גדולה (תלוי איך מסתכלים על זה) של כארבעה ליטר. בתוכה ממלאים גריז ועליה מתלבש "כובע" עם ידית של מגרזת (ליצירת לחץ אוויר) ופיית גרוז גמישה וארוכה. הכלב גריז הוא מוצר מצויין (שכמו הרבה דברים בצה"ל מגיע מארצות הברית). חסרונו הגדול הוא במילוי שלו. יש להעביר את הגריז מהחביות הגדולות לתוכו. אם הגריז מתלכלך בדרך בעפר, או שנוצרות בועות אוויר גם הכלב "ייתקע" (בועות אוויר מתפעלים ע"י דפיקת הכלב באדמה. עפר בצינורית דורש הרבה יותר עבודה של שטיפת הצינורית וחלקיה הפנימיים בסולר). זה מלכלך.
בפלוגה ו', וולקן אימפריה, של גדוד 77 שירת באותה תקופה קצין צעיר ומבטיח בעל מוח מיוחד שידע לפתח מוצרי נוחות להקלת הטפ"ש (ועוד, אני אספר עליו גם בהכנות שלנו לקראת אליפיות שונות) בשם יואב סובול, מקיבוץ רמת הכובש (נהגה בפלוגה כרמת הכֵבֶש). סובול פיתח את ה"דובי גריז", ראש של כלב גריז שרותך למככסה של חבית גדולה של גריז (20 ליטר?) את המכסה חיבורו לחביית בברגי פרפרית ונוצר "תת לחץ" שאיפשר לגריז לזרום. את הצינורית 1.5-2 מ' של הכלב החליף יואב בצינורית ארוכה יותר. הדובי גריז עבד והיה לפלא. חסל סדר מילוי גריז בכלב או במגרזת. חסל סדר תקיעות בגלל ליכלוך. חסל סדר מדים מטונפים בגריז וסולר.
בפשיטת הסחיבות של הסגל על גדוד 77 נגנב גם הדובי גריז ושימש אותנו כשבועיים.


^ אני זוחל מתחת לטנק לגרז את ההפוכות. אפשר בקלות להבחין בשם יואב סובול על הדובי גריז.

החבר הכי טוב של סובול היה עמיחי יודנפרויד. מ"מ גדול ומפחיד, ביחד הם עשו את המסלול. ביחד יצאו לקמ"ט וביחד סורבו לקצונה. מ"פ וולקן התעקש להוציא אותם לקק"ש וכשחזרו הם נקלטו אצלו. כנראה שזה היה משתלם. שניהם הגיעו להיות מפקדי פלוגות. עמיחי המשיך להתקדם והיום הוא קצין האג"ם של חטיבה 7 ועתיד להיות מג"ד.
יפתח, אחיו של עמיחי, היה איתי בצמ"פ. הוא זיהה בקלות את שמו של סובול, החבר של אחיו, על הדובי גריז. הדיווח הגיע מהר מאד לעמיחי.
באחת השבתות בצהרים הגיעו עמיחי וסובול על ג'יפ למשטח של הפלוגה שלנו בקובת קרע. הטנקים חנו במשטח ורוב החיילים ישנו בחדרים או צפו בסרט במועדון. במשטח שמר אייל שימעוני ז"ל. סובול ועמיחי, משוכנעים שדרגות הקצונה שלהם יספיקו כדי להשתיק את הצמ"פניק הצעיר, ניגשו ישר לפינת השמנים שם מצאו את הדובי גריז נוצץ אחרי שהוברק בסולר. הם העמיסו את הדובי על הג'יפ והתחילו לאסוף עוד ציוד מכל הבא ליד.
אייל ניסה לעצור בהם. לא היה לו ממש סיכוי. סובול ועמיחי היכו אותו, אולי אפילו קשרו אותו. עד שהוא הצליח להזעיק את שאר החיילים והסגל הג'יפ שלהם כבר היה רחוק.
אני לא חושב שאי פעם מישהו ניסה לבקש מפלוגה ו' את הציוד בחזרה.
אחרי הפשיטה שלהם נשארנו ללא דובי גריז ואפילו ללא הכלב גריז החצי מקולקל שהיה לנו קודם.

בשבת אחרת נשארנו בשטח מחלקה מיידית - מחלקת טנקים עם אנשיה שלא יורדת מכוננות לשניה - ישנים צמוד לטנקים (אם לא בתוך הטנק) כשהציוד בפנים, עם מדים ונעליים 24 שעות.
בצהרים הגיע המ"פ על אביר כשכל האביר עמוס בפגזים. "תפרקו הכל לשני מערומים לפי סוג פגז מה שיותר מהר. אין זמן , צריך להביא עוד נאגלה."
שבת , יום מנוחה לעם היהודי וגם מוגדר בצבא ככזה. עפ"י ההלכה אסור לבצע בשבת 49 מלאכות וניגזרותיהן , עפ"י פקודות מטכ"ל מכניסת השבת ועד צאתה אסור לבצע כל מלאכה ותזוזת רכב בכלל זה אלא לצורך מבצעי בלבד.
החלטתי לשתוק (לא מתאים לי) ולהסתכל מהצד מה יקרה. ניב חייל מקיבוץ יזרעאל ניגש אלי בתלונה שהוא לא מתכוון לעבוד בשבת בטח לא כשהוא כבר זרוק בשטח, ומבחינתו אני זה שצריך לדבר.
הסברתי לו שאני ממילא מסובך אז אני שותק.
ניגשתי למ"מ וביקשתי לדבר איתו בצד. הסברתי לו בשקט שאני לא מבצע שום עבודה בשבת אם היא לא מבצעית ושיש גם תסיסה אצל שאר החבר'ה. המ"מ אמר שהוא מבין אותי , אבל מה שהמ"פ רוצה נצטרך לבצע: "אתה יכול להתחלף עם השומר כדי לא להשתתף בעבודה" (הוא כנראה הבין שאני מנסה להתחמק מעבודה).
המ"מ ניגש למ"פ והסביר לו את המצב. המ"פ התחיל לצעוד אלי בצעדי ענק , כשהגיע הוא התחיל לצעוק : "אתה אולי לא מבין שכאן זה צבא וחיילים ממלאים פקודות!"
ביקשתי ממנו בשקט ובכבוד הראוי שנזוז מריכוז החיילים ואני אוכל להסביר לו את טענותיי, הוא לא רצה לשמוע והמשיך לצעוק , עד שנ' התערב ואמר שאף אחד מהחיילים לא מוכן לפרוק בשבת.
המ"פ היה קצת בהלם ומילמל משהו, הוא קרא למ"מ לשני המט"קים ולנהג האביר והם פרקו את הפגזים.
המ"פ עלה חזרה על האביר ונעלם.
בשיחת פלוגה עם המ"פ מאוחר יותר שאל נ' איך הוא נותן פקודה בלתי חוקית? המ"פ אמר שהוא הכריז ביום חמישי לפני אותה שבת שהתחיל שבוע מסלולי צוות ושאין לנו הרבה זמן לבצע את המסלולים לכן השבוע יהיה מלחמה נגד הזמן. ובמלחמה מותר לחלל שבת.

בתקופה הזו ישנו מעט מאד. מי שלא עשה מסלול עשה הכנות למסלול או תחקיר איך היה במסלול שהרגע נגמר. מסלולי צוות בצמ"פ הם קודש , הכל צריך להיות מושלם , הטנק צריך להיות נקי מסודר יש כאלו שאפילו צובעים אותו מחדש לכבוד המסלולים. כל תנועה של הטנק , כל כדור שיוצא ממא"ג , כל לחיצה על הגז וכל פגז צריכים לתת תוצאה מושלמת. אין סוף הכנות מבוצעות כדי להשיג זאת.
יצא שבכל לילה ישנו כשלוש שעות שחלק מהן התבזבז על שמירה, אל תצפו לשעת ת"ש או מקלחות, היינו בשטח ואין! אין קולה ואין ופלים למי שלא הביא לפני שלושה שבועות מהבית. קיבלתי חבילה מלאה שוקולדים, אבל היא כולה נמסה. לא נורא - גם מרק כיף-כף זה סוג של צ'ופר, היינו יושבים על הטנק ומוצצים את השוקולד הנמס מתוך האריזה.
לילה אחד יצאו המפקדים לפיצה בקצרין. באותו לילה קיבלתי את השמירה הדפוקה ביותר: משמרת שניה - אחרי שכבר הלכת לישון מעירים אותך לשמור.
כששומרים בשטח אש תמיד יש שני שומרים: אחד מפטרל לשמירה מפני אוייב וגנבים והשני מאזין לשני תדרים: לקשר הפלוגתי לשמוע אם משהוא קורה, ולתדר ניהול האש הגיזרתי למקרה שכוח אחר שיורה לתוך שטח האש בו אתה נמצא, יורה עליך. המפטרל אחראי גם להשכמות של המשמרת הבאה והשכמת הבוקר.
כעשרים דקות לפני השמירה שלי הגיע המפטרל, גיא ק', להעיר אותי. השמירה כולה חצי שעה, נבלה. באותו הלילה ישנתי בשק"ש על התובה כי ויתרתי לטען שלי שהיה חולה על המיטה הנוחה שבתא נהג.
מאחר שכבר העירו אותי ,אז לבשתי מדים מלאים ואפוד, נעלתי נעליים ואמרתי למפטרל שיעיר אותי בסוף השמירה שלו ואני אחליף אותו כמפטרל , לא רציתי להיות מאזין כי חששתי להרדם. אחרי כארבעים דקות הגיעו המפקדים ולא מצאו שומר הם העירו את החניך שמירות שמצא שעל פי הרשימה, אני צריך להיות שומר. הוא העיר אותי וביחד הערנו את כל הפלוגה שתיזזה כל הלילה.
כמובן שנישפטתי על שבירת שמירה. לפני המשפט היו לי ויכוחים עם החייל שפיטרל לפני שהוא צריך להודות בזה שהוא הלך לישון בלי לודא שהחליפו אותו , הוא סרב להודות (סיים את השרות כמ"מ בפלוגה המיבצעית בה שרתתי).
במשפט הודתי באשמה אבל לא בעובדות הסברתי את מה שקרה רק שאת המ"פ זה לא עיניין שוב קיבלתי שבת = ריתוק 28 יום.


------------------------------

פרק רביעי: פלוגה מבצעית







הבנתי שאסור לי להמשיך בגדוד רומח. אם אני ממשיך בגדוד הזה אני הולך לפגוש את המ"פ הזה עוד הרבה (אולי אפילו כמ"פ שלי במבצעית) ואת המפקדים מהצמ"פ והחיילים האחרים שמכירים אותי כחייל גרוע.
מאחר שהבנתי שאף אחד לא הולך להמליץ עלי לקורס מפקדי טנקים (קמ"ט). החלטתי לעבור לגדוד אחר ויהי מה. הסתבר שזה לא יהיה כ"כ קשה, גדוד עז עמד לעלות לקו בלבנון מיד עם סיום הצמ"פ. כל גדוד לפני עליה לקו מקבל אנשי צוות נוספים להשלים את חוסריו וכדי שיהיה לו צוותים "ספר" לשיפור היציאות ולהחלפות של הרוגים ופצועים.
ביקשתי לעבור לעז.
אמרו לי שאין שום סיכוי, אבל כמובן שנענתי, ממילא סימנו אותי כחייל גרוע שכדאי להיפטר ממנו.

כשבועיים לפני סוף הצמ"פ היינו בשטח קרוב לבסיס, פתאום הופיעה סונומה וממנה יצא סמל ראשון (סמ"ר) שקרא את השם שלי יחד עם שני שמות נוספים "טוסו לארגז"(של הסונומה).
יותר מאוחר גיליתי שזה איתי, הרס"פ של פלגת וולקן, הפלוגה החדשה שלי! ושהוא לא מדבר אלינו ככה כי אנחנו צמ"פניקים אלא כי ככה הוא מדבר תמיד.
מסתבר שהצלחתי שלפו אותי עם שני החלכאים של הפלוגה מהשטח, מההכנות לקראת תרגילי מחלקה, ישר עם הב' המלוכלך לשלישות המצוחצחת של מחנה נפאח. שם חיכינו כמה שעות עד ששיבצו אותנו. מאד רציתי לשרת עם כפיר בפלוגה ח' אבל חן ואני נשלחנו, לצערי, לפלוגה ו' (היום אני שמח על כך).
לפני שעזבנו את השלישות בדרך לפלוגה נתן לנו מש"ק השלישות טיפ אחרון: "לא משנה מתי יצאתם הביתה בפעם האחרונה, תגידו שכבר נשארתם שתי שבתות רצוף בבסיס. אף אחד לא יבדוק מה האאמת ואתם תרוויחו יציאה הביתה".
התלבטתי קצת מה היה קורה אם הייתי צריך לשקר לפי עצתו? ממילא לא היה לי על מה לשקר. הייתי בריתוק וכבר סגרתי 21 יום בבסיס.



סחבנו את עצמנו ואת הקידבג ונכנסנו למגורי החיילים של פלוגת וולקן אימפריה. ישר התנפלו עלינו הוותיקים שרצו לדעת מה המקצוע שלנו בטנק. ככל שיש יותר אנשים בפלוגה במקצוע שלך גדול יותר הסיכוי שלך לא להיות מצוות על טנק ולכן לצאת יותר שבתות. אנחה של צער נישמעה מפיהם של 22 טענים ותותחנים: "שני נהגים!" מה שהעציב את התותחנים והטענים דווקא שימח מאד את אחד עשר החיילים האחרים שבפלוגה שהיו נהגים כמונו.
הוכנסנו לחדר אחד עם עוד תשעה חבר'ה "צעירים" כמונו מאותו מחזור גיוס שאותם הכרנו מהטירונות ומהמקצועות השמחה על הפגישה המחודשת אחרי כמעט ארבעה חודשי צמ"פ חיפתה על זה שהחדר שלנו מיועד רק לשמונה ואנחנו אחד-עשר, נסתדר.
לא נתנו לנו יותר מידי זמן להתארגנות, שוחחנו עם המט"קים שלנו ועם המ"מ ונכנסנו לשיעור מ"פ על מארב ארטישוק בחד"ת הגדודי.

אל"ת
נפלנו על הגדוד באמצע האל"ת (אימון לקראת תעסוקה) השיעורים וההכנות בשיאם. יואב טילן, המ"פ, עצבני. הוא בכלל לא מכיר חצי מהאנשים שיושבים מולו, כל החיילים החדשים בפלוגה, צעירים שבקושי גמרו מסלול, שניים אפילו עוד בלי צפרגול (אנחנו). לא הפלוגה המאומנת, הלוחמת והמשומנת שהוא רגיל לראות. הוא פותח את דבריו כועס "עוד שבוע וחצי שלושת הטנקים הראשונים כבר עולים לדלעת, ואנחנו עוד לא בחצי העבודה", מבטו מתמקד בפנים של חלק מהפזמניקים, "ודווקא חיילים שאני מצפה מהם, מתעפצים לי בחדרים ומפריעים בשיעורים".
הוותיקים גיחכו.
"שפי, יש לך בעיות?" תימור שפי, קיבוצניק מגשר, שזה לו קו לבנון שני והוא עתיד להשתחרר בסופו, בעוד כארבעה חודשים, עונה משהו על כך שהם כבר יודעים לעשות ח"תים ולשתות קפה ויואב מעיף אותו להחליף את הצעיר ששומר במשטח כדי שגם הוא ידע ומוסיף איום מרומז לגבי השבת שלו, מכאן והלאה כמעט ואין הפרעות.
יואב מסביר על שיטת הסריקה בארטישוק, מציירים את צורת האות חי"ת פעם רגיל ופעם הפוך מימין לשמאל ומשמאל לימין לכל אורך גזרת הסריקה ולהתמקד בנקודות חשודות ובנקודות שמסכנות אותנו, את המוצב או כוחות אחרים.
יואב מסביר ואני שותה את דבריו בצמא. כל פרט שאלמד עכשיו יוכל, בעוד שבועיים, להציל את חיי.
הוא מלמד על תפקידו של כל איש צוות: הנהג שמחליף משמרות עם הטען והתותחן עם המפקד. כיצד מתבצעת ההחלפה, המעבר של הנהג והטען בין תובה לצריח, על הנוהל שמשמרת היא תמיד מפקד - נהג או תותחן-טען כך שתמיד יש איש צוות אחד בתאו המקורי. על כך שרק מפקד ותותחן סורקים בארטישוק, מצב מכשירי הקשר במארב, כניסה לעמדה, התחלת מארב, הצפנה ואיפוס האזימוט בטנק עם קצין חי"ר, עם המט"ק שיורד מהטנק ובזמן חירום. על הנהג והטען שבמשמרת סורקים לקרוב, פוקחים אוזניים ועיניים, מחפים במא"ג ובעיקר מכינים קפה וסנדוויצים ושומרים על ערנות הסורק בארטישוק ובמשמרת השינה שלהם מורידים את משענת הנהג וישנים עם ג'נטקס על הראש. איך מתקפלים בבוקר לעמדה אחורית כדי לא להישאר חשופים בעמדה, על כוננות עם שחר שאנשי הצוות ערים בתאיהם ומחכים לתקיפת המוצב כי השחר זאת השעה שאהובה על המחבלים, על הטא"ת בבוקר ועוד המון פרטים על המארב.
השיעור התמשך, ואני חשבתי, מה לי ולזה הבוקר עוד קמתי בארבע לתרמ"חים בצמ"פ אני לוחם אמיתי, תנו לי כבר להיכנס ללבנון ולהרוג מחבלים. אבל בינתיים אני עייף, מסריח מזיעה,אבק, שמן, סולר וגריז של שבוע צמ"פ תנו לי להתקלח ולישון.
"או.קיי. מפקדים להישאר כאן. חיילים להכין מסדר על הפלוגה." סיים יואב את דבריו ופנה לחייל עם לחיים נפוחות, "בוסו, תמסור לשפי שאני רוצה מסדר כוננות תוך רבע שעה כמו שהוא יודע לארגן. אחרי מסדר כוננות יוצאים לשטח לתרגל מארבים."
חצי ממה שהוא אמר לא הבנתי אבל לפי האכזבה שהביעו שאר החיילים הבנתי שהלילה עוד צעיר שאלתי את עצמי אם כך דמיינתי את הזולה במבצעית.
הסתבר שאנחנו, הצעירים, משני המחזורים האחרונים שהגיעו לפלוגה צריכים לנקות את השירותים והמקלחות לקראת הלילה לאחר כל יום פעילות, זה כולל את אלו של הצעירים ושל הפז"מניקים, ולרוקן את הפחים.
אפשר בהחלט לומר שהתמרמרנו, מילא שיש להם שירותים ומקלחות משלהם אבל שינקו אותם בעצמם. ההתמרמרות לא ממש עזרה.
"מסדר כוננות עוד חמש דקות!" חשבתי שעם סיום הצמ"פ = מסלול גמרתי עם מיסדרי הכוננות והזמנים אבל מתברר שגם בפלוגה מבצעית זה הנוהל לפני שהולכים לישון.
לבשנו אפודים, וידאנו שהמימיות והמחסניות מלאות, שיש תחבושת אישית וקסדה מאחור וניגשנו לרחבה הפלוגתית.
הרגשנו חריגים, הצעירים, עם אפודי חש"ן 'חזיה' שלנו כשלידינו כולם עם אפודי חי"ר, הנדסה , חובש, מא"ג, מטול או קצין. מסתבר שאחד מסמלי הסטטוס במיבצעית זה האפוד שהצלחת לדגם לעצמך.
עמיחי יודנפרויד, מ"מ 1, שנראה לי מוכר נורא (לא פלא הוא אח של יפתח, חבר שלי מהצמ"פ) פתח: "קודם כל ציוותים" והקריא את רשימת הטנקים ואנשי הצוות שיאיישו אותם אם תפרוץ מלחמה הלילה. רבים מהחיילים הותיקם היו מאושרים לשמוע שהם לא ברשימה " על 1א מט"ק- ינאי טען -בוסו תותחן- קפלן והנהג יוספון." ניסיתי לזהות במי מדובר ולפי הפרצופים לזהות עם מי הכי אוכל להתחבר, אנחנו הולכים לבלות הרבה ביחד "ממחר אנחנו יורדים מכוננות רמת הגולן וגומרים עם הציוותים. שפי תגיד את הדרך לרמפות".
בכל לילה מקריאים במסדר הכוננות, ההשכבה, את הדרך שבה נוסעים לעמדות שמיועדות לפלוגה, לרמפות, אם תפרוץ מלחמה. רוב החיילים מכירם את הדרך בעל-פה ומסוגלים להראות אותה על המפה. מידי פעם יש גם תרגילים שבהם נוסעים את הדרך הזאת. שפי היה אומן בלהציג את הדרך לרמפות, כשבכל לילה הוא חוזר על אותן הבדיחות.

צעירות
סיפרתי קודם שהיינו אחד עשר בחדר שבו שמונה מיטות. אבל אף פעם, בתקופה שנותרה עד לעליה לקו, לא היה חוסר במיטות. בכל לילה היו לפחות שלושה מאיתנו בשמירה בסיסית (על הבסיס) מחוץ לפלוגה.
בשמירה הבסיסית שומרים במשמרות 2/4 שעתיים שמירה וארבע שעות שינה (בלילה) או שעות שבהן מצטרפים לפעילות הפלוגה (ביום ובערב). שומרי הבסיסית ישנים בחדר נפרד, ליד מחלקת המבצעים בגדוד, והם משמשים ככיתת כוננות גדודית לכל צרה שלא תבוא: החל מכיבוי שריפות, דרך חדירת מחבלים לבסיס ועד לביצוע חסימות על הצירים.
השמירה הארוכה והמשעממת מתבצעת בעמידה למעט בעשר הדקות האחרונות בכל שעה, אז מותר לשבת. בשמירה אסור לעשות כלום חוץ מלשמור: אסור לאכול, לשתות, לעשן, לקרוא, להאזין לרדיו, לכתוב על קירות העמדה וכו'.
יש שלוש עמדות: ש.ג., נשקיה ובונקר. הש.ג צריך לראות כל מי שנכנס לגדוד, לכן, לרוב, לא משעמם לו. אבל, גם כל מי שנכנס רואה אותו. לכן, קשה מאד, לשבור שמירה בעמדה הזאת. ושמירות הרי נועדו שישברו אותן...
השומר בנשקיה נמצא במרכז הגדוד אך הוא מוסתר מעט. יתרון העמדה הזאת הוא שהיא דינמית, לא שומרים במקום אחד, וקירבתה למגורים. אבל בנשקיה מבקר הקצין התורן...
שומר הבונקר נמצא רחוק מהעין ומהלב של כל הגדוד. לרוב הוא בכלל ישן. הבונקר גדול ומלא בסוללות עפר וארגזים שניתן להיסתתר בינהם. קשה יהיה לגלות את השומר אם בכלל מישהו יגיע לחפש אותו. המרחק לבונקר הוא הדבר היחיד שמרתיע מלבקש את השמירה הזאת.
אהבתי במיוחד לשמור בבונקר ודווקא במשמרת הלילה האחרונה מ4:00 עד 6:00. כששמרתי במשמרת הזאת יכלתי לישון ארבע שעות רצופות בלילה. בשמירה עצמה הייתי מתפלל עם הנץ החמה. אחרי השמירה עוד הייתי מנסה להתחמק ולגנוב לעצמי עוד דקות או שעת שינה לפני שבפלוגה ידרשו אותי.
במהלך הלילה, כשלא שמרנו בסיסית, שמר כל אחד מאיתנו לפחות חצי שעה במשטח, משטח הטנקים הפלוגתי.
שומר המשטח אחראי גם להשכמת השומר שמחליף אותו ובבוקר משכים את כל הפלוגה. בלילות שנרדמנו ולא שמרנו הייתה בעייה עם ההשכמה הפלוגתית עד שלמדנו לכוון שעון מעורר כדי שנקום בזמן להעיר את הפלוגה.
הבקרים התחילו בין 5:00 ל6:00, תלוי בשעה שבה שוחררנו לישון. מיד לאחר ההשכמה כולם היו אמורים לרוץ ריצת בוקר. לאחר הריצה הוקדשה כשעה להכנת הפלוגה למסדר בוקר פלוגתי = ריקון הפחים, ניקיון השרותים והמקלחות, שטיפת מסדרון המגורים וסריקה לנקיון מלכלוך בשטח הפלוגה. למסדר על החדר = שטיפת החדר, ולמסדר אישי= על כל הציוד האישי, ניקיונו וסידורו וסידור המיטה.
על הניקיונות של המסדר הפלוגתי הופקדו המחזורים הצעירים יותר שהגיעו לפלוגה. ככל שהמחזור היה ותיק יותר כך המשימה שלו הייתה קלה יותר: נקיון המקלחות והשרותים למחזור הכי צעיר, שטיפת המסדרון למחזור הבא אחריו, ריקון פחים למחזור היותר ותיק וסריקה סביב המגורים למחזור הרביעי. המחזור הבא הוא כבר מחזור של סמלים, להם אין משימות פלוגתיות.
במשך היום היה חייל אחד, משני המחזורים הכי צעירים, מחוייב בתורנות מטבח. התורנות כללה סידור, עריכת ופינוי השולחנות בחדר האוכל. עזרה מינימאלית בהכנת המזון ושטיפת כלים. השיטות להתחמק מתורנות מטבח מגוונות וכללות בעיקר פגישות עם החובש והוצאת פטור בשל שילשולים או פצעים בכפות הידיים. אולם, מי שלא שוטף כלים... שומר יותר.
כאמור, כצעירים, מאד לא אהבנו את העובדה שעלינו מוטלות עיקר המשימות.
כשמגיע חייל צעיר לפלוגה מבצעית זה אומר שהוא סיים צמ"פ אך לא יצאה לקורס מט"קים (קמ"ט). תיקוותו של הצעיר לא נגוזה: הוא יוכל לצאת לזימון הבא של הקמ"ט לכן הוא מתאמץ יותר בשאיפה שימליצו עליו לפיקוד. ארבעת החודשים עד לזימון הבא הם גם הזמן שבו מוטלות עליו כל המשימות הקשות יותר בפלוגה (אנחנו זכינו ועליו לקו בלבנון לכל התקופה הזאת ובקו, אין, או לפחות לא אמורה להיות, צעירות).
כעבור ארבעה חודשים החייל הצעיר מבין שהוא לא יוצא לקמ"ט בזימון השני, יש לו עדיין סיכוי לצאת בזימון שלישי, בודדים מצליחים, אפשרות אחרת היא לצאת, בתום שנה לשרותו, לקורס קצינים בסיסי ולהיות קצין תחזוקה, שליש או קמ"ן (קצין מודיעין).
עכשיו מבין החייל שתיקוותו לצאת לקורס פיקודי ולהיגאל מהפלוגה המבצעית נעלמה. הוא מנסה לברוח מהפלוגה בכל דרך אפשרית, אם זה אומר להיזכר שהוא בכלל ממשפחה שכולה, שיש לו בעיות ת"ש, שהוא משתין במיטה, או בעיות בריאות שונות ומשונות.
נשבע לכם שכל הנ"ל היה אצלי בפלוגה. אפילו היה מקרה של בחור שלא הצליח לצאת לקמ"ט, אז הוא 'גילה' את רגישותו לאבק. לאחר סידרת בדיקות הוחלט להוריד לו פרופיל ולפסול אותו מיח"ש (יחידות שדה) מה לעשות שבנתיים הוא כבר יצא לקמ"ט???
בנתיים חלפה כבר יותר משנה מאז שהחייל הגיע לפלוגה, הוא כבר לא צעיר, הוא יוצא טוב יותר הביתה, כבר כמעט שאינו שומר וכמעט שאין לו משימות פלוגתיות. גם החבר'ה התגבשו. החייל מתחיל להתרגל לרעיון שהוא חייל בפלוגה הזאת ומשתדל להנות מכך.
את כל זה קשה מאד להבין כחייל צעיר, כשכל המשימות נופלות עליך ואתה מקלל את היום שבו הגעת לפלוגה.

לאחר מסדר הבוקר עברנו שיעורים לקראת הקו, שיעורים על המוצב עצמו וסביבתו ושיעורים כללים על העבודה בקו.
המשך היום כלל ארוחת צהרים. שוב שיעורים, אימונים ועבודות חימוש להכנת הטנקים לקראת הפעילות בקו. ארוחת ערב, שיעורים ותירגולים. מסדר השכבה ושינה רצופת שמירות.

הגיע יום חמישי. שפי , אחראי הצעירים בא אלי ואל חן והודיע "למסדר השכבה תגיעו על (מדי) א' שחור על שחור. התחלנו לחשוב מה כבר עשינו שמגיע לנו להישפט? ניסינו לנחש, אולי תפסו את חן בשקר וגילו שהוא יצא בשבת האחורנה ואני שלא סיפרתי שיש לי ריתוק ולשנינו לא מגיע לצאת את השבת הקרובה? היינו עדיין במנטליות של צמ"פ, עוד לא הבנו שאנחנו בפלוגה מבצעית.
לטילן, המ"פ, לא נראה שנהיה לוחמים בפלוגה שלו בלי צפרגול. עברנו טקס הענקת צפרגולים שרק פלוגה מבצעית יכולה לארגן. עמיחי, המ"מ שלי, תפס אותי בזרוע בזמן שינאי, המט"ק נועץ את הצפרגול. אח"כ קיבלנו טפיחות על השכם מרוב חיילי הפלוגה. את הטפיחות הללו אני חושב שאני יכול להרגיש עד היום.

גם חיילי מחזור מרץ 3(9) , ובינהם בוסו, זכו בדרגת סמל באותו המסדר. הם כבר קיבלו מקלחת קרה.

-------------------------------------------------------------------------



החלק השני מצורף בתגובה לחלק זה מפאת אורך הטקסט.

פרק חמישי: קו ראשון בלבנון
תחילת קיץ 95 אני חייל צעיר, עוד לא שבעה חודשים בצבא, בפלוגה ובצוות שאני לא מכיר, צוות 1א: ינאי המט"ק "הצפונבון" (הוא פשוט היה התל-אביבי היחיד בפלוגה ובגדוד, מה גם שאחיו, השחקן, הנחה אז תוכנית קיץ לצידה של יעל בר-זוהר); בוסו הטען בעל לחיי הסופגניה ששמחנו שהוא הולך להשתחרר בעוד חצי שנה (הוא דאג שלא נשכח); קפלן התותחן' הנשמה' מקיבוץ "בית אנאלפא"; ואני הנהג.
עלינו לקו, למוצב דלעת, מקום מעניין לכל הדעות. שבעה חודשים מוקדם יותר, יום לפני שהתגייסתי, ניסו המחבלים לכבוש את המקום ואף הצליחו לנעוץ דגל חיזבאללה על הסוללה המערבית שלו.
בשבוע האחרון ינאי, המט"ק, ושאר סגל הפלוגה, היו בחפיפה במוצבים אליהם אנחנו מיועדים. הם חזרו וסיפרו חוויות וניסו ללמד אותנו מה שיותר על המקום. החבר'ה שאנחנו הולכים להחליף הם מחטיבה 188 כך שיצא להם לעובד על טנקי מרכבה 3. לינאי יצא לטעון סידרה מבצעית אחת.

לפני העליה לקו עבדנו המון על הטנקים ועל הציוד האישי. העמדנו עוד ועוד מסדרים. כל השילוטים נצבעו מחדש ונמתחו. עשינו טפ"שים מורחבים, שוב שוב. החלפנו חוליות בזחל, כל סדק הכי קטן הוחלף. החלפנו גם שמנים. המקלעים הוברקו הוספנו שיפצורים על הטנק וכו'.
הכל נויילן והוסווה. זיווד של הטנק וציוד אישי.
ביום האחרון, לפני בדיקת המסדר, כדי לשמור על ניקיון הטנק, השארנו את הנעליים למטה ועלינו על הטנק יחפים.

הפלוגה תעלה בהתאם לשיירות. אנחנו, שלושת הטנקים של מחלקה 1 לדלעת, עולים ראשונים. אחרינו יעלו שני טנקים של מחלקה 3 טנקים לבופור ושלושה של מחלקה 2 לטייבה.
אני ועוד נהג (מצטער שכחתי את שימך) העמסנו את הטנק על מוביל ונסענו לשער העגל שמצפון לקריית שמונה, ליד כפר יובל. נהגי המוביל החנו את המובילים, והטנקים עליהם, ב"משטח הלבן" והלכו לישון בבסיס או במלון צפון. שנינו נישארנו לישון ולשמור על הטנקים. לבד. הצוותים והטנק השלישי יגיעו בבוקר.
כך יצא שהייתי צריך לשמור חצי לילה קבענו שאני אשמור ראשון ושנתחלף כל שלוש שעות. אבל נשארתי בשמירה כמעט חמש שעות, לא יכולתי להרדם ונתתי לבחור לישון, גם אחרי השמירה שכבתי במסדרון ולא נרדמתי, ההתרגשות כרסמה בי ולא נתנה מנוחה: מחר לבנון, ארץ אחרת, מקום מפחיד אני לא יודע מה יקרה לי שם. בטוח שבבוקר אני נכנס אבל מי יודע איך ומתי אני יוצא .לפני שבועיים נהרג הלל רוזנר בעיקול "קוקר" המוביל לדלעת. לפני חודש שטרן, שלמד עם החבר'ה לי, איבד יד כשטיל פגע בעמדת השמירה שלו במוצב, מה יקרה איתי?

^ההתארגנות לשיירה במשטח הלבן. ינאי מעלה את האפוד לטנק
וועדת חריגים
בבקר עוד לפני שיצאנו קרא לי הרס"פ לעלות על א' ולטוס איתו למפח"ט לראיון מח"ט.
מסתבר שמי שיש לו נתוני קצונה ולא אותר ע"י המ"פ שלו לקמ"ט צריך לעבור ראיון עם המח"ט שבסופו חלק מהמרואיינים יוצאים לקמ"ט.
נסענו והספקנו בקושי להגיע. נכנסתי לחדר מלא בפלאפלים. כל המג"דים של החטיבה, חלק גדול מהמטה, המח"ט עצמו והמ"פ שלי.
המח"ט שאל את המ"פ "למה אתה חושב שיוסיפון לא מתאים להיות מט"ק"? והמ"פ השיב: "הוא חייל חרא", במילים האלה, "והוא נרדם בשמירות"...
המ"פ רצה לספר את הסיפור אבל המח"ט השתיק אותו וביקש ממני לתאר מה קרה.
אחרי שסיימתי שאל המח"ט את המ"פ "ואתה לא מאמין לו"?
המ"פ אמר שאין סיכוי שחייל ילך לישון עם אפוד ונעליים...
אני השבתי שכשישנים שעתיים וחצי בלילה אז מנצלים כל דקה לפני השמירה.
המח"ט, גרשון "כל הבנים לוחמים וכל הבנות זונות" הכהן, שידוע שישן תמיד עם בגדים לא קיבל את דעת המ"פ. ואחרי שהוא וידא שאין למ"פ עוד תלונות אמר לי: "אני רוצה שתצא לקמ"ט הזה, ההכנה מתחילה ביום ראשון הקרוב..."
היה לי קשה להאמין למשמע אוזניי, הסברתי שהטנק שלי כבר על מוביל בכניסה ללבנון.
המח"ט אמר שזו לא בעיה וימצאו מישהוא להחליף אותי, מג"ד עז, מוטי כידור, הסכים איתו.
בסוף סרבתי לצאת לקמ"ט. דעתי אז והיום היא שכל מפקד טנק (ובכלל) צריך לפני שהוא יוצא לקורס פיקודי ומתחיל לפקד לעבור תקופה מסויימת כחייל במיבצעית, להרגיש מה זה להיות חייל ועם מה מתמודדת פלוגה בקו.
המח"ט הצטער לשמוע שאני לא רוצה לצאת ורק הזהיר אותי שמאד קשה לצאת בזימון שני.

השיירה
תדריך, קבלת מספרי ברזל, שבצ"קים לכל רכב ורק"ם.
אני מצלם הכל, למה? למזכרת? בשבילי? עבור אלו שירצו לזכור אותי?
מגיע צוות צילום של הטלוויזיה ומצלם אותי כשאני בדיוק מוריד את הציוד האישי מהסל צריח לארגז של המוביל, אמרו לנו לנסוע בתוך בטנק כצוות בזמן לחימה ובכלי לוחם לא אמורים להיות צ'ימידניםוקיטבגים. אם תוקפים את השיירה אנחנו נפרוקבמהירות וניתן תגובה באש, האגדות סיפרו על מג"ד אחד שפרק ממוביל כשתקפו את השיירה שלו שירדה מעישייה העיף שני בוגים והוריד חולית מחבלים.
אפשר לומר שהחלום הקולקטיבי היה שנותקף, נרד מהמוביל, נחסל מחבלים ונפצע איזה פצע קטן ברגל שישבית אותנו לאורך כל הקו וישיב אותנו הביתה עטורי תהילה וכל זה עוד לפני שבכלל הגענו למוצב.
הכתב של חב' החדשות שואל אותי "נו, איך מרגישים?" ואני עונה בערך תשובה כזו: "הרגשה טובה, עבדנו קשה, התכוננו הרבה. עכשיו הזמן לעלות ולעשות לחיזבאלונים את המוות!".
בדיקות קשר אחרונות והשיירה מתחילה לזוז אני עם הגב לכיוון הנסיעה מחכה כל הזמן שמשהו יקרה, משהו ישתנה הרי עברנו ללבנון וכאן הכל אמור להיות שונה.
עוברים גדר אחת, "נו אנחנו בלבנון?" אני שואל ועונים לי שעוד לא וכך עוד שתי גדרות. סוף סוף חוצים שער נוסף בגדר, חיילי גולני עם מצנפות על הקסדות מהבט"שית שעל הגדר עושים לנו שלום, יש להם מבט מרחם בעיניים אני שואל את עצמי האם כשהלל נהרג אותו סיור בט"ש פתח לגופתו את השער.
עליה חזקה, זה ממש מתסכל לשבת בתא נהג של הטנק כשהוא על מוביל אני לא שולט בכלום והטנק עולה יורד ומסתובב. מידי פעם אני שוכח שאנחנו על המוביל ושולח יד להגה או רגל לברקס. נו , מתי ניתקל?
פניה חדה ימינה ומיד שמאלה, אני מנחש שעוברים מחסום ואכן החבר'ה מגודלי השיער והשפמים הלבושים במדי צה"ל מגלים לי שלא טיעיתי, הקלצ'ניקובים בידיהם מפחידים ונותנים משנה תוקף: אלה צד"לניקים ואנחנו בלבנון!

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/uploaded/3ce10e66206e8bd4.jpg]
[^ מחסום צד"ל בש-93. אני מצלם מתוך תא הנהג
מצוקים גבוהים מדרום לנתיב נושאים עליהם את הבופור, הליטאני מתפתל לאורכו בעומק של מאות מטרים תחתינו ואני כל הזמן חושב שאם נותקף ואני אצטרך לרדת מהמוביל בכזו עוצמה שתקרע את השרשראות שכובלות אותנו לעגלה אנחנו ישר עפים לליטאני למטה ונהרגים בלי שניה של לחימה.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.fresh.co.il/uploaded/3ce0b4b63a097253.jpg]

^השיירה על הציר, הבופור על המצוק ממול
חוץ מחשד למכונית תופת הגענו ללא אירועים מיוחדים ופרקנו מהמוביל, ביקשנו מצוות 1ב שנשאר במוצב לדאוג לציוד שלנו ולארגן לנו מקום לישון ויצאנו לחפות על השיירה שירדה חזרה לארץ ולקחה איתה את הטנקים של החטיבה האחרת שחיפו עלינו בדרך הלוך.
לפני שסגרתי את מדף נהג עוד הספקתי לשמוע את פלג, מט"ק 1ב, שולח את בוריס, הנהג, למוביל להוריד את הציוד האישי שלנו ולהעמיס אותו על הטנק שלהם.
נסענו דרומה על ציר בונטקס, עליו הגענו, דרך עיקול קוקר, למוצב הדר (הדס) ונכנסו לעמדת המתנה בעמדה הדרומית. ינאי, המט"ק, תיצפת במשקפת על השיירה ועל הנקודות שעלולות להוות איום עליה, כל אנשי הצוות בתאים בכוננות לכל דבר שיקרה.
דבר לא קרה, אולם נשארנו בהדר עוד שעה ארוכה אחרי שהשיירה כבר נעלמה מן העין וגם אחרי שדיווחו על כניסתם לארץ. רק לאחר שביקשנו מספר פעמים ניתן לנו אישור לחזור למוצב.

-----------------------------------------------------------------------

לילה ראשון בלבנון



הלילה אנחנו לא אמורים לבצע מארב, אנחנו ב"קולה" ורק צוותים ד (צוות הסמ"פ עם מ"מ ספייר, 4, דני סחר) ו1ב יבצעו מארבים. לנו אין תדריך, אין תחקיר, אין שמירה רק לישון.
החושך ירד הצוותים שיוצאים למארבים כבר ביצעו את התדריך, התחקיר ונמצאים בטנקים עוד רגע יוצאים. ארוחת ערב קצרה, אני מזהה כמה פרצופים מוכרים בחה"ן גבעתי אבל כולם ממהרים לאכול ולהעלם. קשה לי להרדם, לכן אני הולך לחמ"ל לשמוע את הטנקים מתמקמים.
קולות הלילה במוצב, הקשת מדווחת על תחילת פעילות. התצפיות מדווחות על עבודה משותפת, שומרים מתחלפים ופורקים את הנשק בכניסה לחמ"ל. כולם הולכים לישון.
צוות ד' הלילה במערבית עמדה מסוכנת, חשופה כולה כלפי נבטיה, הכפר שמאיים על המוצב ממערב, אך מחוייבת המציאות כיוון שמורדות המוצב הם תלולים עד כדי כך שעמדות השמירה והתצפית לא יכולים לצפות או לירות לשטח שנמצא בין 40 מטר מהמוצב ועד 700 מטר ממנו, כך ששטח גדול זה הינו שטח מת ורק מארב שנמצא במקום יכול לכסותו חלקית.
צוות ד' מסיים את התנועה ומתמקם בעמדה קצין מחה"ן גבעתי יורד אליהם כדי להצפין את הטנק והם מתחילים את המארב.
צוות 1ב יצא לעמדה המיזרחית, עמדה זו לא נמצאת בדיוק ממזרח למוצב אלא בדרום דרום מזרח, גזרת הסריקה שלה ממערב למזרח היא: לכיוון מערב דרום מערב - אזור הוילות - הוילה הלבנה והוילה האדומה, בית הצלבים ובית הלולים. הוילות מאיימות על המוצב בפאתים הדרום מיזרחיים של נבטיה, אלו בתים נטושים שכבר ירו מהם טילים וכו', וואדי זאוס - בין דלעת למיוערת שיכול להוות ציר חדירה נסתר למוצב. הבמה והמיוערת, הדר, כיפה 669 שמאיימת על דלעת והדר, ובדילוג גדול רכס עיישיה לשם הטווח הוא יחסית גדול אולם ניתן לתת לשם תצפית ואש לטובת מוצב עישייה וסוגוד למורדות המערביים שלהם ופיתחת הג'רמק שעבורם הם שטח מת.

צוות 1ב מורכב מפ"י מט"ק מקיבוץ מצוּבּה שמרגיש שהוא בא לשמור על הבית, הוא התגייס לקורס חובלים עבר לשריון, יצא גם לקורס קצינים וסיים את ביה"ס לקצינים (בה"ד 1) אך לא את קורס קציני שריון ולכן הוא מט"ק ולא קצין, מלא מרץ ומוטיבציה (אולי עודף מרץ ומוטיבציה). למרבה הפלא, פ"י הוא גם המ"כ שפגשתי לפני קצת יותר מחצי שנה בבקו"ם ופניתי אליו בגלל שענד את תג חטיבה 7.
בוריס, הנהג - עולה חדש מרוסיה שם היה קצין בצבא האדום לכל מקום הוא הולך עם סכין אורכה, לפחות 35 ס"מ, הוא מעדיף את הסכין על הגלילון. מאד רוצה להיפגש עם מחבל ולכרות לו את הראש, חבל רק שהוא לא נהג טוב, בנוסף הרגשנו בפלוגה שמשהו אצלו בראש לא בסדר, מסתבר שגם הקב"ן חשב ככה ולכן, אחרי הקו, בוריס שוחרר מצה"ל עם סעיף נפשי.
א"א, הידוע בכינוי שבלולונסון, טען מצויין אך חסר מוטיבציה לחלוטין לא מבין מה הוא עושה פה ומחפש רק לחזור הביתה, לקיבוץ נען, מה שיותר מהר ובחתיכה אחת. למרות הכל שבלולונסון הוא אחד הטענים היותר טובים שיצא לי לפגוש. שנינו שובצנו לאותה פלוגת מילואים, אבל גם הוא שוחרר ע"י הקב"ן.
דני התותחן מחליף את התותחן המקורי: ערן הרשקו. דני אמור לצאת בתחילת שבוע הבא לקורס מט"קים, זימון שני, ומפחד שיהרג לפני שיספיק להוכיח את עצמו כמפקד, או שהרשקו לא יבוא להחליף אותו (הרשקו קיבל מכה ביד בעבודות על הזחל לקראת הקו ומנצנץ עם גימלים בבית, בנהריה, כבר שבוע).

טנק 1ב מתחיל לנסוע. אחרי 50 מטרים הם נופלים לבור. בהתחלה פ"י בטוח שהם יצליחו לצאת בכוחות עצמם, זה לא קורה והם רק מתחפרים יותר שולחים אליהם D 9 ונגמ"ש לחילוץ. סמ"פ חה"ן גיבעתי מחליט לשלוח אותנו למארב במקומם ושולח אותי להעיר את הצוות שלי.
קשה לומר שהצוות, ובעיקר בוסו, אהבו אותי, ואת הבשורה שהבאתי, באותו לילה. ינאי העביר תדריך מהיר לעמדה המיזרחית, הסמ"פ רק שאל אם עשינו תדריך וממש בעט בנו החוצה כבר למארב "עופו! הדופן הדרומית של המוצב לא מוגנת!".

ההליכה בירידה התלולה, החשוכה והארוכה לטנק מפחידה. נכנסתי לתאי וניסיתי להתנהג כאילו אני באימון רגיל ברמת הגולן ולא במארב הראשון שלי בלבנון, נראה שכולם ניסו להתנהג בצורה דומה. סגרתי מדף, הרמתי 24, וידאתי שאני יכול להניע, שאני יכול ללחוץץ על הבלם בלי להפיל את המשענת של הכיסא, סידרתי את הציוד שלי, שכפ"ץ, קסדה, אפוד ונשק מאחורי הכיסא ודיווחתי "נהג מוכן".
בקשר הפנים הייתה רוב הזמן דממה וינאי נתן פקודות לפי הספר "נהג תניע. נהג התקדם. תותח שמור קו רכס". רק כשעברנו ליד 1ב בוסו וינאי צחקו על איך שהם נתקעו ואז גם נודע לי על התערבות בין פ"י לינאי מי מהם יוריד מחבלים ראשון.
הגענו בשלום למיזרחית והתמקמנו למארב. כבר הייתי ממש עייף ושמחתי שבשעה הראשונה אין לנהג שום תפקיד משמעותי -אם לא קורה כלום -והלכתי לישון, ינאי הציע שבמקום להתחלף כל שעתיים נחלק את הלילה לשתי משמרות וכך יהיה חילוף רק פעם אחת ונחסוך את כל הסכנות הקשורות בו (מעבר בין תובה לצריח, ירידה מכוננות) וגם נרוויח יותר מהשינה. כולם הסכימו ואני ובוסו התחלפנו כך שהוא הלך לישון בתא שלי ואני עליתי לתא טען .
המשמרת עברה ללא שום אירוע, ינאי ואני דיברנו על הבית, יש/אין חברה ולמה, השוונו מחשבות ודעות על כל נושא שבעולם הפערים התרבותיים ביננו תרמו לשיחה : הוא גדל כל חייו בשיינקין, למד בבי"ס לאומנויות, הופיע בתוכנית קשת וענן, חי עם חברה שלו ורוצה להיות פירסומאי . אני גדלתי בהתנחלות למדתי בישיבה תיכונית ואחריה דחיתי את השירות הצבאי ולמדתי בישיבה גבוהה מספר שנים. אנחנו באותו גיל (20 יום הבדל) וגדלנו באותה מדינה,אך במידה רבה שונים.
השיחה קלחה ולא שמנו לב שעבר חצי לילה הערנו את קפלן ובוסו למשמרת שלהם והחלפנו תאים.
הלכתי לשון מקווה שה"אהבה" ששוררת בין התותחן והטען שלי לא תגרום להם להרוג אחד את השני עד הבוקר.
עוד לפני אור ראשון הכרזנו כוננות עם שחר וכל אחד היה בתאו, כלומר קפלן וינאי התחלפו .ינאי ובוסו היו עם ראש בחוץ ערים. וקפלן ואני התעפצנו בתאים. האזנה לקשר בשיא הריכוז, החיזבאללה יודעים שאתמול היה חילוף בין יחידות ובטח יתנו לנו טבילת אש. אלו השעות שהם בד"כ תוקפים וכדאי להיות מוכנים.
המחבלים לא הכזיבו : ב5:50 נורתה רקטת נ"ט, או תול"ר, מהבית הסמוך לוילה הלבנה בית הצלבים לעבר הטנק שלי ולא פגעה, ירינו פגז מעיך לחצר הבית לא דווח על נימלטים , מספר פצצות מרגמה (פצמ"רים) נפלו מסביב למוצב אחת מהן קרוב מאד אלינו כך שהרגשנו את ההדף גם בתוך הטנק.
עד שעת בוקר מאוחרת היינו בתוך הטנק ולאחר מכן ביצענו טא"ת ,אני חושב שאף פעם לא ביצעתי טא"ת מקיף כזה ידעתי כל פאשלה תפגום בביצועים ועלולה לגרום למותנו. מסתבר שקפלן כיוון אל הבית אך בגלל שקיעת קנה רצינית לא פגע. נצטרך לעשות תאום כוונות כל יום פעמיים ביום, לפחות עד שיטפלו בתקלה.
עלינו למוצב בתיקווה למצוא ארוחת בוקר. הגענו יחד עם צוות ד לחדר-אוכל ריק מאדם, אך עמוס שאריות של חביתות וכריכים ומטבח נעול. הלכנו לישון על בטן ריקה.

----------------------------------------------------------------------------------

כרטיס טובחים(זו לא טעות)



ערב, הלילה יחזירו לנו את הקולה שלנו, צוותים ד' ו1ב יוצאים למארבים יחד עם חי"ר: ד' יבצעו 'חזרזיר' יחד נגמחון בדלעת הישנה, מצפון למוצב, לסגור את היציאה מוואדי דיפוס צפון (ציר הגעה ניסתר למוצב). 1ב בעמדה הצפונית בהדר, צופה לוילות ול"מדרגה" השטח מת שממזרח לדלעת. החי"ר של ד' מאבטח את "הקרוב" שלו. החי"ר של 1ב מלווה אותו למוצב צד"ל ומחכה לו שם עד הבוקר. אחרי כוננות עם שחר הם יפתחו את הציר מהדר בחזרה למוצב.
גם הלילה אני לא יכול לישון בשעה מוקדמת,בייחוד אחרי שישנתי כל היום.אני הולך לקשת (אמצעי סריקה קולי לזיהוי תנועות חשודות). ב21:30 הקשת מזהה תח"ש (תנועה חשודה) בחצר של הוילה הלבנה, כנראה שלושה אנשים. הקשת ותצפית המודיעין (עת"ף = עמדת תצפית, עטף 1) מנסים לזהות ביחד. העטף אומר שהוא רואה שם משהוא אבל עדיין לא יכול להגיד מה . הקשתים בעמדה מתלבטים אם זה הולכי על שתיים (בני אדם) או הולכי על ארבע.
לפתע צעקה בקשר "כאן 1ב יורה עכשיו"! מטח של שלושה פגזים מהירים ואחד נוסף.
ניחשתי שהם זיהו את המחבלים וירו עליהם סידרת פלאשט. שמחתי מאד, הנה יש תוצאות למה שלמדנו וכבר ביום השני בקו טנק שלנו מוריד חוליה. הלכתי לישון בלב שמח, אם כי היה בי קצת צער שלא אנחנו הצוות היורה.
מסתבר שהמצב קצת שונה. פ"י הכיר את הגיזרה רק מהעמדות של דלעת (צפונית להדר) הוא לא היה אף פעם בהדר. כששמע על זיהוי בוילה הלבנה מיד צודד לשם, צפה עליה וזיהה שלוש דמויות בקצה הימני של חצר הוילה. בלי לחכות לאישור ירה סידרת פלאשט.
המודיעין דיווחו וצילמו אמבולנסים מפנים גופות ופצועים מהמקום ויואב המ"פ עלה בקשר של המוצב והבטיח לצוות 1ב בקבוק שמפניה.
הטעות הייתה שפ"י לא בדק בכרטיס טווחים שהבית שהוא יורה עליו הוא אכן הוילה הלבנה.
בכרטיס טווחים מצויינים יעדים שניצפים מהעמדה: סימנים בולטים כמו עמוד חשמל, פיסגה, עץ בודד וכו'. ומטרות. לכל יעד מצויין האזימוט והטווח. אם פ"י היה בודק הוא היה מגלה שהאזימוט אכן נכון (הבית שנפגע נמצא בקו ישר מאחורי הפינה הימנית של הוילה הלבנה, על מסך הארטישוק, הדו-מימדי, התלכדו שני הבתים כך שהאחורי נבלע בפינה של הוילה הלבנה ונראה כחלק ממנה) אבל הטווח שונה: במקום 710 מ' 1850 ! .(התחקיר ,אגב, העלה שלא היה כ' טווחים בטנק)
אז מי הדמויות ש1ב זיהה והרג? 3 ילדות (הגדולה בת 16) לבנוניות ואביהן שעשו על האש במרפסת ביתן. ומה קרה למחבלים שהקשת והעתף זיהו? כנראה נבהלו וברחו.

אזור הירי. התמונה צולמה מתוך מוצב הדר, מעט גבוה ומזרחה יותר מעמדת הטנק (העמדה נראית בתמונה) ולכן הבתים אינם מתלכדים. ליחצו על התמונה כדי לקבל אותה גדולה יותר וללא כיתוב. התמונה הבאה צולמה מאותו המקום דרך משקפת 120X20. השטח הבהיר בתמונה למעלה הוא השטח שנראה דרך המשקפת:

ליחצו על התץמונה כדי לקבל אותה גדולה יותר.
הכלל הלא כתוב בלבנון אמר שאם אנחנו פוגעים באזרחים אז הם מחזירים בקטיושות ואכן בשעה 11:00 בבוקר (בניגוד לנורמה שהם יורים בלילה) החיזבאללה ירה עשרות קטיושות (חלקן מנבטיה ותיבנית מתחת לאף של דלעת) לישראל. צחוק הגורל הוא שקטיושה אחת נפלה בחצר הוריו של פ"י בקיבוץ. בעמוד הדעות של העיתון ידיעות אחרונות פורסמה קריקטורה של טנק שקנה התותח שלו מכופף כך שהוא יורה על עצמו.
אני יכול לחשוב על כמה אשמים בתקרית (תותחן מודד טווח ומקריא אותו לטען שמזין את הטווח לפגז הפלאשט, בד"כ אלקטרונית אך הפעם הטען הזין ידנית וכל אנשי הצוות שמעו את הטווח בקשר הפנים, כל מי שקצת מכיר את הגיזרה צריך לשים לב לחריגה) ועל כמה דרכים יעילות למנוע אותה, אולם בתחקיר לא נמצאו אשמים ולא הוסקו מסקנות כנגד איש (אומרים שכל אחד ממפקד הטנק ועד למח"ט בלבנון ומח"ט השריון לקח על עצמו את האשמה) המסקנה היחידה הייתה להוריד את צוות 1ב מדלעת ולסגור את כל הגזרות הפתוחות. דני התותחן שכבר חשש שהרשקו לא יחזור מהבית וידפוק לו את הקמ"ט היה מאושר.
עד לארוע הזה היו מסביב למוצבים גזרות פתוחות וגזרות סגורות. גיזרה פתוחה היא איזור שאסור להסתובב בו ומי שניכנס לתוכו הוא בוודאות מחבל ויורים בו ע"מ להרוג גם בלי להזהיר. גיזרה סגורה היא איזור מיושב שלא יורים לתוכו גם אם יורים עליך ממנו אלא באישור מח"ט הגיזרה.


^ אזור הוילות, תצפית מכיוון דלעת. הוילה הלבנה כבר פוצצה. צילום יעקב הרטום.

------------------------------------------------

(אני מתחיל לשלב בסיפור את התמונות הנהדרות של המוצב וסביבתו שקיבלנו מיותם ועמית. כרגע התמונות עם הכיתוב המקורי, בהמשך אני אעלה אותן עם כיתוב שלי.



סליחה שלקח הרבה זמן עד שהבאתי את המשך הסיפור, זה לא ממש פשוט לגעת בזה, וכרגע אני עוד לא נוגע בקטעים המסובכים והפחות נעימים...)

צוות 1 עלה מהבית, והחליף את צוות ד' שיצא ל"יציאת קו" = שבוע בבית .עמיחי יודנפרויד המ"מ שאחיו עשה איתי מסלול . צפריר תותחן מהמחזור שלי .אלכס טבקין טען וררומן נהג שניהם עולים חדשים מרוסיה וגם להם זה קו ראשון. רומן עלה לארץ אחרי גיל 20 ולכן הוא ישתחרר כמה חודשים אחרי הקו.
צוות 1ב ישב בארץ ועשה עבודות רס"ר ושמירות בעגל (בסיס הגדוד). דני התותחן יצא לקמ"ט וערן התותחן המקורי חזר מהגימלים שלו. צוות 2ב הצטרף לצוותים בדלעת והורד מהצוותים של טייבה. מיקי המט"ק, גרוע ביחסי אנוש וחסר שליטה בטנק ובצוות. חן הנהג בן מחזור שלי שעבר איתי מהגדוד הקודם, נודע בכינוי איש הגשם בגלל הדימיון לדסטין הופמן וההתנגות המוזרה שדומה ל"איש הגשם", כינוי אחר שהודבק לו בצמ"פ היה ג'ון על-שם ג'ון טרבולטה והסרט גריז. אסף וידר התותחן, אני לא מצליח להיזכר כרגע מי היה הטען.
בדלעת התחלף כח החי"ר מחה"ן גבעתי לחה"ן נח"ל שהיו הרבה יותר נחמדים. אולי בגלל שעוד לא נהרג להם אף אחד.
יצאנו צוות 1א יחד עם עשרה חי"רניקים לשבוע במוצב גמבה להחליף את הצד"לניקים שיצאו ל"רגילה". ביום השני שלנו שם היינו בעמדה הצפונית צופים לכיוון השמיס והרפיע ,שני הרים שאיימו על רכס עלי טהר ורכס עיישיה ומעליהם ג'בל צאפי, מפקדת החיזבאללה, אל הכפרים השכנים ולעמדת צל"ב (צבא לבנון) שחילופי השמירה בה הזכירו לנו את שומרי המלכה באנגליה על סמים.

באחד הערבים צוות 2ב היה במיזרחית וצוות 1 התארגן ליציאה למערבית , לפתע הקשר התחיל לגעוש , עת"ף 1 מזהה 4 אנשים יוצאים מנבטיה והולכים בכיוון הנטושה. הנטושה הוא מחנה צבאי של צה"ל לשעבר בפאתים המיזרחיים של נבטיה, הוא מוקף גדרות כך שלא נכנסים אליו בטעות ויש בו פריקסטים ועוד מיבנים שבקלות אפשר להסתתר בינהם, החשש הוא מירי טילים או מרגמות מתוך הנטושה או כניסה משם אל השטח המת שמוביל לדלעת והתקפת מוצב. מדלעת אפשר לראות רק את החלק של הנטושה הקרוב לנבטייה. למעלה משני שליש של המחנה נסתרים לגמרי למוצב. בעמדה המערבית המצב קצת יותר טוב.
צוות 1 נסע בשיא המהירות למערבית שנותנת תצפית טובה יותר לנטושה ומאפשרת לירות לתוכה.
הם והמודיעין מזהים איך הארבע מתפצלים לשני צמדים, צמד אחד פונה לימין והשני לשמאל. אחרי הצמד הימני אי אפשר לעקוב כי הוא נכנס לשטח המת (אזור שכונת אלמגור וואדי זאוס). הצוות והמודיעין ממשיכים לצפות על הצמד השמאלי שהולך באין מפריע ולא מודע לכך שתותח 105 מ"מ, כמה מקלעים ועשרות עיניים עוקבים אחריו. סמ"פ המוצב מזהיר את צוות 1 שהשניים הימניים יכולים להופיע לידו כל רגע אז שישים לב.


כל אחד מהחיילים בגיזרה מקלל עכשיו את פלג עד לשטות שהוא עשה הנטושה היתה גיזרה פתוחה, כל מי שנכנס אליה הוא מחבל וצריך להרוג אותו בלי שאלות. אם הוא לא היה יורה לא היו סוגרים לנו את הגיזרה וכל הארבעה היו מתים מזמן!
ממשיכים בתצפית ותוך כדי מבקשים אישורי ירי ממח"ט הגיזרה.
השניים נעמדים ליד בית ואחד מהם מתחיל למדוד צעדים. אח"כ התברר שהם היו חניך איש פת"ח ומדריך מהחיזבאללה, כנראה שהמדריך היה זה שמדד את הצעדים. אחרי שהוא מדד את המרחק הוא סימן את הנקודה שמצא, קרא לבחור השני והעמיד אותו על הנקודה.
הם עבדו כמה דקות על צורת העמידה.
אח"כ הלך הבחור השני והוציא מהשיחים אפוד ושכפ"ץ ולבש אותם. ואז הוא הוציא צינור ארוך והתחיל להתעסק איתו. לכולם היה ברור שזה r.p.g. או תול"ר אבל המח"ט עדיין לא השתכנע ולא הסכים לתת אישור ירי.
נדב הסמ"פ שלנו התערב בקשר הגיזרתי מהבופור והודיע שהוא יוצא להדר. הוא אמר לעמיחי בקשר הפלוגתי, תדר שהמח"ט לא שומע : "אם המניאק מסכן אותך תהרוג אותו בלי לחכות לאישורים".
פתאום המחבל הרים את המטול על הכתף וירה את הפצצה לכיוון הטנק (הוא לא ראה את המטרה כנראה אלא כיוון לפי הרגש ומדידות).
הפצצה נפלה כ5 מטרים לפני הטנק והתפוצצה שני המחבלים רצו והסתתרו מאחורי הבניין הסמוך.
סוף סוף המח"ט חשב שהגיע הזמן לירות.
"יש לך אישור לאחד".
עמיחי שיחק אותה כאילו הוא לא מבין, ירה את המעיך שהיה בקנה והתחיל עוד סידרת פלאשט. אחרי הפגז השני הסמ"פ של דלעת צעק בקשר "חדל!" .
אם צועקים חדל אז לא יורים, אולי בירי מסכנים כח שלנו. עמיחי חדל את הירי וצפה על המחבלים. מירי המעיך הבניין התמוטט עליהם ועכשיו רק אחד מהם נראה מנסה לצאת מההריסות.
הוא שאל למה חדלו אותו והמח"ט הסביר אישרתי לך פגז אחד ולא סידרה אחת. עמיחי והמודיעין דיווחו שהמחבל יצא מההריסות ומתחיל להתקדם לכיוון נבטיה. המח"ט התמהמה , קולו של נדב נשמע בקשר: "1 , מזהה תירה , המח"ט לא בשטח ולא מכיר טנקים ולא את המצב, אתה המפקד בשטח! מזהה תירה!".
המח"ט אישר עוד פגז פלאשט אחד.
"טבקין, יש טעון?" צעק עמיחי.
הטען המסכן לא הבין מה רוצים ממנו הפגז כבר היה בפנים, מוזן בטווח הנכון, ושני פגזים נוספים היו מוכנים אצלו בידיים לירי מהיר. אבל הוא לא צעק "טעון". בלי צעקה כזו לתותחן אסור לירות (כדי לוודא שהירי לא מסכן את הטען).
"טבקין, יש טעון?" צעק עמיחי שוב.
טבקין התבלבל: "מה? מה אתה רוצה?" הוא ספק לחש ספק מילמל.
לעמיחי לא היה את הזמן למשחקים. הוא לקח את השליטה על התותח, הגביה אותו כך שיכל להתכופף לכיוון תא הטען ונתן לטבקין סתירה. "יש טעון?" הוא צעק.
"טעון!" צעק טבקין.
עמיחי החזיר 'על' צפריר שיפר וירה.
המחבל נפל, אך שוב הוא נעמד, פצוע , אבל הולך. המח"ט אישר עוד פלאשט אחד. שוב המחבל נפל והתחיל לזחול על האדמה , המח"ט אישר עוד פלאשט. וכך הלאה בס"ה ירו על המחבל הבודד הזה שיבעה פלאשטים בגלל מח"ט שלא מבין בטנקים.
כדי שפלאשט יהיה יעיל יש לירות אותו בסידרה שלושה פלאשטים ופגז מעיך , בכל צורה אחרת הפגז לא יעיל והסיפור הזה מוכיח זאת.

כל הלילה המשיכו צוות 1 במארב כשעיקר התצפית שלהם מתמקד בגופה המתקררת והם חוששים משני המחבלים החסרים שיכולים להפתיע אותם בכל רגע מוואדי זאוס.
אצלנו עבר לילה שיגרתי. קפלן ובוסו התעצבנו שלא הערנו אותם כל הלילה. הם התעצבנו עוד יותר כששמעו שהם הפסידו את הירי. לא שיכלנו לראות משהו מהעמדה שלנו, אבל הספיק לנו לשמוע בקשר איך העסק עובד ולקנא.

כעבור יומיים חזרנו למוצב ועוד לפני שהלכנו להתקשר הביתה רצנו אל עמדת העת"ף לצפות בסרט של הארוע שהם צילמו.
ראינו גם את הסרט של גילוי ופינוי הגופות. ילדים ששיחקו כדורגל לצד הכביש מאחורי הנטושה הלכו להביא את הכדור שעף להם ליד גדרות המחנה. היה אפשר לראות בסרט איך הם מופתעים מהריח והמראה, כיצד הם מכסים את פניהם בצווארון החולצות כנגד הסירחון ורצים לקרוא למבוגרים. המחבל שעליו נפל הבית היה כמעט שלם. המחבל שספג שיבעה פלאשטים התפרק כניסו להעמיס אותו לאלונקה המאולתרת.

כולנו קינאנו בצוות אחד וחיכנו שיגיע כבר התור שלנו להוריד מחבלים.

----------------------------
שגרת מוצב

אני אנסה לתאר את "שיגרת המוצב". שיגרה היא מצב פריך מאד בלבנון בכלל ובדלעת בפרט. לוח הזמנים כפוף לשינויים והמון בלת"מים (בלתי מתוכננים). את השינויים בלו"ז מכתיב האוייב, החיזבאללה, והוא לא מתחשב ולא מתאם מראש.
החיזבאללה גם מתצפת עלינו כל הזמן ומנסה ללמוד את השיגרה שלנו כדי לתקוף ברגעים בהם אנחנו הכי פחות מוכנים. לכן כל הזמן שוברים שיגרה (כבר מגיע ההסבר).
פרמטר אחר שקובע את השיגרה הוא שעות האור: מתי עולה השחר, מהי שעת דימדומי הבוקר, ודימדומי הערב, מתי תהיה שעת בין הערביים וכמה אחוזי ירח יהיו בלילה. התאורה מכתיבה את צורת הפעילות, שלנו ושל האוייב. כשיש לך שמש בגב האוייב מסתנוור ולא יכול לראות אותך, כשאין תאורה בכלל, אף אחד לא אמור לראות ואפשר לנוע יותר בביטחה.
הימים נראים כמעט זהים. סדר היום של הטנקיסטים מתחיל ב16:00-17:00 מתעוררים לתדריך לקראת הפעילות של הלילה. התדריך הוא עם מפקד הפעילות, בד"כ מפקד הטנק. אחרי התדריך יש תחקיר עם מפקד רמה ממונה: בד"כ מפקד המוצב, לפעמים עם מ"מ הטנקים ולפעמים עם מג"ד הרכס.
בשעות בין הערביים הולכים לטנק לטל"ת - טיפול לפני תנועה, תאום כוונות והכנת הטנק ללילה = הרכבת אמצעי ראיית לילה וזרקור.
וכלים ארוחת ערב חפוזה, רבים עם הטבח והרס"פ על מזון למארב ויוצאים לפעילות הלילה. ברוב הלילות מבצעים מארב בעמדה אחת, כל כמה שעות מתחלפים בתוך הצוות.
עם אור ראשון מזיזים את הטנק לעמדה אחורית, העמידה בעמדה קידמית חושפת אותנו לטילי החיזבאללה, וממתינים בה. "כוננות עם שחר" כולם ערים, כל אחד בתאו ומחכים למחבלים שיתקפו. אם הם תוקפים מנסים לאתר ולהשמיד אותם ובעיקר מונעים מהם להתקרב למוצב.
אם לא הייתה התקפה הכוננות נמשכת עד 9:00-11:00. אם הייתה התקפה היא תימשך יותר זמן. בתום הכוננות מבצעים טא"ת - טיפול אחרי תנועה ומיד אחריו טל"ת. רק אז אפשר לעלות בחזרה למוצב להתארגנויות בוקר, אוכל ושינה. אם תהיה התקפה במשך היום נצטרך לרוץ לטנק ולהגיב. אם לא תהיה התקפה נוכל לישון עד לתדריך לקראת הלילה הבא.
בימים בהם יש שיירות או פעילות אחרת ביום אנחנו צריכים לתת להן חיפוי ונשארים ערים עד שהפעילות מסתיימת.

חה"ן גבעתי ירדו מהקו, החבר'ה האלו אכלו קו קשה, אי אפשר לומר שהם שמחים לעזוב אבל אני בטוח שבלב הם מברכים "ברוך שפטרנו". חה"ן נח"ל, ספיר, מחליפים אותם. המ"פ יוחאי בן ישי והס' שלו ערן. נראים כמו שני הפכים. יוחאי השחור (תימני) והקשוח לעומת ערן האשכנזי הנחנח.
עם החילופים גם אנחנו זזים. צוות הסמלים של החה"ן כובש את הנאפ"ל לעצמו וזורק אותנו ואת החבר'ה של מגלן למגורים עם שאר החיילים הצעירים בחדר הרכבת הארוכה עם מיטות השלוש קומות.
כל בוקר נפתח בכוננות עם שחר ופיצמור בוקר. כנראה שהכי נוח למחבלים לעצבן על הבוקר. עם אור ראשון הם יורים עלינו את מנת הפצמ"רים היומית. לפעמים גם נ"טים. החשש הוא שבחסות הפיצמור הם יטפסו למוצב, יזרקו רימונים, ירו, יתקעו דגל או, הכי חמור, יתפסו מישהו ויגררו אותו איתם לנבטיה.
עלינו מוטל למנוע את התרחיש הזה. כשמתחיל הפיצמור, עוד לפני ההכרזה "התקפת מוצב", אנחנו מתארגנים נצמדים זה לזה ורצים כצוות לטנק, מניעים ויוצאים לשני צידי המוצב לאתר כל התקרבות. באותו הזמן שאר החיילים במוצב נכנסים אל המיגון בתוך החד"בים, חדרי הביטחון, אל מתחת לאדמה. רק מעט שומרים נשארים בעמדות כדי לתצפת ולמנוע כל התקרבות של מחבלים שאולי יצליחו לעבור אותנו.
לפעמים הפיצמור תופס אותנו כשאנחנו כבר בטנק, בכוננות. לא הפעם. הבוקר היה בלאגן בגיזרתנו, בבופור יש פצועים והרוגים, אני מחליט לנצל את שעות הצהרים היקרות לשיחת הרגעה הביתה על חשבון השינה. צריך לזכור שעדיין אין פלאפון לכל חייל וגם בזק לא פרשה תשתית בנבטיה. השיחות לארץ מתבצעות מטלפון ברזל גדול שמקבל קו בכל יום לשלוש שעות. תמיד בשעות שאנחנו אמורי לישון בהן.
הטלפון מוצמד לקיר החמ"ל, ליד עמדת הקשת ובזמן ההמתנה שיתפנה אני משוחח עם החמ"ליסט והקשתים.
אחרי המתנה ארוכה בתור אני מצליח להתקשר הביתה. ותופס את אבא. "כרגיל, הכל אצלנו בסדר. מתאמנים הרבה, אוכלים, אין ממש אקשן. דווקא במוצבים אחרים יש בלאגן". אבא שלי לא ממש מאמין, "אל תדאג אבא", אני מגביל את עצמי לכללי ביטחון שדה, "הבלאגן זה בגיזרה של הפלוגה של כפיר" אני מסביר "לא אצלנו". "ממש מוזר" הוא עונה לי, "פגשתי הבוקר את אמא של כפיר והיא אמרה שהוא אמר שהבלאגן בגיזרה שלכם ולא שלו". שיט! אני חושב, לפני שמתקשרים להורים צריך לתאם עמדות.
"אבא תראה..." אני מנסה לומר כשרעש נפילה של פצמ"ר מפריע לנו. הכריזה במוצב מיד מתחילה "נפילות במוצב! נפילות במוצב! כולם לחד"בים... טנקיסטים לטנקים... כרמל א' לעלות על אפודים... כרמל ב' לעמדות... נפילות במוצב!..." כל עמדות המא"גים בסוללות מעל לראש שלי מתחילות לירות ארגז אש מסביב למוצב.
"אבא, יש פה תרגיל! אני חייב לרוץ" אני מנסה לתרץ את הרעש ועף להתארגן עם הצוות שלי ולטנק. לא נורא. אני אמשיך את השיחה כשההתקפה תיגמר.
בזמן שאני רץ לטנק יוחאי, המ"פ, עובר בסוללות לוודא שהכל תקין. הוא יורד במדרגות לכיוון החמ"ל ובדיוק אז נופל פצמ"ר כשני מטר ממנו על הגנרטור שמעל עמדת הקשת. הפצמ"ר פוצע קשה את יוחאי (רסיס אחד קוטע את האף ורסיס נוסף ננעץ בקנה הנשימה), פוצע קל את החמ"ליסט (רסיסים ביד) וקוטל את הטלפון.
אני כבר לא אוכל לעדכן שהכל בסדר. קשה לי לדמיין מה הולך לעבור בימים הקרובים של המשפחה שלי. אבל, כרגע, אין לי זמן לחשוב על כךץ צריך להעיף את יוחאי לטיפול רפואי בארץ. אנחנו מאבטחים את המנחת עד שהמסוק שמפנה אותו ממריא ונעלם באופק. החמ"ליסט נחבש במקום וסרב להתפנות. הטלפון כבר לא יחזור לעצמו.

מקלחת!
מ-ק-ל-ח-ת!
יש! היום אני מתקלח! אחרי כמעט שבועיים. וזה לא שבשבועיים האלו נחתי על כיסא נוח. בכל הזמן הזה אני לבוש מדים ולא חולץ את הנעליים אפילו לרגע. גם לבנים לא החלפתי.
המקלחת כשלעצמה היא לא שיא הפאר. לא מדובר על ג'קוזי, גם לא על אמבטיה ומאד סביר להניח שגם מים חמים לא יהיו לי.
למרות הכל המקלחת היא התרגשות. אני מעדיף למשוך עד הצהרים ולא להתקלח על הבוקר. אחרי ארוחת צהרים אני צועד בתחתונים, כפכפים, שכפ"ץ וקסדה, עיתון מעודכן (מלפני שבוע), סרבל נקי ותיק כלי רחצה מתחת לזרועי והנעליים והנשק תלויים על הכתף. אני לא בכוננות, אני מתקלח, לכן הרשיתי לעצמי להתפשט. אבל השכפ"ץ והקסדה לא קשורים לכוננות, הם אמורים להגן עלי כשהפצמ"רים יתחילו לטפטף.
אני מתיישב בשרותים ואין לי שום כוונה לתת לאף אחד להרוס לי את האידיליה.
בום!
ט-טט-ט--טט!
נפילות.
אין זמן להתלבש. טוב שאני עם שכפ"ץ וקסדה. כורך את המגבת על המותניים וטס לחדר סגל, הצוות בשוק לראות אותי ערום. אין זמן לדבר ואנחנו רצים לטנק. בדרך המגבת נופלת לי ואני ממשיך ערום לטנק. הייתי אומר "ערום כביום היוולדי" אם הייתי מכיר תינוקות שנולדו עם שכפ"ץ.
מתניעים ו"יוצאים לקרב". בפועל אנחנו רק מסתובבים מצידי המוצב ונזהרים לא לספוג את האש של הנחלאווים מהעמדות. אני מנצל כל עצירה להתלבש ולנעול נעליים. מסתבר שאפשר לנהוג ולקשור את השרוכים בו זמנית.
חוזרים למוצב. עידו, מג"ד רכס עלי טאהר, מקיים תחקיר על ההתקפה. הוא יחליף את יוחאי בימים הקרובים. "מי הטנקיסט שרץ לטנק עירום?" הוא שואל. אני משתדל להפוך לקטן ולא משמעותי. השאלה ממשיכה לרחף בחלל החד"ת עד שנמוגה.
-----------------------

טילים! טילים!

מחר אני צריך לצאת הבייתה בפעם הראשונה. אנחנו במוצב כבר כמה שבועות עמוסים. כבר ירו עלינו, נ"ט קצר טווח (תול"רים וRPG), נק"ל ופצמ"רים. והטנקים האחרים גם ירו בחזרה. חוץ מכמה צרורות מאג לנו לא יצא לירות.



אתמול צוות 1 נסע עם מחלקת חי"ר להדר והם יחזרו משם מחר תוך כדי פתיחת ציר עד למפגש הצירים עם הציר שיורד מהבופור ואז בחזרה לדלעת. שבירת שיגרה. על הציר שהם יפתחו תעלה השיירה שתביא את המחליפים שלנו ותיקח אותנו לארץ.
בכלל לא ברור מי יחליף אותנו. בטח לא צוות 1 ב. מאז שהם הרגו את הילדות הללו עפים עלינו ולכיוון הארץ מגוון של פצצות, אבל זה בעייתי מאד להגיב. גם כשיש זיהוי אנחנו לא מקבלים אישור לירות.
ערב. תדריך לקראת המארב. רק לא למות הלילה, אחרי שלושה ומשהו שבועות. כמה שעות לפני הבית.
תחקיר. "ותהיו זהירים" אומר ערן הסמ"פ מחה"ן נח"ל (יוחאי, המ"פ נפצע וערן מחליף אותו כשהוא מקבל גיבוי ממג"ד הרכס), "יש התראות על ים של הפתעות לשיירה של מחר". כולנו מחייכים, אבל הלב מתכווץ. אנחנו אמורים להיות על המשאיות הללו. על הטנק אנחנו מרגישים בטוחים. יש לנו מיגון של פלדה ותותח, למקרה שמישהו ירגיז אותנו. אני מגרש את המחשבות על היתקלות כשאנחנו נוסעים בארגז הברזנט והפח של משאית הספארי.
טיפול לפני תנועה. אני בודק את כל הבדיקות שלי. מלטף פיזית את כל אחד מהפינים בזחל. רק לא
לפרוס אותו הלילה. ששום דבר לא יעכב את השיירה ואת היציאה הביתה.
התארגנוניות אחרונות. מעמיסים עוד כמה פריטי מזון וחוזרים לטנק.
יוצאים למארב. היום השארנו את הטנק למעלה, בעמדה האחורית של המזרחית. מניעים ומתקדמים קצת, יש לנו מארב פשוט הלילה. בעמדה המזרחית ליד החבר'ה של המרגמות. אלו חבר'ה עליזים ממסייעת גרניט של הנח"ל, לא מהחה"ן. אצלם לילה בעמדה זה שכונה. משחקי שש בש וקלפים על ערימות של טוסטים.
נסענו רק עשרה מטרים ואנחנו כבר בעמדה. יכולים לצפות ולירות אבל גם חשופים. אני מקשיב להתארגנויות המארב בצריח, לי אין הרבה מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות. אני מצודד קצת את הוילון (אמצעי ראיית לילה לנהג רק"ם) וצופה על אזור הוילות. הן מאד קרובות, פחות מ800 מ'. אני אולי אוכל לזהות אדם, אם הוא יהיה שם. יותר חשוב לי להסתכל על המטרים הקרובים לטנק, אם מישהו זוחל אלינו. העיניים נקרעות בנסיון לפענח משהו מהנקודות השחורות ירוקות שעל הצג.
קפלן וינאי מתווכחים על האיפוס, בוסו מסתובב לאחור כדי לסדר את הבטאלייטים וינאי פוגש מאחורי הטנק איזה קצין מהחה"ן שבא לוודא את ההצפנה. בשלוש הדקות שינאי לא על הטנק בוסו וקפלן מצליחים לריב.
ינאי עולה חזרה והוא וקפלן עוברים על גזרות הסריקה. ג"ג, נקודות חשובות, נקודות חשודות, נקודות חזרה בהתברברות. "תלזור, תמדוד טווח לשם, לפה. מה האזימוט..."
אני שמח שהם נשארים כולם בתאים. יש לי כמה דקות לבד בתא הנהג. אני מתחיל להרגיש עייף. קשה לי לישון בימים (כמעט כתבתי בלילות), וגם במשמרות השינה שלי במארב. גם כשאני עייף אני לא נרדם. עכשיו, בתא הנהג אני מרגיש שאני יכול להרשות לעצמי לישון.
כשאני מתחיל להוריד את המשענת לאחור בוסו קורא לי להתחלף. מסתבר שקפלן התעצבן, "או שאני עולה למעלה וסורק מהבקר מפקד או שאתה סורק" הוא אמר לינאי. "אני לא מוכן לסרוק מתא תותחן". צודק.
ינאי ישר החליט להישאר במשמרת בזמן שבוסו וקפלן ילכו לישון.
אני מתפתל ועובר לצריח. בוסו נבלע בתא הנהג והולך לישון. קפלן זועף מנסה לרפד לעצמו את תא התותחן לשינה.
אני למעלה, הראש בחוץ, אוויר נקי, קריר. חשוף.
מנמיך את עצמי בחזרה לטנק המגונן. מוודא שהמאג מוכן לירי ומתחיל לאמץ את העיניים והאזניים להרגיש אם מישהו מתקרב. יד שמאל מוכנה לירות במאג.
בדיוק כשניסיתי לנחש אם הרעשים שאני שומע הם גרירת רגליים של נמלה או של מחבל נשמע קול: "תכין לי קפה או מנה חמה", אומר ינאי, "אני קרוע מעייפות". הדיבור השקט שלו נשמע לי כמו צעקה.
"אם אתה עייף, אז למה אנחנו במשמרת הראשונה?" אני שואל את ינאי. יכלנו לישון עכשיו לפחות שעתיים. "אני לא סומך עליהם" הוא משיב וברור לי למי הוא מתכוון. אני מתכונן ללילה ארוך. גם המארב הזה יעבור כשינאי ואני במשמרת והטען והתותחן ישנים.
אנחנו מדברים ואוכלים כדי לא להרדם. ינאי אחראי לסרוק לרחוק ולספק את נושאי השיחה. אני אחראי לסרוק לקרוב, לספק מזון ולהשיב בטיעונים מנומקים לכל שאלה שלו. אני מגוון בסנדווצים. פעם עם נקניק ומלפפון חמוץ ופעם רק עם נקניק. לפעמים גם שוקולד ומלפפון חמוץ, שוקולד ונקניק או שוקולד, נקניק ומלפפון חמוץ.
אנחנו מדברים מעט על הבית והרבה על הצבא. קשה לחשוב מה היית עושה עכשיו אם היית בבית. בעצם השעה רק עשר ומשהו. אולי הייתי עכשיו בסרט? אולי מתארגן לשינה על חוף הכינרת אחרי יום טיול? אולי סתם נרדם עם ספר או מול הטלוויזיה?
בארץ יש את האנשים שזה בדיוק מה שהם עושים עכשיו.

" בתל אביב עכשיו קולנוע
ונערות בשלל צבעים.
ואנו כאן שוכבים בלי נוע
ומציצים בכוכבים.

אחד זוכר את אבא אמא,
ספק נרדם ספק הוזה,
שני חולם על רות או רינה
ומחבק את הרובה..."

שיר המשלט. עברו כל-כך הרבה שנים והוא עדיין מתאים לנו.

בסביבות חמש בבוקר, ואחרי שהערתי אותו מכמה התעפצויות ינאי מחליט להחליף עם קפלן ובוסו. הם רוטנים, בטוחים שישנו רק שעתיים. כשהם מגלים שזכו בחצי הלילה הם לא אומרים תודה.

אני נכנס לתא הנהג ומנסה להרדם, הטנק מלא בניחוחות גוף. אחרי כחצי שעה קמים, "כוננות עם שחר". צריך להישאר ער בתא. כמובן שאני מתעפץ אבל לא מוריד את המשענת והשינה בתנוחה הזאת בעייתית.
כוננות עם שחר נגמרת. צוות 4 חוזר מהמערבית ועולה לבמה כדי להיות מוכן לטובת פתיחת הציר. אנחנו מורידים את הטנק לרחבת הרק"ם. טיפול אחרי תנועה חפוז וריצה למוצב.
להפתעתנו אנחנו מגלים שאין ארוחת בוקר, וגם לא תהיה בצהרים. יום של שיירה.
אני עייף מידי. נשכב על המיטה ונרדם.

צעקות. ינאי מופיע בכניסה לחד"ב שלנו עם שכפ"ץ וקסדה עליו. "התקילו את הפתיחת ציר. רצים לטנק" . עד היום אני לא בטוח מה בדיוק גרם להקפצה. ינאי, קפלן ואני עומדים בכניסה לחדר סגל, קרוב לש.ג. של המוצב ומחכים לבוסו. הוא לא מופיע והפצמ"רים ממשיכים ליפול. פתאום רואים אותו רץ לכיווננו. ינאי משאיר אותי לחכות לו והוא וקפלן מתחילים לרוץ לטנק. בוסו מגיע מתנשף. הוא אומר משהו בסיגנון "הייתי בשרותים" ושנינו רצים לטנק.
פיצוץ של פצמ"ר קרוב מפיל אותנו לריצפה. נדמה לי שראיתי גם עננות אבק קטנטנות של פגיעות נק"ל. אני מחפש על מי לירות בגלילון שלי. נדמה לי שאני מזהה מישהו על הסוללות. בוסו צועק לי לוותר ואנחנו רצים לטנק.
"יש כבר היכון לירי" צועק ינאי, "תעלו מאחור, בזהירות! הורדתי הידראולי." אני קופץ לתא נהג וסוגר מדף משתדל להתחמק מקו הירי/פליטה הפוטנציאלי של המאגים. "נהג שומע. מדף סגור" אני מדווח בקשר פנים. מניע. רעשי הפיצוצים בחוץ הופיכם לעמומים.
במוצב לא ממש יודעים מה לעשות איתנו. אנחנו מקבלים אישור להתקדם למטווח. ינאי אומר שנבדוק אם באמת ראיתי שם משהו. בוסו, בכוננות ספיגה. סוגר מדף למצב חרך.
אנחנו במטווח והעת"ף מדווח על תח"ש (תנועה חשודה בנטושה). ערן, הסמ"פ, שולח אותנו למערבית לבדוק את התח"ש. "אתה בטוח שאתה רוצה שאני אכנס למערבית באור יום?" שואל ינאי ואפשר לשמוע איך הוא בעצם אומר "אתה קולט שאתה גוזר עלי דין מוות?".
"חיובי!" עונה ערן. "כנס למערבית. נסה לאתר את התח"ש או את המקור של היציאות. אני מנסה כבר להשיג לך א' לירי".
בכלל לא ברור לנו מה הולך לקרות עכשיו. ינאי פוקד עלי להתקדם לאט על הציר שמקיף את המוצב מצפון מזרח לצפון מערב לעמדה המערבית הוא מתדרך את קפלן להזין טווח לתותח לפי הטווח שאנחנו מכירים אל הנטושה ומבקש מבוסו לטעון מעיך ולא לדחוף ניצרה. בוסו דוחף מעיך לתותח ורעש הסדן הנסגר נשמע היטב לכולנו, הוא תופס מעיך נוסף ביד ומדווח: "טעון! בעצם לא" הוא מתקן מיד. "לא דחפתי ניצרה!"
"יש לך א'!" אנחנו שומעים את ערן בקשר מעל לצלילי המאגים והפצמ"רים, "כנס למערבית ותדפוק אותם. בהצלחה". קשה להאמין אבל אנחנו הולכים לעשות את זה. אני נוהג עצמאית מנסה לפנות לינאי את תשומת הלב כדי שיתרכז באיומים עלינו ובירי התותח.
אני נוסע לאורך הסוללה על הציר המתעקל קלות, הסוללה מסתירה אותנו אבל כשניכנס לעמדה היא כבר לא תהיה שם ואנחנו נחשף. אני מגיע לסוף הסוללה, מתקדם עוד קצת ופונה ימינה חזק לתוך הירידה שהיא העמדה. בצריח הם מתעסקים בחיפוש מטרה לתותח. בוסו מכריז טעון ואני כבר מתכווץ מחכה לפגז שיצא וישאב איתו את כל האוויר מהטנק החוצה.
פתאום באופק על רקע השמיים הבהרים, מעל למטע הזיתים שבדהר-אל-ואזני, אני מבחין בנקודה כהה שממנה מסתלסל עשן. אין ספק, זה סאגר. "טילים! טילים!" אני צועק בקשר פנים ובולם את הטנק בכוח כדי להתחיל לנסוע לאחור.
"טילים! טילים! טילים ממערב!" צועק ינאי בקשר חוץ. אני מחכה שהוא יכווין אותי לאחור אבל כשזה לא קורה אני מחליט לא לחכות לסאגר שיפגע בנו ומתחיל לנסוע עצמאית לאחור. אני לא רואה שם כלום, אבל כבר יש לי ניסיון בכניסה וביציאה מהעמדה הזאת, בכל יום אני מחפש לעצמי סימנים כדי שאוכל לעשות את הנסיעה הזאת אחורה בלי מפקד בכלל.
הטנק כמעט מתאזן ואני מזהה את עמוד עץ וסלע מסויים שסימנתי לעצמי, שובר ימינה חזק והטנק נכנס אל מאחורי הסוללה. אנ י ממשיל לנסוע עוד קצת אחורה ושמאלה טיפה ועוצר.
"ינאי! תן לי היגויים!" אני צועק ורואה איך הסאגר שהיה מיועד אלינו חולף מטרים ספורים לפני הטנק, מושך בחדות כלפי מעלה ומתפוצץ מתחת לעת"ף. כנראה שהמחבל הבין שאותנו הוא כבר לא ישיג ולא רצה לבזבז את הטיל.
בקשר פנים אפשר לשמוע את ההתנשפויות. מרוב לחץ לא ביצענו את התירגולת, לא ירינו מדוכות או הפעלנו מיסוך. למזלנו הכניסה אל מאחורי הסוללה הספיק כדי שנעלם למחבל מהעדשה.

ההתקפה נמשכת. גם כשהמחבלים כבר הפסיקו לירות ובטח חזרו לתחקיר אנחנו נשארים בכוננות. בזמן ההתקפה עידו, מג"ד הרכס, הגיע בסופה הממוגנת שלו מהבופור לדלעת. הוא מוציא סריקות לחפש את שרידי הטיל. מדהים לראות איך הוא יחד עם לוחמי החה"ן קופצים מסלע לסלע עד שהם מוצאים את המנועשל הטיל והתיילים ועולים איתם למוצב.

חששתי שבגלל ההתקפה השיירה תתבטל וכבר לא נצא הביתה. לשימחתי טעיתי. אנחנו בכלל לא יוצאים מהטנק אלא ניגשים ישר לחפות על השיירות שעולות במקביל אלינו ולבופור. כשהשיירה עוצרת אנחנו טסים למוצב זורקים את הטנק על הצוות המחליף שמיד יוצא לעמדת החיפוי ורצים לספארי עם הציוד האישי שהצלחנו לאסוף.
הביתה!

תדריך מהיר. מספרי ברזל נרשמים בטוש על היד.
עולים על הספארי, התיקים והציוד נזרים לסלים שמאחור ואנחנו נוסעים. בתדריך נאסר עלינו להציץ אל מחוץ למיגון מחשש להיפגעות מירי צלפים או מסיסים, אבל קשה להתאפק מלהסתכל על הארץ הזו שעד עכשיו ראינו אותה רק דרך האפיסקופ.
רוצים לשיר, אבל כל עיקול וכל סלע לצד הדרך מזיכירם ארוע אחר או שהוזכרו כנקודה שבה עלול להמתין מטען או שתיפתח עלינו אש. "כמה טוב שבאת הביתה..." אני מזמזם אך המילים נתקעות בגרון.

זהו.
העגל. אני לא מצליח למצוא את מדי הא' שלי. אני לא מתכוון לפספס את האוטובוס האחרון מקריית שמונה לתל-אביב בשבילם. רצים לסונומה הפלוגתית ולתחנת אגד בקריית שמונה. האוטובוס האחרון יוצא ב20:00. פיספסנו אותו בשתי דקות.
אין ברירה ניסע בטרמפים.
ינאי ואני מתקדמים לטרמפיאדה.
בדרך אני מתקשר מטלפון ציבורי הביתה ומודיע שאני מגיע במהלך הלילה אין שום סיכוי שנחזור לישון בבסיס. אנחנו רעבים אבל אין לנו כוונה לאכול בחוץ. מעדיפים להגיע הביתה רעבים.
אנחנו מקללים כל מכונית שעוברת ולא עוצרת. כנראה שתושבי קריית שמונה והסביבה לא רוצים לזכור בשביל מי אנחנו לובשים את המדים האלו. שנינו כבר עצבניים כשפיאט אונו עוצרת בתחנה. מלפנים יושבים נער וחברתו. הם נוסעים לנתניה ואנחנו עולים. אחרי כמה דקות של נסיעה הבחור מתלונן על הריח ומבקש שנבדוק עם דרכנו על משהו. לוקח זמן עד שאנחנו קולטים שהוא מתכוון לריח הגוף שלנו.
הנהג מציץ בנו דרך המראה מידי פעם, וניכר שמשהו מטריד אותו, אני עושה את עצמי ישן. לבסוף הוא אוזר אומץ ופונה אל ינאי לבקש עיצה. מסתבר שהוא לפני גיוס, למרות שהבריאות שלו תקינה אין לו שום כוונה ללכת לשירות קרבי והוא הצליח לקבל מכתב שעליו הוא צריך להשיב מה הוא מעדיף להיות: נהג בוס או נהג אביר. כנראה שינאי לא ממש מתלהב מהנהג שלנו כי הוא מסביר לו עד כמה קשה להיות נהג בוס, כמה שהיציאות גרועות ובאילו סכנות נוראיות הוא עתיד לעמוד. מכל בחינה עדיף לו לנהוג על האביר ולהנות מהיציאות הנפלאות הביתה ומהשרות הקליל.
כשאנחנו יורדים בנתניה ינאי מתאפק שלא לבעוט לו באונו.

כבר אחרי חצות. הגעתי הביתה. אני עובר לבוקסר וסנדלים ומסתער על המקרר והמקלחת. דפיקות בדלת. שלומי בא כדי לבדוק אם כבר הגעתי. מסתבר שאמא שלי פגש אותו במכולת ואמרה שאגיע במהלך הלילה. אנחנו יושבים במטבח ומפטפטים. שלומי מורעל אך בגלל בעיות בריאות לא יכל להתגייס לקרבי, הוא משרת בקריה במודיעין חיל-אוויר.
אין לי כוח לספר את מה שעובר עלינו. בטח לא כשיכול להיות שההורים שלי ישמעו. גם לא בא לי לישון. "אולי ניסע לצפון?" שלומי שואל. לצפון? הרגע הגעתי משם. אבל שלומי כבר מכין סנדוויצ'ים מביא את הטנדר של אבא שלו, מעמיס שקי שינה ואנחנו זזים.
יורדים דרך צומת תפוח אל כביש הבקעה. הכל שקט אנחנו כמעט לבד על הכביש. עוצרים בציפורה לתה עם נענע וממשיכים צפונה. הנסיעה מונוטונית ואני מנקר. כשאני פותח עיניים אנחנו ליד אשדות יעקב ואני רואה סאגר שעף אלינו במהירות. אני תופס את שלומי, מושך אותו אלי ולמטה ומתכופף בעצמי, מחכה לפגיעה הבלתי נמנעת.
בום! אנחנו עפים לתעלה שלצד הכביש ונחבטים. למרבה הפלא אין נזקים למעט אחד הגלגלים שהתפוצץ. "מה אתה עושה לעזאזל?!" שלומי שואל אותי ואני מסביר שראיתי שירו עלינו סאגר. לוקח זמן עד שהוא קולט שאני מתכוון לבדל הסיגריה שהושלך מחלון המכונית שבאה ממולנו.
אחרי שאנחנו מחליפים גלגל אנחנו הולכים לישון בחוף הכינרת. היתושים מציקים ואנחנו לא ממש נרדמים. את רובו של יום המחרת אנחנו מעבירים בשינה בדירה של בנות השרות בראש פינה.

-------------------------------

עד כאן סיפור השירות הנוכחי, במידה ויסיפון יחליט להוסיף חלקים- נעדכן בהתאם. יוסיפון- המון תודה!!


קישור לפרוייקט "קצת ציונות"

קראתי הכל ! כל הכבוד.

אגב, במלחמה האחרונה, שירתת?

סגן אבי בוק הוא דוד שלי. מרתק לקרוא על השירות שלו מזווית כזו, שלא הכרתי אותה עד עכשיו.

אנחנו שכנים!
מעולם לא הצלחתי לדבר עם סבא שלך או עם אביך על הנושא. אני כן מתכוון לעשות זאת בזמן הקרוב.
יש לי טקסט מוקלט על הארוע שבו אבי נהרג. אני רוצה להעביר אותו לכתובים אך ייקח עוד זמן רב עד שאוכל לפרסמו כאן כיוון שאני מנסה לסדר כאן את הטקסט כרונולוגית.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

שעתיד להתגייס במרץ הקרוב לשיריון, ריתקתי אותי.. באמת, הרבה זמן שלא הייתי שקוע ככה.. הוספת לי המון ידע. מחכה שתכתוב עוד חומר!

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.

סיפור מרתק
שזכרת אותו לפרטי פרטים הוסיף מאד.
החלק האחרון עם המכוניות והבדיל סיגריה "שנחשב כסאגר"
היה החלק שהשאיר אותי "המום" עד לאיזה רמה יכולה
להגיע טראומה.

זה היה סיפור ארוך מאוד..
תודה רבה על הסיפור שלך

מצד אחד הרגת אותי מצחוק שרצת לטנק ערום
מצד שני אני איכשהו מבין את מה שעבר עליכם במקום הקשה הזה...

יותר מידיי אני לא יכול לקלוט מהמציאות הזאת כי לא חוויתי אותה על בשרי
ואני משאר לעצמי שמה שכתבת פה היא רק תמצית ממה שעבר עליך.

תודה על הסיפור.

קראתי כבר פעם, אחלה סיפורים יש ליוסיפון...

מוכ"י

Same here (:

R.I.P.

הכתיבה שלך מרתקת, ואני מתאר לעצמי לפי השורות הראשונות שכתבת שזה לא פעם ראשונה שאתה כותב טקסט שכזה.
יש לך כשרון כתיבה מעולה...האם אתה עוסק בכך כמקצוע?

"חולות התלות כבר חרושי סדקים
כבר לא נוצץ
זוכרת שהיינו זוהרים?"

סיפור שרות מעולה

תודה על ההשקעה.

אבל יפיוף יותר מתמיד !!!
הייתם צריכים לראות אותו בהקרנה של "בופור" ביום שני האחרון.
למי שלא יודע, מנהלי הפורומים הבטחוניים הוזמנו להקרנה מיוחדת של הסרט שנערכה עבור אנשי תקשורת.

בהחלט יש למה לצפות...

לעולם אשא דגלך בגאווה