05-02-2007, 12:05
|
|
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
לא נפתח כאן שוב את הדיון על מדור סיירות ספציפית. אתה צודק, אתה מדבר בשם עצמך.
אני אתן לך שתי סיטואציות מוקצנות ושונות מאוד האחת מהשניה-
א. רועי עומד במחסום X, ונמצא שם כבר 4 שעות בשמש. אחמד מגיע אל רועי בליווי אישה בהריון, ומתחנן אליו שייתן להם לעבור כי היא צריכה לעבור בדיקות רפואיות. אין לו הפניה מרופא אבל הוא מתעקש שזה דחוף. (התהליך לוקח עשר דקות, שבמהלכן רועי צריך להקשיב לאחמד המתחנן ולנסות להבין מה בדיוק הוא רוצה. רועי לא דובר ערבית ואין לו כבר סבלנות להקשיב אחרי מס' שעות בשמש.)
אחריו מגיעה פאטמה שגורמת לרועי להבין שמצבה הרפואי קשה, ושרק ייתן לה לעבור, וייתן אישור. (עוד 10 דקות, שבמהלכן רועי מתעצבן כבר ומבקש ממנה אם אפשר במחילה שתדבר בעברית. פאטמה מסרבת ומקללת את רועי בקללות שהוא לא שמע עדיין, אבל הוא יודע שזה לא יכול להיות חיובי)
אחרי פאטמה מגיע ראסם, שמציג אישור עבודה ואומר לרועי שהוא חייב לעבור את המחסום כדי להגיע לעבודה שלו, אבל הוא שכח את תעודת הזהות שלו בבית ואין לו אותה ושרועי בבקשה יעשה משהו (עוד עשרים דקות להתווכח עם ראסם שהוא חייב להביא תעודת זהות כי אחרת לא יוכל לעבור את המחסום)
אחרי ראסם מגיע ג'מאל, איש בן 30, שרוצה להגיע לצד השני של המחסום כדי להגיע למשרד עורכי הדין שלו. ג'מאל הוא איש מבוגר, הוא כבר הספיק לבסס את דיעותיו על הצבא הישראלי (והן לא חיוביות) ואין לו סבלנות לחכות בתור. כשהוא מגיע אל רועי, הוא מסנן קללה לעברו. רועי מאבד סבלנות ומקלל אותו חזרה (וזה התרחיש הטוב, לא דיברתי על אלימות פיזית).
עד כאן סנריו ראשון.
ב. אלינור היא פקידה במדור סיירות. היא מגיעה כל יום לבסיס בשבע וחצי בבוקר, ומסיימת את יום העבודה שלה בחמש וחצי. אלינור נחשבת חיילת מסורה מאוד ואכפתית.
ביום שני, אלינור עבדה כמרכזת שיחות במדור סיירות- תפקיד בו צריך לשבת ולתת מענה למלש"בים.
על הבוקר, קיבלה אלינור שיחה מאהוד, שמבקש לדעת איך הוא יכול להתקבל לסיירת X עם נתונים שלא מאפשרים לו שום מיון מוקדם. אלינור מסבירה לו בסבלנות שאין לו אפשרות אלא אם יקבל הליכים חוזרים, ואהוד לא מבין. הוא מתעקש לקבל את הממונה עליה ומתלונן שאלינור התייחסה אליו בהשפלה ו"מה זאת אומרת אין לי נתונים, מי היא בכלל". המפקד של אלינור נוזף בה על כך שמלש"ב מתלונן, ואלינור, עם טיפה פחות מוטיבציה, חוזרת לטלפון.
השיחה הבאה היא מינון, שמבקש לדעת אם הוא זכאי להגיע לשלדג, אך אין לו את מספר תעודת הזהות. אלינור מסבירה בעדינות שללא ת.ז, אין אפשרות להעלות את הנתונים, וינון מתחיל לצעוק על אלינור. היא מצידה לא נשארת חייבת ועונה בתקיפות שבמקרה זה לא תוכל לעזור.
הטלפון שמגיע מיד לאחר מכן הוא מניר. ניר מיועד לסיירת מטכ"ל והתקשר לברר מתי הגיבוש. אלינור עונה לו שהגיבוש נקבע לתאריך X, ולאחר שקיבל את מבוקשו מסנן ניר לעברה הערה, שאם לא היה לוקח כ"כ הרבה זמן להגיע אליהם אולי אנשים היו מעריכים מישהו שיושב שם, כי כולם שם ג'ובניקים מסריחים.
כשיונתן מתקשר, אלינור כבר על סף דמעות. כשיונתן, שהתקשר בתום לב, מבקש ממנה אם אפשר, לדעת פרטים על יחידה X, עונה אלינור בעצבנות שאין לה פרטים ושיחפש באינטרנט.
עד כאן סנריו ב'.
אתה מבין? לכל אחד, בכל תפקיד, יש את הקיצונויות שלו. אין אפשרות לומר שב"יחידה X" כל מי שמשרת לא אכפתי ולא מעניין אותו, ודווקא בקרבי במחסום או בכל מקום אחר אין חוסר סבלנות. צריך לדעת להפריד בין הרצוי לבין המצוי. כולנו בני אדם.
ועכשיו, לאחר שחפרתי רבות, אנוח קצת
_____________________________________
|