פלאי הטכנולוגיה - סיפור בהמשכים, פרק א'. הפרק היחיד שהוא כל-כך ארוך, מצטער.
משפחת סלית'וורט היא משפחה אמידה. כלומר, יש לה בית, כן, וגם גינה, ובטח שיש לה גם לול. וגם כלב יש לה, חום כזה וגדול. אבל חסר לה משהו, למישפחת סלית'וורט, משהו מאוד בסיסי. במישפחת סלית'וורט אין גבר. כלומר, יש את בילי בן ה- 13, אבל הוא לא ממש גבר, וגם יש את מר דיגט הגנן. אבל אבא אין שם. בילי חי עם אמא שלו ועם אחותו הגדולה לורה, בת ה- 16. לא שיש להם בעיה עם זה, אבל לפעמים בלילה, ממש מאוחר, כשבילי מתעורר והולך לשירותים, הוא שומע את גברת סלית'וורט בוכה קצת.
היה זה בוקר נפלא ליום נהדר, ובילי התעורר כדי לאכול ולחלוב את הפרה. כן, גם רפת הייתה שם, אמנם קטנה אבל שימושית בהחלט. בילי סיים מהר את ארוחת הבוקר ורץ לגינה, לברך לשלום את כל חבריו; מר ארנב, מר וגברת זמיר, ציפי הצפרדע, לינדה הפרה והעגלה הקטנה דידי. כלומר, לבילי לא היו הרבה חברים אנושיים. היה את גרי, הבן של הגנן, אבל הוא לא ממש נחשב כי הוא היה בן 9. זה היה מפני שבילי גר בעיירה בה אין ילדים. יש הרבה ילדים - תמיד היו, אבל קטנים או גדולים מבילי. אין ילדים בגיל של בילי. וגם ככה בילי גר רחוק מאוד מהעיירה.
אז נחזור לסיפור. בילי רץ לעבר השער של הרפת, כששם ליבו למשהו מוזר; השער לא חרק. עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם: "מה מוזר פה?", אבל אתם לא בילי. אתם מבינים, בילי גדל בסביבה שבה שער חייב לחרוק, אחרת הוא לא שער. למעשה, התפקיד העיקרי של שער, הוא לחרוק. ובמיוחד השער של משפחת סלית'וורט, שמחזיק כבר 4 שנים ברציפות בתואר "השער החורק ביותר ב'נאקלטאון'". וגם הפרה לא הייתה שם, וגם לא דידי העגלה. וגם לא מקס, הכלב. הוא הסתובב לאחור, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
GAME OVER
מכשיר הפלייסטיישן המעצבן שוב ניצח אותו. כלומר, שלא תטעו, בילי נשאר אותו בילי, גם משפחת סלית'וורט קיימת, וגם המשק וגם מקס, ואבא עדיין אין. אלא שבילי, כמו שאר הילדים בעיירה, משחק בפלייסטיישן כל שעות היום. אפילו שיעורי-בית הוא כבר לא מכין, ואחותו חייבת לבצע את כל המטלות שלו. פעם אמא החרימה לו את המכשיר, וגם נעלה את בילי בחדר, אבל בילי שבר את הדלת וברח עם המכשיר לשבוע. אמא כמעט התמוטטה לגמרי, כיום אחד חזר בילי עם חיוך גדול והודיע כי הוא "נשאר אצל הבן של הגנן קצת יותר מדי זמן", וגם שלא צריך לחשוש, כי הוא לא שכח ללכת לבית-הספר. חוץ מיום אחד או שניים...
זאת הבעיה של המקום. פעם, הייתה נאקלטאון עיירה כפרית נחמדה. כיום היא עדיין כזו, אלא שאם נשארה לדור הבא טיפה של שכל, היא לכודה בתוך הפלייסטיישן, המחשב, או הטלוויזיה.
באותו בוקר קם בילי כרגיל, אכל כרגיל, צפה בטלוויזיה כרגיל, איחר לבית-הספר כרגיל, ולמד כרגיל. אבל בהפסקה קרה משהו לא רגיל. בילי התיישב לאכול את הכריך שלו לבדו, כשלפתע קלטו אזניו את המילים: "השד של הפל... מפחיד, בחיי...". בילי התקרב יותר אל שני המשוחחים והקשיב:
"אני אומר לך, זה קרה, אני ראיתי את זה! השד של הפלייסטיישן! זה תקף אותי! אבל השתמשתי בשמיכה-רטובה, והוא מפחד מאלה, אז הוא ברח. אני מפחד...!"
אז זה סוף פרק א', סיפור קצת דבילי אבל אם תקראו את הפרקים הבאים תבינו שיש בו הרבה יותר ממה שאתם חושבים, ויש בו גם אינטיליגנציה חבויה.
puzpuz.
|