מעט מאוד, אם בכלל, נשאר מהתיקים של עשרות חיילים שזכו בעיטורים וצל"שים אחרי מלחמת יום הכיפורים, ובמיוחד בולטת היעלמותם של תיקים של קצינים שהתקדמו בהמשך לפיקוד הבכיר ולמנהיגות פוליטית. חברי ועדת העיטורים אומרים כי הרשלנות והאי סדר חגגו, אך לא הזדון. כמה לוחמים לא מאמינים להם.
דף וחצי בכתב יד, נתון בקלסר כחול. זהו כל התיעוד המצוי בארכיון צה"ל מדיוני ועדת העיטורים בעניין סגן יובל נריה, סגן מפקד פלוגת שריון, גיבור ישראל ממלחמת יום הכיפורים. והמקרה של נריה אינו יוצא דופן. בעשרות תיקים של לוחמים שזכו לעיטורים וצל"שים בתום מלחמת יום הכיפורים, התיעוד דל, שלא לומר לקוי. עשרות תיקים אחרים פשוט נעלמו. המצב העגום הזה מעורר שוב את השאלה, מדוע שימור המסמכים הרשמייים בישראל כה רשלני, והאם היו מקרים שבהם הוענקו עיטורים מסיבות לא לגמרי ענייניות.
על פי "בעוז רוחם: עיטורי הגבורה, העוז, המופת, וצל"ש הרמטכ"ל" - הספר הרשמי שהוציא אגף כוח אדם, חטיבת הפרט, בצה"ל - נריה קיבל את עיטור הגבורה על אומץ לבו בימים הראשונים של המלחמה בסיני, החל מ-6 באוקטובר 1973; על פועלו בקרבות החווה הסינית, החל מ-14 באוקטובר, ועל קרב שבו נפצע ב-18 באוקטובר.
הסיפור על מעלליו בקרבות מתומצת ב-240 מלה בספר. הנוסח הרשמי הזה אמור להסתמך על עדויות של חבריו לנשק, של מפקדיו-ממליציו ושל נריה עצמו, אבל מכל אלה לא נותר כאמור אלא אותו דף וחצי בארכיון. לא כתוב שם המועד המדויק של הדיון בוועדת העיטורים; אפשר להעריך שהוא נערך מתישהו בין אביב 1974 לאביב 1975: תא"ל (לימים אלוף) דני מט (יו"ר הוועדה) שואל את אחד העדים, "לגבי המפגשים שלך עם יובל, לגבי דברים יוצאי דופן, למעשה יש פה שרשרת של יחידות, שמשתרעות למרחקים גדולים. השאלה היא לגבי מקרים קונקרטיים, שאתה ראית".
העד, מפקד מחלקת טנקים אורי רוזנשיין: "אני לא הכרתי חלק גדול מהאנשים. למעשה רוב האנשים לא הכירו אחד את השני, ויובל הצליח לתת לפלוגה הרגשה טובה מאוד. הצליח ללכד את הפלוגה ולהכשירה לעבודה טובה מאוד. אני זוכר ב ייחוד את ה-14 לחודש. למעשה שלושת הטנקים שנפגעו מכל החטיבה היו הטנקים שלנו, ואני לא יודע איך להגדיר את זה אבל הוא הצליח לתת הרגשה טובה מאוד גם לאנשים וגם לחיילים. תמיד הוא היה הראשון בכל מצב וזה עזר מאוד, בייחוד אחרי רגעים קשים, כמו ב-14 לחודש. אני חושב שהוא התנהג כמ"פ למופת".
מט (פונה לעד אחר, המג"ד, נתן בן ארי): "נתן, מה אתה יכול להוסיף לגבי יובל? אנחנו מחפשים את הדברים הקונקרטיים, כי הוא עבר הרבה תחנות".
נתן: "קשה לי לספר על מקרה קונקרטי. אני יכול לספר לגבי ה-14 לחודש שאז היה קרב הש' בש' (שיריון בשיריון) הגדול. יובל הוכנס להסתערות עם הפלוגה שלו מהאגף הדרומי, ואנחנו נשארנו בעמדות. אני יכול לספר על מקרה פרטי. אבל מבחינת תפקוד הפלוגה, הפלוגה הסתערה בלי בעיות למרות שהיו לה נפגעים. יובל תפקד כמ"פ בצורה הטובה ביותר. זהו המקרה 'הפרטי'. כל הזמן החליף טנקים למרות שהיתה לו אפשרות לא להמשיך".
עד שלישי, מפקד פלוגת טנקים, רמי מתן, מתערב: "אני רק רוצה להדגיש את הדבקות במטרה שלו".
מט: "מה הייתם נותנים לו?"
בן ארי: "הייתי נותן לו את העיטור השני - העוז".
עד נוסף, אמנון רשף, מפקד חטיבתו של נריה, חטיבה 14: "מצטרף לעוז".
למרות ההמלצות הללו של מפקדיו זכה לבסוף נריה בעיטור הגבוה ביותר, עיטור הגבורה, שהוענק לו על ידי שר הביטחון שמעון פרס במאי 1975.
ככעבור 31 שנה, אלוף (בדימוס) רשף מתקשה להסביר את הפער הזה בין דבריו בוועדה לבין התוצאה הסופית. אחר כך, במחשבה שנייה, הוא אומר כי אחת הסיבות לפער יכולה להיות שעדותו מתייחסת רק לקרבות של "החווה הסינית" ולא למכלול פעולותיו של נריה במלחמה.
בשנים האחרונות ביקר אל"מ (מיל') רמי מתן בפומבי את התנהגותו של נריה, עד כדי הצבת סימני שאלה אם היה בכלל זכאי לקבל את עיטור הגבורה. לרשף אין כל ספק כי יובל נריה היה ראוי לעיטור הגבורה. עם זאת מודה רשף שמתן היה זכאי לכך לא פחות מנריה. "רמי הוא אחד הגיבורים הגדולים של מלחמת יום הכיפורים", מדגיש רשף. "לאחרונה דיברתי עם ראש אגף משאבי אנוש בצה"ל, אלוף אלעזר שטרן, והמלצתי שייתנו לרמי צל"ש. נגרם לו עוול כבד ואעשה כל שביכולתי לתקן אותו".
ציטוט:
|
יובל נריה, כיום פרופסור במחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, סירב להתייחס לנושא. "העבר לא מעניין אותי, אמר בקצרה בשיחת טלפון, "אני מסתכל לעתיד".
|
נראה שהעבר כן מעניין.
http://www.87th.org.il/guestbook/guestbook.html
שימור רשלני
על פי המלצות הוועדה, שעסקה בעיטורים הגבוהים ביותר הניתנים בצה"ל - צל"ש הרמטכ"ל, עיטור המופת, עיטור העוז ועיטור הגבורה - הוענקו 558 עיטורים על לחימה בשתי החזיתות. קרוב לשמונים עיטורים וצל"שים ניתנו על קרבות החווה הסינית.
הפער העצום בין החומר המקורי בתיק של נריה לבין דברי ההסבר הרשמיים לעיטור אינו יוצא דופן. עיון בכ-50 תיקים מהדיונים של הוועדה, העוסקים בלוחמים שהשתתפו בקרבות בחווה הסינית, מצביע על המגמה. התיקים האלה נשמרו כסוד גדול. צה"ל ומשרד הביטחון עשו הכל כדי שלא יהיה אפשר לעיין בהם, אף שעל פי החוק הם היו אמורים להיפתח לציבור בחלוף 30 שנות חיסיון. רק בעקבות עתירה שהוגשה לפני כשנה לבג"ץ על ידי אביתר בן צדף, אבי ליאור ועמיקם צור, באמצעות עו"ד שמואל צאנג, ולאחר סיכום בין העותרים למדינה שארכיון צה"ל ישמיט מהתיקים פרטים שיש בהם כדי לפגוע בצנעת הפרט, החליטו צה"ל ומשרד הביטחון לחזור בהם מסירובם. כעת, לנוכח הממצאים, בן צדף, ליאור וצור טוענים ביתר שאת כי רוב הצל"שים מבוססים על מצג שווא ולא עומדים במבחן האמת והעובדות.
מהתיקים עולה תמונה עגומה של תיעוד ושימור היסטורי רשלניים. בין 20 ל-30 תיקים, על פי מניין מנהלת הארכיון, של מעוטרים שהשתתפו בקרבות החווה הסינית לא נמצאו בכלל. בולטת במיוחד תופעת היעלמותם של תיקים של כאלה שהתקדמו בהמשך לפיקוד הבכיר ולמנהיגות פוליטית, בהם איציק מרדכי, עמרם מצנע, יהודה דובדבני, יום טוב טמיר, משה סוקניק (עברי) ועוד.
"מה, התיק שלי חסר?" הגיב בהפתעה עמרם מצנע, והוסיף בסרקזם, "עוד יאשימו אותי שהסתרתי את התיק כי לא הגיע לי צל"ש. אין לי מושג איפה התיק שלי. לא ידעתי שיש דבר כזה". מצנע שפיקד, עד שנפצע, על גדוד שריון 79 בחטיבה 14 של אמנון רשף והוחלף בידי בן ארי.
למנהלת הארכיון, מיכל צור, אין הסבר איך נעלמו התיקים ומדוע כה דל החומר בתיקים שכן נמצאו. "החומר הגיע אלינו לארכיון ממחלקת היסטוריה בצה"ל", היא אומרת. "חלק מהתיקים הגיעו עם שמות שגויים ולקח לנו זמן להבין זאת. אני לא יודעת אם יש עוד תיקים והיכן הם, ואם בכלל הם יימצאו במקום אחר".
כשהתבשרו חברים מהוועדה על מצב החומר הם הביעו פליאה וצער. אין להם מושג מה קרה לתיקים. רובם עם זאת העריכו שהם נעלמו כתוצאה מרשלנות ואי סדר, ולא מזדון. אבל כל עוד לא יימצאו ראיות אחרות, מה שמופיע בתיקים הוא התיעוד הרשמי. והתיעוד הזה לוקה בחסר, בלשון המעטה. חסרים בתיקים המלצות, הסברים דברי סיכום ומסקנות. מה שמצוי בהם רשלני, דל, וכתוב לעתים בשגיאות. לא נזכרים תאריכים, בחלק מהמקרים יש סתירה בעדויות, ולא תמיד יש ראיות לניסיון לרדת לחקר האמת: עדים שהיו צריכים להיות מוזמנים לא זומנו, מפעם לפעם נוצר רושם כי חברי הוועדה גולשים לסחר מכר בעיטורים.
סמכו על ההקלטות
הנה לקט די מייצג של ציטוטים מעדויות והערות שמאפיינים את התיקים שנחשפו. עד אחד התלונן בפני חברי הוועדה: "סיפור המעשה זה לא מה שאני כתבתי". בתיק אחר העיד מישהו: "הסיפור לא מוכר לי בכלל. הבחור גם לא מוכר לי. אין לי מה להגיד עליו". ועוד עדות על מעוטר אחר: "נלחם (אבל) אנחנו אפילו לא יודעים איפה". בתיק אחר, בדיון על מ"פ טנקים, מצוטטים חילופי הדברים הבאים בין חברי הוועדה (ששמם אינם מצוין והם נזכרים רק בראשי תיבות של ח.ו. - חבר ועדה)
ח.ו: "הוא מ.פ. בסדר גמור, עם כל הרקע, הקרבות עם הסורים, נשאר מ.פ. נון סטופ עד הסוף"
ח.ו: "אני מתלבט. כתבתי לעצמי סימני שאלה. אם מגיע לו זה רק ציון לשבח ולא עיטור"
ח.ו: "יש כאן נקודה נוספת. הוא חזר בעצמו לטנק בוער".
ח.ו: "זה תפקידו של מפקד. הוא קפץ מטנק לטנק. אין כאן יוצא דופן".
ח.ו: "יש נקודה נוספת. שאלתי כמה אנשים? למה מגיע לו? התשובה היא היה בסדר. אני לא יודע אם יש הרבה מלחמות שהקריטריון הוא היה בסדר. צריך להיזהר מלתת למישהו שהוא בסדר. מעשה של לחימה הוא לא עשה במיוחד".
מי שעמד בראש ועדת העיטורים והצל"שים, אלוף (בדימוס) מנדי מרון, נזכר כי הדיונים הוקלטו ומשום כך לא נעשה שימוש בקצרנית. "סמכנו על ההקלטות". היכן נמצאות כעת אותן הקלטות? איש לא יודע.
יש הטוענים שהירבתם בהענקת עיטורים.
מרון: "להיפך. היו הרבה מקרים שלא אישרנו. הגישה שלנו היתה מאוד מחמירה. הקו המנחה היה שאת העיטור צריך להעניק על מעשה יוצא דופן מעבר לדרישות התפקיד. כמובן שאני לא מבטיח שלא קרו שגיאות".
אתה זוכר את המקרה של יובל נריה?
"כן. יובל קיבל את עיטור הגבורה על שורה של מעשים, שכל אחד בפני עצמו לא היה מספיק, אבל האפקט המצרפי שלהם הפך אותו לראוי לעיטור".
ומה לגבי העיטור השנוי במחלוקת, זה של מפקד גדוד 890 של הצנחנים, איציק מרדכי?
"מרדכי לא זכה בעיטור (העוז, י"מ) בגלל הקרב שעליו יש עד היום ויכוח, אלא על המנהיגות שהפגין בעת שגדודו נפגע, ועל כך שאירגן את גדודו בזמן קצר והפעיל אותו להמשך הקרבות במלחמה. הוא הומלץ על ידי מישהו בגדוד, אפילו לא על ידי מפקדו. איפה היו כל אותם המתנגדים לאיציק מרדכי במשך 30 שנים. מה שהם עושים לא מקובל עלי".
יכול להיות שחלק מהעדים לא אמר את האמת?
"אני זוכר שבהרבה מהסיפורים התרשמנו שיש רשומון. בא מישהו ומספר לנו את מה שראה ושמע והוא משוכנע שהוא אומר אמת, ואז מגיע עד אחר ומספר גרסה אחרת על הקרב, וגם הוא משוכנע שדיבר אמת. זה אופיה של המלחמה".
עוול גדול
לחבר הוועדה, אלוף בדימוס ד"ר חיים נדל, נקודת מבט שונה מזו של מרון. במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על חטיבת מילואי הצנחנים שכבשה את החרמון הסורי. "בתום המלחמה", הוא מספר, "כינסתי את הפיקוד הבכיר של החטיבה והחלטנו יחד שאף אחד בחטיבה לא יקבל צל"ש. הגענו למסקנה כי עשינו את מה שלימדו אותנו ומה שלמדנו, ועל זה לא צריך לקבל צל"שים. כששמע על כך הרמטכ"ל, מוטה גור, הוא ניסה לשכנע אותי לשנות את ההחלטה. הוא אמר לי, 'אתה עושה עוול גדול לחטיבה שלך'. לא השתכנעתי, אבל כשישבתי בוועדה וראיתי על מה חברי מצביעים ומעניקים צל"שים הבנתי שמוטה צדק".
יש לך תחושה שהיתה אינפלציה בהענקת עיטורים?
"לא הייתי אומר שהחלוקה היתה נדיבה. היו בין חברי הוועדה הבדלי תפישה מה זו גבורה. אני בטוח שפה ושם נעשו שגיאות. במבט לאחור אני משוכנע שאם גם מפקדים אחרים היו מגיעים למסקנה של החטיבה שלי, מספר המומלצים היה קטן יותר".
חבר נוסף בוועדה, אלוף (בדימוס) ג'קי אבן, אומר כי התנגד שיוענקו צל"שים ועיטורים לקצינים מרמת מג"ד ומעלה. "חשבתי שקצינים בכירים צריכים לעשות את עבודתם ולא לקבל על כך צל"ש. באו אלי בטענות מג"דים ומח"טים מהוללים. בעיני זו היתה עמדה מוסרית. אבל לצערי עמדתי לא היתה מקובלת על שאר חברי הוועדה".
אבן היה במלחמה סגן מפקד האוגדה, שעליה פיקד אריאל שרון. "בדיונים היו מקרים שאמרו על מישהו שהיה בסדר. לדעתי מי שהיה בסדר, לא היה צריך לקבל צל"ש. בוודאי אם היה מג"ד ומעלה. זו שאלה של מנהיגות קרבית".
הרצינות שעליה אתה מדבר לא נראית כלל בתמלילים של דיוני הוועדה שנחשפו בארכיון צה"ל.
"זה מצער אותי לשמוע, זה אפילו מדאיג אותי, כי הדיונים בוועדה לא היו כלל רדודים. אני פשוט מתבייש שכך משמרים אצלנו מסמכים, כי לצערי הרב זה מה שייכנס להיסטוריה".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/768313.html
ראשי
צ'אט
28-09-2006, 16:54
מצב כלאיים
