 |
08-09-2006, 12:37
|
 |
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
אין מילה כזו שיקום
סגנו קפץ על רימון והקריב את חייו למען הלוחמים שהוביל # שמונה מלוחמיו נפלו בקרב הקשה בבינת ג'בל # שניים נוספים נהרגו בהמשך # מג"ד 51 של חטיבת גולני, סא"ל יניב עשור, מסיים את תפקידו בגדוד ועוצר לעכל מה שעבר עליו, רגע לפני שהוא מקבל לידיו את סיירת אגוז
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]
מאת: מאיה קרני, כתבת 'במחנה'
ליל יום ראשון, שלוש בלילה. כוח המורכב ממפקדי פלוגות מגדוד 51 של חטיבת גולני בראשות המג"ד, סא"ל יניב עשור, יוצא לסיור בפרברי אזור כפרי צפונית לבינת ג'בל. מבחינת סא"ל עשור, הייתה זו הזדמנות מוצלחת לגיבוש המ"פים החדשים שהצטרפו לכוח לאחר הקרב בבינת גב'ל, רק ימים ספורים קודם לכן, עם אלו הוותיקים, ששכלו שמונה מחבריהם בקרב ההוא. תוך כדי תנועה, במהלך ההליכה הדוממת, נגלה כמו היה פטה מורגנה - לונה פארק.
"הרמתי את הראש, הסתכלתי קדימה, ואמרתי להם 'חבר'ה, אלו גבולות הגזרה, בהוראה שלי אנחנו פותחים תחרות ריצה עד השער'", משחזר עשור, מבטו מופנה לנקודה לא ברורה בחלל. "כלב מי שמגיע אחרון", הוסיף אז. "הרגשתי שאני מנהל הלונה פארק. צעקתי 'אחריי לקרוסלה'. ממנה עליתי לפלוטו הכלב, ומשם, שני סיבובים נוספים בקרוסלה. התבדחנו שאני בעל הכרטיסים, ושאין כניסה לילדים מתחת לגילנו, שמחויבים בליווי מבוגר. למחרת, באותו לונה פארק שבו תפסנו עמדות, כבר נתקלנו בארבעה מחבלים".
שפויים בתוך המלחמה
כעת, כשהוא חולף על פארק כחול לבן בדרכו לביקור משפחה שכולה, לאחר טקס חילופי מפקד גדוד 12, אומר עשור (שבעה קילוגרמים פחות), שישנם דברים שרואים רק משם. "ככה הרגשנו שאנחנו שפויים, בתוך המלחמה".
גדוד 51 היה הראשון שקיפל את הדגלים ועזב את רצועת עזה עם השלמת ההתנתקות. עם חטיפתו של גלעד שליט, הוקפץ הגדוד שוב לעזה. המבצעים שם אמורים היו להיות האחרונים בפרק פיקודו של עשור על הגדוד, טרם מינויו לפקד על סיירת אגוז ביום ראשון האחרון, אלא שהגורל רצה אחרת.
את יום הולדתו חגג ב"אכזרית" עם כניסתו לבית חנון. את זה העברי, חגג כבר בעומק לבנון, יומיים לאחר שאיבד את סגנו, רס"ן רועי קליין ז"ל, שקפץ על רימון וקרא "שמע ישראל", כפי שהעיד הקשר שלו לאחר מכן. "צום ב' באב", כך מכנה עשור את הלילה ההוא. "תאטרון האבסורד", הוא אומר.
"בלילה הראשון, התחושה בקרב החיילים הייתה של התגייסות כללית, של מלחמה צודקת. לבנון עבור הלוחמים שלי היה רק שם, אבל חשוב היה לי לטעת בהם ביטחון. הבנה שזו מלחמה לכל דבר, שזה לא מבצע. קבענו שהמפקדים הולכים ראשונים גם כשנהיה בפנים, ונכנסנו. משמונה בלילה צעדנו, ובארבע בבוקר כבר היינו בתוך הבתים. בחמש וחצי כבר אירעה ההיתקלות הראשונה. הרגנו להם שני מחבלים ואחד הצליח לרוץ. הבנתי שהצלחנו להפתיע אותם, זה חיזק אותי, כי ראיתי לוחם שלהם שזרק את הנק"ל וברח, על כל המשתמע מזה. אמרתי לעצמי 'הנה, התחיל'".
שעות ספורות לאחר מכן, בבינת ג'בל, שתכונה בשלב מאוחר יותר "בירת החיזבאללה" ("45 אלף תושבים, לא בדיוק כפר"), זיהה צלף מהכוח של הסמג"ד קליין מחבל והרג אותו ממרחק של עשרות מטרים. יום למחרת, ניסה אותו הכוח לחדור לבית גדול הנעול בשער ברזל באמצעות ירי במטולים, ולא בשימוש במטענים. המתחם היה מוקף בחומה גבוהה, מאחוריה התבצרו וצפו המחבלים שערכו תצפית על הכוח. ראשון המחבלים זוהה, וכך החל ירי רימונים מסיבי לעבר הכוח מהגדוד, שהשיב באש. תוך כדי החיפוי, החלו החיילים במבצע חילוץ שגבה את מרב הקורבנות בקרב ההוא. מבית השכן הסמוך, דימה סא"ל עשור את הלחימה לזו שהייתה במבצע "חומת מגן", בג'נין, אז היה סמג"ד של אופק בוכריס.
"גם אז היינו מבוצרים בבית", הוא יספר למשפחה השכולה מאוחר יותר. "אמרתי לקשר שלי שיירד למטה למקלט, ששם בטוח יותר. במקלט, הוא נורה וספג כדור בצדי האפוד, ונהרג.
"גם כאן ההתקדמות הייתה אטית, הלחימה בתוך כפרים", הוא אומר. "אלא שהשוני בין 'חומת מגן' למלחמה הנוכחית הוא שזו נערכה ב'פול קונטקט', יותר רחוקה מהבית. כל סוגיית החילוץ ופינוי הפצועים שבג'נין הייתה מהירה, מחדדת אותך בסיטואציה הזו.
"הייתה תחושת עליונות", הוא אומר כעת, משהוא נאלץ להתמודד עם הורים המפצירים בו להסביר להם בפירוט על הקרב שבו נהרג בנם. "אנחנו כגדוד ניצחנו, גם אם שילמנו באובדן של חברינו. חשובות הפרופורציות - באותו האירוע גם מנענו חטיפה של הרוגים שלנו, וגם הרגנו 40 מחבלים".
קשה לומר שהפרופורציות הללו מניחות את דעת ההורים, או מהוות ניסיון להניח את דעתו שלו. "תחושת הניצחון היא הרוח, ורוח הלוחמים לא נשברה, להפך, ראינו אצלם גילויי גבורה אדירים", הוא מסביר. "קלע שנכנס לעמדה בחלון ויורה 30 מחסניות ומאבד את השמיעה ולא מרפה, נשאר בכוננות עד שיחולצו כל החברים הפצועים וההרוגים שלו, זה לא דבר של מה בכך בסיטואציה של לחימה. לא עלו שאלות כמו 'מה אנחנו עושים פה?'".
כמוסת בינת ג'בל
משהסתיים שלב פינוי הפצועים, איסוף גופות ההרוגים והבקרה שלא נחטף אף חייל, איגד סא"ל עשור את כל הלוחמים בבית אחד, לשיחה. "עשינו הערכת מצב והתלבטנו אם להוציא את הגופות ביום, או להמתין לחושך. החלטנו לא לקחת סיכון ולחכות".
בשיחה ההיא, הסביר לחייליו שהתרופה הטובה ביותר היא לחימה. מאוחר יותר, כשישאלו מה "לקח", בבדיחות הדעת, יגידו המפקדים על האנרגיות הבלתי נדלות המאפיינות את המג"ד המזמר: "כמוסת בינת ג'בל", וכולם יבינו. השתיקה, המבוכה, חוסר האונים, אינם מנת חלקו.
"לא הייתה שבירת אמון. הם רצו להמשיך ולהתקדם צפונה", הוא מסביר על הלך הרוח שאפיין את הלוחמים לאחר האירוע. "פחד קיים בך תמיד, אלא שכעת הוא היה מגובה בצער. עברתי חייל חייל וחיבקתי אחד אחד. הבהרתי להם שהם לחמו כמו אריות. הם חיזקו אותי.
"אמרתי להם שמבחינתי, כל אומות העולם צופות בנו במלחמה הזו נגד הרוע, ואין ברירה אחרת מלבד ניצחון. התמודדנו עם איום החטיפה, וחשוב היה לי שיידעו כל הזמן מול איזה אויב הם עומדים. יומיים קודם לאירוע הרגנו מחבל שמצאנו בתיקו אזיקים, מה שהעיד על כוונתו לחטוף חייל. נלחמנו בבינת ג'בל מול מחבלים מאומנים של החיזבאללה. חשוב היה לי שיידעו, שתהיה שקיפות".
על האויב מנגד, שהתחמש בשש השנים בהן לחם עשור בג'נין, או התאמן בצפון, קרא תיגר, אך לא זלזל. "הרגשנו שנלחמנו מול כוח וארגון שהוא כמו צבא, עם תרגולת משלו. ארגון שמצויד ומאומן בנשק. לא הופתעתי, אבל מחבל הוא מחבל הוא מחבל. העובדה שהחיזבאללה יורה טילים ארוכי טווח על העורף מחזקת אותם, כן, אבל לא הרגשתי בשום שלב שאנחנו לא יכולים להם".
המודיעין גם הוא היה ידוע מראש, עשור מבקש להדגיש. "מי שאומר שלא", הוא טוען, "צריך לבדוק את עצמו, מה הוא למד או לא למד לפני המלחמה".
איך ממשיכים אחרי אירוע כזה? התקדמתם שלושה ימים נוספים לעומק לבנון.
"לא ביקשנו הנחות. כשגדוד מתמודד עם קרב כזה, אין אנחת רווחה של ניצחון, וגם לא שאלות קיומיות. הרגשנו כולנו שלא נגמרו המחבלים ובטח לא המלחמה".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]
מגיע למשפחות עם מחשב
כשהוא מבקר את המשפחות השכולות, הוא מגיע מצויד במחשב נייד באמצעותו הוא מסביר את השתלשלות הקרב, ביקור אחר ביקור. הוא מורה נקודה אחר נקודה באצבעו, מדגים על גבי המסך כיצד השתלשלו האירועים בקרב.
כעת הוא נדרש להתמודד עם דילמות שלא נופלות מאלו שיידרש לקחת עליהן אחריות אל מול מפקדיו, בתחקירים שיעכבו את חופשתו לפני תפקיד מפקד סיירת אגוז. "הייתי מנהל את אותו הקרב אותו הדבר", הוא מעיד, בלב שלם, כאשר הוא עומד מול הורים שכולים. הם מצדם תוהים מדוע נשלחו בניהם לקרבות מבית לבית ולא הפעילו אש מסיבית עוד יותר מהאוויר. הוא מסביר להם שגם חיל האוויר המצוין של צה"ל אינו כל יכול. "בסופו של דבר", הוא אומר, "החי"רניק צריך להילחם".
בעת לחימה, שכיחות האמירות לפיהן המפקד בודד במגדל השן, גם אם מגדל השן הוא הבית ממנו הוא מנהל את הלחימה. "בקרב ביצענו התקדמות לתוך שטח בנוי. לא הכל אתה יכול לדעת מראש. מלחמה בנויה גם מניסוי וטעייה. את הבונקרים תחת האדמה אי-אפשר היה לראות גם מצילומי אוויר.
"הקרב ההוא", מצטרד קולו, "התחיל מזיהוי חוליה בשלב הכניסה לבתים. לפי הנוהל, פתחנו באש. חשבנו שהיו שם שלושה, ופגענו בשלושה האלה. זו הייתה יציאה להסתערות, כמו כל הסתערות. בהסתערות הזו נהרגו לוחמים, מחלקת החוד נפגעה, הסמג"ד יצא לחלץ אותם ולהרוג את המחבלים ונפגע בעצמו, אלכס המ"פ הגיע עם עוד חוליה, וגם הוא נפגע".
בתוך בליל האירועים, קולו מונוטוני, אך כאשר הוא מזכיר את שמות הלוחמים, נראה לשבריר שנייה רעד בפניו.
ואתה, היכן אתה ממוקם?
"אני בהתחלה הייתי ממוקם שני בתים מהאירוע, ושיפרתי כל הזמן לזווית טובה יותר. הדשא של השכן", הוא אומר בחצי חיוך מריר. "על רועי (קליין, הסמג"ד - מ"ק) עדיין קשה לי לדבר", הוא מקדים תרופה למכה. "לא ראיתי אותו פורץ קדימה, אז שיפרתי כל פעם לבית שבו אראה אותו יותר טוב. תמיד יש הפרדה בכוחות, המג"ד והסמג"ד לא נמצאים באותה נקודה. אנחנו גם נטמעים בתוך הכוח, לא כזוג.
"אני זוכר את עצמי שומע אותו בקשר אומר 'נתקלנו' ואומר לי אישית שהוא יוצא להסתערות. עניתי לו", הוא לוחש. "נתתי פקודה: 'תהרגו אותם ותתבצרו בבתים'. זהו. בקשר שמעתי על הכוח שנפגע. מאותו הרגע עברתי בין בתים, החפ"ק ואני. ועדיין, ייקח לי עוד זמן לעכל".
אולי מה שמדגיש את התפר הדק שמבדיל בין תפקיד המג"ד בלחימה, לבין היותו לוחם ככל הלוחמים, הוא הנגישות למידע. מידע, במקרה הזה, הוא הידיעה מי לחיים ומי למוות. "אי-אפשר היה לראות עליו כלום, הוא לוח חלק, הוא לא סיפר לנו מי נפלו", יעידו הלוחמים אחר-כך.
לאחר שפורסם בתקשורת על נפילתו של הסמג"ד החלה חרושת השמועות לעשות את שלה. כאשר מתאוננים הורים על כך שקציני הנפגעים הגיעו לבשר על רוע הגזירה לאחר שכבר הגיעו המנחמים, והשמועה תפסה כנפיים, עשור מהנהנן, כמזדהה. "לבית במושב התחילו להגיע מגששי מנחמים. קולגות שלי קיבלו טלפונים מהרב החטיבתי, שנהרגתי. זה אבסורד. כשהתלבטנו אם לחכות לאור יום כדי לחלץ את הגופות החוצה, לא חשבנו על הזירה שמחוץ לקרב. אני עדיין חושב שעדיף שירוצו השמועות מאשר שהורה יקבל דיווח שגוי".
רק לא להירדם
הביקורים בבית המשפחות השכולות אינם פשוטים. נדמה שאת עיקר המאמץ הוא מפנה כעת לעמידה בגו זקוף, בכתפיים איתנות, המאפיינת אותו. לא פעם כף ידו מתהדקת על ברכיו של מי שהוא חופף לתפקיד החדש, סא"ל דוד זיני, כאשר זה עונה להורים בטון מעט תקיף. אחוות לוחמים מקבלת כאן משמעות אחרת, תמיכה, ללא סייגים. כתף אל כתף. שריר לא זע במצחו כאשר הורים מטיפים לו מוסר, לעתים מבקרים אסטרטגיות לחימה ומפזרים הצעות ייעול.
"אני האחראי היחיד למות הילד שלהם. לא החיזבאללה, לא הצבא, לא המלחמה. אני המפקד שלו. מצפים ממך שתתפרק, שתבכה, שתתמוטט, הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להבין שאתה האחראי. זה הכל".
את האחריות הוא חש גם כעת, ברכב, מחוץ ללבנון, כשהלחץ המבצעי פחת. "אני הכי פחדתי לא להיות מספיק חד, מפוקס, לא לתת לעצמי להירדם, לא פיזית - נפשית", הוא אומר. "חששתי שאתן פקודה לא נכונה, שלא אנתח את הקרקע נכון. כשאתה מתחיל לחשוב, כאן מתחילה הסכנה. אני יודע לנווט את עצמי שלא להגיע לרגע לפני הפורקן. אין מצב להתפרק כשאתה בפנים", הוא חורץ. "עבורי, אין מצב להתפרק גם בחוץ.
"כשיצאנו אתמול בפעם האחרונה, צלצלתי דבר ראשון לשרה, אלמנתו של קליין. דיבר איתי גם הרב שלו ובמהלך השיחה הוא התחיל לבכות. כשהרגשתי שאני עלול לבכות ביקשתי ממנו להפסיק את השיחה. התחיל להיות לי קשה. זה מחליש, ואין לי את הפריבילגיה להיות חלש, אז אני מפסיק להרגיש את החולשה. אני צריך לחזק את הפצועים, להכין את הלוחמים למשימה הבאה, לטעת ביטחון בחיילים שמביטים בי".
בין לבין הוא פוצח בשירת "דוד מלך ישראל". יחד עם סא"ל דוד זיני שהחליף אותו בשבוע שעבר הם מניחים את מדי ה-א' במכבסה מול דירתו, יום לפני אזכרה בהר הרצל. יחד הם משחזרים את צחוקו של קליין, מסבירים על השילוב הגרוטסקי של הצחוק, הדמע, והאבסורד בלילות בהם ערכו הערכות מצב כשהתכנסו בבתים.
לפתע פוצח האחד בצחוק משחרר והשני מצטרף, והם מפזמים שורה מלהיטי הרדיו. "פעם בטיול מ"פים-מג"דים של החטיבה, הייתה תחרות שירים. היה תיקו בינינו לבין גדוד 13, אז שלפנו את הקמע מהכובע, ומ"פ המסייעת שלנו תפס את המיקרופון והתחיל לשיר "אם תלך מי יחבק אותי ככה", ולסלסל. גם בלילות, אחרי שהלכנו שעות במטעים, היינו שרים את זה, בלבנון, בבית, בסוף הלילה, בשקט הזה הדרוך בינך לבין עצמך, מנסים להפיג אותו". אז, קיבלה השורה הזו משמעות אחרת בתכלית.
רעות לוחמים, פוסקים השניים, גבורה ואומץ לב, הם הערכים שנבחנו ועמדו במבחן המלחמה. "זה מאוד משמעותי כמפקד על כוח, כשאתה מקבל אנרגיות כאלה מהחיילים. להיות עד לרעות ולחברות שנשמרת לאורך כל משימה שהיא, במלחמה תחת אש, זה לא דבר של מה בכך. אלו דברים שאתה מבחין שיש להם נחיצות במלחמה.
"בבה"ד 1", הוא ממשיך, "צריך לזהות את האנשים שהתכונות האלו מולדות אצלם, או נרכשו ואז יש לפתח אותן. זה בסיס של המפקד שחיוני היום בשעת קרב".
התרופה היא לחימה
כמג"ד אגוז, יידרש סא"ל עשור לשקם יחידה נוספת. סיירת אגוז ספגה גם היא אבידה כבדה בנפש, כאשר במרון א-ראס נהרגו חמישה מלוחמיה. אלא שמבחינתו של עשור, "אין מילה כזו שיקום". כמי שדוגל בדוגמה אישית, ואוסר נסיעה בבגדים אזרחיים ברכבת גם לאלו מלוחמיו שזכאים לכך עם הצגת תעודת לוחם, הוא דורש פדנטיות מחיילים עד הפרטים הקטנים. קפדן, הם אומרים. נדמה שהוא מצפה שחייליו ינהגו לפי דרכיו שלו. "גדוד לא צריך שיקום", הוא אומר. "איבדנו שמונה לוחמים, כן. אחרי הקרב בבינת ג'בל נהרגו שניים נוספים, כן. חווינו מלחמה מול העיניים, כן. זה לא שאני לא מאמין בסדנאות פסיכולוגיות. הגיעו פסיכולוגים לגדוד, העבירו אותן גם מפקדי מחלקות בתוך הגדוד, אבל התרופה היא לחימה. ועובדה, מאז האירוע, שלושה שבועות שהגדוד עדיין נלחם. לא ביקשנו הפסקה, לא ביקשנו מנוחה. אנשים לא מבקשים את זה, זה לא בלקסיקון. ממשיכים קדימה".
אתה לא חושש שהאסימון ייפול ביום שאחרי, כשהאינטנסיביות הזו תיפסק?
"כשייגמרו הבלגנים, הטלפונים, אמצא זמן להיות עם עצמי, עם המחשבות על ההרוגים, הפצועים, המשפחות שלהם. גם על עצמי, שעוזב את הגדוד, את האנשים. אני ממשיך קדימה, חזק והכל, אבל משהו נצרב, חלק שהוא מת בך, חלק שנשבר בך כאן", הוא מטיח בבטנו.
"זה לא נגמר בזה שאני צועד החוצה מצומת גולני", הוא אומר. "אני הולך לשבת עם המשפחות ובמקביל לסיים את התחקירים עם עצמי. הייתה פה מלחמה שאפשר ללמוד ממנה, לימוד מעמיק, לא מרפרף, לא בלחץ. אני מתכוון לשים את עצמי לביקורת של מפקדיי, של המקבילים לי, גם של החיילים. לא מוכן להתחבא מאחורי זה שנחלנו גבורה ולא טעינו. בטוח ששגינו, ואפשר להשתפר".
http://www1.idf.il/dover/site/mainp...&docid=57380.HE
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]
_____________________________________
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
