|
מאמר - גיבוש צנחנים\דובדבן(06) 29-30 ! ! !
השעה 6וחצי בבוקר, השעון מצפצף והתחיל היום הבלתי נשכח.
אבא הקפיץ אותי לבסיס, עוקבים אחרי כל החיילים ומגיעים ליד השקם, מטר לפני יש שער ירוק גדול, שם נכנסים לאיזור הגיבוש .
מצד ימין רואים רחבה ענקית ומתמקמים עם כל החבר'ה שרק הגיעו.
בינתיים ממלאים תפסי רופא, וממתינים.
עד השעה 10 לערך לא עשינו כלום, פשוט ישבנו ולי אישית היה כאב ראש כל כך גדול מ2 אנשושים שחפרו ודנו על הנושא של אמונה ודת... בכל מקרה הגיע הזמן ולפתע מגיעים צנחנים, כן כן ההם עם הקנפי צניחה.
כולם עם העיניים בחוץ עליהם וישר מתמקדים על המפקד הראשי(כמו ראס"ר עצבני) .
הוא היה אחראי שאנחנו נקבל משמעת וסדר, הוא הסביר לנו מה מה הולך להיות ומי שלא יעמוד בכללים יעוף.
אחריו הגיע רופא צרפתי שבכל מילה שנייה שלו כולם התפוצצו מצחוק בגלל המבטא, בינתיים עד לפה התחלתי להכיר אנשים חדשים והתחברנו כולם.
בינתיים גם היה טופס של שאלון העדפות לאן אתם רוצים ללכת אם לא תעברו(מכוון לא למי שפורש)
פלס"ר שריון, עוקץ, מיתר זה מה שאני זוכר פחות או יותר.
אחרי כל המנהל והטפסים, חילקו אותנו לקבוצות.
אני הייתי בקבוצה 6, קבוצות שלא משנות כל כך רק עד ממש תחילת הגיבוש(החלק הפיזי).
הולכים לקבל מדים(היה ממש מוזר, אני? צבא? )
לא מספיק שהיה לנו חם, ולא עשינו כלום עד 12, כאב הגב , הרגליים, ושעמם לנו בטירוף..
המפקד לקח אותנו לצל(ד"א לכל אורך הגיבוש דאגו לנו מאוד עם מים וצל עקב מות החייל בגיבוש טייס, אז לא לדאוג בקשר לזה).
לבשנו את המדים, ובתאכלס לאף אחד לא היה מדים מתאימים, החגורה רק סידרה את העסק פחות או יותר..
(אין צורך להביא חגורה מהבית, מסתדרים כמו כולם.)
מפה לשם.. טפסים, ובדיקות שגרתיות לבדוק שהכל תקין לגיבוש הולכים כצוות לאכול ארוחת צהריים.
יאמיי אוכל.. ובאמת האוכל היה בסדר גמור, מי אמר שאוכל בבסיס גרוע?!
בשלב זה ידעתי לא לאכול הרבה עקב זאת שהולך להיות בקרוב ריצת ה-2000 אז הכנסתי לעצמי בעיקר פחממות, קצת ירקות ונוזלים.
יצאנו מהארוחה מסופקים וכולם עם חיוך וכיף מהאחווה שלנו כולם ביחד.
הגענו לכיוון האוהלים, ולכל קבוצה היו כמה אוהלים, באוהל שלי עברו 4-מתוך 8 שהיו , וזה הרבה יחסית למה שעברנו..
התייצבנו לכל מיני מסדרים, ובאחד מהם המפקד הסביר לנו על חשיבות המיימה(המפקד קסא)
לקח בידו מימייה והתחיל ללגום בשלמותה את כולה בלי להפסיק.
וכך ביקש מאיתנו.
30 שניות ואתם פה עם מימיות מלאות, זוז!!!
עפנו , וחזרנו, וכרגיל אני לוקח זמן... כמו בכל הגיבוש.
ושותים.. אנשים לא הצליחו לסיים, והמפקד נזף בהם, "אין דבר כזה, כל אחד מסיים ושם את המיימה מעל הראש , טיפה זה בסדר כמה טיפות ואתם הולכים לשתות מיימה חדשה ומלא".
לפתע אחד לידי התחיל להקיא, ועוד אחד.. ועוד אחד..
ופשוט היה גועל , כולם מקיאים בח' שלנו.. כמובן שהם היו צריכים ללכת ולמלא את המימיות שוב ולשתות.
אבל עברנו את זה, בכל זאת חשוב לשתות גם ככה מזיעים כל הזמן בגלל המדים והחום הרבה.
זהו נרגענו באוהלים, עד השעה 6 באוהלים.
ובסביבות השעה הזאתי, תוך 30 שניות מסדר עפים כולם לקבוצות, מאורגנים ומקריאים שמות של אנשים.
כל 50 אנשים קבוצה.
היינו 300 אנשים ככה שהיו 6 קבוצות.
אני הייתי קבוצה 4.
כל 2 קבוצות ביחד הולכים לכיוון הריצת 2000.
לאחר כמה דקות אנחנו הלכנו לכיוון הריצה..
הדופק עולה.. הלחץ מתחיל להשפיע.. ואתה רואה את המרחק.. וחושב בלב ואווו זה רחוק .
בום בלי לחשוב פעמיים יצאו הקבוצה ה3 ועכשיו תורינו..
התרכזתי והייתי מוכן לצאת, הסבירו לנו עד איפה רצים וכמה..
התחלנו!
כולם צעקות ודהירה מטורפת.
(עצה תעבדו על ריצת 2000 עם צעדים גדולים !)
הייתי בין ה10 הפותחת, ואני רואה 4 מהצוות שלי מקדימה והדבקתי אותם לכל אורך המסלול, מגיעים לנקודת ה1000 חייל צובע אותכם בצבע ואתם חוזרים חזרה.
כל המסלול לכל אורכו הוא על חול רך, לא כמו של חול ים .. כלומר חול חום כמו שאתם מכירים מהדיונות המתפורר , כזה.
רצים ורצים והרגליים כואבות, וכולם נותנים את הנשמה, זהו הגעתי לסוף, הגעתי ל10 הראשונה בתוצאה של 8:40!
וואו.. הרבה יותר קשה ממה שחשבתי..
כולנו הזענו, וכולם היו די בהלם מהמסלול, מי ידע שיהיה כל כך קשה , כולה 2000..
זהו.
סיימנו את החלק הזה..
ישבנו באוהלים קצת בחשש ובאי מודעות של איזה תוצאה טובה..
(עכשיו אחרי הגיבוש אני יודע מי שמגיע מתחת ל10 מסודר, יותר זה תלוי בקבוצה שלו, לדוגמא אם הראשון הגיע 10 אז לא ישלחו את כולם הביתה.. לפני סדרי הגעה, אבל בכללי מי שרץ, מגיע לתוצאות טובות)
ומפה לשם מסדרים קטנים של משמעת והסברים הגיע הלילה.
חושך..
המפקדים באים ומתחילים להקריא שמות.
בערך 100 איש עפו בבראור..
והיינו פשוט בהלם, כל כך הרבה אנשים עוזבים.. כל כך חבל.
נשארנו 200 בגיבוש, חצי הלכו לעשות טורנות מטבח וחצי מסדרים כל מיני דברים פה ושם.
לאחר מכן, ארוחת ערב, (בסביבות 10 וחצי -11]
אכלנו, כמו מקודם הקפדתי לא לאכול יותר מדי, בגלל השעה המוקדמת שנצטרך לקום -03:30,
והכי חשוב פחממות פחממות ופחממות.
ב11 וחצי חזרנו כל ה200 איש וחילקו אותנו לצוותים.
אני הייתי צוות 8, מספר ברזל 16(כמו היום הולדת, יש^^)
מילואמניק בא והתחיל להסביר לנו מה הולך להיות, המפקדים שלנו הסבירו לנו איך להרים אלונקה , למלא את המימיות ולערוך משמרות ללילה.. מי שלא עושה את זה עף מהגיבוש!
12 היינו במיטה, לפחות שעה עד שנרדמים עם הצחוקים והאי נעימות..
(עצה תביאו שמיכה דקה מהבית, ממש יעזור, אני קימבנטי את התיק שלי לכרית נוחה, ופשוט שמתי את היד על הראש ונרדמתי, 2 ורבע היה לי להחליף חבר, לשמירה.
שוב קמתי, הלכתי לישון.. ווואלה בקושי הצלחתי להירדם !
לא קל..
אבל בסדר, התעוררנו ב3וחצי.
אין מים במקלחות, כולם מסריח מהמדים של אתמול ומלא רפש פשוט 
4 מסדר , כולם עם עיניים עצומות, מחולקים לפי הצוותים, מקבלים תה עם עוגה, יאמיי..
ונרגעים, הקטע הבאמת המעצבן שהיינו צריכים לחכות לפחות חצי שעה עד שיבאו לקחת אותנו, ככה שעומדים כל הזמן וכואבות הרגליים רצח.
(לא לאכול יותר מפרוסת עוגה אחת, אחרת יכאב לכם הבטן\תקיאו.)
זהו, מגיע אלינו מילואימניק בודק את מספרי הברזל, כולם נמצאים ובום זזים עם הפקלים וכל הציוד , כולל כמה שקי חול עד בערך 700-800 מטרים בדרך של ריצת ה2000, כמובן שהוא רץ ומפסיק בהליכה מהירה וכולם אחריו.
עלי הרעל התחיל להשפיע, הלילה , הזיעה, הכאב הכל היה לי מושלם.
רק תביאו לי שק חול ואני מרוצה ^_^
הגענו לנקודה מסויימת, הכל חושך!
ולא לדבר על זה שאני בקושי רואה בחושך..
המפקד אומר לנו לשים את כל הציוד בצד ומתחילים בגיבוש האמיתי(החלק הפיזי).
"כל אחד לקחת שק חול ולשים על הגב.
(כל השקים גדולים וכואבים, ככה שאין יותר מדי במה להתלבט)
כל אחד עם השק שלו והמפקד אומר לנו..
"רואים את הבזנ"ט" וכמובן שאף אחד לא רואה..
"25 שניות היקפת אותנו והסתדרתם בשלשות זוזזזזז"
הגענו.. ואז "עמדתם בזמן?!"
נהיה שקט..
"מישהו לקח זמן?"
"לא המפקד"
וככה הוא ממשיך.. ואף אחד לא לוקח זמן כי אין זמן לקחת את הזמן, הכל מהר, הכל קורע.
ואז המפקד הסדיסט שלנו מחליט שכל מי שמגיע מחזיק את השק חול ששוקל 30 קילו מעל הראש גבוהה בשמים עד שכל האחרונים מגיעים .
הכאב הוא עצום אך אין זמן לחשוב על זה, מגיעים כולם ושוב "50 שניות שלוש הקפות וחזרתם לשלשיות זוז" שוב לא מגיעים בזמן ורק ה4 הראשונים נרשמים\2 ראשונים ובינתיים הוא צועק על כל השאר שאין צורך בהם, והם מיותרים וכו' לשבור אותם מנטלית.
אני הגעתי כמעט כל הפעמים ראשון, אך לקראת הסוף(רק עכשיו אני יודע שזה היה הסוף)
בגלל שהרבה פעמים נרשמתי המפקד קרא לי ואמר לי להחליף את השק עם שק שנמצא על הריצפה.
המפקד הביא לי שק כמו שלי, רק שהוא היה מפוצץץץ בחוללל ושבאמצע נמצאת אבן ענקית!
כל הזמן הזה, סבלתי קשות ונשארתי בין האמצעים, לא יכלתי פשוט להגיע להיות ראשון עם המשקל והכאב.
ידעתי שזה צריך להיפסק בקרוב, ולא וויתרתי, נתתי את הכל וחבר'ה אין מה לעשות זה כל מה שרוצים להוציא ממך בגיבוש, כולם היו עייפים וגמורים רק מי שרצה מספיק נשאר.
מכל הצוות שהוא היה כ21 אנשים נשארנו חצי.
לאחר שעה + סיימנו עם השקים, התחיל כבר האור והמפקד אומר..
"להסתדר בח' מולי, להוריד שקים"
כולם עם מבט שמח על הפנים, נגמר!!!
התחלנו לראות אור בשמים לי אישית זה נתן הרבה כוחות.
המשכנו הלאה, היה זמן לשתות ולהשתין ולמשימה הבאה.
"כולם להתייצב מול החבל בסדר של מספרי הברזל"
המשימה הבאה , זחילות בין 3 חבלים, בהתחלה אמצע וסוף - 30 מטר.
אני מאוד אהבתי את המשימה וגם פה הייתי ראשון כל המסלול חוץ מפעם אחת.
סיימנו תוך 10 זחילות כאלה, והמשכנו גם בחבלים האלה ל10 שכיבות שמיכה בחבל הראשון בחבל השני 10 כיפיפות בטן ו10 קפיצות עם הרגליים לחזה.
פה אני ורומן חבר טוב היינו ראשונים כל המסלול, והחלטנו תוך כדי שפעם הוא יהיה ראשון ופעם אני ..
כבר לא נשארנו הרבה בצוות והעניינים היו נראים לא הכי טובים הרבה פרשו וכולם עייפים ..
סיימנו.
התחלנו בשלב זה את האלונה הסוציומטרית , 30 מטר רצים , מקיפים את החתיכת קרטון וחוזרים .
אני אישית לקחתי סיבוב את האלונה סיבוב רצתי עם כולם לנוח ככה כל פעם, סיבוב מנוחה סיבוב כוח, אחרת לא יהיה יותר כוח להמשיך.. ואין ברירה, לפי דעתי מי שרוצה לעבור את הגיבוש חייב אבל חייב להרים את האלונה כמה שיותר.
בערך כ30 סיבובים וסיימנו .
המשכנו למשימה הבאה, דיון, כל אחד ממליץ על משהו נושא מסויים שהוא רוצה לספר עליו, לא אישית.
סיימנו ולמשימה הבאה, יש 3 מוטות, מוט 1 יש בפנים 3 צמיגים, גדול בינוני וקטן.
צריכים להעביר אותם למוט האחרון בלי "להתפוצץ" הם כמו מוקשים, אם מתפוצצים צריכים לסחוב את האלונה שוב , פה לא הרבה אנשים התנדבו להרים את האלונה .. לא שנשארו גם הרבה, אך בכל זאת תמיד רצתי ראשון להרים, ובכלל לא היה קל, הצלחנו במשימה .. נראה לי ^^
וממשיכים הלאה.
כל אחד ממלא שק חול, ומביא אותו ליד המפקד, פה כבר חששתי, שוב שקים?! ואוו..
אבל לא, למזלנו לוקחים את השקים וממלאים אותם למחר, לגיבוש של מחר.
יש עברנו את החלק הזה, השמש הייתה כבר בשמים, וידענו שזה לא יקח עוד הרבה זמן עד לסוף הגיבוש המעייף הזה.
שוב מסדתרים בח' ויש דיון על החוק בישראל - הוצאה להורג, אסור , מותר , למה וכו' יש לנו 3 דקות ולבסוף להגיע עם תשובה למפקד.
היה נחמד..
כולנו היינו בחלק זה שפוכים, מלאים חול מכף רגל עד ראשינו והמפקד נותן לנו 20 שניות וזוזו עם כל הציוד עליכם, והאלונקה על הכתפיים.
מתחילים ללכת הליכה מהירה, והמפקד אומר שלא מסתכלים רק על מי שמתחת לאלונקה ולא על כל המזדנבים.
מתחילים .. וכל כמה דקות\שניות מישהו צועק חילוף , באמת היה קשה.
והצוות שלי פדלעות אחד אחד, אף אחד לא מחליף היינו 6 4 מרימים ו2 מחליפים , כל השאר סתם היו מאחורה, מה שהיה ממש מעצבן וכואב.
אנשים פשוט התעלמו..
לכולם קשה, חבל שאין עזרה הדדית.
אנשים פשוט קרסו תחת האלונקה, ובלי ברירה החלפנו אותם למרות שלפני רגע אנחנו היינו מולם מקידמת האלונה.
המפקד עוד הסביר שהוא מרים את המקל ביד אי אפשר להחליף, וצריכים לרוץ להדביק אותו ורק שהוא מוריד אפשר לעשות החלפה, וכמובן שהוא חיכה לרגע שיהיה קצת פער ולא יהיה כוח ודפקנו עוד ספרינט בלי כוח.. פשוט היה כואב ומייסר.
לפתע אחרי מסע של 4 קילומטרים כערך, כל 10 מטר צעקנו חילוף, לקראת הסוף ממש לא היו כוחות ואנשים פשוט סבלו.
עזרנו ה6 אחד לשני כמה שיותר.. לא היה קל.
אבל סיימנו את המסע, הגענו לח' וכולם שמחים, מחיאות כפיים , התחבקנו , שברנו דיסטאנס עם המפקד והיה טוב.
לאחר מכן קיבלנו שוקו ולחם!
החלפנו בגדים, כי לא היו מקלחות וחיכנו לראיון האישי..
לא רציני , ממש נחמד עם 2 מילואמניקים ששואלים שאלות על החיים ועל למה אתה רוצה להגיע ליחידה הזו.
בקיצור
הכאב הוא רגעי , הגאווה היא לנצח!
הגענו 300 אנשים לגיבוש , ונשארנו בערך 80 איש מכל הצוותים.
אנחנו סיימנו את הגיבוש ב9 שהיה קצת מאוחר אבל היה טוב וטוב שהיה.
-כל מה שרשמתי פה הינו מראות אישית שלי, ולא מידע מדויק, רשמתי את מה שעבר עלי ומחשבותי מקווה שנהנתם ובהצלחה!
כמה עצות..
*** תביאו איתכם שמיכה קטנה דקה לילה, זה רק יעזור.
*** תביאו 2 בקבוקי מים גדולים של מי עדן להשאיר לכם ברגעי שאתם צמאים ואתם תהיו צמאים כל כך.
*** תביאו כמה ממתקים , שיהיה איתכם זה רק יעזור.
*** יש חשיבות גדולה לעניין שלא מוותרים, כל הזמן מסתכלים עליכם מהצד, אפילו שקשה לא לעצור ולתת הכל, הם יודעים מה עובר עליכם והם יודעים מה הם מחפשים , אם תוותרו לעצמכם הם ידעו!
*** בשקים , תנסו להיות כל הזמן בשורה הראשונה שתדפקו ספרינט ותנסו לעבור את כל השאר
*** בזחילות תזרקו את עצמכם כל זחילה קדימה ותתפסו פשוט באדמה ככה תתקדמו יותר מהר, ובלי פחד על הגוף, זה רק קצת חול ואבנים.
*** סתמו את הפה כמה שיותר, רק דברו בזמנים, כן לא , הצלחנו ולא הצלנו והרבה כן המפקד .
*** חשוב לדבר בדיונים אך אל תתחילו לדבר שטויות הם יקברו אותכם..
*** תמיד תזכרו, אלונקה = כרטיס שלכם להגיע ליחידה, הם רואים בזה רוח התנדבותית להתאמץ יותר!
*** לא לוותר במסע, לכולם קשה, לכולם הכתפיים מדממות וכואב, לעזור אחד לשני , כבוד ומאמץ , זה הגיבוש בעצם.
*** והכי חשוב תהיה עצמך ותדע שאין גבול למה שאתה מסוגל, אם אתה מאמין שתעבור שום דבר לא יעצור בעדך, לא המפקדים ולא השק חול שצוחק עליך! ^_^
היה כיף, אני נהנתי מכל רגע, נכון קשה.. אך זה שווה את זה, כל הגיבוש הזה הוא מסע מדהים עם אנשים מדהימים שלא ישכח..
נדע בקרוב את התשובה, ואני מקווה לטובה, גם אם לא.. היה אחלה מסע 
תאמין בעצמך ודרך סלולה. |
ראשי
צ'אט
31-08-2006, 01:29
מצב כלאיים
