23-01-2005, 19:32
|
יגיל הנקין. ד"ר להיסטוריה צבאית, חוקר במחלקת היסטוריה של צה"ל
|
|
חבר מתאריך: 16.02.04
הודעות: 5,565
|
|
דומני שיש פה שאלה קבועה,
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי מוטומבו שמתחילה ב "דיון במימד אחר - אסטרטגיה לאומית בראיה כלכלית חברתית"
של סיכון לעומת סבירות. וכיוון שאין משוואה ברורה שאומרת כמה אפשר להשקיע בסיכון קלוש אבל שאם יתממש יהיה איום ונורא, לעומת סיכון סביר יותר אך פחות מסוכן, די קשה לחשב. אמנם יש דברים שאפשר לחסוך בביטחון, אבל מאוד קשה לומר ש"אין הרבה סיכוי לאיום מצד האיראנים, בואו נשקיע בדברים אחרים", כי תמיד יש להביא בחשבון את השאלה מה קורה אם בכל-זאת יש איום.
כמו-כן, כפי שמרדכי בראון איבחן מזמן, ההרתעה שלנו היא בעיקר כלפי עצמנו. מדינת ישראל יוצאת למלחמה כשהיא מרגישה שההרתעה שלה נשחקה מדי (קדש, ששת הימים), גם אם בפועל לצד השני לא היו כוונות התקפיות מיידיות. לעומת זאת, במלחמת יוה"כ, ההרתעה הישראלית לא עבדה (תמיד צריך לשאול את הצד השני אם הוא מורתע, ולא תמיד אפשר לדעת את זה), אבל ישראל, בטרם המלחמה, הייתה משוכנעת שהיא כן (אחת הסיבות להתעלמות מהסימנים המקדימים). הרתעה באופן עקרוני היא מושג בעייתי, כי אלא אם כן הצד השני עובד באותו רציונל כמוך, אין לדעת אם הוא מורתע בכלל.
ולכן, כוחות שנבנים לצורך הרתעה, אינם שווים מספיק אלא אם כן הם מלווים ביכולת לחימה שתאפשר התמודדות גם במצב בו ההרתעה נכשלת.
ולגבי יכולות החמ"מ, כבר ציינתי שאני מקטני האמונה. ודומני שמערכת קוסובו הוכיחה שבצדק.
|