 |
25-08-2006, 20:28
|
 |
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
מסעותיי בארץ חיזבאללה
הימים הארוכים של הלחימה בכפרים, הלחץ בין היתקלות לנ"ט, ניהול הקרבות ופינוי הפצועים תחת אש. תריסר מונולוגים של לוחמים
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]
מאת נעמה פרי ומאיה קרני, כתבות 'במחנה'
סמל אריאל בארבי
לוחם בפלוגה המבצעית, גדוד 101
"באחד הימים בכפר א-טייבה, יצאנו חוליית פיקוד לעבר הבית שהמג"ד שהה בו. תוך כדי תנועה נפתחה עלינו אש כבדה. אריק, המ"פ והצמד שלי, צעק שנתקלנו. אחרי זמן לא רב, הוא גם נפגע ברגל, תוך כדי שהוא נותן את מיקום הירי. הוא צעק לי שהכל בסדר. זו הייתה הרגשה קשה לדעת שהמפקד שלך - והצמד שלך - נפגע. כחלק מצמד זה בום כזה, לדעת שאתה הבא בתור.
"מהר מאוד הוא שיפר עמדה לאחור, ואני הייתי צריך למצוא מחסה אחר. הסתתרתי מאחורי טרסת אבנים חשופה. אנחנו היינו יחסית בוואדי, כך שהירי עלינו נעשה מלמעלה. אריק שכב עשרה מטרים ממני וחילצו אותו תוך שתי דקות. החילוץ שלי היה מורכב יותר כי הייתי רחוק יותר. המרחק ביני לבין אריק היה מלא ירי. הכדורים עברו ממש מעליי. הייתי בקשר עין עם צוות סמוך, והקשר היה עליי. לא יכולתי לעשות הרבה. חשבתי שאני רוצה לחיות. הנ"טים לא הפסיקו ליפול, ואני חשבתי כל הזמן: 'הטיל הזה פספס אותי, אבל הבא יפגע בי. עוד אחד וזה נגמר'.
"בקשר העבירו לי פקודה לשפר אל רכב שהיה מימיני, ומשם לנקודה נוספת. הפקודה הייתה בעצם לרוץ תחת אש למחסה אחר. ידעתי שמה שאומרים לי אני עושה ולא מתווכח. ידעתי שהסיכון של ריצה של 120 מטר תחת אש שווה על פני להישאר שם. איך שבאתי לשפר לרכב מימיני, הוא חטף עוד נ"ט. חשבתי שאני מת, כי הכל היה מלא עשן. מיד כשהבנתי שאני בסדר נתנו לי אות לרוץ. היה לי יעד אחד - להגיע בשלום. לא יכולתי לחשוב שבגלל טעות שלי יצטרכו לשלוח חילוץ ועוד מישהו ייפצע. פשוט רצתי. הגעתי לבית ונשכבתי שתי דקות להסדיר נשימה. משם המשכנו בלחימה".
סג"ם מעוז שבתאי
מ"מ פטרול, גדוד 51
"ביום ראשון נכנסנו פנימה, דרך אביבים, לכיוון בינת ג'בל. זה היה אחרי המון הפצצות על העיירה, אבל עדיין נשארו כמה בתים עומדים, בין כל ההריסות. הרגישו באוויר שמשהו עומד לקרות. ביומיים הראשונים פשוט נכנסנו להם לבתים, כל מחלקה התמקמה בבית. ביום שלישי קיבלנו רצף פקודות, להתארגן לקיפול, ואז הודעה על הארכת הפעולה ב-48 שעות, שלאחריה קיבלנו פקודה ללכת יותר לעומק, לכיוון צפון.
"בלילה של רביעי התחלנו ללכת. ההפגזות המשיכו כל הזמן. בהתחלה זה מבהיל, אחר-כך מתרגלים. נכנסנו לבתים, בקלות יחסית, וטיהרנו את הבית מהר. מחלקות אחרות קצת הסתבכו עם הדלתות הנעולות. אחר-כך התחיל כל הבלגן. אחד מהחוד זיהה מחבל ונתן עליו צרור. שמענו שיש ירי, ואז הבנו שככה מלחמה נראית - יורים עליך, ואתה יורה בחזרה.
"גם בדרך פנימה חטפנו אש, והורדנו מחבלים כבר שם. הירי לא היה חדש, אבל אופי הלחימה היה אחר. שמענו בקשר שנפתחה אש. המחלקה של החוד יצאה לכיוון הירי, וחלק מהמחלקה שלי יצא לכיוון אחד הבתים שחשבנו שממנו יוצאת אש. ירינו עליו, ואז הבנו שהוא לא מסכן אותנו.
"המשכנו למטע זיתים והבנו ששם מתנהל הקרב. בלב המטע עמדה חומה וחלק מהחיילים עמדו צמודים אליה ונתנו אש. חלק שכבו פצועים על הקרקע. אנשים נתנו אש לכל כיוון, זרקו רימונים. אנשים משכו פצועים החוצה. שאלתי את אחד החיילים מאיפה מגיעה האש והצטרפתי. אחרי 20 דקות התחלנו לעסוק בפינוי. הכדורים שרקו כל הזמן מעל הראש. רצנו הלוך ושוב, מפנים פצועים קריטיים לבתים ולכיוון הפרמדיקים. אחד החיילים שלי, חגי, חטף רסיס ביד וכדור ברגל. שמתי לו תחבושת והוא המשיך לחפות עלינו.
"אחר-כך חטפתי כדור בראש. שלפתי את התחבושת האישית והצמדתי למקום הפגיעה שהדם לא יתיז מהר. אחד המכים, יוני, קשר לי אותה. עמדתי עוד כמה שניות, מתקדם לעבר פצוע, אבל אז התחלתי לראות מטושטש, כפול שמונה, ואז חושך. יוני גרר אותי מאחורי חומה קטנה. חשבתי על החיילים שלי. איך אני שוכב פה והם נלחמים באומץ. כמה שאני גאה בהם".
סמל יובל מילר
מט"ק פלוגה א', גדוד 53
"ירדנו עם הטנקים מאחד הצירים באזור העיירה קונין, כפר גדול יחסית, שנמצא בעצם על אחת הצלעות של הוואדי. כשמגיעים למטה לכיוון הוואדי, מביטים שמאלה וכל הכפר נגלה לפניך. כשהמ"מ הביט שמאלה, התחיל ירי נ"ט מסיבי לעברנו. פתאום הפגיזו לי נ"ט בין הזחלים, ירו עליי עם מקלעים על הטנק. אני מסתכל הצדה ורואה טנק שחטף נ"ט וממשיך לעבוד. אתה לא מבין עד הסוף, אבל רואה משהו מתקרב אליך במהירות מטורפת, עם רשף כזה, משאיר סילון.
"אתה לא מספיק לקלוט מה זה, וזה פוגע ישר. יש פיצוץ ואתה מבין - 'נ"ט. הרגע עבר מעליי נ"ט'. לפני שנכנסנו המ"פ שלי אמר לי - 'יובל, אתה יודע איך זה מרגיש כשנ"ט עובר לך מעל הראש?' עניתי שאין לי מושג. גם בפנים אתה לא מצליח לעכל מה קורה. אתה מסתכל למעלה ורק כשזה עובר מעליך אתה מבין שפספסו אותך בסנטימטר.
"זיהיתי מקור, איש שעמד במרפסת, בבית יחסית רחוק, מימין לטנק. זיהיתי ויריתי בו עם התת-מקלע. זיהיתי שלושה נוספים. יריתי פגז והם נעלמו. הנחתי שהם לא ייצאו מזה. הצלחתי לראות מה הם לבשו: חולצות שחורות, מסיכה על הפנים, מכנסיים צבאיים. כל הכוחות שלנו מסביב צועקים: 'אש, אש, אש!', והדבר היחיד שעובר לי בראש זה שעוד רגע יגיע עוד אחד. אם אני לא הורג את האיש שמשלח את הטיל הזה, הוא הורג את החברים שלי.
"עקפנו את הכפר. עלינו על שלוחה שכפר אחד ממוקם עליה והמשכנו הלאה. אין נפילת אדרנלין, כי אתה יודע שאו-טו-טו עלול להגיע נ"ט יותר חמור. אז אני ממקד את המחשבות. אני יודע, הם נמצאים בכל מקום. כל אחד מקבל גזרה לסרוק בטנק, ואתה יוצא מתוך נקודת הנחה שהחבר'ה שלך ערניים כמוך. כשיצאנו, רק חשבתי כמה אני שמח שהחזרתי חיילים שלי הביתה, ביניהם גם מפקד הדי-9 שנפצע.
"באחת ההיתקלויות הדי-9 שלהם עלה על מטען, ושניים נפצעו. המ"פ, גלעד, ספג רסיסים בגב ונכנס להלם. אנחנו נקראנו להחזיר אותם ארצה. עשינו חילוץ מהיר, הכנסנו את הנשק שלו לטנק, ובאותם רגעים אני זוכר את עצמי מסתכל לו בעיניים ואומר: 'גלעד, אני מבטיח שאני מחזיר אותך הביתה. אתה חוזר לארץ'. היינו עמוק מאוד בפנים, בערך 12 קילומטר בעומק לבנון. בדרך הביתה דיברתי איתו, הנחתי לו אלונקה מתקפלת מתחת לראש, כדי שתרכך את המגע עם דופן הטנק.
"קיבלתי בקשר הודעה שאחד הטנקים בפלוגה מקבילה נפגע, ליד אחד הכפרים בעומק. אתה שומע על טנק שנפגע וישר עולות לך התמונות של החברים שלך בתוכו. פלאשבקים של חבר טוב שלך שישן מתחתיך באימון המתקדם. עכשיו הוא איננו. אין זמן לעצור, לנתח, להבין. פגזים באוויר כל הזמן. פיצוצים ברקע. הפלוגה שלהם ניסתה לשפר אחורה, וספגה אש מסיבית. ראיתי את הטנק שישבו בו עדיין משפר כשעברנו שם, פטריית עשן מיתמרת מעליו. הטנק שלי, לעומת זאת, בסדר כרגע. מאז שיצאנו אנחנו עמלים על הטיפול בו. הטנק הזה חוטף, ויודע להמשיך להילחם. כאילו שום דבר לא מפיל אותו. אפשר לומר שאני שואב ממנו השראה".
רב"ט עמרי דנינו
לוחם בגדוד הנדסה המחץ
"נכנסנו רגלית לפני כשבוע לכפר מיס אל-ג'בל. הכניסה הייתה כמובן בלילה. עברנו דרך שדה מוקשים, ואז הגענו לשדה קוצים ענק. ההליכה הייתה רק שעה אבל מסובכת בגלל הסבך. היה ריח של שריפה באוויר ואדמה חרוכה. ערימה של אפר שהיתמר מעליה עשן. צריך ללכת בזהירות כי בצד הדרך יש מוקשים מסומנים.
"הגענו לכפר וזיהינו לכאורה את הבית. בסופו של דבר התברר שהיינו אמורים להגיע לבית אחר. זיהינו דמויות שהולכות במרחק כמה מטרים מאיתנו, ואז התחיל לחץ. הדמויות הסתובבו עם הקנים מופנים אלינו, אבל אז התברר שמדובר בכוחות צה"ל. הגענו לבית שאליו היינו אמורים להגיע במקור, ואז אחד החיילים ניסה לפרוץ את הדלת ונפגע מרסיס. ישנו בבית לילה אחד. למחרת כבר הכנו את כל חומרי הנפץ בתוך הבית. הודיעו לנו שיש איום נ"ט על הבית, וזה היה מלחיץ. אתה פשוט לא יודע מתי זה יבוא לך. ביקשו מכולם להגיע לחדרים פנימיים ולעלות על שכפ"צים וקסדות, ויצאנו מהבית. בסוף ירו את הנ"ט, אבל הוא פספס, ופגע בחצר של הבית מאחורינו. יצאנו כל הכוחות, הגענו לשטח של הפומות והדי-9, ואז הפעלנו את המטענים של הבית דרך הפומ"ה, פשוט השמדנו את הבית. אתה שומע את המג"ד יורד בקשר עם השניות, ואתה רואה את האור ושומע את הבום, והכל מלא עשן. הכל אפור לכמה שניות. הגדוד הוריד שלושה בתים בכפר, אבל אז היה שינוי במשימה, חזרנו חזרה לישראל ושעה אחרי שעזבנו הבנו שהייתה היתקלות של הנחלוואים עם החיזבאללה, בדיוק איפה שהיינו".
רב"ט אור חיימוביץ'
לוחם בפלוגת מסלול, גדוד 932
"התחלנו להתקדם לעבר הכפר קנטרה. במשך היום אין שום תנועה, טיפה טילי נ"ט ומסוקים של חיל האוויר. בלילה זו עיר האורות - מתחילה פעילות של כולם. הכפרים היו נטושים לחלוטין. אנחנו נכנסנו לכפר שהודיעו לתושבים לעזוב, כך שכל מי שנמצא שם הוא על תקן מחבל. כל פלוגה נכנסה בתורה מכיוון אחר. עלינו על ציר שגילו שיש בו מטען צד. הגענו למרכז הכפר, ליד המסגד. הסתובבנו בבית והחלטנו לפרוץ בפריצה קרה - כלומר לשבור את המנעול ולא להשתמש במטען.
"אני הלכתי ראשון עם המ"מ והקשרים של המ"פ והסמג"ד. היינו 12 אנשים. תמיד צחקו על התפקיד שלי, בחבר'ה, שמי שממלא את תפקיד הקשר ייהרג ראשון, כי הוא הכי קרוב לדלת. אני והמ"מ היינו אמורים להיכנס ראשונים, והמ"פ והקשר שלו מאחורינו, מחפים. הסמג"ד פתח את הדלת ואז היה פיצוץ של מטען שחובר לדלת ועם הפתיחה הופעל. כשזה קרה לא הייתי מרוכז. הייתי עייף וממורמר על כך שנכנסים מהדלת הקדמית ולא מהאחורית. הנחתי שרוב הסיכויים שאם יש מישהו בבית, הוא יפגע קודם כל בכניסה הראשית. ואם כבר נכנסים מהראשית, אז למה לא משתמשים במטען. היה לנו מטען אבל החליטו שלא להשתמש בו. כששאלתי, אמרו לי שאי-אפשר לבזבז לבנת חבלה על כל בית. שתקתי. הנחתי שהם יודעים מה הם עושים, לי עוד אין תשעה חודשים בצבא, ואלה אנשים שמתעסקים עם דילמות כאלה למעלה מעשר שנים.
"כשהסמג"ד פתח את הדלת, בדיוק הסתובבתי למרפסת שבה המתינו כל שאר הקשרים, ואז אירע הפיצוץ. ראיתי המון כתום, הרגשתי כאב צורם באוזניים, ואת הכתפיים שלי כבדות, כאילו מישהו מושך אותם מאחורה. זה עניין של שלוש שניות, אתה לא מספיק לקלוט מה קורה. עפתי ארבעה מטרים אחורה, מההדף. נפלתי על חומה, כשהמחבל התחיל לירות מבפנים, אז הפלתי את עצמי אל מתחת לחומה כדי לא להיות חשוף. הבנתי שספגתי רסיס ברגל. הסמג"ד עף למרחק יותר גדול, וחטף רסיסים בידיים. למ"פ שלי עף הנשק, והוא ספג רסיסים בפנים. תוך כדי, יש חילופי אש כבדים, המחבל יורה עלינו, ואני מתמקד וממשיך לירות לכיוונו מעבר לחומה. תוך רבע שעה הגיע מ"פ אחר לחפות, ופינו אותי בטנק עד לגבול".
סמל יוסי בבאי, סמל דוד פורמן ורב"ט בן נצר
לוחמים בפלוגה מבצעית ב', גדוד 13
"בעשר בלילה יצאנו ממטולה, והתחלנו לצעוד לתוך השטח האדום, ללבנון. כל הזמן היה מטח קטיושות קטלני. אר-פי-ג'י ונ"טים נפלו עלינו כל הזמן, בלי הפסקה. דברים התעופפו לנו בלי הפסקה מעל הראש. ההליכה הייתה ארוכה, וסחבנו הרבה ציוד. אתה מרגיש איך הגב שלך נשבר לאט-לאט.
"החושך היה מוחלט. עם אור ראשון נכנסנו לכפר מרכאבה והתפרסנו בשטח. המחלקה שלנו התבצרה באחד הבתים, וכל אחד תפס עמדה ליד אחד החלונות. בגלל שעלה הבוקר, ובגלל הפחד, רצינו להניח תפילין. הקציבו לנו מקום ממוגן לעניין, איפה שהכי פחות מסוכן, בגלל שהיינו כמות די גדולה של חיילים. התקבצנו לתפילה, והתחלנו לכרוך את התפילין. כל הזמן שמענו יריות מסביב, ומטוסים שלנו חגים לנו מעל הראש. אנחנו מתפללים וסופרים תוך כדי שניות שאנחנו חיים. כל נפילה ששומעים אתה יודע שהטיל מכוון אליך, ומודה לאלוהים שלא התפרקת לאלף חתיכות. איך שאנחנו מתחילים לגלגל את התפילין בחזרה הודיעו שיש התרעת הפגזה על הבית. בהתחלה התחילו לזרוק טילים על בית אחר, ואז המ"מ נכנס לחדר והעיף את כולנו החוצה. איך שהאחרון סיים להוריד את התפילין וסגר את הדלת, נפל פגז והוריד את הבית. זה היה כמו נס. הדלת נסגרה והקומה הזו פשוט נמחקה".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]
רב"ט תום נעמן
לוחם בגדוד 101
"היינו בכפר עייטא א-שעב, בערך לפני שבועיים. מבחינתי, זה היה הרגע הראשון שבו יצא לי לראות קרב אמיתי כל-כך, מקרוב, בזמן אמת. הייתי בתצפית באחד החלונות בבית בכפר, ונורו לעברנו שלושה סאגרים. בשניים הראשונים פשוט נצמדתי למטה, מיד אחרי ששמעתי את השריקה. חבר שלי שהיה בחדר השני דיווח שהוא רואה טנק בוער. את השלישי ראיתי כבר עובר לי ממש מול העיניים, כמה מטרים ממני, טיל ירוק צהבהב כזה. מאוחר יותר נודע לי שכל צוות הטנק נפגע.
"בהמשך אותו הלילה חוליה של חיזבאללה סגרה על הבית שבו שהינו בערך 15 חיילים. שמענו יריות של קלצ'ניקוב, וזיהינו מיד כי יש לו רעש מיוחד, צליל מצחיק כזה. עיבינו עמדות. בכל עמדה עמדו שלושה חיילים במקום אחד. הקלעים דיווחו שהם מזהים תנועה מכמה כיוונים. נתנו שם מכת אש לא נורמלית, כל אחד פירק איזה שלוש מחסניות. זרקנו רימונים וחיסלנו שני מחבלים.
"את היציאה מלבנון אני זוכר במיוחד. סחבנו אלונקות עם פצועים, העברנו אותם לטנקים. השעה הייתה בערך שש וחצי בבוקר. הייתה שמש נעימה. משום מה, באותו לילה היה קר. כל הדרך סחבתי תיק גדול על הגב ובדיוק מישהו החליף איתי. העול הפיזי ירד ממני, ואז התחלנו לעבור את הפרדסים שממש על הגבול. כל העצים היו מלאים בתפוחים ואפרסקים בשלים, נוטפים. כל אחד לקח אפרסק, ודיברתי עם מילואימניק שהלך לידי, שסיפר לי על האישה והילדים בבית. הכל התחלף לירוק, אחרי כל הצהוב והיבש שיש בלבנון. ידענו שהגענו הביתה".
סמ"ר אלדד כהן
סמל מחלקה בפלוגת מסלול, גדוד 101
"לעייטא א-שעב הגענו באמצע הלילה, ביום שישי. אמנם היה חושך, אבל היה אפשר להבחין שהכל פורח וירוק. באמצע היום התחילה לחימה כבדה. זיהינו מקורות ירי והתחלנו לירות בנקודות חשופות. קצת אחר-כך התחלנו לחטוף נ"ט. התמקמנו 20 חבר'ה יחד עם המ"מ בבית גדול בבנייה. הבית היה יחסית במרכז הכפר, ולכן הוא היה יותר חשוף לירי מכל כיוון.
"את הנ"ט הראשון חטפנו עשר דקות אחרי שנכנסנו, כי נכנסנו באור יום לבית, וזיהו אותנו. אתה שומע ארטילריה מכל כיוון, זה עובר מעליך, ירי נק"ל ממשיך תוך כדי. אני עמדתי בכניסה לבית יחד עם עוד חייל. עדי כהן, שהיה בקומה למעלה, חטף נ"ט ישירות לחלון שלו. האינסטינקט הראשון שלי היה לא לרוץ למעלה אלא להישאר ולעמוד בעמדה. חטפתי רסיס קל ביד. חשבתי שזה פצע רציני, נכנסתי לתוך הבית לקבל טיפול, והוחלפתי בשומר אחר. התברר שמדובר בפצע פשוט.
"במשך כל הזמן ניסו להוריד את הבית. הפינוי של הפצועים לקח 50 דקות. חיכינו שהטנק ייתן אש, על מנת להוציא את הפצועים, והמשכנו לתת ירי נק"ל מהחלונות. במשך 20 דקות במהלך הקרב היה רק ירי שלנו. עדי נהרג במקום. לא היה מה לטפל בו אפילו. נכנסנו בזחילה המ"מ, החופ"ל ואני וכל החדר היה הרוס".
רב"ט אסף אופק
לוחם פלוגת מסלול, גדוד 13
"בערב שבת יצאנו בעשר בלילה ממטולה. הכל היה נטוש. הלכנו ברחובות בשיירה שכללה את הגדוד שלנו וכוחות הנדסה ומדי פעם ראינו אנשים יושבים בבתי-קפה שעודדו אותנו. זה נתן לנו המון כוח. עברנו את מטעי התפוחים שבסמוך לגבול. זה מצחיק: כשעוברים את הגדר בכלל לא מרגישים במשהו שונה. כל הזמן ראינו פיצוצים. השמים היו מוארים לרגע, ואז כבו.
"הגענו לכפר בפסגה בערך בחמש בבוקר. היינו אמורים להתמקם בבית בעומק הכפר, אבל בגלל שכבר עלה האור, החלטנו להתמקם בבית קרוב יותר. ריסקנו את הדלת בגרזן וטיהרנו את הבית. כלומר, בדקנו שהוא ריק מאנשים. ראינו שהם הספיקו לקחת הכל, לא הייתה טלוויזיה, הבית היה יחסית ריק. שמרנו שני חיילים למעלה ושניים למטה.
"בערך בארבע בצהריים התחיל האירוע. בדיוק עליתי מהשמירה. נשכבתי על הרצפה, כי אסור לעמוד כדי לא לחשוף את הכוח. כשהשינה התחילה ליפול עליי, שמעתי יריות. הבנתי שיורים לתוך הבית. ראיתי צרורות עפים דרך החלון, וחורים נוצרו בווילונות. כולם שמו קסדות, כל אחד תפס מחסה. החיילים שלמטה נלחצו והתחילו להשיב באש. בשלב הזה עוד לא הבנו שמדובר בירי כוחותינו על כוחותינו. רק מאוחר יותר התברר לנו שהכוחות שליד הבית ירו עלינו, כי הם לא ידעו שהתמקמנו בבית הזה שלא לפי התוכנית. המ"פ שלנו הפסיק אותם, ומזל, אחרת הטנק שליד הבית היה נותן בנו פגז. הכל נגמר די מהר, אבל בראייה לאחור - זה נראה לי כמו נצח".
רב"ט ניר טל
לוחם בגדוד הנדסה המחץ
"בפעם השנייה שנכנסנו עם הכלים ללבנון, באנו למבצע של יומיים. נסענו כל הלילה. השטח היה קשה, מלא בהמון סלעים, ואני בתור נהג פומ"ה הרגשתי את זה במיוחד. זה היה מחזה מדהים: שיירה ענקית של פומות נכנסת אל כפר לבנוני באמצע הלילה. כשנכנסו אל אחד הכפרים היה אפשר לראות שהתנהלה בו לחימה לא מזמן: הכל היה שרוף, האדמה חרוכה לגמרי, העשן מיתמר מכל כיוון.
"החנינו את הכלים ונכנסנו לתוך אחד הבתים. חלק שמרו וחלק ישנו. ביום משתדלים לא להילחם. כל כמה דקות נשמע פיצוץ. שמחנו כי אלו היו בעיקר יציאות שלנו. בשלב מסוים קיבלנו פקודה לפתוח צירים. נכנסנו עם הפומות והדי-9 אל השטח, כשחלק בחוד, מקדימה, וחלק מאחורה. אני הייתי מאחור. כמה דקות אחר-כך שמענו בקשר שהכוח הקדמי נתקל. זה היה מצב ממש בלתי נסבל: אני שומע את המ"פ צועק בקשר שיורים עליהם, שומע רק יציאות שלהם, ולא שלנו. בדרך כלל די שמח להיות בתוך הפומ"ה, למרות שצפוף ומסריח, אבל היה לחץ. כל-כך רציתי להיות בחוד ברגעים האלה. לא יכולנו לירות מחשש לדו"צים. בשלב מסוים הם הצליחו, איכשהו, להיחלץ החוצה".
סגן אמיר בן-דוד
מ"מ בפלחו"ד, גדוד 101
"התחלנו במרון א-ראס, ומשם התקדמנו לכיוון בינת ג'בל. במרון א-ראס היה יחסית שקט, ובבינת ג'בל חיכתה לנו היתקלות. את כל הדרך הלכנו ברגל. מבחינת שטח זו הליכה קשה, הכל סבוך. מבחינת מרחק, היו לנו הליכות קשות יותר. בבינת ג'בל היינו כמה ימים. נכנסנו לבית יפה, בית של עשירים. ישבנו שם מחלקת חוד ופטרול. במלחמה יש הרבה זמן של המתנה. חלק מהחיילים ישנו, חלק תפסו עמדות, במטרה לנסות לזהות ולהוריד.
"היינו בשקט מוחלט. ידענו שאם מזהים אותנו מתחיל הבלגן של האר-פי-ג'י והסאגרים. בשלב מסוים התחיל לעברנו ירי נ"ט. זיהינו את המקורות מהר וירינו חזרה. באור יום היה קשה לנו לפגוע, אבל בלילה הייתה לנו עליונות של ממש בגלל כל מכשירי ראיית הלילה שלנו. מבחינתנו זה היה האירוע הכי מוצלח - הורדנו להם 26 מחבלים והם לא הורידו אפילו אחד.
"משם המשכנו לכפר עייטא א-שעב, שם היה קצת יותר קשה. 'התבחבשנו' בדרך, ונכנסו באור יום. הגענו לבית נמוך, מה שגרם לנו להיות יותר נשלטים, עם פחות אפשרות אש ותצפית. כולנו נדחסנו בקומה אחת. היה שם בלגן שלם. בדרך מבית לבית חייל שלי, הצמד שלי, קיבל רסיס בראש. אני ממש זוכר אותו נופל. פשוט זרקתי אותו אל תוך הבית כמה שיותר מהר. ירו עלינו וסגרו עלינו מכל הכיוונים. צוות של יעל שהיה בבית לידנו נפגעו ונסוגו. הם השאירו את כל הציוד שלהם בתוך הבית. זה היה מדהים: החיילים נפצעו, נכנסו לחדר לקבל טיפול ויצאו החוצה להמשיך להילחם ולירות. כמו אריות הם נלחמו שם. בסוף הורדנו להם שמונה מחבלים".
סמ"ר (מיל') ליאור ניר
לוחם בחטיבת המילואים כרמלי
"את הכניסה הראשונה ללבנון דחו ב-24 שעות. אי-הוודאות הייתה מטורפת. אף אחד לא ידע שום דבר. בערך בשלוש בצהריים התחלנו להרגיש את המתח, שמשהו מתחיל להתבשל. עלינו לשומרה, ומשם נכנסנו ללבנון. היו בינינו כאלו שנכנסו בעבר וכאלה שלא. אני לא. החבר'ה מהמחזור שלי קוראים לעצמם חיות שטחים. טחנו כל עיר אפשרית באיו"ש. אבל פה זה שונה, מדובר בשטחים פתוחים. היה ברור לנו שהקרב יהיה אחר.
"התחלנו לנוע לכיוון עייטא א-שעב. הסבירו לנו שהמטרה שלנו זה להרחיק את חוליית המחבלים מהכפר. אנשים היו בסטרס מטורף. סטרס שמיוחד למילואימניקים. דקה אחרי שנכנסו התחיל מטח מטורף של חיל האוויר שלנו. אף אחד לא אומר לך שהולך להיות מטח עכשיו. זו הייתה הקבלת פנים שלנו. אתה שומע את הטיל כשהוא חותך את האוויר. זה היה כמו יום העצמאות של 50 ערים ביחד.
"נכנסו ביום לא טוב, הירח היה לבן לחלוטין. הגענו לבית הראשון וראינו שהזכוכיות מופגזות. הבנו שהוא כנראה נקי ממחבלים וקצת נרגענו. המטרה הסופית הייתה להגיע לכיוון הקסבה, והתחלנו להתקדם לעברה. זו הייתה ההליכה הכי מבצעית שהייתה לי בחיים, מה שהפך את הכל ליותר קשה. כל הזמן היו עיכובים בדרך, והאור התחיל לעלות. בסוף הוחלט שנחזור לבית הראשון, מה שהיה מאוד מתסכל.
"חזרנו לבית הראשון ואני ועוד כמה חיילים פתחנו תצפית. חיפשנו מרחבים מוגנים. אני וכמה חברים החלטנו שחדר השינה הוא מרחב מוגן מספיק. נצמדנו לדופן שקרובה לקירות הפנימיים. לא ליד חלון. עברה שעה וחצי והתחלנו לשמוע נפילות שהלכו והתקרבו. קיבלנו בקשר הודעה שזיהו אותנו. כולם עלו על אפודים וקסדות. חמש דקות אחרי שהכל התחיל, נפל פצמ"ר במרפסת של חדר השינה. שני מטרים מאיתנו. אחד שישב הכי קרוב לחלון קיבל את כל הזכוכיות בפנים. כולם היו בפאניקה היסטרית. התחלנו לתת נקודות. אחרי שעה העלימו את כולם".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]
_____________________________________
|
|
ראשי
צ'אט
אתה קורא ולא מאמין, אין שם אחד שמספר על משהו שדומה להתנהלות נכונה :
מצב כלאיים
