הם חזרו ממלחמת לבנון השנייה שבורים ומושפלים. חיילי המילואים מצאו עצמם בשטח בלי אוכל ומים, על סף עילפון, בוזזים בתים של מקומיים. הם גם מספרים על כשלים לוגיסטיים שרק במזל לא עלו בחיי אדם ועל ציוד צבאי שהגיע מאוחר מדי ונשאר בשטח האויב. ובסוף כל זה "לא השגנו את המטרה שלשמה נהרגו החברים שלנו", הם מסכמים
מורן זליקוביץ' ואבירם זינו

חיילי מילואים שחזרו אמש (יום ג') הביתה סיפרו ל-ynet על הרעב, המחסור החמור בציוד, תחושת ההשפלה ועל שורה ארוכה של מחדלים ותקלות חמורות. "מילא כמויות האוכל העצומות שנשארו מאחור ומעולם לא ראינו, אבל הצבא 'סיפק' לחיזבאללה כמה טילים מסוג מתקדם. האספקה נחתה אצל האויב מעבר לגבעה ולא אצלנו", סיפר סמ"ר אבי אשטמקר.

החיילים מספרים על כשל מערכות - היתקלות בכוח צה"ל מבלי תיאום שכמעט עלה בחיי אדם, בלבול בתכנון הקרבות, שינוי פקודות תדיר וציוד של מזון ואמל"ח שהגיע ביום האחרון ללחימה ונשאר כשלל בשטח האויב. "נכנסנו עם חזה מורם, העיניים נשואות קדימה ולא הסתכלנו לאחור. יצאנו עם תחושת השפלה קשה. לחיים שלנו אין ערך בעיני המפקדים שם למעלה. הפקירו אותנו בשטח", אומרסמ"ר יהונתן גיסין, בן 24, חובש במילואים בגדוד צנחנים.

לאחר יומיים מתישים בשדה הקרב בעומק לבנון הרגישו חיילי המילואים בגדוד הצנחנים רעב גדול. המ"פ שב וביקש בקשר אספקה, והקול מהצד השני הבטיח שזו תגיע מחר. אבל האספקה לא הגיעה. החיילים התחילו לישון בשטח, עייפים ורעבים. אז הם הבינו שאם לא ימצאו אוכל בעצמם, הם עתידים לאבד ריכוז ולהיחלש. הם נכנסו לבתים בכפר א-טייבה שבו שהו, לקחו אוכל והחלו לבשל בעצמם. מכוס אורז וקצת פסטה הם הכינו ארוחה אחת ביום. לפעמים, כשהתאפשר, הם ניפו קמח ואפו בכוחות עצמם פיתות מטאבון שמצאו. בקבלת שבת, הכשירו החיילים הדתיים את הסירים באמצעות מים רותחים וקטפו ענבים מהעצים כדי שיהיה יין לקידוש. כך חיו 12 יום מהיד לפה עד הגיעם לנהר הליטני ולבשורה שחוזרים הביתה.

"במקום שנתרכז במשימה שלנו במארבים, התרכזנו בלשרוד, בלמצוא אוכל", מספר סמ"ר אבי אשטמקר, בן 29, צלף שהפך לטבח הלא רשמי בגדוד. "צה"ל ככוח צבא לא יכול לדאוג לחייל פשוט למנה בסיסית? זה זילזול רציני בחיים שלנו. אנחנו לא חשובים לאף אחד. לא היו מים, אז חיפשנו בתים עם זרם, שמנו כלור ושתינו".

"אוכל זה לא פינוק. היינו במאמצים פיזיים קשים ביותר. הלכנו מדי יום 17 ק"מ ברגל, כולל אלונקות פתוחות עם פצועים", מספר רס"ר שלום דדון, 39, מהדור של בוגרי מלחמת לבנון הראשונה. "השיא היה כשחייל התעלף במהלך אחת ההליכות מרוב רעב. היה צריך להקים אנשים שנפלו מרוב תשישות. לגוף לא היתה אנרגיה להילחם. כשהייתי בלבנון בגיל 17, בפעם הראשונה, כל דבר הכי קטן ידעת לאן אתה הולך ומה אתה מקבל. אספקה של אוכל וציוד תמיד היתה דבר בסיסי".



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/865973/1_wa.jpg]


אוכל זה לא פינוק (צילום: יהונתן גיסין)



לפני שובם הביתה חלפו החיילים על פני ציוד האספקה שמעולם לא קיבלו. ערימות של שימורים, לחמניות, שתייה שנשארו בשטח לטובת המקומיים. כשחזרו לארץ, נטען בפני חיילי המילואים שהציוד לא הגיע בשל החלטת מפקד האוגדה שלא לספק להם אוכל 48 שעות משום שרכבי השטח נתקעו בשטח וסיכנו חיי אדם. לשאלה מדוע לא הוצנח אוכל, לא היתה לו תשובה.



"היה שינוי פקודות מטורף"



דדון מספר על הבלגן: "לא היתה תוכנית ברורה לאן הולכים ומה עושים. היה שינוי פקודות מטורף. הלכנו לכפר, הגענו ואז החליפו פקודה לכפר אחר. כל פעם לומדים ציר, מתכוננים להיכנס ומשנים שוב את הפקודה. באחת הפעמים הורידו אותנו למקום למשך שעתיים ותוך כדי הליכה עם סכנה של טילי נ"ט סביבנו, החליטו שנלך למקום אחר. העמידו אותנו בסכנה מיותרת".

באחד המקרים, נמנעה בדקה התשעים תקרית "ירי על כוחותינו", בשל חוסר תיאום בין הכוחות הלוחמים בשטח. "הלכנו בלילה והבחנו בדמויות צועדות. כיוונו נשקים, פתחנו ניצרות והתכוננו לפקודת אש", מספר יהונתן גיסין. "בשנייה האחרונה הצליחו להבין בקשר כי מדובר בכוח שלנו. כמעט והיה שם אסון, טבח. כמעט ושתי פלוגות שלנו נלחמו אחת בשנייה, בלילה בין הכפרים. היו הרבה מאד פגישות שלנו עם כוחותינו שלא ידענו שהם בשטח. הדבר הכי קשה במלחמה זה לירות על חבר שלך ואתה בכלל לא יודע שעשית את זה".

רס"ל טל זמיר, בן 37 ממושב תאשור, שפיקד על כוחות חיל רגלים של המילואים: "מה שהפריע זה בעיקר הדברים המבצעיים. לא ניצלנו עשרה אחוזים מהיכולת שלנו, למרות שרצינו. אנחנו חי"רניקים, אנחנו יודעים להתגבר על מחסור בציוד, אך לא על מחסורים מבצעיים".



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/20122005/865978/RM17544372_wa.jpg]


ערך חיי אדם פחות חשוב בקרב של חילות הרגליים (צילום: מורן זליקוביץ')



גם רס"ל ישי להמן, בן 32 מרחובות, חזר לישראל מלא אכזבה וכעס: "תפקוד הצבא היה לקוי. כדאי שנבדוק מה שאירע שם לפני שניתקל בצבא אמיתי. מה שהפתיע אותי יותר מכל הייתה התחושה שאין יד מכוונת. כאילו שכחנו את עקרונות הקרב הבסיסיים ונלחמנו ללא תחבולה, ללא עוצמה וללא נחישות".



האספקה נחתה אצל האויב

גיסין, חובש בהכשרתו, נכנס לבנון בלי הציוד הבסיסי לטיפול בפצועים בשטח - פק"ל חובש. גם אמצעי ראיית לילה היו במחסור. הוא מספר שפצועים במצב קל ובינוני שהו בשטח כ-36 שעות לפני שפונו לקבלת טיפול רפואי הולם. "לא היה ציוד מתאים לטפל בפצועים. זה רק מראה כמה ערך חיי אדם פחות חשוב בקרב של חילות הרגליים למרות שאנחנו ניצחנו את המלחמה. במקום ציוד חי"ר, צה"ל מעדיף לקנות עוד מטוס לחיל האוויר. אני מאמין שהרמטכ"ל דן חלוץ יצטרך לתת דין וחשבון. לא ועדות חקירה ולא בדיקות - דין וחשבון אישי מוסרי שלו, איך הוא מרגיש עם כל שמות ההרוגים שמתפרסמים בעיתונים, מוות שיכול היה למנוע".

עכשיו, אחרי שהכל מאחוריהם החיילים מאוכזבים. לא רק שחיילי גדוד הגיעו ראשונים לנהר הליטני ולואדי סלוקי, ברגע שתכננו לפעול הוכרזה הפסקת אש. ניצחון במלחמה? הם מאמינים אחרת. הוא מוסיף. "איך שהגענו לרכס עצמו ששולט על ציר לוגיסטי, קיפלו אותנו בחזרה. לא הבנו למה דווקא עכשיו? מטרות המלחמה היו החזרת השבויים והפסקת ירי הטילים על ישראל. שני אלה לא הושגו. מישהו צריך ללכת על זה הביתה".

גיסין מוסיף: "עברנו את שני קווי הלחימה הקשים ביותר. קו הגריסה - מוקשים, פצצות עם הרבה נפגעים וקו טילי הנ"ט, חלק מאד קשה. בדיוק ביום שהרגשנו שהם נחלשים ושברנו אתם, ירי הטילים פחת, אז התחלנו לצעוד חזרה לישראל. פגענו להם בתשתית, אבל לא השגנו את המטרה שלשמה נהרגו החברים שלנו".

• מדברים על זה בפורום צו קריאה

(15.08.06, 23:53)

לכתבה ולסרטון