בהיעדר הכרעה חד-משמעית נפגע גם כושר ההרתעה של ארה"ב במערכה נגד הטרור הגלובלי, ומבת-ברית ייחודית היא נדחפת שוב למעמד של מתווך ניטרלי
וושינגטון האיצה בישראל לנהוג במהירות של 150 קמ"ש בדרך לחיסול יכולות החיזבאללה, השלוחה הסורית-איראנית שקטלה 300 אמריקנים ב- 1983 ומעורבת בטרור אנטי-אמריקני בעיראק. אבל ישראל מהססת, אינה סוחטת את הדוושה ומסתפקת ב-80 קמ"ש. את האכזבה מההססנות הזאת ביטא לאחרונה ה"וול-סטריט ז'ורנל" הפרו-ישראלי, היומון המוביל בארצות-הברית, המשקף בדרך כלל את עמדת הנשיא בוש וסגנו צ'ייני: "השלכות כישלון ישראלי תהיינה מכוערות... ישראל התחייבה לא להפסיק עד פירוק חיזבאללה מנשקו... סיום המלחמה, כאשר לחיזבאללה נותרה יכולת צבאית, יפגע קשות בחזון בוש לגבי במזרח התיכון..."



ככל שישראל נסוגה מהמטרות המקוריות של המלחמה, כן היא גורעת ממעמדה כיצרן של ביטחון לאומי המשדרג את הזרוע הארוכה של ארצות-הברית, וכן היא עלולה להצטייר כצרכן של ביטחון לאומי, הנזקק לידה המושטת של אמריקה. ככל שישראל נתפשת כמי שאינה רוצה - או אינה יכולה - להכריע את חיזבאללה, כן עולה יוקרת ארגון הטרור, כן מתעודדים משטרי טרור במזרח התיכון, כן נחלשים משטרים ערבים פרו-אמריקניים כגון ירדן וכווית, כן מחמירה האי-יציבות האזורית, כן נפגע כושר ההרתעה של ישראל וארצות-הברית גם יחד, כן מתקרבת המלחמה הבאה והחמורה יותר, וכן נחלש האינטרס האמריקני לשתף פעולה עם ישראל.





ככל שישראל מתרחקת ממורשת ההתרסה המדינית והצבאית, שעוצבה בהכרזת ומלחמת העצמאות (נוכח אמברגו צבאי אמריקני!), מלחמת


"ששת הימים" (למרות לחץ אמריקני ואמברגו צרפתי) והפצצת הכור הגרעיני בעיראק (על אף איומי המערב), כן נחלשת אהדתם של תומכים מושבעים של ישראל בקונגרס, בממשל ובקהילה הנוצרית בארצות-הברית. ככל שהמלחמה מתמשכת, כן יקשה על הנשיא בוש להתמיד בתמיכתו בישראל מול לחצי גורמים ביקורתיים כמו בוש האב, מחלקת המדינה והסי-אי-איי, חברות הנפט וההנדסה הרב-לאומיות, סעודיה, מערב אירופה והאו"ם.





ככל שישראל משעבדת את הפעילות המבצעית לתהליכים מדיניים, לדעת הקהל הבינלאומית ולדאגה קיצונית (שאינה מקובלת באף מדינה מערבית) לצמצום הפגיעה באזרחי אויב, כן נפגעת היעילות המבצעית, כן גואות האבידות הישראליות וכן תוהה הממסד הביטחוני האמריקני: האם ישראל שקועה עדיין ב"תסביך לבנון 1982", לאחר ששפכה את התינוק (הריסה מוצדקת של יכולות טרור מאיים) עם המים המלוכלכים (הניסיון לשנות את המשטר בבירות).





ככל שישראל נסחפת לתהליך מדיני - בטרם חוסלו יכולות חיזבאללה - כן תיגרר אליו גם וושינגטון, תגבר השפעת האו"ם, אירופה ומחלקת המדינה (הקוראים לנסיגת ישראל לקווי 1949), יגדל משקלה של ארצות-הברית כמתווכת ניטרלית על חשבון מעמדה כבעלת-ברית ייחודית של ישראל, ויגבר הלחץ לוויתורים סוחפים של ישראל.





ככל שישראל מעלה על נס את הקריאה לכוח רב-לאומי בדרום לבנון, כן היא מצטיירת כמדינה המתעלמת מבריחת כוחות

זרים קודמים משם וכמדינה התלויה להגנתה בקבלני-משנה, המהווים מגן אנושי לטרוריסטים, מכשול בפני מרדף-חם ישראלי ומרשם בדוק להרעת היחסים בין מרכיבי הכוח הרב-לאומי לבין ישראל. ולבסוף, ככל שהמלחמה משתרכת, כן מיושמים לקחיה ביהודה, שומרון ועזה, ההופכת בהדרגה לחיזבאלליסטן ומוסיפה שמן למדורת הטרור האיסלאמי האנטי-אמריקני.





הנשיא בוש וסגנו אינם רואים בישראל גרורה אלא בעלת-ברית ערכית, אסטרטגית וייחודית, המהווה מוצב-קדמי במלחמת העולם השלישית בין הדמוקרטיות המערביות לבין הטרור האיסלאמי הממוקד במזרח התיכון. לכן, אין הם מתנהגים כמתווך ניטרלי, אלא מדרבנים את ישראל להפגין את ההעזה ששדרגה את מעמדה משארית הפליטה ב-1948 לבעלת-ברית מרכזית ב-2006. נחישות ישראלית להכריע - ולא רק לנצח - את חיזבאללה, מחייבת מעבר להילוך גבוה ונהיגה במהירות של 150 קמ"ש, כפי שמתחייב מהאינטרסים המשותפים של ירושלים ווושינגטון. מן הראוי שמנהיגי ישראל יעבירו הילוך וישננו את האמרה האמריקנית: "אם אינך יכול להתמודד עם הדוברמנים ברחוב, הצטרף לפודלים על המרפסת".



יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח-התיכון וארצות-הברית, לשעבר הקונסול הכללי בניו-יורק





http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3286699,00.html