אם ישראל התעייפה מהמלחמה, יותר כדאי היה לשחרר את המחבלים שהחיזבלה דורש מאשר הצבת כוח רב לאומי בלבנון.

הכוח רב לאומי יהווה מסתור לחיזבלה והגנה מפני צה"ל. במתקפה הבאה צה"ל לא יוכל להגיב כמו שהגיב כיום, בגלל מגבלות של הכוח הרב לאומי. אבל הכוח הרב-לאומי יוכל רק קצת לדגדג לחיזבלה ולא יותר.

החיזבלה שולט בתוך הצבא הלבנוני ובתוך מוסדות השלטון, מתערבים בתוך האוכלוסיה האזרחית. במצב כזה, כוח רב לאומי לא רק שלא יוכל לעשות כלום, אלא יהיה עוד נטל.

כדאי לראות מה קורה עם הכוח הרב לאומי בעיראק, למרות ששם הממשלה היא ממשלה שהם הקימו, ולמרות שהם שולטים שם בכל המדינה. הכוח הרב לאומי שישלוט בדרוןם לבנון יקבל תגבורת מהצפון ששם לא ישלוט הכוח הרב לאומי. האחריות תיפול על הכוח הרב לאומי ולכן ישראל לא תוכל לבצע נקמות או פעולות מנע נגד תשתיות בלבנון.

בקיצור: הכוח הרב לאומי יהיה אסון הכי גדול שיכול לקרוא, עוד יותר מאשר הנסיגה והבריחה מדרום לבנון בפיקודו של אהוד ברק, תחת התזמורת של השמאל הקיצוני וארבע אמהות.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)

שלמה אנגל



אף אחד לא ימות בשבילנו



האמונה שחייל צרפתי יקריב את חייו למען ישראל מנותקת מהמציאות. אין מנוס ממלחמת 120 השנים


"נביאיך חזו לך שווא ותפל ... ויחזו לך משאות שווא ומדוחים", מקונן הנביא ירמיהו במגילת "איכה" על ההנהגה הרוחנית והפוליטית של דור חורבן בית ראשון. המגילה, שנקראה זה עתה בכל קהילות ישראל האבלות על החורבן בארץ ובעולם, ושנכתבה לפני יותר מ-2,500 שנה - נכתבה כנראה על אולמרט ורמון, ליבני ופרץ. מנהיגים אלו חזו וחוזים לנו חזיונות שווא השכם והערב, וחשוב לצעוק כי המלך עירום.



השיח הציבורי, המתנהל מאז פרצה המלחמה בצפון, עוסק בחזון השווא שכוח רב-לאומי חזק יתפוס את דרום לבנון יחד עם צבא לבנון, ויגן על גבולנו הצפוני מפני חיזבאללה. האמונה כי חייל צרפתי או הולנדי יהיה מוכן להקריב את חייו למען ביטחונה של ישראל הינה נאיבית לחלוטין ומנותקת מהמציאות. בדומה לרוב המהלכים הגדולים של העשור וחצי האחרון, שהתברכו בנאיביות מופקרת דומה - החל מהסכמי אוסלו, המשך בבריחה מלבנון וכלה בבריחה מרצועת עזה - גם כעת מנהיגינו ממשיכים לחפש את המטבע מתחת לפנס.





בשום מקום בעולם לא הצליח כוח בין-לאומי ואין לו סיכוי להצליח, כל עוד יעמוד מולו גורם צבאי קנאי ונחוש ובעל מסירות נפש כמו חיזבאללה. מסיבה זו ברח הכוח הרב-לאומי ממוגדישו השסועה; ברואנדה הכוח, שעיקרו היה בלגי, הקפיד לא לראות את הרצח, האונס והביזה שהתרחשו לידו; בחוף השנהב כוח דומה אפילו עזר לעתים לכנופיות לשדוד ולרצוח; בליבריה ובקפריסין הצדדים הניצים פשוט התעלמו ממנו - וכך בכל שאר המקומות בעולם. גם בלבנון בשנת 1983 העדיף כוח אמריקני וצרפתי חזק לברוח לאחר שני פיגועים גדולים. בקוסובו, המקום היחיד שבו ניתן לייחס לכוח רב-לאומי הצלחה כלשהי, מדובר במצב שונה לחלוטין מזה אליו נקלענו בלבנון - שם כוח נאט"ו תפס צד במלחמה לטובת המוסלמים ונגד הסרבים, ובסיום המלחמה הסכימו האחרונים לקבל את מרותו לאחר הדחת מילושביץ בבחירות.





המשמעות הקשה והכואבת היא שנגזר עלינו להילחם בעצמנו באויבנו, ואין לנו שום אפשרות להעביר את האחריות הזאת לקבלן משנה, שיסכים

למות עבורנו ובמקומנו. למרבה הצער, מנהיג אחראי (לו היה לנו) היה צריך לומר לעמו את האמת המרה. רק מסירות נפש אמיתית ומתמשכת של העם בישראל תוכל להתמודד עם מסירות הנפש הרצחנית והפנאטית של חיזבאללה ושאר הפונדמנטליסטים המוסלמים. מסירות נפש כזאת ישנה ובכמות רבה מאוד לחיילי צה"ל הנלחמים כעת בחזית, כל עוד הם זוכים לגיבוי הולם מהעורף ומהנהגת המדינה. המלחמה בגופי טרור (בניגוד למלחמה בצבא סדיר של מדינה) לא תהיה קצרה ולא יכולה להיות קצרה. עיקר הכוח של הטרור הוא ביכולתו להתמיד ולעקוץ באופן כואב את הצבא והאוכלוסייה האזרחית העומדת מולו.





נגזר עלינו להשלים עם הידיעה והגזרה כי חיילינו ייאלצו להמשיך ולהילחם בעתיד על שלום המדינה ועריה הצפוניות והדרומיות. עם כל הכאב והפחד, כאבא לבן 15, אני נאלץ להשלים עם כך שבני ישוב ויילחם באותם מקומות הם נלחמתי ונפצעתי גם אני. לא מן הנמנע - ולמרבה הצער - שגם בני ייאלץ לשלוח את נכדי, להמשיך במלחמת מאה ועשרים השנים שבין היהודים בארץ ישראל לאויביהם הערבים, עד שהם ישלימו עם קיומנו כמדינה על פני הגלובוס. הכרה כואבת זו, הסותמת את הגולל על כל הזיות המזרח התיכון החדש, היא הכוח המרכזי והיחידי שיאפשר לנו לחיות ולהתפתח במדינתנו בשקט ובשלווה יחסיים. בלעדיה, נמצא עצמנו במהרה במלחמת שלום הגליל, הכרמל ומישור החוף, שאחריה לא יוותר כאן דבר.



(04.08.06, 09:24)

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)