במשך זמן רב, הנני נהנה לקרוא את דברי החוכמה של מכובדי ועטורי הנסיון בפורום הנ"ל (ואינני ציני בכלל) אך לדאבוני, יש לי הרגשה שהבעיות המצטיירות כאן נקודתיות מידי. אני רוצה לדבר על הבעיה הכי מרכזית ובאופן הכללי ביותר.

כיום, חייל רגיל בצה"ל (ואני מדבר בעיקר על חיילים בגדודי חי"ר שריון ותותחנים) עובר מסלול של הכשרה מסוימת ואחר כך מבלה בקווים כאלה ואחרים ובקושי מתאמן. הדבר גורר שתי בעיות מרכזיות: האחת, נוצרת תרבות רעה ,שנובעת בעיקר משעמום ושגרה, של לוחמים צעירים לעומת לוחמים ותיקים בעלי פריבלגיות נהנתניות במיוחד על חשבון הלוחמים הצעירים, מה שלא רלוונטי לעולם בעת לחימה קונוונציונלית. ושנית, ואף יותר חמור, זלזול בלתי יאמן בערך השמירה ובמשימות ההגנתיות בקווים.

הנני משוכנע שאני לא מחדש שום דבר וכולם כאן יודעים מהם המשמעויות של חייל שבקושי מתאמן ושומר על כשירות. אך אני רוצה להדגיש בפורום זה למה גורמת השחיקה ואתן דוגמא. אני נמצא בגדוד ששנה ומשהו לא ראה אימונים ולמעשה חי מביטול לביטול. הלוחמים מבלים בעמדות יותר מידי זמן ובתדירות ידועה ושוחקת - תאמינו או לא, לאף אחד כבר לא אכפת למות. הכל מעדיפים את שפיותם תמורת סיכון גדול של חייהם.
באופן אישי, אני מעולם לא שברתי שמירה בטירונות אך מאותו הרגע שעליתי לקו הבנתי שאין מנוס. יותר מזה, אנשים מאותתים בדרכים שלא אפרט לתושבים הערבים פשוט לירות בהם וחושפים את עצמם בצורה אבסורדית וכואבת.

אני קורא לכל דרג הפיקוד הבכיר לתקן את המצב וזאת באמצעות גיוס נרחב של מילואים על מנת שחיילי הצבא הסדיר יוכלו להתאמן ולהתרענן יותר - אירועי החטיפות באים אך ורק כתוצאה מהשחיקה הבלתי אפשרית שחייל צעיר בצה"ל עובר. חובה להשיב את המילואים למתכונת הקודמת.

בנושא של שחיקת הסדיר אני מסכים איתך ללא ספק - הסדיר שחוק, גמור, לא מתאמן, הכשרות לא מצליחות לעמוד בתכנים או שמסתיימות באיחור של כמה שבועות שלהם בגלל עודף משימות.
רק בשנת 2006 (קצת יותר מחצי שנה) מבחינת הפעלות כבר כמעט השוונו את כל שנת 2005 כולל ההנתקות. וזה עוד לפני כל הבלאגן בצפון.
ולא רק מדובר בלוחמים, גם הכשרות התומכ"ל (רובאי 02) נפגעות בצורה אנושה, כי משימות שפעם היו מבוצעות ע"י לוחמים שבטירונות, בגלל עומס משימות המשימות האלה עברו ל-02 ואז החימושניקים וטכנאי המטוסים פחות מקצועיים, מש"קיות ת"ש ש"מבלות" שבועיים מתוך ההכשרה שלהם בהגנ"ש ועוד...

אבל האם גיוס מילואים זה הפיתרון? לדעתי לא, הפגיעה של גיוס מילואים, כמו שהיה פעם, בשוק האזרחי גדולה בהרבה.

הפיתרון לדעתי הוא להגדיל איכשהו את המערך הלוחם הסדיר, דבר ראשון זה לבטל את קיצור השירות ולהשאיר אותו על 3 שנים, הקשחת הקטגוריות להשתמטות מקרבי.

אבל כל הדברים האלה לא יקרו כל עוד אחוז מאוד גבוה מהאנשים חושב שיש אנשים אחרים שיעשו במקומם את העבודה השחורה.

וד"א, באירוע החטיפה האחרון למקרה שלא שמת לב, החטופים הם אנשי מילואים ולא סדירניקים.

אם רוצים לאמן אפשר

זה מחייב אחזקת מינימום תומכי לחימה.

תגבור הלוחמים.

והעברת תקציבים.

חשוב שלוחם אכן ישרת 3 שנים(מתום שנה שניה קבע) ומעלה (4 ביחידות מסוימות)

אבל תומכי לחימה? מכסימום שנתיים + 4 חודשים (שנתיים נטו בתפקיד ואם אפשר פחות)

בנות רק בהתנדבות. (קבע מתחילת שנה שניה) המרת שרות צבאי בשרות לאומי למי שלא לוחם, והנה יש צבא יותר רזה יותר יעיל יותר לוחם עם תקציב לאימון.

לגבי ההכשרה צריך לעשות חשיבה מחדש על כל הנושא - רק אני לא חושב שכאן אני צריך לפרוש את כל האני מאמין שלי.

ואגב שמירת העירנות והכשירות - מתח מבצעי היא תפקידו של המפקד הזוטר. ואם יסלחו לי אני רואה חיילים מצוידים הרבה יותר טוב מהדור שלי.... יותר חכמים יותר משכילים ואפילו יותר טובים. הבעיה רוח הלחימה רוח המפקד ורוח ההתנהלות. ובעית הבעיות העורף ! כשהייתי לוחם חשתי עם שלם מאחורי ! היום זה מאד לא ככה.

כאב ללוחם אמרתי לו לא פעם - אם כל הכבוד להוראות הפתיחה באש........ אם יש לך ספק או חשד קל שבקלים תירה ע"מ לפגוע. אני כאב מעדיף לשבור תכנית חסכון לעורך דין או לבקר את הבן שלי בכלא צבאי, מאשר שלא תהיה לי היכולת לבקר אותו כחטוף. זו כמעט הסתה למרד אבל מישהו אצלנו חייב להתעורר. מפקדים שעסוקים בכסתי"ם ומפחדים מעיתונאים הם מפקדים נירפים וזה משפיע על רוח ההתנהלות רוח המפקד ורוח הלחימה.

כשהלוחמים שלנו יהיו מודל לחיקוי - כשהמילואימניקים יוכרו כעילית (לא ביום שופוני ל"ג בעומר) והדברים יתבטאו במעשים לא בזיוני שכל אפשר יהיה להתחיל לטפל בשיפור הרוח.

ואם יורשה לי להיות ממש מגעיל?
יכול להיות שכשחייל יבין שאם הוא נחטף מדינתו לא יכולה לשלם על כך באלפי מחבלים שישובו לפגע..... או אז הם ישנו גישה (כולי תקווה שלא להשתמטות).
וכשמישהו שאל אותי ואם זה יהיה הבן שלך ?
עניתי לו בכנות - לא יודע.... אני לא גיבור...... אבל מי שבחר לגור בארץ הזו לשרת בצבא לשרת במילואים (גם בהתנדבות בתום הגיל) לחנך את ילדיו לשרות משמעותי ולא יודע שיכול להיות שזה יפגע גם בו? לא יודע מה לענות לו ? אני מהיום שחיילתי את בני מתפלל לשובו בשלום אבל יודע שגם העקידה שלי אולי בפתח. ואם יקרה הגרוע מכל אני אצטרך להתמודד עם זה גם אם יהיה מאד מאד קשה. כי אין לי ארץ אחרת ואני חייל שלה עד יומי האחרון - בנים נכדים ומה שצריך. אני יכול להתריס בפני מפקדים ככל העולה על רוחי ולהיות טראבל מייקר אמיתי, אבל מעולם לא הוצאתי ולא אוציא ביקורת מבצעית לתקשורת, ולא תראו אותי בהפגנות. יש לי קול פעם ב 4 שנים (אני לוקח כדור נגד הקאות) שם פתק ומנסה להשפיע. ועד אז מעבר לעבודה אני פה ושם גם מתנדב קצת לדברים שאני מאמין בהם. אם כל אחד יעשה רק משהו קטן אחד פעם ביום / בשבוע למען הכלל. אז כולם יקנאו בנו. העסק בידיים שלנו - אין לנו ארץ אחרת (את הפטנט של לנוע מארץ לארץ אחרי כל פוגרום ניסינו 2000 שנה וזה לא עבד) וגם קהילות יהודיות ברחבי העולם ....... לא יודע איך היו נראות או מתנהלות אם לא היתה מדינת ישראל.
אילן
אבא של לוחם
מאשדות יעקב

הצבא הסדיר שחוק, פחות מקצועי וחסר מוטיבציה.
בתור אחד שהכשיר לוחמים באימון מתקדם אני יכול להעיד שהדור הולך ופוחת ובנוסף רמת ההכשרות יורדות.
אם פעם היינו מכשירים 11 צוותים בפלוגה כאשר לכל צוות יש מפחד היום זה מגיע למצב שמכשירים 21 צוותים בפלוגה (ויש סה"כ 2 פלוגות) כאשר לכל מפקד יש 2 צוותים וזה נראה יותר כמו בית חרושת ופחות כמו הכשרה.
תחשבו מה זה להכשיר 60 אנשים, 21 צוותים עם 15 מפקדים איזו רמת חניכה קיימת וכל זה חוץ מאיכות הלוחמים בפן המנטאלי שהולכת ופוחתת (אגב, רוצים העלות את זה ל30 צוותים לפלוגה....)