במקור נכתב על ידי יוסיפון
אני מודה!
במהלך השירות שלי אכלתי בעיקר חול (אם היה).
כחייל סדיר מעולם לא יצא לי לסעוד בחדר אוכל שבו אפשרות בחירה בין שני סוגי מנות עיקריות. או לחמניות. או לחם שום. או סתם, לחם מהיום.
גם פיצה או שוקו היו רק כקנינו אותם (מכספנו) מחוץ לבסיס. בכל הצבא (חוץ מחיל אחד) אסור לבשל או לאפות מוצרי חלב.
אחת לשבוע, לפחות, יצא לי לבצע מטלה גדודית וכמעט ולא הכרתי את המושג ש.ג. קבע או מאבטח מתקנים.
כשהלכתי לשמירות צעדתי ברגל, לא היה רכב אבטחה שיפזר ויאסוף את השומרים והאפודים שלהם מהעמדות. גם כשהעמדה הייתה מרוחקת שני קילומטר מהבסיס. וגם כשהיו לי ארבעה שעות שינה בין שמירה לשמירה (השומר המחליף מגיע אחרי חצי שעה של צעידה, אני צועד בחזרה חצי שעה והולך לישון לשלוש שעות).
לא ידעתי מהו צבעי, את הציוד שלי צבעתי בעצמי.
וגם את המדרכות, והצעים, והקירות, והשולחנות, והטנק, וכלי העבודה, והארונית, והתחת של הקידבג.
יודע מה? לא צבעתי במכחולים או מברשות. לא היו. השתמשנו בחתיכות מזרן תחובות בתרמיל 7.62.
גם את הגריז דחפתי בלחיצות על מגרזת ואת השמן בטיפטוף לתוך משפך שחתכתי מבקבוק קנקל, ולא באמצעות גרניקה או גורסיקה (חשמלית או הידראולית). מעניין למה? אולי כי פשוט לא הייתה מכונה כזו בסביבה.
לא נתקלתי במלגזה או עגלת שירות. את החלקי חילוף הקלילים של הטנק והתחמושת זעירת המשקל סחבנו אני וחברי על גבינו הדואב.
בטח שלא יצאתי לקורס מלגזה או נהיגה בטרקטור שהיה יכול להכניס לי כסף באזרחות.
גם לא לקורס מצילים, מדריכי קרב מגע, נהיגה מעל 15 טון, שוזרי זכוכית וקולעי גומי.
בכלל בתעודת השיחרור שלי, כתוב: "מקצוע: לוחם, נהג מרכבה - אין מקבילה אזרחית!"
לא יצאתי, כמעט, לטיולי גיבוש או לנופש יחידתי. כשנלחמים ומתאמנים ללחימה אין לזה זמן.
לא קיבלתי עיתון יחידתי.
על חולצת היחידה שילמתי בעצמי.
את הסמל הפלוגתי עיצבתי בעצמי, מי יכל לשלם למעצב גרפי?
לא היו לי הסעות מהבית לבסיס. בעצם גם לא ממש הייתי צריך. הבסיס היה הבית.
אבל,
השתחררתי.
מאז יצא לי קצת להתארח בבסיסי הצבא הכחול לראות את הגורסיקות והגרניקות, את המלגזות והטרקטורים.
לנעוץ שיניים בלחמניות טריות.
לראות בחדר אוכל צבאי לחם מהיום ולא להאמין.
לבחור בין שני סוגי מנות בשריות בארוחת צהרים (ולקחת את שתיהן).
לדבר עם חייל שיצא לקורס X, חזר ויצא לקורס Y.
להכיר את המקצוע המדהים: מאבטח מתקנים. ואת חברו הטוב: שוטף הכלים (למעשה הוא רק מכניס למדיח ומסדר על המדף).
לטייל במגורי משפחות (אפילו שחיתי בבריכה) ולהנות מהדשא המטופח והמושקה היטב (מי משלם על המים?), לשמח את הילדים שלי בטיפוס על מתקני השעשועים, ליד הבית שלי, בישוב מבוסס היטב, אין מתקנים כאלו (אולי בגלל שהרשות המקומית לא מסוגלת לבזבז, סליחה, להוציא סכומים כאלו על החלפת מתקנים בתדירות כזו).
לנסוע, כמעט לבד, באוטובוס שמחזיר חיילים הביתה בתום יום עבודה מפרך במשרד מ8:00 עד 17:00.
אפילו הייתי במסדר כנפיים וראיתי את הכסף שנשפך לי ולך מהכיס כמו התרמילים מהתותח של השרפים. פעמיים באותו השבוע לא כולל אימונים לקראת.
יצא לי גם לשמוע טייסים שמתלוננים על יום בשבוע שבו אסור להם לחלוץ נעליים ולהיזכר בתקופות שבהן הנעליים ואני לא נפרדנו למשך שבוע לפחות (ואז חלצתי אותן לדקה והחזרתי לעוד שבוע), או בתקופות שבהן התקלחתי רק אחת לשבוע (אם לא נגמרו המים). במים קרים.
מצטער, לא היה לכם מושג, ולא יהיה עד שתשרתו כלוחמים.
תרוצים להצדקת כוח האדם והתקציבים העודפים יכולים להיות מהיום עד מחר. עובדתית, הם עודפים. אין הצדקה לרוב ההטבות שציינתי למעלה. ולא תהיה. בטח לא בזמן שבאותו צבא יש אנשים אחרים שלא מקבלים עשירית.
אולי אני סתם סובל מתסביך נחיתות.
ואולי גם אני זקן הודי עיוור שיצא לו למשש את הפיל שהוא קיבל מהצבא ולומר: "אני ידוע! הפיל הזה מאד דומה לנַחָש" (ולא בגלל שמיששתי את החדק)!
זה באותו הזמן שהחברים שלי ששירתו בחיל האוויר לא היו צריכים למשש את הפיל. אתה יודע למה? זה רק בגלל שהם בדיוק רכבו עליו.
|