"כשהחלה החופה חיפשתי את הילדים שלי"
לפני 4 שנים נרצחו מתן ונועם, ילדיו של אבי אוחיון, ואמם רויטל בפיגוע בקיבוץ מצר. לפני שבוע נישא אוחיון בשנית. במונולוג חשוף הוא מספר על הקשיים.

בליל ראשון, 10 בנובמבר 2002, סיים איש הטלוויזיה אבי אוחיון משמרת ערב בערוץ הספורט. מעט לפני חצות צלצל הטלפון בביתו. גרושתו רויטל, אם ילדיו הקטנים מתן (בן חמש) ונועם (בן ארבע), התקשרה לתאם ביקורים. אוחיון הרים את השפופרת ושמע את ילדיו צועקים בבעתה. "אמרתי 'הלו, הלו', ואיש לא השיב. מהעבר השני היה רעש חזק, בום גדול ובכי. ואחר כך השיחה נותקה".

איכשהו ידע מיד. יצא אל הלילה, רועד בכל גופו. חברו הטוב שהתלווה אליו נהג ברכב במקומו. הם נסעו במהירות אל בית הגרושה והילדים בקיבוץ מצר. "הדלקנו רדיו. היה משחק כדורסל. ופתאום פריצה בגלי צה"ל, שדיווחה על מחבל שחדר לקיבוץ מצר. אני זוכר שצרחתי. אחר כך הייתי שקט מאוד. ניסיתי להיאחז במשהו. 'זה לא חייב להיות הבית של נועם ומתן'. 'אולי קווי הטלפון קרסו והאפרכסת נפלה מהיד'. 'ואולי הילדים צעקו ובכו מתוך שנתם'".

הם עברו את פרדסיה הירוקים של חדרה. האוויר היה צלול וריחני. בתוך מחצית השעה הגיעו לקיבוץ. "הצבא הציב מחסום בשער ולא נתן להיכנס כי המחבל עוד לא נתפס. שלוש שעות ארוכות, איומות, עמדנו בחוץ וחיכינו. ניגשתי לכל מי שהיה בשטח. התחננתי בפני החיילים ואשני האבטחה, ניסיתי לדובב עיתונאים שאת חלקם הכרתי. לאט לאט התחיל דיבור על מישהו שיש לו שני ילדים קטנים בפנים והוא מסתובב ליד השער ולא נותנים לו להיכנס.

"קצין בכיר ניגש אלי. שאל איפה בדיוק גרים הילדים ומי היה בבית. נתתי תיאור מדויק של המשעול. ליתר ביטחון גם הוספתי את השכנים. לפי הבעת פניו הבנתי שאנחנו מדברים על אותו הבית. הקצין הלך לבדוק, וחזר מיד ואמר לי בשמחה, 'שמע, אתה צריך להודות לאלוהים שזו לא המשפחה שלך, כי מצאנו אמא ושתי בנות מתות'.

"צעקתי צעקה גדולה. אמרתי לו, 'לך תבדוק היטב. כי לשני הבנים שלי היה שיער ארוך והם כל כך יפים. יפים כמו בנות'. שוב הוא הלך, ושוב חזר. והפעם לאט. וכשראיתי את ההבעה שעל פניו נפלתי על האדמה".

מדינה שלמה נרעדה כשאבי אוחיון רכן על קברי ילדיו הפעוטים ואמם, שנרצחו בפיגוע במצר. קהל אלפים ליווה את האיש השבור והמרוסק הזה שהספיד את כל בני משפחתו. שלוש שנים וחצי, קשות ורעות, חלפו עליו מאז. אבל בשבוע שעבר נפתח פרק חדש בחייו כשנישא מחדש לבת זוגו לילך. שמחה גדולה היתה בחתונה של אבי אוחיון, ודמעה שלא פסקה. על הילדים שלא זכו, על הגעגועים האינסופיים וגם על השיקום והתקווה שצמחו מחורבות חיים קודמים.

אוחיון, 38, בעל חברת ההפקות "מתנועם" (שילוב שמות הילדים, מתן ונועם ז"ל), שנוצרה "כדי לעבוד עם אנשים שמחים", הזמין לחופתו את החיים והמתים. והם באו כולם. הילדים שהיו והילדים שיהיו. ועמדו נפקדים-נוכחים לצד החתן והכלה. "שבוע לפני החתונה לילך ואני נסענו לרב בן ציון מוצפי שחיתן אותנו", אומר אוחיון בשקט. "ישבנו מולו ולא העזנו לשאול את מה שרצינו לדעת. והרב אמר בפשטות, 'הם יהיו שם, שלושתם. ואל תפחד'.

"כשהחלה החופה חיפשתי את הילדים שלי. הסתכלתי סביב. עצמתי עיניים ופתאום הם היו איתי. היום אני יודע את זה בוודאות, כי הייתי כל כך שמח. כי לא יכולתי להיות כל כך שמח אם הם לא היו באים".

לאחר ארבע שנות נישואים וסיפור גירושים מהיר, עברו רויטל והילדים מפרדס חנה אל קיבוץ מצר. שלושה חודשים בלבד הספיקו להתגורר שם. "ההחלטה על הקיבוץ היתה מהשיקולים הכי מגניבים", נזכר אוחיון. "מתן היה אמור לעלות לכיתה א', והיה באזור בית ספר מצוין. ובחצר הבית היו מתקנים של גן שעשועים ישן, ובריכה ודשא שלא נגמר".

אבל בשבת האחרונה הילדים היו בתל אביב. "וזה היה סוף השבוע הטוב ביותר שלנו ביחד, מאז הפרידה", הוא דומע. "בדיוק עברתי דירה, סוף סוף היה לי חדר מיוחד לילדים. וסידרנו את כל החפצים בארון החדש. ירד גשם, אבל אנחנו יצאנו לבריכה המחוממת, והלכנו לאכול בחוץ, ולמחרת היינו כל היום בפיג'מות והתחבקנו וציירנו והכל היה שמח ומלא אהבה".
...

להמשך הסיפור המרגש- http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/441/851.html

__________________________
כל כך כואב. איזה צער עמוק ונורא זה.
וכנראה שלמרות הכל, החיים ממשיכים.

הירוק בכל זאת עולה

כל כך שמחתי לקרא שאבי אוחיון מצליח לשקם את עצמו וחייו.

הצילומים והמשפטים שהוא אמר על קברי ילדיו ואשתו חקוקים לי עדיין בראש !