היציאה מלבנון

רקע היסטורי


בשנת 1985 נסוג צה"ל ממרבית השטחים אותם כבש במלחמת לבנון. לאחר הנסיגה נותרה בידי כוחות צה"ל וצד"ל רצועה צרה בשטח לבנון (רצועת הביטחון) שנמתחה לאורך הגבול הישראלי-לבנוני. השליטה בשטח זה נועדה, על פי תפיסת הביטחון הישראלית, לשמור על ביטחונם של ישובי הצפון ולמנוע פעולות טרור וירי קטיושות, בדומה לפעולות שהביאו לפריצת מלחמת לבנון מלכתחילה. על מנת לשמר את השליטה באזור התמקמו כוחות צה"ל וצד"ל בשורת מוצבים בתוך הרצועה ולאורך הגבול.



במהלך 15 השנה לאחר מכן עסקו כוחות צה"ל וצד"ל בלחימה יומיומית בארגוני הטרור הלבנונים והפלסטינים ברצועת הביטחון ומצפון לה. לאורך כל התקופה דבקה מדינת ישראל בעמדתה הרשמית - כי אין לה תביעות חזקה כלשהן על השטח הלבנוני וכי שהות צה"ל באיזור נובעת משיקולים בטחוניים בלבד.



עיקר הלחימה התנהלה מול ארגון החיזבאללה השיעי שפעל ללא הפסק (והשתכלל בפעילותו במהלך השנים) במטרה מוצהרת - להביא לנסיגת צה"ל מלבנון. למרות עדיפותו הברורה של צה"ל בטכנולוגיה וסדר גודל הכוחות, לא הצליח צה"ל להביא להכרעה במאבק זה, וכן כשל במניעה מוחלטת של התקפות קטיושות ומרגמות על ישובי הצפון (אך פעולות חדירה לשטח ישראל כמעט ולא התבצעו). במהלך התקופה זו יצאו כוחות צה"ל לשני מבצעים רחבי היקף כנגד החיזבאללה: מבצע "דין וחשבון" ומבצע "ענבי זעם". שני המבצעים סיפקו הפוגה זמנית בלבד בלחימה בין הצדדים.



הלחימה המתמשכת (בעוצמות משתנות) בין שני הצדדים גבתה קורבנות רבים באופן קבוע, הן מכוחות החיזבאללה והן מכוחות צה"ל וצד"ל. הנוכחות ברצועת הביטחון גבתה ממדינת ישראל גם מחיר כלכלי כבד. כך למשל הוערכה עלות השהות בלבנון בשנת 1999 בכ-400 מיליון ש"ח.



במרבית תקופת השהות ברצועת הביטחון, התקיים בישראל קונסנזוס לאומי רחב לגבי חשיבות הנוכחות הצבאית ברצועה, קונסנזוס שמצא ביטוי בססמה הצה"לית "המטרה - הגנה על ישובי הצפון". כפועל יוצא היה הדיון הציבורי-פוליטי בנושא דל ביותר, מספר המצדדים בנסיגה (בפומבי) היה מועט ועיקר תשומת הלב הציבורית התמקדה במציאת הדרך היעילה ביותר להכניע את ארגון החיזבאללה.



בשלהי שנות התשעים החלו להופיע סדקים בהסכמה הציבורית לגבי הנוכחות בלבנון. הגורמים לכך אינם ודאיים, ועל אבחונם המדוייק קיימת מחלוקת מחקרית ופוליטית. השערה מקובלת היא כי העלייה ההדרגתית במספר חללי צה"ל בלבנון (החל משנת 1993 יותר מעשרים חללים בכל שנה) והיעדר הכרעה בלחימה הובילה לשחיקה הדרגתית בנכונתו של הציבור לספוג את מחיר השהות בלבנון. השינוי בדעת הקהל צבר תאוצה, עם הופעתן של כמה תנועות ציבוריות שתמכו בנסיגה (ביניהן ידועה תנועת "ארבע אמהות") וכן עם הצטרפותם של מספר דמויות פוליטיות למסע הציבורי בעד הנסיגה (דוגמת יוסי ביילין). התפתחותם של תהליכים אלה הולידה דיון ציבורי סוער בדבר האפשרות לסגת מלבנון, ובדבר אופיה הראוי של נסיגה שכזו.



הכנות לנסיגה



ב-1999 נבחר אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל. במהלך מסע הבחירות הבטיח ברק מפורשות כי יסיג את כוחות צה"ל משטח לבנון, בתוך שנה מתאריך כניסתו לתפקיד. על פי התכנון הראשוני נועדה היציאה מלבנון להוות חלק מהסכם בין ישראל סוריה ולבנון, אך משכשלו המגעים לקביעת הסכם שכזה הורה ברק לצה"ל לתכנן את נסיגת צה"ל מלבנון באופן חד צדדי וללא הסכם.



בתחילת מרס 2000 קיבלה ממשלת ישראל החלטה בה נקבע כי כוחות צה"ל יסוגו מלבנון עד ליולי 2000, עם או בלי הסכם. מהלך הנסיגה החד צדדית עורר דיון סוער במערכת הפוליטית, ובמקביל פורסמו מדי פעם עדויות על התנגדותם של ראשי המערכת הצבאית לתוכנית. בחודשים שלאחר מכן החלה מערכת הביטחון בהכנות רחבות היקף לנסיגה המתוכננת - מיקומה של גדר המערכת הוסט לגבול הבינלאומי המוסכם, ושורת מוצבים חדשה נבנתה לאורך הגבול.



ההכרזה הברורה אודות הנסיגה האיצה את היווצרותו של משבר אמון בין ישראל (שהחל עוד לפני כן) לבני בריתה בדרום לבנון ובעיקר אנשי צד"ל. בעקבות החרפת המשבר החלה מערכת הביטחון לתכנן מהלך של נסיגה מוקדמת, עוד בטרם הושלמו ההכנות לאורך הגבול.



בחודשים אפריל-מאי 2000 ובעיצומן של ההכנות לנסיגה, החלו אנשי צד"ל (שחששו לגורלם בהיעדר חסותו של צה"ל) לנטוש את המוצבים. כפועל יוצא של תהליך זה עברו מוצבי צה"ל בשטח לבנון למתכונת מצומצמת וחיכו להוראת הפינוי. ב-14 במאי פינה צה"ל את מוצב טייבה והעבירו לידי צד"ל, לאחר מכן הועבר גם מוצב רותם. ב-21 במאי השתלט החיזבאללה ללא קרב על מוצב טייבה, ותהליך קריסת רצועת הביטחון הואץ. בהתאם למצב שהתפתח בשטח ונפילתם הצפויה של מוצבים נוספים, הוחלט להתחיל בפינוי מיידי.



הנסיגה בפועל



תהליך פינוי המוצבים הסופי החל ב-23 במאי 2000 (מבצע "אורך רוח") ובמהלכו הסיג צה"ל עשרות טנקים ונגמ"שים וכאלף חיילים. בד בבד עם תהליך הנסיגה השתלטו אנשי החיזבאללה על רצועת הביטחון. אלפים מחיילי צד"ל ובני משפחותיהם נסו לעבר גבול ישראל, הצטופפו במעבר הגבול ולבסוף עברו לשטח ישראל.



בבוקר ה-24 במאי 2000 הושלמה יציאת צה"ל מרצועת הביטחון. למרות חילופי אש עזים בין צה"ל לחיזבאללה עברה הנסיגה בלא אבידות לכוחות צה"ל, עם חלל אחד לכוחות צד"ל, ועל פי ההערכה עשרה הרוגים מכוחות החיזבאללה. מראות בריחתם של אנשי צד"ל והשתלטות החיזבאללה על מוצבי צה"ל, העלו ביקורת חריפה בישראל על אופן ביצוע הנסיגה, שנראה בעיני אחדים כ"בריחה מבוהלת". מאידך היו שראו בהשלמת הנסיגה ללא נפגעים, מהלך טקטי ראוי לשבח.



לאחר הנסיגה



לאחר הנסיגה נערכו כוחות צה"ל לאורך הגבול הבינלאומי עם לבנון, עד להשלמת בניית המוצבים וגדר המערכת. תוך זמן קצר נערך החיזבאללה אף הוא לאורך הגבול. עם יציאת כוחות צה"ל ירדה במידה דרמטית רמת העימות בין החיזבאללה לצה"ל ובמרבית הזמן נשמר בגבול לבנון-ישראל שקט יחסי, מצב שקיבל ביטוי גם בשיפור בכלכלת הישובים בקרבת הגבול.



בין האירועים הבולטים אחרי הנסיגה: חטיפת שלושת החיילים באוקטובר 2000, ירי ארטילרי של החיזבאללה, בניית מפעל שאיבת מים במקורות החצבני , וסכסוך מתמשך לגבי הריבונות על הכפר רג'ר (אשר קו הגבול עובר במרכזו) ולגבי שטחי חוות שבעא בסמוך להר דב.



סוגיה נוספת שהתעוררה לאחר הפינוי נוגעת לאופן הטיפול הישראלי באנשי צד"ל. כששת אלפים מאנשי צד"ל ובני משפחותיהם עברו לשטח ישראל לאחר הנסיגה. רבים מהם לא מצאו את מקומם במדינת ישראל והיגרו למדינות אחרות או שבו ללבנון. רבים מהנותרים השמיעו טענות קשות כלפי יחסה של מדינת ישראל לבני בריתה בדרום לבנון.



הערכת תועלתו של מהלך הנסיגה נמצאת במחלוקת: יש הרואים בשקט שנוצר בגבול הצפון, עדות להצלחת המהלך. על פי דעות אחרות, פגעה הנסיגה בכושר ההרתעה של מדינת ישראל, ואף הולידה את פתיחת אנתיפאדת אל אקצא. טענה מקובלת נוספת היא, כי נוכחות צה"ל ברצועת הביטחון היתה מיותרת מלכתחילה, ולכן היה מהלך הנסיגה צעד נכון שהתבצע באיחור רב ולאחר גביית מחיר דמים ניכר ומיותר.

השגחה עליונה




לאורך כל מהלך יציאת כוחות צה"ל מדרום לבנון, חגו מלמעלה מטוסים ומסוקים של חיל-האוויר. הטייסים תקפו מטרות חיזבאללה, השמידו ציוד של צד"ל שנותר בשטח והפציצו קטעי כבישים. במהלך המבצע שיגר סגן אורן, טייס קוברה, טיל, לראשונה בחייו. "לא התרגשתי מהשיגור", הוא אומר, "אלא מההודעה הרשמית ברדיו - צה"ל יצא מלבנון"


התארגנות מסוקי הקרב וההכנות לקראת היציאה מלבנון החלו ימים אחדים לפני שאחרון חיילי צה"ל עזב את רצועת הביטחון ואחרון המטוסים עזב את המרחב האווירי שלה. טייסות חיל-האוויר נכנסו לכוננות ומספר גדול של מטוסים ומסוקים עלו צפונה, כדי להיות קרובים לזירת ההתרחשויות וכדי לקצר את זמן התגובה לתקריות אפשריות.
המשימה העיקרית של הכוחות האוויריים היתה להשגיח על השיירות הנסוגות ולוודא כי אנשי חיזבאללה, או אזרחים התומכים בהם, לא יפגעו בחיילי צה"ל. פרט לכך, תקפו מטוסים ומסוקים של חיל-האוויר מטרות רבות, ובכלל זה השמידו ציוד שנותר בשטח על-ידי צד"ל. בין השאר, כלל ציוד זה סוללות תותחים, טנקים וכלי-רכב. כמו כן הופצצו קטעי כבישים.
"כשהוזנקנו לצפון, המצב עוד לא היה ברור", מתאר סרן יאיר, סגן מפקד טייסת קוברות. "משימתנו הראשונה היתה לתצפת על צומת, לא הרחק ממוצב טייבה ולוודא ששיירת כלי-הרכב העוינים שהיתה במקום נשארת במקומה. עוד קודם חסם צה"ל את הצירים הראשיים, כדי למנוע התקדמות כלי-רכב לעבר המוצבים".
אחת המיגבלות איתה נאלצו הטייסים להתמודד היתה המרחב האווירי המצומצם שעמד לרשותם.
"יציאת הכוחות ממוצב כרכום לוותה בירי של החיזבאללה", משחזר סגן ניר, טייס קוברה. "ברגע שהחלה התנועה החוצה, התחילו חילופי האש. מספר שתיים במבנה שלנו זיהה יציאה של טיל כתף מאחד הבתים, ומיד ירינו לעברו". יש לציין, שפעמים רבות נמנע מהמסוקים לפתוח באש לעבר המטרות, בגלל נוכחות אזרחים בקרבת מקום.
"הזניקו אותנו לתקיפת מטרה בגזרה המערבית", מספר סגן אורן, גם הוא טייס קוברה. "זוהו שם שיירות של אנשי חיזבאללה ושל אזרחים לבנונים שעלו לכיוון אחד המוצבים".
כשהגיעו לאיזור, זיהו טייסי הקוברה רכב חשוד בקרבת המוצב ושיגרו לעברו טיל. היתה זו הפעם הראשונה שאורן שיגר טיל. "לא התרגשתי מהשיגור", הוא מודה, "כמו שהתרגשתי כששמעתי בחדשות את ההודעה הרשמית - צה"ל יצא מלבנון. בדיעבד, אני מרגיש שהייתי חלק מאירוע היסטורי".
את מסוק הקוברה האחרון ששהה בשמי לבנון הטיס סגן יונתן. "לפנות בוקר ליווינו את השיירה האחרונה שיצאה מלבנון, עד שהודיעו לנו בקשר לרדת דרומה. הודענו שיש לנו דלק לחצי שעה נוספת באוויר. באותו זמן, השיירה כבר חצתה את הגבול לתוך ישראל. את התשובה שקיבלנו בקשר אזכור תמיד: 'כבר לא טסים כאן יותר'".


התקיפה האחרונה בלבנון

לאחר שכל כוחות צה"ל כבר חצו את הגבול ונכנסו לשטח ישראל, יצא זוג מטוסי F-16 של "טייסת הקרב הראשונה" למשימה אחרונה בלבנון. המטרה: הפצצת טנק.
"אחרי חציית הקו, באיזור מרג' עיון, הבחנו בנקודות אש", מספר דודי, נווט ה-F-16. "לא היה ברור אם זו אש שנכנסת או יוצאת משם. סימנים של התקיפות הקודמות ניכרו בשטח. אפילו במרחק קצר מאיזור המטרה היו סימני פצצות".
שתי פצצות מונחות, שהוטלו בזו אחר זו על-ידי המטוס המוביל, סיימו את המלאכה במהירות. "המאפיין הבולט של שלושת הימים האחרונים בלבנון לא היה כמות ההזנקות, למרות שהיו אינטנסיביות יחסית, אלא מיגוון המטרות", ממשיך דודי. "לתקוף טנק זה לא דבר טריוויאלי. מעבר לכך, גם האווירה היתה מן הסתם מיוחדת, שונה מתקיפה רגילה".
לאחר שסיימו לתקוף את המטרה, המשיכו הטייסים לפטרל כעשר דקות בשמי לבנון ואז קיבלו אישור לחזור לבסיס. מה"בור" הגיעה הודעה בקשר: "היערכות צה"ל על הקו הסגול הסתיימה. אתם רשאים לקחת דרומה הביתה. בזאת תם הפרק הנוכחי של פעילות חיל-האוויר בלבנון". סמוך לשעה בה נחתו המטוסים בשלום בבסיסם במרכז הארץ, נפתח בקבוק שמפניה במוצב השליטה, לציון סופן של 18 שנות לחימה בלבנון.
בחדר התחקירים, תוך כדי צפייה בקלטת שתיעדה את התקיפה האחרונה, נדהמו אנשי הצוות. הטנק, מסתבר, ניצב לצידי כביש מעוקל, בצורה המזכירה יונה, סמל השלום. "אי אפשר להגיד שלא היה פן נוסף, מרגש, לטיסה הזו. התחושה היא של עשיית היסטוריה", אומר רס"ן דן, טייס F-16, שבעברו עשרות תקיפות מבצעיות בלבנון. "מה שחשוב כעת הוא שיש קצת שקט. בחודש שקדם ליציאה מלבנון, כמעט ולא הייתי בבית".
סא"ל אהוד החל את קורס-הטיס תוך כדי מלחמת לבנון. היום הוא מפקד טייסת "עוף החול", טייסת ה-F-16 שביצעה הכי הרבה גיחות תקיפה במהלך השבוע האחרון לשהיית צה"ל בלבנון. 29 גיחות בסך-הכל ו-51 פצצות שהוטלו לעבר יעדיהן.
טייסת "עוף החול", טייסת מטוסי נץ (F-16A/B), עבדה מסביב לשעון בתקופה שקדמה ליציאת צה"ל מלבנון. "כמעט כל אנשי הצוות של הטייסת השתתפו בתקיפות", מספר סא"ל אהוד. "לא רק הטייסים הסדירים, אלא גם מספר לא מבוטל של מילואימניקים נטלו חלק בפעילות המאומצת. במקביל, גם אנשי הגף הטכני עשו מאמצים כבירים. המשימות שביצענו היו שונות מהמשימות השיגרתיות בלבנון וגם זה הוסיף עניין רב. עכשיו, ככל הנראה, הכל יהיה שונה מאוד בטייסת. מאוד שונה".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.iaf.org.il/sip_storage/files/8/18418.jpg]


הקרב האחרון בלבנון



היום האחרון של צה"ל בלבנון היה יום מתוח. לא רק עבור הגדודים שחצו בזה אחר זה את הגבול בדרכם לשטח ישראל, אלא גם עבור לוחמי מערך הנ"מ של חיל-האוויר. לקראת השעה 12 בצהריים, זיהו לוחמי סוללת מחבט קבוצה של אנשי חיזבאללה, מלווים בשלושה כלי-רכב, בדרכם למוצב כרכום, שהיה עדיין מאויש על-ידי חיילי צה"ל. תותחי הוולקן של הסוללה נכנסו מיד לפעולה ויחד עם מסוקי קרב וטנקים, פגעו במחבלים והעלו את רכביהם באש



יום שלישי ה-23 במאי, סמוך לשעה 11:45 בבוקר, פחות מ-16 שעות עד שיעזוב אחרון חיילי צה"ל את דרום לבנון. לוחמי סוללת המחבט, הממוקמת סמוך לגדר המערכת, מאיישים את העמדות. על ציר העלייה למוצב כרכום, שעדיין מאויש על-ידי כוחות צה"ל, הם מזהים שלושה כלי-רכב וקבוצת אנשים חמושים. הדגלים הצהובים שהם מניפים לא מותירים ספק: מדובר באנשי חיזבאללה.
"הם הסתערו לכיוון המוצב וירו עליו, ממש כמו בסרטים", מספר סגן גלעד, מפקד סוללת המחבט. "ככל הנראה, הם חשבו שיגיעו למוצב נטוש, אבל תגובת הש"ג, שירה לעברם, הפתיעה אותם. הם התחילו לברוח דרומה - הכיוון היחיד אליו יכלו לברוח".
סמ"ר לב קוגן, הכוון של הסוללה, שאייש את עמדת התצפית, הזעיק את גלעד וקצין נוסף. באותו רגע החל הקרב האחרון בלבנון, קרב שנמשך עד שעות הערב. "יצאנו החוצה", משחזר גלעד. "תוך חצי דקה, לב כבר היה בתוך הכוונת של המחבט, מנסה לנעול על המטרה ולקבל אישור ירי".
האישור לירי ניתן והמחבט ירה צרור ראשון לעבר שלושת כלי-הרכב הנמלטים. הירי עצמו התבצע ממרחק 1,100-800 מטר, טווח יעיל עבור תותח הוולקן של המחבט. "אם לא היינו יורים את הצרור הראשון של הוולקן, כלי-הרכב היו מצליחים לברוח ושום טנק או מאג לא היו מוצאים אותם", מציין גלעד.
הצרור השני כוון לעבר אחד מכלי-הרכב, מסוג "לנדרובר". הרכב התפוצץ ועלה באש. כמה אנשי חיזבאללה הצליחו להימלט מתוכו, ולוחמי הנ"מ ירו לעברם והצליחו לפגוע באחד מהם.
המחבט הנוסף תפס גם הוא עמדת אש. שני המחבטים ירו ארבעה צרורות לעבר הרכב השני, מסוג "סיירה". ה"סיירה" התפוצצה. "המחבלים ברחו מתוך הלהבות לתוך שטח מיוער", מספר גלעד. "זיהינו את איזור המחבוא ואת הטווח וירינו לעברם כ-15 צרורות". במהלך הירי נהרג מחבל נוסף.
זוג מסוקי קוברה, שהוזנק מהמינחת הצפוני, הגיע לאיזור וירה לעבר המחבלים. אחד המסוקים פגע ברכב השלישי, שנמצא בקרבת המוצב. בשלב זה, יצא ממוצב כרכום טנק לכיוון המחבלים. הטנק ירה לעברם ומיד חזר למוצב.
במשך עשר דקות התקבלו זיהויים נוספים של המחבלים, אך עדיין לא ניתן אישור לירי. כשהתקבל האישור, ירה הטנק לעבר המחבלים. לוחמי המחבט ירו חמישה צרורות לעבר המחבלים. צלף, שהיה ממוקם על גג מוצב זרעית, ירה גם הוא על אחת הדמויות ודיווח על פגיעה מדויקת. בסך-הכל נהרגו במהלך הקרב 11 אנשי חיזבאללה.
בשלוש לפנות בוקר הסתיים פינוי הכוחות הקרקעיים מדרום לבנון. לוחמי המחבט, שנשארו דרוכים מצדו השני של הגבול, צפו באנשי הצלב האדום שהגיעו לשטח לפנות את גופות המחבלים. יותר מאוחר צפו גם באנשי החיזבאללה, שעלו למוצב כרכום עם הדגלים המוכרים. הפעם, לשמחת כולם, המוצב כבר היה נטוש.
תחקיר ראשוני של האירוע העלה כי סוללת המחבט אחראית לחיסולם של ארבעה מחבלים לפחות, לפציעת מחבל נוסף ולהשמדת שניים מתוך שלושת כלי-הרכב. כמה ימים לאחר התקרית, זכו הלוחמים לביקור של מפקד כוחות הנ"מ, תא"ל אריה פישביין, שהעניק להם תעודות הוקרה על פעילותם בקרב האחרון בלבנון.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.iaf.org.il/sip_storage/files/0/18420.jpg]



הטנק האחרון שיצא מלבנון:


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/03072003/347575/zz_wh.jpg]


מקורות:

http://www.4mothers.org.il/hamesh/hayetzia.htm

http://www.iaf.org.il/Templates/Journal/Journal.IN.aspx?lang=HE&lobbyID=50&folderID=549&subfolderID=551&docfolderID=552&docID=19218

http://www.iaf.org.il/Templates/Journal/Journal.IN.aspx?lang=HE&lobbyID=50&folderID=549&subfolderID=551&docfolderID=552&docID=19217

צה"ל יוצא מלבנון

מטוסי ומסוקי קרב משמידים מוצבים נטושים
במהלך מבצע נסיגת צה"ל מלבנון, אבטחו מטוסי ומסוקי חיל-האוויר את שיירות צה"ל שנעו לעבר הגבול והשמידו ציוד שהושאר על-ידי חיילי צד"ל בשטח לאחר הנסיגה מחשש שייפול בידי מחבלים.

הנסיגה מלבנון חתמה תקופה רוויית פעילות אווירית. במהלך שנת 2000 בלבד, עד יום הנסיגה, ביצעו מטוסי הקרב של חיל-האוויר 602 גיחות בשמי לבנון, והשמידו 89 אחוזים מהמטרות שתקפו.

בימים שקדמו ליציאה מלבנון, תקפו מטוסים ומסוקים מטרות מחבלים רבות והשמידו מוצבים נטושים. עוד השמידו כוחות חיל-האוויר ערב הנסיגה סוללות תותחים שננטשו על-ידי צד"ל, כלי רכב וטנקים השייכים לאירגונו של אחמד ג'יבריל בבקעת הלבנון, וקטעי כבישים. במהלך קרוב ל-18 שנים של פעילות אווירית בשמי לבנון, בין ה-6 ביוני 1982, עם פרוץ מלחמת לבנון, ועד שיצא אחרון חיילי צה"ל משטח לבנון, ב-24 במאי 2000 - ביצעו מטוסי קרב של חיל-האוויר 8,881 תקיפות בלבנון, מסוקי קרב הוזנקו 6,371 פעמים ובוצעו 2,060 גיחות של מסוקי סער לחילוץ ופינוי פצועים.




http://www.iaf.org.il/Templates/Fli...6&docType=EVENT

בצידה הימני של התמונה רואים טנק נוסף שנמצא עוד בשטח לבנון, אני אנסה לאתר את התמונה של הטנק האחרון. (פלוגה ג', גדוד 82)

אורן (שם בדוי), שירת כחייל ואח"כ מפק"צ ביחידת תצפיות ברצועת הבטחון עד הנסיגה. טיילנו יחד וגם התיידדנו, ועל כוס בירה בעיירה נידחת בדרום ניו-זילנד סיפר לי על הלילה האחרון שלו בלבנון:

ציטוט:

הציבו אותנו במוצב צד"ל (לא אמר איזה מהם), ואמרו לנו שבשלב מסויים יגיע נגמ"ש לקפל אותנו למוצב צה"ל במרחק כמה קילומטרים משם. תיצפתנו לכיוון צפון והעברנו מטרות אש לגוף שמולו עבדנו - היו הרבה, והם באו כל 20-30 דקות. למעשה זה לא היה שונה מהעבודה הרגילה, חוץ מזה שכולנו היינו עם ציוד מלא עלינו כדי להתקפל מייד. שום דבר לא הכין אותנו לשניה בה נכנס בריצה לתוך העמדה בחור ישראלי בלבוש אזרחי וצרח עלינו "תעופו מפה! תוך 5 דקות כל הכפר עולה על המוצב ושוחט את כל מי שנשאר כאן!". הוא סיים את המשפט ועף החוצה באותה מהירות בה נכנס - היינו בשוק ולקח לנו כמה שניות ארוכות להתאפס על עצמנו. ארזנו את האמצעים בתוך התיקים ורצנו החוצה - מהבחור לא נשאר סימן, והמוצב עצמו היה ריק מצד"לניקים. רצנו אל שער המוצב ויצאנו החוצה, ומשם התחלנו להתקדם במהירות לכיוון מוצב צה"ל. שמענו מאחורינו ירי של קלאצ'ים, ותוך כדי הבריחה השבנו מדי פעם אש. זה היה די קשה, כי לרובנו היו תיקים כבדים על הגב ולא היה זמן (או אפשרות) להתעסק בהשמדת אמצעי התצפית. המטוליסט של הצוות ירה במהלך אותה ריצה מטורפת יותר רימונים מאשר בכל מהלך שירותו. בשלב מסויים המוצב החל לתת לנו אש חיפוי, ויכולנו להתרכז בתנועה אל המוצב עצמו. נכנסנו למוצב סחוטים לגמרי, ופחות משעה לאחר מכן כבר היינו על הנגמ"ש בדרך לארץ.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

הצוות שלי כבר היה בגזרה אחרת ועלינו במיוחד כדי לחפות על הנסיגה (ואני מאוד עדין כשאני משתמש במונח הזה דווקא) וביצענו ירי ארוך טווח לכפרים וריכוזי חיזבלונים (ידעתם שבארט עוצר טויוטה ?)
אני זוכר את היום ולילה האלה כבלאגן אטומי והרבה דיווחים על "כמעט ו..." בקשר.

"מאידך היו שראו בהשלמת הנסיגה ללא נפגעים, מהלך טקטי ראוי לשבח."

אם זאת הייתה "נסיגה" אז כדאי שצה''ל יתאמן טוב יותר, זה נקרא בריחה כשמחליטים תוך יום יומיים לעוף מלבנון ולפוצץ הכל מאחור, שלא לדבר על הפקרת בעלי ברית. החיזבאללה תפסו לא קצת אמל''ח מצד''ל,ובכלל רק בעיני הישראלים זאת נסיגה, בעיני העולם הערבי זאת בריחה.
אבל לפחות אירגון 4 אימאות שמחים.

זיין שכל מקצועי וכתב באתר המשחקים איגיימס

ראוי גם לציין שהכישלון בלבנון דירבן ונתן מוטיבציה לטרור הפלשתינאי וכמו גם כתוצאה מ"ההישג" הזה לחיזבאללה יש עכשיו מערך טילים על הגבול שיכול לפגוע בעומק הארץ.

Alas, poor Yorick! I knew him, Horatio: a fellow of infinite jest, of most excellent fancy

מטרת קרב הנסיגה היא ניתוק מגע מהיר עם האויב והתיצבות מחודשת להגנה בקו אחר. רק בקו ההגנה השני מחדשים הכוחות הנסוגים את הקשר עם כוחות האויב.
צה"ל ביצע קרב נסיגה קלאסי ללא נפגעים בנפש (אך תוך אובדן ציוד ויש אורמים תוך יצירת נזק תדמיתי).

במערך אחר של הוראות מדיניות ופיקודיות היה ניתן לבצע קרב השהייה שמטרתו "קניית" זמן להתארגנות להגנה בקו החדש. במקרה זה צה"ל היה הורג הרבה יותר חיזבאלונים, נשאר בשטח יותר זמן ומגיע לאותו קו אך תחת אש.

לא תמיד מה שיפה לעיין הוא הדבר הנכון לעשות ולדעתי נסיגת צה"ל מלבנון על כל ה"כמעטים" שלה היתה דוגמה לביצוע מעולה של נסיגה.

טל

אך האם לא יהיה נכון להגיד שצבא מסויים מבצע נסיגה כאשר הוא מובס בשדה הקרב?
חיזבאללה לא הביס את צה''ל בקרב, לכן מהי המשמעות בסוגי הנסיגות השונות, במה היה עוזר "קרב השהייה" אם בכל מקרה החיזבאללה אינו צבא מנצח בשום פנים(עד לאותה תקופה) ואפילו אינו אחד מאירגוני הטרור המתוחכמים ביותר(בניגוד למה שהוצג בכמה ספרים אעל המלחמה, שבהם נוצר הרושם כאילו נלחמנו נגד אויב מתוחכם, ולא מיליציה של לובשי מגבות עם חגורת נפץ על עצמם,שאת כולם היה אפשר לגמור תוך שבוע של הפצצות שטיח בשטח לבנון, כמובן שזה תסריט הגיוני כמו שאנשי המאדים ינחתו מחר,מאחר ואנחנו לא צבא שהמטרה שלו היא להרוג את האויב, אלא רק לכסח אותו קצת וגם לדאוג לכל הבעיות של האוכלוסיה האזרחית שלו).
ומה בנוגע לבעלי ברית? לדעתי ישראל לימדה את העולם, איך לא כדאי לנהוג בבעלי ברית.

זיין שכל מקצועי וכתב באתר המשחקים איגיימס

היא יכולה, למשל, לשמש כפתיון לאוייב, היא יכולה להתבצע אם המטרה הייתה להחזיק באזור מסויים עד שלב מסויים של הקרב ואותו שלב כבר התבצע וכבר אין צורך באחזקת השטח (למשל, כאבטחה לכח מאגף), וכן הלאה.

ההתפרקות של מערך צד"ל והבהלה בצה"ל הובילו לנסיגה מהירה שמטרתה הוצאת כל החיילים, וזה הצליח. אלא שכיוון שהתכנון המקדים ליציאה מלבנון היה שונה ביותר (ואכן, לא כלל את הותרת הציוד או הבלגן הגדול), אני מתקשה לראות בשינוי הזה הצלחה כבירה.

לוחמי צד"ל: נתיב הייסורים בדרך לישראליות- NRG

שש שנים אחרי נסיגת צה"ל מלבנון, נעים לוחמי צד"ל ומשפחותיהם בין שני קטבים:

השתלבות חברתית מרשימה, מול סיפורים של מצוקה קשה, קושי וקיפוח

אלי לוי
23/5/2006 12:28

שש שנים אחרי שנסו על נפשם מאימת נקמתם של חסן נסראללה והחיזבאללה, נראה כי מרבית משפחות לוחמי צד"ל המתגוררות בצפון הארץ כבר השלימו עם העובדה שעתידם, לפחות זה הנראה לעין, הוא בישראל. אם בתחילה הם סברו שמדובר ב"מקלט" זמני, ותכננו את השיבה הביתה, הרי שעכשיו, עם הידרדרות המצב בלבנון והתעצמות החיזבאללה, מחלחלת בהם ההכרה שעדיף, בשלב זה, לדחות את החלומות על איחוד משפחות. למרות זאת, בתוך שורה של "סיפורי קליטה" מוצלחים, עדיין קיימים מקרים רבים של מצוקות כלכליות ונפשיות, ותחושות עזות של קיפוח.


את ההשלמה עם שהותם הכפויה כאן, ניתן היה לזהות תוך שיחות ופגישות שקיימנו עימם ועם ישראלים הנמצאים איתם בקשר קרוב. לא מעט צד"לניקים כבר רואים עצמם כישראלים: הם רוכשים דירות, קונים רכוש יקר ערך, מוצרי חשמל וכלי רכב, רושמים את הילדים ללימודים במכללות והופכים, אולי בעל כורחם, לישראלים לכל דבר.

התופעה המסמלת, אולי יותר מכל, את ה"ישראליות" של לוחמי צד"ל לשעבר, היא קבוצת הכדורסל שהוקמה לאחרונה על ידי קבוצת צעירים מנהריה. הקבוצה מורכבת כולה מבנים למשפחות לוחמי צד"ל שהגיעו לארץ כנערים, והבינו שלעת עתה הם "תקועים" כאן - לטוב או לרע.

הפועל "ארז נהריה" הוקמה לאחרונה, וכבר משחקת בליגה ב' בכדורסל. מי שעומד מאחורי היוזמה להקמת הקבוצה הוא מסעוד חנון, צעיר בן 20, בן לקצין צד"ל בכיר לשעבר מהכפר דובל בדרום לבנון, שהחליט יום אחד שגם לצד"ליניקים מגיע קבוצה משלהם.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/408x153/519/930.jpg]

הפועל "ארז" נהריה. צילום: הרצי שפירא
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]


קשיים כלכליים בקבוצה

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]


"כשהגענו לישראל, שיכנו אותנו בראש-הנקרה, וכל ערב היינו משחקים עם המקומיים כדורסל", סיפר השבוע מי שנחשב לדגם של "קליטה מוצלחת", וכבר נושא את התואר סטודנט שנה א' לתואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת במכללת הגליל המערבי. "הייתי אז נער בן 14, אבל אספנו קבוצה של כמה חברים מצד"ל ונהגנו לשחק כדורסל בשביל הכיף. עוד לפני הנסיגה, תמיד אהבתי את המשחק".

אבל כמו לכל דבר, גם לקבוצתו של מסעוד, המורכבת היום מ-12 כדורסלנים, ובה הוא משמש, מלבד כשחקן מרכזי, גם כמאמן-מנהל-אפסנאי, היו חבלי קליטה קשים. חזיזים שנזרקו על ידי אוהדי הקבוצה למגרש באחד המשחקים הביאו לעונש הרחקה של הקבוצה מאימונים באולם הכדורסל המקומי, והשחקנים של מסעוד נאלצו להתאמן במגרשים פתוחים. הפעלת הקבוצה מהווה גם נטל כלכלי בלתי מבוטל, והנסיעות למשחקים, לדוגמא, ממומנות על ידי השחקנים עצמם.

ביום ראשון השבוע ארגנה הקבוצה טורניר כדורסל לזכרו של סאבא א-שייח, שחקן הקבוצה ובן למשפחת לוחמי צד"ל שנהרג לפני שלושה חודשים בתאונת דרכים בכביש הערבה, והוא בן 20. בטורניר, שהוא הוכחה נוספת לישראליות דור ההמשך של משפחות צד"ל, התמודדה "ארז נהריה" נגד קבוצות הנוער של עירוני נהריה, הנחשבת לאחת מאריות ליגת העל בכדורסל.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]


מי יקבל את המענקים?

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]


מלבד מסעוד, מצאנו בהרכב הקבוצה גם את פול אבו-חמד, סטודנט להנדסת אלקטרוניקה, ואת ג'וני האשם, הלומד במסלול הנדסאי אלקטרוניקה. שניהם לומדים במכללת אורט בראודה בכרמיאל. פול, הנחשב גם הוא לסיפור קליטה מוצלח, מתמודד בימים אלה עם קשיי הבירוקרטיה הישראלית .

אביו, אליאס ז"ל, נפטר מהתקף לב בשנת 2003 בישראל, אבל לאחרונה נקבע כי מי שיקבלו את הפיצויים והמענקים המיוחדים מהמדינה הם רק צדלנ"יקים ששהו בארץ משנת 2004. פול מספר כי הממונים על המענקים קבעו שמשפחתו לא תקבל את המענקים, למרות שלדבריו אביו שירת בצד"ל וקשר את גורלו עם צה"ל.

לפול עוד שלושה אחים ואם, הממתינים למענק הכספי. בשלב זה, הבעיה האישית שלהם עומדת בפני בחינה מחודשת. שלא לציטוט, שמענו השבוע גם לא מעט קולות על מצוקות גדולות יותר בקרב יוצאי צד"ל. בשל הבושה, איש לא מוכן להזדהות בשמו, אבל יש לא מעט גילוי עוני ומצוקות כלכליות בקרב יוצאי צד"ל המתגוררים בצפון. המשפחות הקרובות, כמו גם לא מעט ישראלים, נרתמים בניסיון לסייע לאלו הנתונים במצוקה.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]


עוזבים את ישראל

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]


תופעה נוספת שנרשמת בקרב יוצאי צד"ל, היא עזיבת ישראל בניסיון לנסות את מזלם מעבר לים. גיל דרור, שכיהן בעבר כעוזרו האישי של ראש עיריית נהריה והיה אחראי לקשר עם הצד"לניקים בעירו, סיפר השבוע כי "אנשים שחיו שם ממשכורות טובות, בדרגות גבוהות של קצונה, הגיעו לכאן והפכו לכלום. מדובר באנשים שהיו שם אגדות צבא. היו להם וילות, מכוניות פאר, חיים טובים ועושר, והם פתאום כאן בלי כלום".

לדבריו, "אתה יושב עם אנשים, וזה פשוט קורע לב. אין אנשים כאלה. כולם חברים טובים, ויעשו הכל בשביל חבר". צד"לניק תושב נהריה שסירב להזדהות, חיזק את הדברים הקשים. "אנחנו מחלקים מנות אוכל למי שאין לו כסף לקנות, והכל נעשה בשקט כי אנשים מתביישים", סיפר. "יש אנשים שנשארו בלי שקל, ובלבנון החזיקו סטיפות של דולרים בכיסים".

גיל דרור, המצוי בקשרים הדוקים עם הצד"לניקים בנהריה הוסיף: "יש גם מצוקות נפשיות וקשיים להיקלט מחדש במעגל העבודה. אני לא חושב שהמדינה טיפלה בהם טוב וכמו שצריך, והם לא מקבלים את מה שמגיע להם. לדעתי, לוחם צד"ל צריך לקבל משכורות של איש קבע לפחות".

מסעוד, בראייה מפוכחת, סיכם את המציאות המורכבת בה חיים הוא וחבריו: "יש לנו חלום לחזור, אבל המצב בלבנון לא מאפשר, אז נחייה כאן או בארצות הברית".

"געגועיי לאלה שנותרו מאחור – לא ללחימה" (בקישור ניתן למצוא ראיון עם תא"ל צ'יקו תמיר)

מפקד חטיבת גולני לשעבר תא"ל צ'יקו תמיר מספר בראיון ל-NRG מעריב על הלחימה והצלקות שעדיין לא הגלידו. שש שנים לנסיגה, כתבה שנייה בסדרה

אמיר בוחבוט, צילום וידאו: רועי קסטרו
24/5/2006 13:20
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]


שש שנים אחרי נסיגת כוחות צה"ל מרצועת הביטחון, מספר תת-אלוף צ'יקו תמיר, שכיהן במהלכה כמפקד חטיבת גולני, על המציאות הלבנונית, הקשיים בלחימה היום-יומית והדילמות המוסריות והפיקודיות. בראיון מיוחד שהעניק תמיר ל-NRG מעריב, הוא נדרש גם לביקורת, הנוקבת והישירה, העולה בספרו "מלחמה ללא אות", ומעמידה באור מפוכח וחסר פניות את הנסיגה והמראות שליוו אותה. זהו סיפורו של קצין אמיץ – בשדה הקרב ומחוצה לו – גולנצ'יק ברמ"ח איבריו, שהפעילות בלבנון שזורה כחוט השני בקריירה הצבאית שלו.


תא"ל תמיר התגייס לחטיבת "גולני", והתקדם לאורך השנים בשדרת הפיקוד החטיבתית. בין היתר, פיקד גם על הסיירת ועל יחידת "אגוז", שהתמחתה בלחימה בגזרה הלבנונית. תמיר, שמילא את תפקידיו בהצטיינות, הגיע לקצה הפירמידה הפיקודית ב"גולני", וכיהן כמפקד החטיבה. כיום הוא ראש המטה בפיקוד מרכז, ובחודשים הקרובים ימונה למפקד אוגדת עזה.

נפגשנו בלשכתו שבקריה בת"א. מעל ראשו נתלו תמונות של לוחמי "גולני" שפעלו במהלך מבצע "חומת מגן". התמונות הללו מאפיינות את צ'יקו, שסייע לשבירת מחסומים פסיכולוגיים בלחימה בלבנון, כמו גם בקיני הטרור של יהודה ושומרון. תחת פיקודו כמח"ט "גולני" נכנעו אנשי מיליציות פלשתיניות חמושות בטול כרם, ומסרו את נשקם לידי חיילי צה"ל אל מול מצלמות הטלוויזיה.

ספרו של תמיר, "מלחמה ללא אות", הוא חריג בנוף החיבורים פרי עטם של קצינים בכירים. "הדחף היה פשוט", מסביר צ'יקו את הרעיון שעמד מאחורי כתיבתו. "היינו אחרי הנסיגה, העימות עם הפלשתינים החל לצוף, והיתה לי הרגשה שתוך זמן קצר, כל מה שנעשה בלבנון ייעלם מהזיכרון. מדובר בקרוב ל-1000 הרוגים, אנשים שאתה מכיר. אירועים שלטוב ולרע אפשר ללמוד מהם. מהזיכרון של האנשים, מהמעשים. ראיתי חשיבות רבה בתיעוד".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]


לא חוסך ביקורת מעצמו, וממפקדיו

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]


במסמך יוצא הדופן בישירותו, לא חסך תמיר ביקורת מעצמו, ממפקדים שהקיפו אותו, וגם מכאלה שהיו מפקדיו הבכירים. "הצבא התבגר", מציין תמיר כשנשאל על התנאים שהכשירו את פרסום ספרו, "אבל במיוחד התבגר הדור שלחם בלבנון. חבורת המפקדים שהובילה את הלחימה בלבנון עברה אירועים קשים. נפגעים רבים, סדר עדיפויות ותפיסה משתנות. בין הגאווה והרצון להתבלט לבין העלייה במדרגות למשפחה ששכלה את בנה, יש מרחק גדול. מול הקשר עם המשפחות השכולות, והנטל הזה שיושב לך על הכתפיים, אתה מבין ששאר הדברים מתגמדים".

תמיר מציין כי "כמו הרבה מפקדים אחרים, הבנתי בלחימה הזו די מהר שאם לא נכריח את עצמנו להיות אמיתיים ונבחן את עצמנו לעומק, נשלם מחיר יקר. המחיר הזה הוא הרבה יותר יקר מהאגו האישי של מי שנושא באחריות באמת. במקרה שלי, זה מאוד השפיע. הספר הוא תוצאה של דור שלמד לחשוב אחרת".

אין כל ספק, שהלחימה בדרום לבנון חייבה את המפקדים לחשיבה שונה מזו הרווחת היום בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. צה"ל, שנבנה למלחמות מול צבאות סדירים, מצא את עצמו נלחם מול ארגון טרור שבחר בדרך הגרילה כקלף התמודדות מול עוצמתו העדיפה ויתרונותיו הבולטים של הצבא הישראלי. ההכנות להתפרצות בזירה הפלשתינית חייבו הלך מחשבה שונה. "לקראת סוף תקופת הלחימה בלבנון", מספר תמיר, "הצבא התחיל להפנים שהשינוי, שהלחימה בטרור, הופכת להיות נושא מרכזי".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
אסון המסוקים - קו פרשת המים

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
בספר מתאר תא"ל תמיר כיצד קיבל את ההחלטה לפקוד על לוחמיו לשאת שתי גופות מחבלים על אלונקה בשטח שורץ מחבלים, תחת אש כבדה של אויב רצחני, כשהוא עדיין לא יודע שמדובר בבנו של מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה. ההחלטה הזו סייעה, בשלב מאוחר יותר, בניהול המו"מ להחזרת חלקי גופותיהם של חיילי שייטת 13, שנהרגו באסון באנצריה.

יותר מכל, נשאלת השאלה כיצד מקבלים החלטה שכזו, תוך סיכון ממשי של הלוחמים. "שאלה לא קלה", מודה צ'יקו. "ההחלטה באה, קודם כל, מתוך המחויבות הזו כלפי הלוחמים משייטת 13. את יוסי קורקין, מפקד הכוח שנפגע, הכרתי אישית. התחושה הזו התגברה על רקע ההיסטוריה המשפחתית שלי. אמי שכלה את אביה, והוא נעדר חמישים שנה. יש מעט אנשים שמבינים את המשמעות של נעדר למשפחה. שני הגורמים הללו יחד הביאו אותי לקבל את ההחלטה".

"הדבר החשוב ביותר", מבהיר תא"ל תמיר, "הוא על מי אתה סומך כשאתה מקבל את ההחלטה. כשנתתי את הפקודה הזו, לא הייתי צריך להסביר אותה יותר מחצי פעם. כוונתי הובהרה, והלוחמים הבינו שהפעולה נעשית לצרכי מיקוח על הגופות". לדבריו, "קיים גם מימד פנים יחידתי וערכי, שהוא מאוד חשוב. כל חייל רוצה לדעת שמפקדיו, השולחים אותו לזירות המסוכנות ביותר, יעשו הכל כדי להחזירו משם. התחייבתי תמיד בפני החיילים שלי, שלאן שלא אשלח אותם, הם יידעו שאעשה הכל כדי להשיב אותם בחזרה".

אסון המסוקים עדיין מצטייר כטרגדיה לאומית, ואולי כאחד הפצעים הגדולים שהותירה הלחימה בדרום לבנון. לראייתו של צ'יקו, מדובר באירוע שגלגל את כדור השלג ליציאה מלבנון. " אסון המסוקים היה בסדרי גודל בלתי נתפסים", הוא אומר.

"73 חללים זה לא מספר שאפשר לתפוס בכלל. אני רואה באירוע הזה את קו פרשת המים, שבו החברה הישראלית גיבשה את ההבנה שבלבנון צריך להתרחש שינוי. המשוואה שהתקיימה עד אז, לפיה צה"ל ספג בכאב מספר הרוגים בשנה כדי להבטיח את ביטחונם של יישובי הצפון, איבדה מתוקפה. הרגשתי את השינוי הזה. זה שינוי שהביא מיעוט קולני של ארבע אמהות, שסביבו התגבשה קבוצה רחבה יותר. בתחילה זו נראתה קבוצה הזויה, אבל לאט לאט היא הפכה להיות במרכז הקונצנזוס, והשינוי האמיתי חל בתחום האזרחי".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]


הטרגדיה של צד"ל

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
צ'יקו לא נסוג מהישירות והאמינות המאפיינים אותו, גם כשמלבנים איתו את סוגיית הלחץ שהונח על כתפיהם של המפקדים באותם ימי לחימה בלבנון. "אחד הלקחים הגדולים מלבנון",הוא מדגיש, "הוא ששיקולים זרים של מתן לגיטימציה, תמיכה מסוג זה או אחר ושיקולים פוליטיים, יכולים להתערב בשיקולים צבאיים".

לדבריו, "לפעמים לחץ של המערכת הציבורית יושב על כתפי המפקדים. אחד הדברים החשובים הוא לדעת לעשות את ההבחנה הזו, ולאפשר חופש לדרגים המבצעיים". עם זאת, מדגיש תמיר לאורך כל הספר כי אחת הבעיות שהובילו לנתק בין העורף ללוחמי צה"ל בלב השטח הלבנוני היו הקצרים בתקשורת. "לא היתה מודעות ציבורית למה שהתרחש בלבנון. אני מאוד ער לביקורת על לחימה שניתנה בזמן אמיתי, אבל הביקורת יצא מפרופורציה השמורה לביקורת עניינית. הבעיה לא נבעה דווקא מהתחום המבצעי בלחימה בלבנון, אם כי גם בתחום הזה עשינו לא מעט שטויות, אלא ממקורות אחרים".

"התובנה הכי עמוקה שלי בנושא התקשורת, נרשמה כשיצאתי מלבנון", מספר צ'יקו. "הבנתי שמערכה נגד טרור מוכרעת על מרקעי הטלוויזיה, ולא בוואדיות". למרות זאת, מבהיר תמיר כי "יש, כמובן, חשיבות עצומה ליכולת הלחימה. בלי שמירה על העליונות המבצעית, אי אפשר לנצח, וברור שצה"ל שמר על עליונות מבצעית לאורך כל השנים בלחימה מול החיזבאללה. הם ספגו מאתנו הרבה יותר נפגעים". לדבריו, "החיזבאללה מעולם לא ניצח אותנו בשום קרב, למרות נסיונותיו. הוא עבר לשיטה של גרילה קלאסית, הנסמכת על שיטות פגע וברח, ונמנע מהתמודדות אמיתית. עקב כך, המאבק עבר ממאבק צבאי למאבק תודעתי".

הלחימה בלבנון הביאה את צ'יקו, כמו גם את דור המפקדים שהוא משתייך אליו, לעיסוק בסוגיות אליהן לא נדרשו מעולם, דוגמת הטיפול בלוחמי צד"ל, שהתדפקו בהמוניהם על שערי ישראל מחשש לנקמתם של אנשי החיזבאללה. תמיר נמנה על אותם המפקדים שלא שוכחים את חבריהם לנשק, והוא שומר, עד היום, על קשר עם חלק מהם.

"הסיפור של לוחמי צד"ל הוא סיפור לא פשוט, ובעל סממנים טראגיים", הוא אומר. "הטרגדיה היא שהאנשים הללו נאלצו להיקרע מסביבתם הטבעית וממשפחותיהם. הם בני ברית של מדינת ישראל. חלקם לחמו אתנו כתף אל כתף, ולא קל לראות את הבעיות שעוברות עליהם. מצד שני, המצוקות מתקהות מעט בחלוף השנים. חלקם חזרו ללבנון, ומצבם של חלק מהם השתפר. למרות זאת, התחושה היא של אי נוחות. בשנים הראשונות לקליטתם בארץ המצב היה קשה מאוד והכביד על מי שנלחם איתם".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
"מתגעגע לאנשים"

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]
אחת השאלות הבוערות בעיניי, היא האם תמיר עושה לעצמו, מפעם לפעם, חשבון נפש, ותוהה האם כל זה היה שווה. "היום, במבט לאחור, אתה שואל את עצמך הרבה שאלות", הוא משיב בכנות. "נמנעתי מלעסוק בשאלת הנסיגה. נכון או לא נכון - זו שאלה מדינית-פוליטית במהותה, ומכיוון שאני קצין במדים, לא היה נכון שאעסוק בכך.

צ'יקו, ששמו נכרך לאורך דרכו הצבאית בסיפורים עמוסי תהילה שכללו הפגנות אומץ בלתי רגיל, נושא באופן תמידי, כמו רבים מלוחמי "דור לבנון", צלקות מהמלחמה הזאת, שלדבריו מלוות אותו בכל מקום. "החלק הכי קשה בלחימה", הוא אומר בכאב, "הוא האובדן. לבנון, כמו כל מלחמה, גבתה מחיר כבד, והצלקת הזו הלכה וגדלה. בעימות הזה נהרגו גם הרבה מאוד מפקדים, בעיקר מפקדים בכירים שהיו חברים לדרך הרבה מאוד שנים. את 24 הלוחמים שנהרגו תחת פיקודי אני נושא בכל אשר אלך. את הקשר עם המשפחות. את הזיכרון. אני רואה בשמירת הקשר עם המשפחות חובה ראשונה במעלה למפקדים".

צ'יקו בהחלט לא מתגעגע לרגע ללחימה בלבנון, אבל כשהוא יושב ומהרהר ברגעים שבהם לחם מעבר לגדר המערכת, הוא נזכר בעיקר באנשים. "כשאני מסתכל לאחור, אני מתגעגע, קודם כל, לאנשים. במיוחד לאלו שלא חזרו אתנו משם. מדובר בגעגועים פיסיים מאוד קשים. חלקם היו חברים מאוד קרובים. ללחימה אתה לא ממש מתגעגע, אבל יש געגוע לאתגר המקצועי. בסופו של דבר, אני איש צבא".



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/t.gif]

הנסיגה מלבנון: מהלך מתוכנן היטב או ארוע שיצא משליטה?\ עפר שלח

עודכן 22:09 23/06/2010

לפני עשר שנים עזבנו את לבנון. שש שנים זו הייתה הצלחה כבירה. אח"כ באה מלחמת לבנון השנייה וזו נהייתה תבוסה נוראה. עפר שלח לקח את גיבורי הנסיגה ההיא, מאלופים בצה"ל ועד מפקד צד"ל הגולה בפריז ושיחזר את היציאה ההיא, מה סיפרו לנו אז ומה קרה באמת
http://news.nana10.co.il/Article/?A...ypeID=1&sid=126

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)