וילפרד ברצ'ט היה הכתב הראשון מצבאות בעלות הברית שהגיע להירושימה לאחר הטלת הפצצה. זו הכתבה שברצ'ט פרסם בדיילי אקספרס לפני 60 שנה:
בהירושימה, 30 יום לאחר שפצצת האטום הראשונה השמידה את העיר וזיעזעה את העולם, עדיין מתים האנשים בצורה מסתורית ונוראה. אנשים שלא נפגעו מההפצצה מתים ממשהו בלתי ידוע, שאותו אני יכול לתאר רק כמגיפה אטומית. הירושימה אינה נראית כמו עיר מופצצת. היא נראית כאילו מכבש מפלצתי עבר עליה ומעך אותה. אני כותב את העובדות האלה בשלווה, ככל שאני יכול, בתקווה שהן ישמשו כאזהרה לעולם.

במתחם הניסויים הראשון הזה של הפצצה האטומית ראיתי את החורבן הנורא והמפחיד ביותר בארבע שנות המלחמה. לעומתו נראה אי מופצץ באוקיינוס השקט כמו גן עדן. הנזק גדול יותר ממה שיכול להיראות בתמונות. כשאתה מגיע להירושימה, אתה יכול להביט מסביבך לשטח של עד 77 קמ"ר וכמעט שאינך רואה בניין שעדיין עומד. אתה חש הרגשת ריקנות בקיבה כשאתה רואה הרס כזה שנגרם על ידי האדם.

הלכתי בזהירות לבקתה, ששימשה כמטה זמני של המשטרה בלב העיר שנעלמה. בהביטי דרומה משם, ראיתי הריסות אדמדמות שנמשכו לאורך של כחמישה קילומטרים. זה מה שהותירה הפצצה האטומית מעשרות רחובות, בניינים, בתי מגורים, בתי חרושת ובני אדם. דבר לא נותר על תלו. רק כ-20 ארובות של בתי חרושת, ללא בתי החרושת עצמם, כחצי תריסר בניינים הרוסים ושוב - שום דבר. מפקד המשטרה בהירושימה קיבל את פני בשמחה, מאחר שהייתי הכתב הראשון מצבאות בעלות הברית שהגיע לעיר.

המנהל המקומי של "דומיי", סוכנות הידיעות היפאנית, הסיע אותי בעיר, או אולי מוטב שאומר מעל העיר. הוא לקח אותי לבתי חולים, שבהם עדיין מטופלים קורבנות הפצצה. בבתי החולים האלה מצאתי אנשים שלא נפגעו כשהפצצה נפלה. לא היו להם פציעות כלשהן, אך כעת הם מתים מתופעות לוואי לא טבעיות. ללא כל סיבה הנראית לעין החלה בריאותם להידרדר, הם איבדו תיאבון, שערותיהם נשרו וכתמים כחולים הופיעו על גופם. אחר כך החלו אזניהם, אפם ופיהם לדמם. הרופאים סיפרו לי שבתחילה הם חשבו כי אלה תסמינים של חולשה כללית. הם הזריקו לחולים ויטמין אי. התוצאות היו נוראות. הבשר החל להירקב בחור שנגרם על ידי מחט המזרק. בכל אחד מהמקרים האלה מת החולה.

זאת אחת מתוצאות הלוואי של הפצצה האטומית הראשונה שהאדם הטיל, ואינני רוצה לראות דוגמאות נוספות כאלה. אפי גילה ריח מוזר, השונה מכל דבר שהרחתי אי פעם. ריח הדומה לריח גופרית, אך לא ממש. הרחתי אותו כשעברתי ליד מדורה מעשנת, או במקום שבו עדיין חילצו גופות מבין שברי ההריסות. אך יכולתי להריח אותו גם בכל מקום נטוש. הם חושבים שזהו ריח הגז הרעיל שעדיין נפלט מהאדמה הרוויה בקרינה רדיואקטיווית.

וכך מתהלכים היום תושבי הירושימה בחורבן ובשממה של עירם, הגאה לשעבר, כשמסיכות גזה מכסות את אפיהם ופיותיהם. ייתכן שהמסיכות אינן עוזרות מבחינה גופנית, אך הן עוזרות מבחינה רוחנית.

הניצולים החלו לשנוא את האדם הלבן מהרגע שבו התחולל בעיר ההרס הנורא הזה. זוהי שנאה שעוצמתה מפחידה כמעט כמו הפצצה עצמה. הם ספרו עד עתה 53,000 מתים. עוד 30,000 אנשים נעדרים, וסביר להניח שנספו. ביום שבו ביקרתי בהירושימה מתו 100 אנשים מתופעות הלוואי. הם היו חלק מכ-13,000 האנשים שנפצעו אנושות בהפצצה. הם מתים בקצב של 100 אנשים ביום, וקרוב לוודאי שכולם ימותו. עוד 40,000 נפצעו באורח קל.

יכלו להיות פחות אבידות לולא חלה טעות טראגית. השלטונות חשבו שזאת עוד הפצצה של מטוסי הבי-29. המטוס האמריקאי טס מעל המטרה והשליך את המצנח שנשא את הפצצה ליעדה ולאחר מכן הסתלק. הושמעה צפירת הרגעה ותושבי הירושימה יצאו מהמקלטים. כמעט דקה לאחר מכן הגיעה הפצצה לגובה 600 מטרים, שבו היתה אמורה להתפוצץ - ברגע שבו כמעט כל תושבי הירושימה היו ברחובות.

נאקאמורה סאן, כתב סוכנות הידיעות היפאנית שהיה בהירושימה בשעת ההפצצה, סיפר לי כי "היתה לנו אזעקה באותו בוקר, אך רק שני מטוסים הופיעו. חשבנו שאלה מטוסי סיור ואף אחד לא התייחס אליהם במיוחד. נשמעה צפירת הרגעה ורוב האנשים הלכו לעבודה. ואז, ב-8:20 חזר אחד מהמטוסים. בדיוק באותו רגע הוצאתי את האופניים שלי כדי לרכוב למשרד ואז היה הבזק מסנוור, כמו ברק.

הרגשתי חום לוהט על פני ומשב רוח הדומה לטורנדו. נפלתי על האדמה והבית קרס מסביבי. באותו רגע נשמע רעם אדיר, כאילו התפוצצה פצצה רבת-עוצמה. כשהצצתי, ראיתי עמוד ענק של עשן שחור בצורת מצנח מתרומם כלפי מעלה וחוט אדום במרכזו. החוט התפשט והתפשט, עד שכל הענן הפך לאדום.

הירושימה נעלמה, והבנתי שהתרחש משהו חדש, שלא ראינו מעולם. ניסיתי לטלפן למשטרה ולמכבי האש כדי לגלות מה קרה, אך לא הצלחתי אפילו לקבל את המרכזייה".

מאות גופות נשרפו בצורה קשה כל כך בחום הנורא שנוצר על ידי הפצצה, שאי אפשר היה לראות אם היו אלה גברים או נשים, צעירים או מבוגרים. מאלפי האחרים, שעמדו בקרבת מקום למרכז ההתפוצצות, לא נותר זכר. הם נעלמו. בהתאם לתיאוריה שפשטה בהירושימה, החום האטומי היה גדול כל כך שהם הפכו מיד לאפר. אך אין בנמצא אפר כלשהו.

אילו ראיתם מה נותר מהירושימה, הייתם חושבים שלונדון לא נפגעה מפצצות. הארמון הקיסרי, שהיה פעם בניין מרשים, הוא כעת ערימת הריסות בגובה מטר ונותר ממנו רק קיר אחד. הגג, הרצפה וכל השאר הפכו לאבק.



אזהרה: תמונה קשה

יש לזה המשך?
למישהו יש תמונות מאותה תקופה של הירושימה? ( לא של גופות..)

מפק"צ 1א>
בזלת, קנים צלפים!

התאבדו במהלך השנים לאחר ביצוע המשימה. כולם מלבד מפקד המשימה, קצין אמריקני, נדמה לי חי עד היום ואמר לא מזמן שהוא לא מתחרט.

על רקע ההתחמשות האיראנית עולה התהיה מה נלמד מן העבר.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי thekrutest כל צוות המטוס שהטיל את "הילד הקטן" התאבדו במהלך השנים לאחר ביצוע המשימה. כולם מלבד מפקד המשימה

מאיפה הבאת את השטות הזו? זה בכלל לא נכון.
הנה למשל ראיון שה BBC ביצע עם שלושה מאנשי הצוות לפני שנה :
http://news.bbc.co.uk/1/hi/world/americas/4718579.stm

"Perpetuo vincit qui utitur clementia"

עוד כתבה מציון 60 שנה להפצצה. אוגוסט 2005:

הירושימה: במלחמה כמו במלחמה


קייג'ירו מצושימה אינו יכול לשכוח את מראות הזוועה של ה-6 באוגוסט 1945 בהירושימה. 60 שנה אחרי הוא נוסע לפגוש את אנשי הצוות של "אנולה גיי", המפציץ שחרץ את גורל רבבות מבני עירו בבסיס אמריקני דרומית ליפן. "אומר להם: 'אינני מאשים אתכם. אני רק מקווה שתוכלו להתאבל על הקורבנות ולמחות דמעה'"
רונן בודוני

היום (שבת), בו ימלאו 60 שנה להטלת פצצת האטום על הירושימה, יבקר קייג'ירו מצושימה בבסיס חיל האוויר האמריקני שבאי טיניאן, הבסיס ממנו יצא המפציץ "אנולה גיי" למשימה הגורלית שלו. במהלך הביקור הוא צפוי לפגוש פנים אל פנים כמה מוותיקי חיל האוויר האמריקני ובהם כמה מאנשי הצוות של "אנולה גיי".

מצושימה, בן 76 היום, היה בבית הספר באותו בוקר בהיר בהירושימה. "אני זוכר שתהיתי, 'האם הם הטילו עלינו אלפי פצצות בבת אחת?'. ההרס היה עצום. הכל נשרף", הוא סיפר לאחרונה בראיון לעיתון הבריטי "אובזרבר".

"אנשים שפגשתי היו דומים לפיסות פחם עשנות. הבגדים שלהם היו קרועים, השיער שלהם סמר או שנפל לגמרי, והעור שלהם התקלף עד שאפשר היה לראות את הבשר והעצמות. כמעט כולם הילכו באיטיות גדולה ובזהירות, כשידיהם מושטות קדימה, כמו רוחות רפאים. ראיתי כל כך הרבה ילדים צעירים שרופים לגמרי. עד היום, כשאני חושב עליהם אינני יכול לעצור את הדמעות".

התיאורים של מצושימה מהדהדים בעדויותיהם של ניצולים רבים - היבקושה ביפנית. 270 אלף ישנם היום ביפן. רובם זוכרים את אותו בוקר בהיר בעיר המשגשגת, שהייתה מוקד התעשייה הביטחונית של הצבא הקיסרי. הם זוכרים כיצד נשמעה באותו בוקר אזעקת מתקפת אוויר, אבל כעבור זמן מה נשמעה צפירת ההרגעה, שהוציאה את כולם שוב לרחובות וחרצה גורל של רבבות. הם זוכרים שבשעה 8:15 בדיוק הופיע הבזק בוהק ומפתיע מעל שמי העיר, את ההדף העצום שפורר 48 אלף בניינים בעיר לעיי חורבות עשנים, ואת גל החום הלוהט, כ-4,000 מעלות צלזיוס שאידה את כל מה שנקרה בדרכו.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/01082004/577477/1_wa.jpg]


נגסאקי אחרי ההפצצה


ללא חרטה

הוויכוח סביב הטלת הפצצה עדיין מתנהל, גם 60 שנים אחרי. האם צדקה ארה"ב שעשתה שימוש בנשק אטומי? מדוע דרושה הייתה ההפצצה השנייה על נגסקי? האם האפשרות האחרת - של פלישה רחבת היקף ועקובה מדם ליפן הייתה אכן האלטרנטיבה היחידה? האין זה אפשרי שצבא הקיסר - חרף ההצהרות המתריסות והנכונות למות בקרב ולא להיכנע – היה למעשה כבר על ברכיו? האם ישנה הצדקה כלשהי לקטל של רבבות אנשים ולהרס כה עצום מימדים וארוך טווח?

האיש שבנה את הפצצה, רוברט אופנהיימר, כבר אינו בין החיים. גם האיש שהחליט להטיל אותה – הנשיא הנרי טרומן – איננו עימנו. אבל האנשים שבמו ידיהם אחראים לאחד הרגעים המכריעים ביותר של המאה ה-20 ואולי אפילו ההיסטוריה האנושית כולה - עדיין חיים ומתמודדים עם השאלות הללו.

אחד מהם הוא הגנרל פול טיבטס, מפקדה של "אנולה גיי", שנקראה על שם אמו. כיום הוא בן 90 וגר באוהיו, ארה"ב. הוא כבר אינו מתראיין לתקשורת אבל בראיון בשנת 2002 הוא התעקש שאין בליבו חרטה. "אתה תהרוג אנשים חפים מפשע בכל מקרה. לא נלחמנו אף מלחמה בשום מקום על פני כדור הארץ בלי להרוג אנשים חפים מפשע. אם רק העיתונים יפסיקו עם כל הזבל הזה: 'אבל הרגת כל כך הרבה אזרחים...'. זה המזל הרע שלהם שהם היו שם", אמר.



אבל טיבטס נשמע מפוייס יותר בהזדמנות אחרת, כשפגש באחד מניצולי הירושימה לפני כמה שנים בוושינגטון. אקיהירו טקאהשי (74) סיפר: "אמרתי לו 'אינני מתכוון להתלונן או לנטור לך טינה'. הושטתי לו את ידי והוא הבחין בסימני הכוויות. הוא שאל: 'האם זה בגלל הפצצה' ואמרתי שכן. הוא נראה מופתע.

"הפגישה נמשכה כחצי שעה. לפני שנפרדנו אמרתי לו 'אנו מאמינים שכאזרחי הירושימה, צריך להכריז על נשק אטומי כרוע מוחלט ואסור שהטרגדיה הזו תשנה באף מדינה בעולם. אני מקווה שתעשה מה שאתה יכול'. הוא ענה: 'מר טקאהשי, אני מבין, אבל אני יודע שהייתי עושה בדיוק אותו הדבר אם הייתה פורצת מלחמה נוספת והיו פוקדים עלי להטיל פצצת אטום'. חשתי זעם אבל גם עצב רב. במשך כל השיחה הוא לא הרפה מהיד שלי, אולי הוא חש חמלה כלפי. מאוחר יותר הוא אמר לי שאסור שיפרצו עוד מלחמות מפני שבמלחמות חיילים נאלצים למלא פקודות....".

"אולי היינו מפציצים את ניו יורק?"
התחושות הללו, אודות קדושת עיקרון מילוי הפקודות, היו מובנות ב-1945 לקייג'ירו מצושימה. אחיו היה טייס קמיקזה והוא עצמו אומר שגם הוא קיווה להתגייס ולהילחם באמריקנים. "כל הילדים היפנים רצו להתגייס לצבא באותם ימים. כשראיתי את העיר אז, הרוסה ובוערת, אמרתי לעצמי 'האמריקנים המציאו נשק טוב למדי. יהיה קשה מאוד לנצח כך את המלחמה'. אבל לעולם לא האמנתי בכניעה. כולנו היינו מוכנים לצאת להתקפות התאבדות".

האם הוא עצמו היה מטיל פצצה אטום? "אני אומר לעם האמריקני, אני לא חושב שאנו יכולים להאשים אתכם. זה קרה בזמן מלחמה כשאנשים היו אחוזי טירוף להרוג את האויב. אם ליפן הייתה פצצת אטום אולי היינו מטילים אותה על ניו יורק. אבל האם אנו צריכים להודות להם שהטילו את הפצצה על הרושימה? אני לא חושב. אינני יכול לומר זאת".

ומה היה עושה אם היה במקומו של טיבטס? "... אני יודע שכמה מהטייסים של 'אנולה גיי' טענו: 'אם היו פוקדים עלינו להטיל פצצה אטום פעם נוספת היינו ממלאים את הפקודה כי זה תפקידנו'. אני לא חושב שאני יכול להבין את העמדה הזו. אולי לפני 60 שנה הטייסים של 'אנולה גיי' היו צריכים למלא את חובתם אבל אחרי הכל, הם הרגו גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, ואפילו ילדים ותינוקות", אמר מצושימה.

"אם אראה אותם על האי טיניאן אומר להם: 'אני מבין שביצעתם את התפקיד שלכם בזמן המלחמה אז אני לא מאשים אתכם. אני רק מקווה שתוכלו להתאבל על הקורבנות ולמחות דמעה. עזרו לנו למנוע הטלת פצצה שלישית".


מתוך YNET.CO.IL

http://www.gensuikin.org/english/photo.html

הפצצה Litte Boy



המטוס רגע לפני ההמראה להירושימה.



תמונות הפיצוץ עצמו.




הההרס (מה שנשאר מבית ספר יסודי).





תמונות נוספות.







הקורבנות.







המטוס אחרי הטלת הפצצה על ההירושימה.

המטוס עצמו קיים עד היום, במשך שנים עמד החלק הקדמי של הגוף במוזאון התעופה והחלל בוושינגטון ושאר החלקים היו באכסנה.

לאחרונה, עם חנוכת הבניין החדש של המוזאון, הורכב המטוס ומוצג שם בשלמותו.
http://www.nasm.si.edu/research/aer.../boeing_b29.htm

אולי כדאי לשלוח כמה מהחברים מחצרים שילמדו שם משהו...