פרש - לקראת יום הזיכרון - קטע נוסף מהשרות שלי

אני מעלה את הקטע הבא שהוא חלק קטן מתוך סיפור השרות הבלתי נגמר שלי לקראת יום הזיכרון הקרוב.
בהמשך (כשיגיע זמנו הכרונולוגי) הוא יצורף לסיפור השרות (שכרגע תקוע ושנה וכמה חודשים קודם).
תסלחו לי על האורך, אני מאד מקצר בפרטים.

קו בדרום הר חברון חורף 1996-97
קו מסריח!
הטנקים נשארו בבסיס הגדוד ברמת הגולן ואנחנו נשלחנו לבצע משימות בגיזרת הגדוד בדרום הר חברון. הפלוגה שלי נפרדת משאר הגדוד: פלוגה ח' פלוגת המפקדה והמפג"ד יושבים בבסיס אדוריים (לשעבר בסיס הדרכה ענק שהיה בי"ס צבאי כבר בתקופת המנדט הבריטי) ואנחנו יושבים על גבעה ליד הישוב סוסיא. הם גרים במיבנים עם מקלחות וחדר אוכל, אנחנו זרוקים באוהלים, אוכלים באוהלים ומתקלחים במכולות.
הם מתחלקים בשמירות עם שאר החיילים שבבסיס אנחנו שומרים על עצמינו.
תחת אחריות הפלוגה שלי נתונים הישובים מגבול העיר חברון ועד לבקעת ערד: כרמל, מעון, סוסיא, בית יתיר, הר עמשא, שני ובטח עוד כמה ששכחתי.
אנחנו מחזיקים גל"בים (גלגלים בתנועה) על סופות ממוגנות שמבצעות סיורים על הכביש ובכפרים שבשטחי B ו-C:

שני גל"בים ע"י חיילי הפלוגה (שני חיילים, מט"ק ונהג מילואים).
חפ"ק מ"פ (חייל, המ"פ נדב ל' הפסיכופט שהיה עד לא מזמן הסמ"פ, גשש או חובש ונהג מילואים).
וסיור של חיילי מילואים שמתגוררים באזור "צוות טל".
בנוסף יש לנו מחסום תחת אחריותינו שאותו מחזיקים: קצין, מט"ק, חובש מילואימניק ושלושה חיילים.
וכן חמ"ל מאוייש 24 שעות 7 ימים בשבוע ע"י שני חיילים (בד"כ ותיקים).
אחד החיילים מהפלוגה שימש כטבח וכל יום צוות אליו תורן מטבח.
לבסיס (מוצב, אעלק) ארבע עמדות שמירה: שלושה מגדלים וש"ג. ארבעה חיילים שומרים, ארבעה במנוחה (באוויר), החיילים שבמנוחה הם כיתת כוננות ע"ג אביר שקופצת במקרה של אירוע עם מט"ק או קצין.
חייל אחד בכל יום היה לוקח רכב אחד, סופה ממוגנת או אביר, עם נהג מילואים ליום טיפול בחטיבה.
צוות, שלושה חיילים ומט"ק, שומרים על הבסיס והטנקים ברמת הגולן, בנוסף לשמירה הצוות גם תופס כוננות למקרה מלחמה ומבצע עבודות על הטנקים.
בסה"כ 24 חיילים במשימות שונות בלי לספור את פעילויות השיגרה כמו נקיונות, מסדרים, תדריכים, מד"סים, פעילות חינוך וכו'.
עשרים וארבעה חיילים שעובדים זה לא נורא בפלוגת חי"ר, אבל בפלוגת שריון ששבה משרתים 33 חיילים זה גרוע, רק תשעה חיילים יכולים 'לסתום חורים' או לצאת הבייתה.
זה אומר שעבדנו בקו הזה בשעות מטורפות, כעשרים שעות עבודה ביממה, ובקושי יצאנו הביתה.
בעיקרון חייל אמור לעבוד 8:8, שמונה שעות בפעילות שמונה מנוחה, בפועל נדב המ"פ רצה שנבצע גם פעילויות נוספות: מארבי בטן, מעצרים והצבעות אמל"ח יחד עם השב"כ, כניסות גדולות לתוך שטחי B, תוו"סים ושאר סיורים.
לכל פעילות כזאת נדרש זמן רב, חוץ מזמן הפעילות עצמה מבצעים לפניה תדריכים, תירגולים, תחקירים, נוהל קרב, עבודה על ציוד ושאר הכנות. אחרי הפעילות מתבצע תחקיר.
בנוסף, אירועי אמת שקרו בגיזרה (ניסיון חטיפת חייל, השלכות אבנים ובקת"בים, ירי וכו') ותירגולים של אירועים כאלה, הקפיצו כוחות אליהם. החיילים שקפצו לאירוע היו אמורים להיות במנוחה באותו הזמן, ובסופה להחליף מישהו במשימתו. החייל שקפץ לא נח כי היה בארוע, החייל ששמר לא הוחלף בשמירה.
נכון, כל מארב, אירוע ותוו"ס הזרימו לנו קצת אדרנלין ורעל בעורקים, אבל הם הפחיתו מאד את מהזמנים הפנויים שלנו, שהיו אמורים להיות מיועדים בעיקר לשינה.
תופעות לוואי לחוסר השינה לא איחרו לבא: שבירות שמירה עצבניות (עיתונים, פלאפונים, שינה ועוד), שברי מאמץ ונקעים ושאר חבלות גופניות, עצבנות ומריבות בין החיילים ועם הסגל על עניינים שטותיים וכו'.

8.1.97
שמירה במגדל. לא יודע כבר מה השעה בדיוק וכמה שעות שלא ישנתי, סיימתי מסדר בוקר, רז ג' מ"מ חדש בפלוגה, הגיע היישר משיזפון שם שימש כגנן קק"ש. הוא בן מחזור שלי ועדיין נתן לי 'שְנֶה' על נקיון הנשק. לפני הקו, כשהיינו ברמת הגולן הוא נתן לי שבת על התחצפות אליו.
כבר שלושה ימים שאני משלשל. הבטן כואבת... מתחיל בלאגן, אני רואה את כיתת הכוננות טסה החוצה. אף אחד כבר לא יחליף אותי בשמירה הזאת.
"מה קרה?" אני צועק אל האוהלים... אף אחד לא עונה לי, נראה שנשארתי פה לבד.
מחולל בנל"ן לחמ"ל. החמ"ל לא עונים.
הבטן מתפוצצת, עוד מעט ואני גולש...
מחולל שוב לחמ"ל. כנראה שגם המגדל השני חולל אליהם, הם חיברו אותנו זה לזה, לו לפחות יש מכשיר קשר, אולי הוא יודע מה קורה?
"מי זה?" שנינו שואלים.
"זה אני, יוסי, במגדל צפוני", אני עונה, " מי אתה?"
פלוני בדרומי משיב. הוא מספר שהיה ירי באיזור המחסום, כל הגיזרה קפצה, אח"כ אני מבין שנדב המ"פ החליט לתרגל את המחסום וירה עליהם קצת ח"קים, המחסום הקפיץ את כל הגיזרה.
אני מוציא את הטרנזיסטור מהאפוד, אם במילא נגזר עלי לעמוד פה במגדל לפחות נשמע מה חדש בעולם.
חדשות, יופי!
" בהיתקלות של חיילי הנח"ל אמש בלבנון נהרג סמל אורי ביטון מהישוב יקיר" מספר לי דן קנר "הלוייתו תצא..."
אורי?
אורי ביטון?
אני מכיר אורן ביטון מיקיר! בן גילי, חבר של ישי ושלה.
מתחיל להתקשר בפלאפון, הייתי אחד החיילים הראשונים בפלוגה עם מכשיר משלי, כמעט אף אחד לא עונה. משיג מישהו, הוא מאשר כן זה אורן הוא החליף את שמו לאורי בעצת איזה מקובל שהסביר לו שהנו"ן הסופית "מורידה אותו לגיהנום".
חרא!
אין אפילו טעם לבקש לצאת ללויה. אין מי שיחליף אותי.
הבטן מטריפה אותי.
שולף שקית מהאפוד, נייר טואלט.... מוציא את השרשיר של המא"ג מהארגז שלו.
'מלביש' את השקית על ארגז כדורי המא"ג.
מתפרק.
קושר את השקית היטב.
נעמד להסתכל שאף אחד לא שם לב.
זורק את השקית מה שיותר רחוק מחוץ לגדר.
-------
10.1.97
ערב שבת.
סוף סוף יצא לי להיות בגל"ב היום, התחלנו בתשע בבוקר, בשש בערב מסיימים.
נכנסים לסוסיא לתפילה.
וואו!
כשעוצמים את העיניים אפשר לחשוב שאני בבית.
התושבים, בחולצות השבת הלבנות והאור המיוחד של שבת בעינים, מזמינים אותנו להצטרף לארוחת שבת. אנחנו מסרבים בנימוס, אנחנו כבר מאחרים להחלפה.
חוזרים למוצב. פריקת נשקים, נכנסים לאוהל חדר אוכל. קידוש, עשירית שניצל מוכן ואורז עם אפונה (למוצב בלי מטבח קבוע אין עופות).
ערן הרשקו שהפך בנתיים לסרס"פ מבקש ממני לסתום חור במגדל הדרומי עד עשר,אין לו שומר אחר ואף אחד לא ישן כל היום. מחוסר ברירה אני מסכים.
לוקח את הציוד מהג'יפ למגדל.
החייל שבמגדל מודה לי ורץ החוצה. כנראה גם הוא חייב לשרותים. לא הצלחתי אפילו לשים לב מי זה היה.
השאיר את הזרקור דולק.
שבת, אני לא מתכוון לכבות את זה. אין שום הצדקה מבצעית לכך.
מידי פעם סורק את הסביבה באלומת האור.
המגדל מלא בעיתוני השבת.
אעלק שמר.
מוסף מעריב, בשער: הם היו חברים, כתבה על אורי ביטון וישי שכטר, אני לא יכול שלא לקרוא. חושב על א"ש ושִלֹה שגם הם חלק מהחבורה הזאת, אין לי מושג מה א"ש עושה, נדמה לי שגם הוא איפשהו בנח"ל, שלה בחה"ן נח"ל, אמור להשתחרר אוטוטו/ בנתיים הוא בדלעת.
כששמעתי את רעש הטיפוס היה מאוחר מידי, נדב הגיע לבדוק למה הזרקור דולק.
הוא תפס אותי שובר שמירה, קורא עיתון.
הוא עוזב, כועס, לא אומר לי כלום, אני שומע אותו מגיע לחמ"ל ומקפיץ את כל הפלוגה למסדר.
תוך דקה או שתיים כולם עומדים, ותיקים וצעירים, עם אפודים, קסדות, מוכנים לפעילות.
נדב נותן להם נאום, הוא מדבר בשקט, כמעט בלחש, אני לא מצליח לשמוע כלום.
קפלן התותחן שלי לשעבר מחולל אלי מהחמ"ל, "קיבלת ריתוק 42 יום!" הוא מודיע לי. ככה בלי משפט, בלי כלום 'ככה נדב רוצה וככה זה יהיה!'.
חרא!
נדב מפזר את הפלוגה לשינה ולמשימות ובא אלי.
במשך שתי דקות אני מקבל שטיפה בצעקות.
נדב פונה ללכת.
"לא מעניין אותך מה קראתי?" אני שואל.
"האמת שלא," משיב נדב "אבל בא נשמע".
אני מספר על ישי, איך אהבתי אותו, כמה שמחתי לפגוש אותו ואת אחיו בצבא, איך הוא נהרג, קראתי את כל התחקירים, תחקרתי גם את החיילים בעצמי. מספר על אורי, איך לא האמנתי שוא יגיע לפלס"ר, על החלפת השם, על קשרי החברות שלהם. על א"ש ובעיקר על שלה, כמה שאני אוהב את הציפלון הזה, איזה כח רצון יש לו, איך בכל קו יצא שפיספסתי אותו ואפילו שעבדתי עם היחידה שלו מעולם לא נפגשנו בצבא.
נדב מקשיב.
"אתה מפחד?" הוא שואל.
"אני מפחד," אני משיב "לא על עצמי, אני דואג לשלה".
----
המג"ד בא לבקר אצלנו, הוא מסתודד עם נדב ועם יואב סובול הסמ"פ.
שמועות מתחילות לזלוג אלינו: שי מאלי, מ"פ פלוגה מ', ברח מהבופור. גדוד רומח נמצא בקו, פלוגה כ' בעישייה-ריחן ומ' בבופור-דלעת. שי, עלה על מסוק שחזר לארץ מהבאת אספקה לבופור, הוא הסביר שהוא מפקד המוצב ושיש לו גימלים כי יש לו חום.
אחרי שהמסוק נחת גילו מוצב הבופור וכל פלוגה מ' שאין להם מ"פ (כנראה שגם תירוץ המחלה היה שקר).
אף אחד לא מתכוון לתת לו לפקד שוב (כן, בטח! היום הוא מ"פ אצלי בחטיבת המילואים) ופלוגה מ' זקוקה למ"פ חלופי.
מח"ט 7 רוצה את נדב. נדב הוא באמת קצין מזהיר, שדורש המון מהחיילים ומביא תוצאות. בנוסף הוא גם מכיר היטב את הגיזרה.
נדב יעלה צפונה. במקומו יפקד על הפלוגה קמב"ץ הגדוד, עמיחי יודנפרויד, שעד לא מזמן היה מ"מ 1.
גדוד רומח כבר חטף וחסרים לו חיילים אז נדב לוקח איתו צוות מהפלוגה. התאמצתי להיות בצוות הזה, אם כבר ריתוק לפחות שיהיה בלבנון.
הצוות שלי אכן נבחר למשימה גיורא סורקין המט"ק, מחזור מעלי, יצא לקמ"ט זימון שני, אחרי מחזור קו לבנון בעישייה במבצעית בפלוגה ח', כינוי בפלוגה ה"גמד" בגלל שהוא מגיע לי לפופיק או סלקום = קטן, שחור ולא קולט. אורן שמאי התותחן, צעיר חמוד מטירת הכרמל. גדי גולדברגר הטען, חובב מחשבים מושבע וחנון בלתי רגיל, במשטר טרור הצלחתי קצת להוציא אותו מההלם ולגרום לו לטעון קצת.
אנחנו מכינים את הציוד שלנו לנסיעה לצפון.
הרשקו קורא לגמד ולי להגיע למשרד מ"פ, נדב מבשר לנו שהוא החליט לא לקחת אותנו איתו "פצמ"ר רודף סמ"ר" אתם פז"מניקים מידי, כבר עשיתם קו אחד. שמאי וגדי עולים.

עוד על הארוע שבו נהרג (בין השאר) סגן ישי שכטר אפשר לקרוא כאן באשכול שפתח יעקב הרטום.

------
4.2.97
לילה, אני חוזר מגל"ב.
אפשר ללכת לישון, אני משום מה מחליט לחכות ולצפות בחדשות.
"שני מסוקים של צה"ל התנגשו והתרסקו ליד גבול הצפון".
חרא!
בתמונות המון אמבולנסים, אבל אף סירנה לא פועלת, האלונקות ריקות, אנחנו מבינים שאין ניצולים.
תמונות של רגלי ההרוגים.
נעליים אדומות... "אלו בטח מטכ"ל" אנחנו מנסים לנחש.
נעליים שחורות... "מטכ"ל בעבודה יחד עם יעל" עוד ניחוש.
אף אחד לא מדמיין את מימדי האסון.
אני הולך לישון.
מחר יש ברית לבן של בת הדודה שלי, למרות הריתוק ביקשתי לצאת.
לא מאמין שיש סיכוי.
חמש בבוקר, הרשקו מעיר אותי, "תעלה על א', מסדר יציאה עוד עשר דקות ליד החמ"ל".
נדב התקשר מהבופור וביקש שימצאו תירוץ כדי שאני אצא הביתה, הוא לא הסביר למה. הבקשה שלי ליציאה התאימה בול. אני נוסע לברית.
בנ.נ. עד קריית ארבע, אוטובוס לירושלים, אוטובוס לתל אביב.
בחדשות שמות ראשונים של ההרוגים משוחררים לפירסום אני מתחיל לזהות שמות מוכרים, זה עשה איתי צמ"פ, זה היה חימושניק אצלנו, זה מחה"ן נח"ל, גם זה, וגם זה.
אני מבין שהמסוקים היו לדלעת.
מי עוד נהרג? אני מנסה לא לחשוב על זה, כמעט חודש לא הייתי באזרחות. גם אם אני כבר כן חושב, אני לא מצליח להיזכר בשמות של האנשים, רק פרצופים. כשמזכירים שם ברדיו מיד נע פרצוף מוכר ומתייצב לידו, אני מזהה עוד בחור מוכר.
מי עוד בדלעת? לא מצליח להיזכר.
סעודת הברית כמעט נגמרה כשהגעתי, אוכל משהו. מחליף כביסה עם אימא, קצת צ'ופרים.
ו.. לאוטובוס חזרה.
מחכה לקו 480 ב'רכבת מרכז'.
אני עולה לאוטובוס.
יורדים לאיילון דרום.
מתחילות חדשות של 11:00 עוד שמות מותרים לפירסום.
ביד אחת אני סופר כמה הרוגים בסה"כ, על היד השניה אני סופר כמה מתוכם אני מכיר.
פתאום מכה בי ברק, סמ"ר שלה לוי מקרני שומרון!
"תעצור!" אני צועק לנהג, "תעצור כבר!".
כולי דומע, הנהג כמעט לא מתווכח, יורד לשוליים ליד מחלף השלום ומוריד אותי.
אני מטפס ומתיישב בתחנת האוטובוס לקרני שומרון.
מתקשר להורים של שלה.
לא שלום, לא מה נשמע, לא כלום. " מתי ההלויה?" אני שואל.
נדמה לי שענו בשתיים.
מתקשר לחמ"ל הפלוגה, "אני לא חוזר", אני מודיע.
"זה בסדר", אומר יפתח אבדר הרס"פ "נדב התקשר ואמר שאתה משוחרר עד מחר".

----
מסתבר שנדב זכר את השיחה שלי איתו.
כשהגיע לקו מיד פנה לחפש מי זה שילה.
הוא נפגש איתו והם שוחחו כמה פעמים.
המסוקים היו מיועדים אחד לבופור והשני לדלעת.
נדב שפיקד על הבופור קיבל את רשימת הטסים.
הוא שם לב ששלה ברשימה.
מיד כשהבין שאין ניצולים הוא דאג לי שאוכל לצאת ללויה.
תודה נדב.

-----

הקו ממשיך עם אותה שיגרה מגעילה.
מתוך קרוב לשלושים חבר'ה שהכרתי על המסוקים הספקתי ללכת רק להלוויה של שלה וחזרתי למוצב כדי לאפשר לחבר'ה אחרים לצאת להללוויות ולבקר משפחות בשיבעה. ההרגשה נוראית. הייתי צריך להיות בדלעת עכשיו, לא כאן.

28.2.97
שלושה שבועות עוברים. באחד הבקרים, בין שמירה, למסדר, לגל"ב גיורא פוגש אותי בין האוהלים, "שמעת שגולדברגר נהרג?" הוא שואל.
לא כל כך ברור לי מה הוא רוצה, "אתה מתכוון לגדי? גדי שלנו?"
התשובה שלו קצרה וברורה "כן". איך? מה? למה? עוד אין לו פרטים. ננסה לברר.
עולה לשמירה מתקשר לחבר בקריה. ההרוג הוא בכלל מישהו אחר. אחרי שאני מתעקש הוא מגלה לי שמדובר בליאור שבתאי .
אנחת רווחה, לא מכיר אותו. יסלח לי ליאור ומשפחתו, אך באותו הרגע קצת שמחתי. אמנם עוד חייל הרוג המטרף לסטטיסטיקה המקוללת של הרוגי לבנון, אבל הוקל לי שזה רק "עוד חייל" ולא "עוד חבר".
אבל, דיווחים עקשניים ממפקדת הגדוד אומרים שהטען שלי נהרג. מבקשים שניסע לזהות אותו.
"למה לא הייתי על הטנק" אני חושב, "בטח הייתי יכול לעשות משהו"...

עולים על א' מחכים שאבדר יבוא לאסוף אותנו וניסע לתל השומר לזהות את הגופה של גדי. הרשקו בוכה שאין לו חיילים לשבץ במקומי.
אחרי שעתיים מגיעה הודעה סופית. לא צריך לנסוע לזהות, גדי חי.
בהמשך מתבררים פרטי התקרית: אורן שמאי וגדי גולדברג, התותחן והטען "שלי" צורפו אל צוות 4 א של פלוגה מ'. מפקד הצוות, סגן מרדכי עציון , והנהג, שחר יעקובי, הגיעו מגדוד 82. כך היה צוות שחציו מ77 וחציו מ82 בתוך פלוגה של גדוד 75.
כמה ימים לפני הארוע התחיל לגדי כאב שיניים נוראי והוא הוחלף עם ליאור שבתאי, טען שהצוות שלו היה בגלגלית, כדי שיוכל לצאת הביתה ולטפל בשיניים הכואבות. האורגניות של צוות 4א הפכה לוירטואלית.
אני אתאר את הארוע מאד סכמתית, אני מקווה שאורן או מרדכי יגיעו לפה ויתארו אותו מנקודת המבט שלהם.
בלילה זוהו מחבלים מצפון לדלעת (פיתחת ואדי דיפוס צפון וברחוקה). הצוות של עציון יצא לשם וסרק את ואדי דיפוס בפיצול אש משולש (משלושת המאגים) ובפלאשטים. אבל המחבלים המשיכו להופיע כל הלילה. טנקים אחרים של הגיזרה שהתקרבו פרסו או שהיו להם תקלות אחרות והם לא היו יעילים, כך שצוות 4א היה היחיד שנלחם בכארבעים מחבלים.
זו הייתה אחת מפעולות הקומנדו היותר נועזות שביצע החיזבאללה. מחבל אחד רץ אל הטנק והדביק עליו מטען או זרק רימון לתוך הזחל. המטען פוצץ את אחת מפלטות הבזוקה הקידמיות.
שני מחבלים אחרים ניסו לירות עליהם RPG מטווח קצר מאד. קצר מספיק בשביל ששחר יספיק לדרוס אותם.
הצוות נלחם כל הלילה ללא הפסקה ובלי סיוע של ממש. הם זרקו רימונים, ירו מגוון של פגזים, חיסלו את כל תחמושת המאג הזמינה וירו גם מהגלילונים שלהם, רק לא לבזבז זמן יקר ולהוציא תחמושת פחות זמינה מתאים שיחייבו אותם לתת פחות תשומת לב לסביבה או להחשף אליה.
עם אור ראשון הם לא זיהו עוד מחבלים לידם. תצפית המודיעין זיהתה מחבל קרוב מאד לטנק, כשלושים מטר. וניסתה לכוון את הצוות אליו. המחבל הסתתר מאחורי בולדר (סלע גדול) שהסתיר אותו לגמרי. כשהטנק התקרב הוא פשוט עבר לצידו השני של הבולדר וכך הטנק הקיף את הבולדר והמחבל המשיך להתחמק.
הוחלט לעזוב אותו ולנסוע מעט אחורה להתחמש.
ליאור הטען עלה קצת מחוץ לתאו כדי למשוך ארגזי מאג מהתאים החיצוניים שעל הצריח. טיל פאגוט, שנורה, כנראה, ע"י אותו מחבל שבבולדר, פגע בדלת התא שאותה החזיק ליאור התפוצץ והרג אותו. הרסיסים פגעו במרדכי, קטעו חלקית את אחת מידיו ופצעו אותו גם ליד העיניים שכוסו בדם.
מרדכי וליאור נפלו לתוך הצריח.
אורן הגיבור ניסה לטפל בהם. הוא שם למרדכי שצעק עליו "אני עיוור! לא רואה!" תחבושות אישיות וחוסם עורקים על היד החצי קטועה. הוא ניסה לטפל בליאור אך לא היה טעם. הוא היה מת לגמרי (לא ניכנס לתאורים), אורן לא הצליח להוציא את הגופה של ליאור ממסלול הצידוד ולכן הטנק לא היה ממש כשיר ללחימה, כל ניסיון לצודד היה מועך את הגופה.
שמאי שם את מרדכי בתא תותחן במקומו וטיפס אל מדף המפקד. הוא לא מצא מי ירה עליהם, אך הבין שהוא חייב להעיף את הטנק בחזרה למוצב. הוא חייב לדווח על מצבו בקשר ולדבר עם הנהג שיושב בתא ולא ממש מבין מה קורה בצריח.
אורן שם את הג'נטקס (כובע שיריונאים המחובר לקשר) של עציון על הראש, הוא ניסה לדבר בקשר אבל הג'נטקס לא עבד. לקח לו כמה שניות להבין שגם הגנטקס חטף רסיסים.
הוא ירד אל תא התותחן ולקח את הג'נטקס שלו. אחרי שהתחבר לקשר הוא דיווח למוצב: "כאן צייד 4א, הטען הרוג ותקוע במסלול צידוד, המפקד פצוע ואני מחלץ לאחור".
אורן ושחר החזירו את הטנק למוצב.

על תפקודם בארוע קיבלו צוות הטנק צל"ש אלוף פצ"ן:

קטע שכתבתי בערב יום הזיכרון 2001 . עבר שיכתוב עכשיו.
איתמר העיר אותי ב4:30 ואני לא יכול לחזור לישון, כניראה שלא אשן עד מחר. חג ההרוגים הזה עושה לי רק רע. גם כך הם סובבים אותי כל הזמן. הטלוויזיה והמחשב הם לפעמים בריחה מהם. היום הם מופיעים גם שם.
אני מוטרד. עכשיו בבת אחת הם עוברים לפני במין טור עורפי כל הפנים והשמות אחד אחד, בני שמונה עשרה עד עשרים ו... לא השתנו בכלל. אני רוצה לעצור אותם לדבר עם גלעד, עם אייל לשאול אותו "מה חשבת לעצמך כשהחלטת לעלות לשם?" עם יוסי עם שילה עם בוק ועם ועם ועם...
אך הם לא עוצרים, לא מקשיבים לי בכלל, לא שומעים? אין קליטה? אצלי יש שמיעה עצמית, הבעיה אצלם? אני כלל יוצא לשידור?
אמיל רק שניה, חכה! אך גם הוא נושא את אפוד החובש ומתרחק...
יצחקי אתה יודע שבלילה לפני, זיהינו אותם הולכים להניח את המטען ש...? למה אתה לא מקשיב לי ? תבין ,אולי יכולנו להציל אותך... לא קיבלנו אישור אש מהחטיבה, "הולכי על ארבע". אולי, אם הייתי מתעקש יותר.
שילה עוד מעט יוולד בני השני ואני מתלבט אם לקרוא אותו על שם שמוליק או על שמך, מה לעשות? למה אתה לא עונה ??!! תדבר! תפסיק, אתה כבר לא צריך להיות ביישן!
על הלוח מולי תמונה של גלעד, ובאלבום הפתוח תמונה של אמיל, כבר יותר מארבע שנים מאז אסון המסוקים ועדיין לא מצאתי את העוז בנפשי ללכת למסור אותן, המשפחה של גלעד גרה ממש כאן במרחק כמה רחובות סך הכל הליכה קצרה.
קשה לי ללכת אל המשפחות, קשה בכלל, ובפרט אל אלו אשר דרכי ודרך בנם המת הצטלבה למספר צמתים ודי, שאין לנו חברים משותפים.
אל המשפחות של החבר'ה שהכרתי עוד לפני הצבא קל יותר לבוא אפשר בקלות להתחמק מהעיסוק במת ולדבר על היום או על אתמול לפגוש אצלן חבר קרוב או רחוק שיחלץ אותי מהמבוכה. אך לא בשביל זה באתי.

לקח שנה עד שהגעתי לאזכרה של יוסי ושנתיים עד שניגשתי לאביו גם זה רק כי הוא בער בי. סיפרו עליו המון, הוציאו ספר זיכרון, וכמעט שום דבר לא תאם את יוסי שאני הכרתי.
בערך חודש לפני שהטיל פגע בו בצרצר 19 שמרנו בסיסית יחד בבונקר בגדוד הוא משמרת שניה ואני שלישית. היה קר ויוסי החליט להישאר איתי קצת לפני שחזר להשלים שעות שינה בבסיס.
שני חיילים צעירים מיד אחרי צמ"פ (אני) או הדחה מקמ"ט (יוסי) שעולים עוד כמה ימים ללבנון משחקים אותה גברים בחוץ,אבל מתים מפחד מבפנים. הכרנו את הילל רזנר שנהרג באותו שבוע וזה לא עודד במיוחד.
זה התבטא אצל כל אחד בצורה שונה: אני חיזקתי את אחיזתי בדת ואילו הוא התחיל להתרחק.
רציתי להתפלל תפילת שחרית 'ותיקין', עם הץ החמה, תוך כדי שמירה וכעסתי שהסידור הצה"לי שסחבתי איתי עוד מהטירונות נעלם/נגנב ואין לי סידור.
יוסי הוריד את האפוד שלו והוציא ממנו את הסידור שלו. "קח" הוא אמר "לי אין עוד צורך בו" .
באוזניי ,ואני בטוח שגם עבורו ,זו הייתה אמירה מזעזעת!
התווכחנו קצת אבל בסוף הטיעון ששיכנע אותי לקחת את הסידור היה שאני עולה עוד יומיים ללבנון, והוא עוד יוצא לשבת בבית ויעלה רק בשבוע הבא, כך שיוכל להסתדר.
הסידור שלו מלווה אותי גם היום, מיד לאחר מותו קיבלתי הרגשה שעלי להתפלל עכשיו עבור שניים ושלזאת התכוון. לצערי אני לא מתמיד מספיק בתפילותיי, אך כשאני מתפלל אני משתמש בסידור של יוסי שכתב החרתומים שלו הטביע בו את שמו ומכוון שתפילה זו תהיה עבורו. וכשאיני מתפלל מצפוני מייסרני יותר על תפילתו של יוסי הי"ד מאשר על תפילתי שלי.

אני זוכר את זה קורה: אנחנו על הטנק בהדר בחיפוי לפתיחת ציר בקוקר עד לבופור. פתאום שלושה פיצוצים.
בוסו שואל את הסמב"צ בניהול אש גיזרתי על פסלים ממזרח ומקבל תשובה "תקין".
הצוות של עמיחי המ"מ מגיע ותופס לכיוון נ. גובה 669 אני יורד להשתין וצפריר שואל אותי אם שמענו. השבתי שכן אבל זה תקין.
ברשתות הפלוגתיות מתחחילה שמועה שיש הרוג מהגדוד, אני לא מאמין, הרי אמרו תקין.
השמועה אומרת שזה "עגלון 2 חרמון" (נהג טנק מ"מ 2 מפלוגה ח') אנחנו מנסים לפענח במי מדובר, להיזכר מי זה מ"מ 2 אולי פיש אולי מישהו אחר? ומי בצוות שלו.
הליחשושים משתנים: הברזלן 2 חרמון הרדוף (הרוג) העגלון פצוע קשה. אני סוקר בראש את רשימת האנשים שאני מכיר בפלוגה ח': קצין צעיר שהיה קצין תורן בשבת האחרונה שלי ברמה וכל השאר טענים.
רגע אולי יוסי עכשיו נהג ולא טען , ואביב? נהג ? וכפיר? חברי הטוב שבגללו באתי לגדוד? אי הודאות יכולה להרוג .

חוזרים למוצב אף אחד לא יודע על הרוגים מקסימום יש פצועים. ירו סאגר על צרצר 19. בוסו מתחיל לספר על העמדה הזאת ואני עייף מכדי להקשיב לפיטפוטיו הולך לישון. עוד קודם אני שומע חדשות "חילופי אש כבדים בין צה"ל למחבלים" ,אז עוד לא ידעתי שזה שם קוד לחייל הרוג.
בדימדומי שנתי שמעתי אחד מהחה"ן מספר שהורידו מעיישיה גופה בלי ראש לארץ .

קמתי בחמש בערב לקחתי ווקמן מאחד החי"רניקים, חבשתי קסדה ולבשתי שכפ"ץ ויצאתי מהחד"ב (אין קליטה) לשמוע חדשות , עדי טלמור הודיע בטון סמכותי: "בקרב שנערך בין כוחות צה"ל לחיזבאלה נהרג היום בבוקר סמל יוסי..." את השאר לא שמעתי כי הווקמן נשבר כשזרקתי אותו על הקיר.

צוות 2 של פלוגה ח' היה בעיישיה כבר שלושה שבועות וכמעט כל יום ארב או חיפה או גם וגם מצרצר 9 . העמדות סביב עישייה נקראות צרצרים וממוספרות. צרצר 19 היא העמדה הכי משומשת, היא מחפה על רוב הצירים חנף ונשיל שעולים לעיישיה מכיוון מארג'- עיון, על ריכוזי בתים נטושים ומאיימים ממזרח למוצב ועל המורדות הצפון מיזרחיים שעולים לרכס מארג'- עיון. רכס זה הוא הגבול האחרון לפני חדירה לישראל ועליו יושבת החטיבה וכמה מוצבים שהינם מטרה למחבלים.
מג"ד החי"ר שמפקד על עיישיה נוהג "לשכוח" את צוות הטנק שנשלח לעמדה כדי שיהיו לא עוד עיניים מחוץ למוצב ועוד עמדה.
הוראות השהיה בטנק במארב או בחיפוי מחמירות ביותר: המפקד יצפה לטווח הרחוק והטען יאבטח לקרוב בראיה ובאמצעות המא"ג שלו. בכל מיקרה לא יבלוט גופם (של המפקד או הטען ) יותרמגובה 'כיסים עליונים' . אין לשהות בעמדת אש /תצפית יותר מהדרוש לצורך החיפוי/מארב ויש לנקוט משנה זהירות בתנאי אור יום.
גם באותו בוקר הכל נראה שיגרתי. צוות 2 סיים מארב, ועלה לחיפוי לשיירה בצרצר 19. מסיבות שאינן ברורות הם לא ירדו מעמדת תצפית ,שחושפת אותם, לעמדת המתנה.
כפי הנראה יוסי -הטען- ישב על הצריח או שבלט החוצה מתאו מעל גובה המותניים.
נשמע פיצוץ קרוב לטנק, יונתן פיש המ"מ הכניס את הצוות לכוננות ספיגה כי חשב שיורים עליהם פצמ"רים. לא ברור אם יוסי החליט לסגור את המדף שלו כדי להיות מוגן יותר או שניסה להתגבהה כדי לראות טוב יותר. בכל מקרה, הפיצוץ הראשון היה של טיל סאגר שהחטיא אותם. המחבלים לא חיכו ומיד ירו טיל נוסף שפגע ליוסי בראש, הרג אותו במקום ופצע את פיש ביד ובעיניים.
פיש ויוסי צנחו לתוך הצריח .
דוד התותחן לא כל כך הבין מה קרה אבל ידע שהטיל הבא עלול להיות מדוייק עוד יותר הוא עלה למדף מפקד וצרח "נהג אחורה מהר"! הטיל השלישי באמת עבר מעליהם. דוד בהתרגשותו שכח לכוון את הנהג והם למזלם ניתקעו בעץ ולא נפלו לתהום .
דוד ניסה לטפל בפצועים ולא גילה לנהג מה קרה. יוסי בוודאי היה הרוג. הוא חבש את פיש הגביה תותח מקסימום, וידא פרוק כלים ודיווח למוצב "כאן צייד 2 מבקש פינוי דחוף יש לי הרדוף ופרח" הסמב"ץ המטומטם שבמוצב ניסה להתוכח איתו שאין לא סמכות לקבוע מוות ושימשיך לעשות החיאה לשני הפרחים.
דוד ענה שיש לא רק בעיה אחת לאחד הפרחים אין כלום מעל לכתפיים...

הרבה חברים נטשו אותי מעל אדמת לבנון הארורה אבל מבחינות רבות זו פעם ראשונה שהייתי כלכך קרוב פיזית ונפשית לארוע .
הרגשתי צורך בשינוי , שבירת שיגרה. בגלל סידור היציאות לא הגעתי להלוויה , לשבעה וגם לאזכרה בשלושים.

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.08 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה