ידיה של אל"מ דפנה הררי, ראש מנהל נפגעים וקציני ערים בצה"ל, מלאות תעסוקה בימים אלה שלקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל. 21,700 חללי צה"ל נרשמו מאז מלחמת הקוממיות בסוף 1947. מיעוטם נפל בקרב או באימונים, רובם המכריע נפטר בנסיבות כמו מחלות, תאונות מחוץ למסגרת הצבאית ואיבוד לדעת. 99 חללים התווספו ב-2005, ומאז ינואר השנה, 22 נוספים. אל"מ הררי ו-150 חיילי היחידה שבפיקודה אמונים על הליווי והתמיכה הצה"לית במשפחות הנספים.
בימים אלה מתרכזת עבודתה של היחידה בחידוש הקשר עם השכול הוותיק. "לצערי", אומרת תא"ל הררי, "אנחנו נמצאים בקשר רק עם 14 אלף משפחות חללים. היו מקרים של אלמנות שנישאו מחדש ולא רצו לשמר את הקשר, היו חללים שנותרו ללא שארים, אבל בעיקר מדובר במשפחות חללים ממלחמות העצמאות, קדש, ששת הימים ואפילו יום הכיפורים, שאיכשהו נשארו מאחור, כולל אחים ואחיות".
כיצד מגיבים הורים שאחרי 40 שנים, מקבלים פתאום פנייה מצה"ל?
"חלקם בכעס, שואלים איפה היינו כל השנים, חלקם לא מעוניינים בקשר, אבל הרוב הגדול משווע לקשר. אנחנו מאתרים את שארי הבשר, שרובם עברו את שנות השישים לחייהם, ומזמינים אותם לטקסי היחידות שבהן שירתו יקיריהם ולטקסי זיכרון כלליים".
זה מספק אותם? הם לא מצפים ליותר?
"משרד הביטחון דואג להיבטים הכלכליים וכדומה, אנחנו מציעים למשפחות סיוע בהנצחה לאורך השנים".
אתם מגלים גמישות לרצון המשפחה לדרך ההנצחה?
"אנחנו מסייעים במימון הנצחה שווה וזהה לכל החיילים, כגון חדר מורשת או פינות זיכרון. אם משפחה מעוניינת להרים פרויקט אישי, כגון צעדה, מירוץ או משהו דומה, אנחנו מסייעים בהבאת היחידה של החלל לאירוע, אבל לא נותנים אמצעים, וזאת כדי שכולם יונצחו באופן שווה בידי צה"ל, ללא הבדל של רקע כלכלי".
מתי נוצר הקשר הראשוני עם המשפחה?
"החיילים ש'דופקים בדלת' הם אנשי מילואים שלנו שעברו הכשרה מיוחדת, ויחד איתם מגיעה קצינת נפגעים שמלווה את המשפחה בימי השבעה. היא מסייעת בארגון השבעה, ומפנה את המשפחה לעזרה מקצועית, אם צריך. היא יושבת עם המשפחה כשהקצינים מגיעים עם התחקיר או הדו"ח הפתולוגי".
ולשכול הוותיק, מה יש לקצינת הנפגעים להציע?
"היא מתקשרת בימי ההולדת ובימי הזיכרון ומזמינה את ההורים לטקסים וימי הזיכרון. לא מדובר בקצינות צעירות אלא בקצינות ותיקות שנמצאות כבר כמה שנים בצבא. לפעמים יש צרכים מיוחדים, והיא מסייעת לתקשר מול משרד הביטחון, או להיות לצד המשפחה במקרים של חובות ובעיות".
איך המפגש בין קצינה צעירה להורה או אח בשנות ה-80 לחייו, שמקבל פתאום טלפון מצה"ל?
"פתחנו בית ספר להתמודדות עם השכול במחנה מקלף, שם לומדים עם טובי הפסיכולוגים והמומחים איך לעשות את העבודה. כל אחד מגיב אחרת, וצריך לגשת בהתאם"
.
לא פעם יש מתח בין ההורים לצבא, שבו הם רואים אשם במות בנם או כמי ששכח אותם. זה קונפליקט.
"קצינת הנפגעים לא נוקטת צד, היא מתווכת. היא צריכה להכיל, להיות אמפתית, ולפעמים גם לשים גבולות".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://upload.kipa.co.il/mfirst/07b11288.JPG]
חשבתם על סיוע אלטרנטיבי, מעבר לטקסים שנתיים? מה אתם מציעים להורים שאומרים שהם לא רוצים מדים בבית, או שמתנכרים לקצינה? יש מעקב או סיוע בלתי רשמיים, מאחורי הקלעים?
"יש לנו פרויקט של הכשרת איש מילואים שיאמץ משפחה ויגיע אליה 'על אזרחי', אם היא מעוניינת, אבל אנחנו לא יכולים לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו. אני מציבה קווים אדומים לחיילים, שלא לכפות את העזרה למי שטורק להם את הדלת או פוגע בהם. אפשר להציע שוב מאוחר יותר, אבל העזרה שלנו היא רק למעוניין בה. שנית, ברוב המכריע של המקרים להורים מאוד חשוב לראות קצינים וחיילים עם סמלי היחידה והכומתה של הבן או האח. המשפחות מפתחות קשר מאוד עמוק עם קצינים וחיילים מיחידת הבן, זו המציאות".
מטפלים גם בחבֵרה
יחידת הנפגעים הוקמה ב-1975 כלקח ממלחמת יום הכיפורים, כאשר זוהה הצורך בהקמת גוף שירכז את הטיפול במשפחות. תא"ל הררי סבורה כי היחידה התחדשה במשך השנים."היום אנחנו מקפידים גם על המעגל השני, כגון סבא וסבתא, וגם על הקשר עם החברות. חברה זה דבר שקשה להגדיר. קשר של שבועיים? של חודשיים? שנתיים? בכל מקרה אנחנו דואגים לאתר את החברה ולהפנות אותה לגופים שעוסקים בתמיכה לחברות של חללים".
פעילות אחרת של היחידה היא מה שמכונה "פעילות הפגה". מנהל הנפגעים מוציא מדי שנה שמונה משפחות למסע לפולין עם קציני צה"ל, לצד ימי נופש בגבעת-אולגה וקייטנה ליתומים ונופש לאמהות. יש גם ערבי שירה וטיולים, ושאר פעילויות הנפשה.
אתם כבר חושבים איפה תיאלצו לקצץ בשנה הקרובה?
"זה כל הזמן באוויר, אבל אני די רגועה, כי יש הבנה בצה"ל עד כמה שהדברים האלה חשובים ואסור לגעת בהם. גם כך יש לנו מגבלות גדולות של כוח אדם".
מה הציפיות שלכם לשנה הקרובה?
"ראשית, לעסוק רק בשכול ותיק ולא במקרים חדשים; ושנית, אנחנו צריכים לטפל יותר באחים שכולים, שלא מספיק טופלו לאורך השנים ולדעת להושיט יד ולחבק כמה שיותר".