זה שהולך
עמיר פרץ נכנס לנעליים קטנות מאוד. שר הביטחון היוצא משאיר לממשלה הבאה חורבות

מאת עקיבא אלדר


לפי תוצאות המבחנים של שר הביטחון היוצא, רב אלוף (מיל') שאול מופז, האזרח עמיר פרץ נכנס לנעליים קטנות מאוד. מופז זרע רוח רעה ומוריש לממשלה הבאה, לא רק לשר הביטחון החדש, חורבות. הוא משאיר אחריו את נזקיהן הכבדים של שתי קונספציות אסטרטגיות מוטעות לישראל ולמזרח התיכון כולו. שתיהן ייחסו למנהיגים ערבים בעלי כוח צבאי מוגבל מאוד כוונות ממשיות לחסל את מדינת ישראל. שתיהן היו פרי תפישתו הדוגמטית של עמוס גלעד - ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון - שמופז אימץ ללא ביקורת.

הכשל של הקונספציה הראשונה, על הנשק להשמדה המונית שסדאם חוסיין יפעיל נגד ישראל כשיהיה "עם גבו לקיר", נחשף במלוא חומרתו על ידי ועדת שטייניץ. ההערכה של גלעד-מופז, שהפלישה האמריקאית בעיראק תשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל, עומדת ביחס הפוך לקשר המתהדק בין השלטון השיעי בעיראק לשכנה האיראנית. הקונספציה השנייה היתה שיאסר ערפאת נכנס לתהליך אוסלו ויזם את האינתיפאדה כדי להביא להקמת "פלשתין השלמה" הכוללת את ישראל וירדן. התפישה הקונספירטיווית הזאת של הפלשתינאים ניתבה את מערכת הביטחון לאמץ גישה כוחנית חד-ממדית וקצרת ראות.

קבוצה משמעותית בקהילת המודיעין, שכללה בכירים באמ"ן (עמוס מלכא ואפרים לביא), בשב"כ (אבי דיכטר, יובל דיסקין ומתי שטיינברג) ובמוסד (יוסי בן-ארי), קרעה את הקונספציה הזאת לגזרים. מי בזמן אמת, ומי בהצתה מאוחרת. מופז וגלעד דאגו שקולם יושתק. אין בכך נחמה לרבבות הקורבנות התמימים של העימות הצבאי, בהם 1,200 הרוגים ישראלים. ילדי האינתיפאדה השלישית שבפתח לא יבואו לעולם טוב יותר.

"שיכרון אופרטיווי"

קרל מריה פון קלאוזביץ, מאבות תורת הלחימה המודרנית, טען כי המלחמה היא המשך המדיניות הלאומית באמצעים אחרים. הצלחתה של מלחמה נמדדת במרחב התמרון שהיא מעניקה לדרג הפוליטי כדי שיוכל לתרגם את הניצחון הצבאי להסדר מדיני, לא פחות מאשר במידת הביטחון שהיא מעניקה לאזרחים. הכאוס ברצועת עזה ובגדה והפיגועים בעיראק ובישראל מוכיחים שעליונות צבאית אינה ערובה להישג מדיני ואף לא מרשם לביטחון. הנסיגה החד-צדדית מעזה ו"תוכנית ההתכנסות" החד-צדדית בגדה, גדר ההפרדה, ניצחון החמאס ובעקבותיו הנתק בין ישראל לרשות הפלשתינית - כל אחד לחוד וכולם ביחד - מהווים עדות לכך שחמש השנים ומחצה של עימות צבאי צימצמו את מרחב התמרון של הדרג המדיני לנקודת שפל שלא היתה כמוה מאז קונספציית יום הכיפורים.

איש הצבא הפרוסי קבע גם, כי שום בר דעת אינו יוצא למלחמה קודם שיבהיר לעצמו את היעדים שהוא מבקש להשיג באמצעותה. הצלחתו הגדולה של הרמטכ"ל מופז, לפי מופז עצמו, היא ההכנה המוקדמת של כוחות גדולים לקראת העימות עם הפלשתינאים בסתיו 2000. ההכנה הקפדנית הזאת, הוא טוען, איפשרה לצה"ל לנהל מלחמת חורמה נגד היריב הפלשתיני. ומה היה היעד? להבהיר לפלשתינאים את "מחיר ההפסד". לצרוב בתודעתם שהעלות של האלימות גדולה שבעתיים מתועלתה. ומה יקרה אחרי "הניצחון"? מי ימלא את החלל שיותירו ערפאת וחבריו בצמרת הרשות, אחרי שיחוסלו? איזה הסדר פוליטי יחליף את אי הסדר שישתרר בשטחים בעקבות הרס התשתיות? מי יבוא במקום מנהיג פוליטי מתון יחסית של החמאס שחיל האוויר ישלח בסערה השמימה?

במלאות שנתיים לעימות, ממש בימים שבהם מופז שבר את שיא הקפיצה לגובה - מהצבא לפוליטיקה - קהילת המודיעין הניחה על שולחנו של מופז מסמך שצריך היה לראות בו תשובות מפורטות לכל השאלות הללו; בביטאון החמאס, "פלשתין אל-מוסלמה", שיוחד לסיכום לקחי האינתיפאדה, כתב חאלד משעל, ראש הזרוע המדינית של הארגון, כי "השלב הנוכחי הוא ניסיון לחלץ רווחים מן האויב... התשה (אסתנזאף) שנועדה לגרום לציונים לפקפק בעתידם". משעל הוסיף כי הציונים והאמריקאים מציעים לפלשתינאים לבחור בין מוות בדרך של כניעה למוות בדרך אחרת (קרי - דרך מכובדת). לפיכך, הוא סיכם, "האינתיפאדה וההתנגדות הן בחירה בלתי נמנעת".

המטרה הפוליטית הקרובה מוגדרת על ידי כותבים בביטאון על פי הדגם של הנסיגה החד-צדדית של ישראל מדרום לבנון. הם מציינים שכמו בסוגיית לבנון, מטרתם לשכנע את הציבור בישראל, באמצעות האינתיפאדה, כי "הביטחון הציוני" עולה בקנה אחד עם נסיגה חד-צדדית כזאת.

הרמטכ"ל ושר הביטחון מופז העניק למשעל אספקה סדירה של הוכחות שאכן החמאס יכול להשיג בדרך צבאית את מה שהרשות לא הצליחה להשיג מישראל בדרך מדינית. "גולת הכותרת היתה ההחלטה לפגוע בג'יבריל רג'וב", אומר ד"ר מתי שטיינברג, מי שהיה באותם ימים יועץ מיוחד לראש השב"כ לענייני פלשתינאים. "מנגנון הביטחון שלו לא ירה עלינו, לא פעל נגדנו ולא הפעיל את שיטת הדלת המסתובבת". קצין בכיר שהיה באותם ימים בסוד העניינים בחר בהגדרה "שיכרון אופרטיווי - התגלגלות חסרת רציונל" להתקפה על רג'וב.

"איני טוען שרג'וב הוא חסיד אומות העולם", אומר שטיינברג, "אבל איזה מסר ההתקפה עליו שידרה לציבור הפלשתיני? שפרגמטיזם ויחסי אמון וקירבה לישראלים אינם משתלמים". שטיינברג מאשים את מופז בתוצאות החמורות של מדיניות שלא עשתה הבחנה בין הכוחות הפלשתיניים והענישה ללא הבחנה את האוכלוסייה. "מדיניות ?מחיר ההפסד' היא זו שנתנה לגיטימציה לפיגועי ההתאבדות גם בחוגים שאינם מאמינים שבגן עדן יושבות בתולות. זהו המחיר הבלתי נמנע של הבחירה היחידה שהמדיניות הכוחנית הותירה בידם - הבחירה בין כניעה בלא תנאי לבין התקוממות עד מוות".

החליפה לא עזרה

בספרו "חזית ללא עורף" כתב שלמה בן-עמי, מי שהיה בראשית האינתיפאדה שר החוץ וחבר בקבינט הביטחוני, כי השר אמנון ליפקין שחק, שריכז את המאמצים להגיע לרגיעה, הביע באוזניו את זעמו ותסכולו מהתנהגותו של מופז ומרוח המפקד שהוא משרה על הכוחות בשטח. "סחורות שהובהר כי עליהן להגיע לאוכלוסייה נתקעו במחסומים... דחפורים עקרו חממות, משתלות ושאר גידולים בנימוקים ביטחוניים, באופן שהעלה את מפלס הזעם של הפלשתינאים לממדים חסרי תקדים. המדיניות של ענישה קולקטיווית והכבדה כלכלית, שבעליל לא שירתה את כוונת הדרג המדיני לחתור להרגעה, היתה סדר יום שהובל על ידי הדרג הצבאי, תוך הפניית גב והתעלמות מהנחיותיו ומכוונותיו של הדרג המדיני".

האופק של מופז, מי שהתמודד על תואר מועמד הליכוד לראשות הממשלה, לא חרג מעולם מטווח הראייה המצופה ממפקד חטיבה בינוני (מופז נכשל שלוש פעמים במבדקי קצונה). בצה"ל נוהגים לכנות זאת "סינדרום הסנדלר" - כל בעיה אפשר לפתור בעזרת פטיש. אם פטיש של חצי טונה אינו פותר אותה, עוברים לפטיש של טונה. בסוף 2001, כשממשלת ברק ביקשה לאמץ את מתווה קלינטון, בתקווה לשוב למסלול של הידברות, הרמטכ"ל מופז טען שהדרג הפוליטי מסכן את ביטחון המדינה.

בן עמי כתב שמופז התעלם מכך שהאלטרנטיווה להסכם, ולו גם הסכם שאינו מספק את כל מאווייה הביטחוניים של ישראל, היא עם פלשתיני מתקומם, טרור משתולל, חזרה למשטר כיבוש, נידוי בינלאומי ותבערה בעולם הערבי והמוסלמי. ניבא ולא ידע מה ניבא. השתלטות החמאס על השטחים הצליחה לגשר בין השיעה האיראנית לסונה של האחים המוסלמים, לתפארת הפונדמנטליזציה והגלובליזציה של הסכסוך.

החליפה והעניבה לא שינו את אורח החשיבה שלו. קודם שהבין שאריאל שרון לא יסבול שר ביטחון סורר, מופז התנגד בתוקף לתוכנית ההתנתקות. גם הפעם החלופה היחידה שהציע היתה עוד חיסולים, סגרים ומחסומים. מאז הנסיגה הוא עושה כל שביכולתו לסכל את האפשרות שהרשות בהנהגת אבו מאזן תציג את ההתנתקות כחלק ממהלך מדיני מתואם עם ישראל. הפעם גלעד שימש מנהל העבודה הראשי של קבלן ההריסות. בתירוצים ביטחוניים שחלקם התבררו כמפוקפקים הם סגרו את המעברים בין הרצועה לישראל וניתקו אותה כליל מהגדה. וגם הפעם, החמאס חגג את כישלונם של חסידי ההסכמים ואנשיו צחקו כל הדרך אל הקלפי.

אזהרה לפרץ

בכיר לשעבר באמ"ן מציע לפרץ להיזהר מההרגל שהשתלט על אמ"ן בשנים האחרונות, להנפיק הערכות יתר על כוחו של היריב. לדבריו, לנוכח הדומיננטיות המזיקה של המטכ"ל בקבלת החלטות ברמה הלאומית, הנטייה הזאת נהפכה לאחת המכשלות הגדולות בתהליך קבלת ההחלטות, והיא עלולה להוביל להסלמה נוספת בזירה הפלשתינית ואולי אף למלחמות בגזרות נוספות. בקהילת המודיעין יש המזהירים מפני הקיבעון הקונספטואלי. קצינים מודאגים ממליצים ששר הביטחון החדש יערוך חקירה יסודית של הקונספציה השגויה שהכתיבה את המדיניות בנושא הפלשתיני תחת שרביטו של מופז ולשקם את מערכות הבקרה המקצועיות שעמדו מנגד.

אלוף במילואים מזהיר את פרץ מפני תסמונת חנות הצעצועים; אזרח שנכנס ללשכת שר הביטחון עלול להתנהג כמו ילד שנכנס ל"טויס אר אס" ואינו עומד בפיתוי ללחוץ על כל כפתורי המשחקים.

שטיינברג אומר שהאיום האיראני, התגברות כוחם של האחים המוסלמים והג'יהאד הגלובלי מספקים נסיבות נוחות לגבש ציר פרגמטי באזור. "הסכסוך שלנו נהפך לחור השחור של ליבת העולם האיסלאמי. רק הסדר מדיני, ולו גם חלקי, ואיזון נכון בין שיקולי ביטחון לבין צרכים רחבים יותר, יכולים לחלץ את הפלשתינאים מידי החמאס ואותנו ממלחמת דתות".

משיחות עם פרץ ומדברים שאמר בין השאר לאבו מאזן ולנשיא מובארק, אפשר להבין שתיאום ביטחוני עדיף בעיניו על הפגזות, ומו"מ על הסכם קבע קודם לנסיגה חד-צדדית. כל זה, כאמור, תקף קודם שחוצים את מפתן חנות הצעצועים.

http://www.haaretz.co.il/hasite/obj...l?itemNo=710534

החורבות שהותירו כל ממשלות ישראל בעבר ועד היום הן לא רק במשרד הביטחון, אלא חורבות בכל אשר פונים ואין זה פלא שהכל מתחיל לקרוס כי היסודות שעליהם נבנתה מדינת ישראל היו רעועים והיו מושתתים על טרור ומירמה ושחיתות כוחנות והגישה הקשוחה לעוול ולחיי אדם מן ההתחלה עוד כשבזל החליט להרוס את בבל. ובאמת המחבר של הספר "מחלוקת בציון" מסיים את הספר במשפט הזה:

" הקריסה שאנחנו רואים בחלק זה של העולם צפויה לחזור על עצמה בישראל עם תוצאות הרבה יותר קטסטרופאליות ".

המאמר מצויין ואני מקווה שהמנהיגות בישראל תתחיל לחשוב על כך ולהוביל אותנו לעתיד טוב יותר. איך ישראל יכולה לשקם את כל ההרס שהיא זרעה ללא סיוע בינלאומי?

http://stage.co.il/Stories/502233